רנאטו תשובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רנאטו תשובה (25 בדצמבר 1894 - 5 במרץ 1976) היה יהודי לובי ופעיל ציוני ששימש כנשיא הקהילה היהודית בבנגאזי בשנים 1950-1935.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשובה נולד בבנגאזי שבלוב, למשפחה יהודית ציונית. אביו, יעקב תשובה היה חלוץ הציונות בבנגאזי,[1] וכיהן גם הוא כנשיא הקהילה היהודית. יעקב תשובה נקט בצעדים רבים על מנת לקדם פעילות ציונית בלוב, ואף התכתב בנושא עם בנימין זאב הרצל. ביתה של משפחת תשובה שימש כאכסניה לאורחים מכובדים שהגיעו מישראל לביקור בלוב.[2]

פעולותיו כמנהיג בשנים 1919 - 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1919 ייסד תשובה את הארגון הציוני "חוג הרצל". ארגון זה שם דגש על לימוד עברית ועל הגנת רעיון האחדות של ארץ ישראל, תוך פעילות למען שיפור תנאיה המוסריים והחומריים של הקהילה בבנגאזי.

בשנת 1934, הציב השלטון האיטלקי בלוב מושל חדש בשם איטלו באלבו. חזונו היה לפתח את לוב כקולוניה איטלקית. באלבו הקים מוסדות איטלקים בלוב, והעניק אזרחות איטלקית לגורמים נאמנים למשטר האיטלקי. הוא הבחין בהשפעה הגדולה, שהייתה ליהודים על הכלכלה בלוב, בדומה לאיטליה, ולכן החליט לשלב אותם במוסדות שלטונו בלוב. אך בהמשך גילה, כי יהודי לוב שונים מיהודי איטליה. זו הייתה קהילה יותר שמרנית מבחינה דתית, ופחות משולבים בחברה. באלבו טען כי השמרנות הזו פוגעת בהתקדמותה של לוב. כתוצאה מכך, שינה את גישתו כלפי היהודים והחל לראות בהם כנחותים והחליט לנצלם למען צרכיו הכלכליים.

ב-1935, קרא מוסוליני לכל אזרחי איטליה לתרום את כל טבעות הזהב שברשותם, על מנת לעזור למאמץ המלחמתי באתיופיה, ובתמורה לקבל טבעת מתכת שעליה כתוב "זהב למולדת" (באיטלקית: "Oro alla Patria"). רבים מאזרחי איטליה נענו לדרישתו של הדוצ'ה. במסגרת ניסיונותיו של תשובה לזכות באהדתו של השלטון האיטלקי, החליט תשובה לאסוף זהב מיהודי בנגאזי ולהעבירם לשלטונות הפאשיסטיים. אנשי הקהילה היהודית תרמו את תכשיטיהם, ומתרומה זו הצטברו קילוגרם אחד של זהב ו-2.635 קילוגרם כסף. אך באלבו סירב לקבל את התרומה בטענה ש"אין מושל לוב מתכוון להרחיב את זכות תרומת דברי ערך ממתכות יקרות שהוענקה לאזרחי המולדת בלבד, גם לילידים". כלומר, תרומתם של היהודים לא התקבלה מפני שלא היו אזרחי איטליה. נרמז לתשובה, שתרומתם תתקבל בעין יפה אם תשלח דרך הארגונים היהודים באיטליה.

כשנגזרו על היהודים גזרות רבות על בסיס דתי, כגון: איסור על שמירת שבת, תשובה הגיע להסדרים עם השלטון הפשיסטי והצליח למזער את הנזק ליהודי הקהילה.[3] בשנת 1937 ביקר מוסוליני בלוב, ויהודי בנגאזי קיבלו את פניו באהדה. לכבוד האירוע התאספו בני הקהילה בבית הכנסת, ומשם צעדו בתהלוכה לקראתו. מוסוליני נפגש גם עם תשובה, ובפגישתם העניק לו תשובה שי עשוי מזהב וכסף, שעליו חרוטות ברכות מן התורה המתורגמות לאיטלקית כאקרוסטיכון - האותיות הראשונות של הברכות בשפה העברית יצרו את השם בניטו מוסוליני.[4]

פעילותיו כמנהיג בזמן השלטון האיטלקי תחת השפעה גרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938, לאחר חקיקתם של חוקי הגזע באיטליה, החמירו גם הגזרות של השלטון האיטלקי נגד היהודים בלוב. גזרות אלה כללו שלילת זכויות, הגבלות, רדיפות ומשפטי שדה. כאשר שלושה יהודים חפים מפשע הועמדו לדין, ונגזר עליהם גזר דין מוות, תשובה, יחד עם הרבנים הראשיים של הקהילה מחו נגד השלטונות ופעלו לביטול גזר הדין. תשובה אף שקל לקבל על עצמו את הדין במקומם.[5]

בשנת 1942 החלה הסלמה חמורה בעונשים נגד היהודים כאשר מוסוליני אישית הורה על "דילול האוכלוסייה היהודית של לוב". הוראתו של מוסוליני לדלל את אוכלוסיית יהודי לוב, יצאה לפועל כבר באוגוסט 1942 ונמשכה עד סוף אוקטובר באותה שנה. תחילה, פינו את הקהילות הקטנות של קירנאקיה ואילו בנגאזי נשארה אחרונה בזכות תשובה שהיה ראש ועד הקהילה.

בשנת 1943 הוקמה ממשלת בובות איטלקית בחסות הנאצים, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, לאחר פלישת גרמניה לאיטליה ונפילתה של איטליה הפאשיסטית. בעקבות הקמת ממשלה זו, מצבם של יהודי לוב, שהיו תחת שלטון איטלקי, החמיר. ביטוי להחמרה זו היה כאשר 260 יהודים נשלחו למחנה הריכוז ג'אדו ו-370 יהודים נשלחו למחנה העבודה ברגן-בלזן. בשני המחנות יהודי לוב סבלו מהרעבות, עינויים ועבודה פיזית קשה[6]. יהודי בנגאזי לא יכלו עוד להתחמק מהגזירה. היהודי שנטל על עצמו את ארגון ההעברה למחנות היה מרדכי דואני, איש עסקים שידע היטב איטלקית, והיה מקורב לשלטון, בעוד תשובה נמנע מעיסוק בנושא זה. בשנת 1943, תשובה המשיך לתרום לקהילה על ידי הקמת מפעל התרמה כדי לסייע ל-60 יתומים ממחנה הריכוז ג'אדו לעלות לארץ ישראל.[7] לקראת סוף המלחמה בשנת 1945, שוחררו היהודים אשר שרדו את המחנות[8].

פעילותו לאחר המלחמה ועלייה למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945, תשובה יזם את חידוש בית הספר העברי "תלמוד תורה". הוא קיבל סיוע רב מחיילים מהבריגדה היהודית ששירתו בצבא הבריטי והוצבו בלוב. בבית הספר לימדו מורים בני הקהילה היהודית בלוב וחיילים מהבריגדה. בשנת 1951, עם הכרזתה של לוב כמדינה עצמאית, המלך אידריס אלסנוסי מינה את תשובה להיות חבר ב"ג'אבהא", הפרלמנט של לוב. תשובה זכה ליחס של הערצה רבה מצדו של המלך אידריס, ואף הוצע לו לשמש כשר האוצר של לוב.[9]

ב-1951 כונסה אספה בבית הג‘אבהא, אשר מטרתה הייתה לגייס תרומות לג‘יהאד נגד ישראל. לאספה הוזמנו רוב נכבדי העיר ובהם גם היהודים. תשובה ביקש מהמלך אידריס לדבר מול הפרלמנט. הוא פתח בביקורת על הזמנת היהודים לאספה הזאת, בעקבות הצהרתם של היהודים על כך שאין בכוונתם להתעסק בנושא הפלסטיני, ולכן הם גם נמנעים מתרומה עבור הג‘יהאד. הוא ציין כי הבקשה מיהודי בנגאזי לתרום היא בקשה מעליבה שפוגעת בכבודם משום שבבקשה זו ישנה כוונה לפעול נגד אחיהם היהודים. אידריס הצדיק את תשובה והפסיק את האספה.

עם פתיחת שערי העלייה מלוב ארצה, נתמנה תשובה לראש הוועדה שעסקה בהעלאת יהודי בנגאזי למדינת ישראל.[10]

תשובה עלה ארצה בשנת 1953, והתיישב בבת-ים. הוא נפטר ב-5 במרס 1976 ונטמן בהר הזיתים בירושלים[11]

הכרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקס באוניברסיטת בן-גוריון הוענק לתשובה "אות יקיר העדה".[12] הארגון העולמי של יוצאי לוב העניק לתשובה את "אות יד הזיכרון".[13]

בנוסף, זכה תשובה ל"נשיא הכבוד" של "חוג הרצל" אשר הקים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים סעדון, העליות הגדולות מארצות האסלאם, דפי מידע ומבחר מקורות, לוב. מכון יד יצחק בן צבי, ירושלים התשנ"ח
  • יעקב חג'ג' לילוף, יהודי לוב בתקופה העתיקה ובתקופה העות'מאנית, הארגון הלאומי של יהודים יוצאי לוב
  • י. ח. לילוף, המפגש של יהודי לוב עם החיילים הארצישראלים, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, תש"ן
  • י. ח. לילוף, הפרעות בלוב (1945, 1948, 1967) רקע מהלך תוצאות ותגובות, הארגון העולמי של יוצאי לוב, אתר מרכז מורשת יהודי לוב
  • ע. אברמסקי בליי, השפעת מלחמת העולם השנייה על יחסי יהודים-ערבים בלוב ובתוניסיה, שורשים במזרח ג', יד טבנקין, רמת אפעל, 1991, עמ' 233–272
  • עירית אברמסקי-בליי, "בנגאזי", בתוך: פנקס הקהילות; אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. (לוב ותוניסיה, עמ' 125-95). ירושלים: יד ושם. 1997.
  • יוסי סוכרי, בנגאזי-ברגן־בלזן, הוצאת עם עובד, 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעדון, חיים, לוב, משרד החינוך ומכון בן צבי, האוניברסיטה העברית ירושלים, 2006, עמ' 94
  2. ^ אבטא, יעקב, מנהיג אמיץ יהודי וציוני למופת- רנאטו תשובה, לבלוב
  3. ^ אברמסקי בליי, עירית, פנקס הקהילות- לוב-תוניסיה, ירושלים: יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1969, עמ' 114
  4. ^ אברמסקי בליי, עירית, פנקס הקהילות- לוב תונסיה, ירושלים: יש ושם, רשות הזיכרון לשואה לגבורה, 1969, עמ' 107
  5. ^ אברמסקי בליי, עירית, פנקס הקהילות- לוב, תונסיה, ירושלים: יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה., 1969, עמ' 120
  6. ^ אברמסקי בליי, עירית, ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשביל הזיכרון, 36, 2000, עמ' 55-60
  7. ^ אברמסקי בליי, עירית, פנקס הקהילות- לוב, תוניסיה, ירושלים: יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1969, עמ' 121
  8. ^ אברמסקי בליי, עירית, פנקס הקהילות- לוב, תונסיה, ירושלים: יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1969, עמ' 120
  9. ^ סעדון, חיים, לוב, משרד החינוך ומכון בן צבי., האוניברסיטה העברית ירושלים 2006, עמ' 94
  10. ^ סעדון, חיים, לוב, משרד החינוך ומכון בן צבי האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006
  11. ^ אבטא, יעקב, ההתנגדות היהודית בשואה - רנאטו תשובה
  12. ^ רנטו תשובה ז"ל, מרכז אור שלום - לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב
  13. ^ אבטא, יעקב, מנהיג אמיץ יהודי וציוני למופת- רנאטו תשובה.