קהילת יהודי בנגאזי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לימוד בבית הכנסת בבנגאזי, לפני מלחמת העולם השנייה

הקהילה היהודית בבנגאזי היא אחת מהקהילות היהודיות העתיקות: היא ישבה בעיר עוד במאה הרביעית לפני הספירה והמשיכה להתקיים שם עד לסוף שנות הארבעים של המאה העשרים.

מיקומה של בנגאזי כצומת מסחר ימי ויבשתי, העניק לקהילה היהודית לאורך הדורות השפעה בתחומי הכלכלה והשלטון בקשרים עם המעצמות השונות. הקהילה היהודית ביססה את מעמדה הרוחני בעיקר לאחר גירוש ספרד, כאשר היגרו אליה חכמים כדוגמת: ר‘ אברהם חביב, ר' שמעון לביא, ר' יששכר שכמון ובנו משה חכמון.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות יהודית החלה בבנגאזי כבר בתקופת האימפריה היוונית, בעיר קירני – שם החלה להתגבש הקהילה היהודית העתיקה ביותר בלוב. מאוחר יותר, בתקופת האימפריה הרומית, שמה של קירני שונה לברניקה. יהודים ישבו בבנגאזי וקיימו קהילה אוטונומית, תרבותם ככלל הייתה הלניסטית. בשנים 115–118 השתתפו היהודים במרד נגד הרומאים ובתקופת האימפריה הביזנטית סבלו מרדיפות. בשנת 660 נכבש חבל קירנאיקה בידי המוסלמים והקהילה התפזרה. במאה ה-14 החלה העיר להיקרא בשם הערבי בנגאזי.

בשנת 1640, אחרי הכיבוש הטורקי, התיישבו בבנגאזי יהודים נוספים מטריפולי, והקהילה גדלה והתגבשה. ב-1745 הידלדלה הקהילה במגפה קשה וב-1750 חזרו כמה משפחות וארגנו מחדש את הקהילה. הקהילה התחדשה מחדש בתחילת המאה ה-18 כאשר החלה הגירת יהודים מאיטליה וממלטה.

התגבשות הקהילה היהודית ושגשוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-18 וה-19 היו בבנגאזי כ-400 משפחות יהודיות, בשתי עדות: האחת של בני העיר המקוריים, והאחרת – ילידי טריפולי ומהגרים מאיטליה. בין חכמי הקהילה באותה התקופה היו אליהו לביא, משה חכמון, ויצחק חלפון.

היהודים לא חויבו לגור בשכונה נפרדת, ומבחינה כלכלית שפר מצבם ועשירי הקהילה תפסו עמדות חשובות בממשל הטורקי. בנגאזי נעשתה למרכז מסחרי בינלאומי חשוב בזכות פעילותם של היהודים. יהודים כיהנו במועצת העירייה, והיו בעלי תפקידים קונסולריים של צרפת, איטליה ואנגליה.

כבר ב-1906 נאלצו יהודים להתגייס לצבא העותמאני או לשלם כופר גיוס, אלה שסירבו לשלם מקצתם נעצרו. ב-1909 פרצה שריפה ובעקבותיה תקפו חיילים טורקים את האוכלוסייה היהודית ובזזו רכוש של יהודים. משפחות יהודיות רבות עזבו את בנגאזי וחזרו לטריפולי.[1]

התפתחותה של בנגאזי בנפרד ובשונה מטריפולי נבעה לא רק מן המרחק הפיזי ממנה אלא גם משוני תרבותי ומן השוני במעמדה המנהלי.  לבנגאזי שמור מקום  של כבוד בהיותה נושאת המסורת וממשיכתה של קירני – הקהילה היהודית העתיקה ביותר בלוב. תחת שלטון היוונים והרומים הייתה בנגאזי העתיקה, ברניקי דאז, מרכז פוליטי שעלה בחשיבותו על ערי טריפוליטניה  –  אז פרובינציה של ממלכת קרתגו. אף במאה הראשונה לספירה נהנו היהודים שחיו בה מאוטונומיה רחבה, ונכבדים מבני הקהילה אף איישו תפקידים שונים במערכת השלטון של העיר. וכך העותמאנים, בדומה לשליטים הרומים והביזנטיים בימי קדם, העדיפו את בנגאזי מבחינה כלכלית ואסטרטגית על טריפולי. 

באימפריה העותמאנית השתייכה בנגאזי לחבל המנהלי (ולאית) של קירנאיקה, שהודות לקרבתו למצרים נחשב בעיני איסטנבול לחיוני יותר מטריפוליטניה מבחינה אסטרטגית וכלכלית גם יחד. בנגאזי הייתה צומת מסחר ימי ויבשתי כאחד, ויהודיה, בדומה ליהודי טריפולי, שימשו נציגי אירופה במקום ותרמו להעמקת השפעתן של איטליה ומדינות אירופיות אחרות. 

היהודים היו פעילים גם בפיתוח סחר השיירות הטרנס-סהארי עם אפריקה התיכונה. מסחרה של בנגאזי במאה ה-19 היה כפול בהיקפו מזה של טריפולי וכך גם המס ששילמו תושבי העיר ל"שער העליון". ואמנם מצבם הכלכלי האיתן של יהודי בנגאזי עורר עליהם את קנאת האוכלוסייה המקומית – לא רק המוסלמית אלא גם הנוצרית. ב-1862 התלהטו היצרים ובבנגאזי התחולל אירוע שלא היה לו תקדים בלוב ובתוניסיה – עלילת דם. יהודים שנעצרו בעקבותיה פנו לעזרת הקונסול הבריטי, ורק צו מלונדון הביא לשחרורם.

בימי הכיבוש האיטלקי התהפך הגלגל לטובת טריפולי. האיטלקים הפכוה לבירת לוב כולה, והעדיפוה בבירור על פני בנגאזי, שבסביבתה נמשכה ההתנגדת המזוינת לשלטון האיטלקי, התנגדות שבאה לקצה רק ב-1931. בשנה זו, מספר יהודי בנגאזי עלה על 2,000 נפש.

המרד הערבי בקירנאיקה וההזדהות של תושבי בנגאזי עם התרבות הערבית והמורשת האיסלאמית, זירזו הקמת תשתית לאומית מקומית עוד בטרם קמה תשתית כזאת בטריפוליטניה. אשיותיה היו במסדר המיסטיקנים (הצוּפים) סנוסיה, שעתיד היה לפעול למען הבנה טובה יותר עם היהודים. לעומת זאת, סבלו יהודי בנגאזי יותר מיהודי טריפולי מגזרות ומפעולות עונשין של האיטלקים, הן בשנות העשרים והן בימי מלחמת העולם השנייה. 

למרות  שבבנגאזי הייתה שכבה יהודית מעורבת ומעורה בתרבות איטליה, והיא שסייעה לאיטלקים להשתלט על האזור, הקפידו יהודי העיר הזאת לאורך כל ימי השלטון האיטלקי לשמור על האוטונומיה שלהם. ועד הקהילה של בנגאזי שמר על מעמדו במשך כל תקופת הכיבוש האיטלקי, גם בעת שבטריפולי מינו הפשיסטים נציב לא יהודי לראש קהילה. יהודי בנגאזי עמדו בתוקף על זכותם להתכתב ישירות עם "איגוד הקהילות של איטליה" ועם כי"ח בצרפת, מבלי לקבל את מרות טריפולי.

קהילת בנגאזי היוותה תמריץ להתפתחותם ולצמיחתם של יישובים יהודיים נוספים בסביבתה – כמו דרנה, ומאוחר יותר, בתקופה האיטלקית, להקמת תוברוך ולחידוש היישוב היהודי בפולוניה וברקה העתיקות. לכל הקהילות האלה שימשה בנגאזי מרכז כלכלי, מנהלי ורוחני; היא התערבה במינוי ועדי קהילה וגבתה את המסים לאיגוד הקהילות באיטליה.[2]

אישים בולטים בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקהילת בנגאזי פעלו חכמים רבים במשך הדורות, ותרמו ליצירת המורשת העתיקה והמפוארת של יהדות לוב. בתקופה לא ידועה ר‘ אברהם חביב שמש כדיין בבית הדין בבנגאזי במשך כחמש שנים. בשנת התרמ“ו (1886) לאחר מותו של ר‘ חי מימון, התמנה ר‘ אברהם חביב כדיין בבית הדין בטריפולי ושרת בקודש יחד עם ראשי אב בית הדין, חיים הכהן, ולאחריו ר‘ כמוס אג‘רבי, ועם הדיינים ר‘ יוסף רובין, ר‘ רחמים חביב, ר‘ שלום תשובה ור‘ חיים רבה.[3]

רנאטו תשובה – נשיא הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנאטו תשובה נולד ב-25 בדצמבר 1894. הוא גדל למשפחה יהודית ציונית והיה אדם מסורתי, דתי.  כשהיה בן 25 יסד את האגודה הציונית "הרצל", האגודה פעלה למען לימודי השפה העברית והתנ"ך, קיימו כנסים, שמרו על יהודים בפני פגיעות ואספו צדקה לקהילה. בתקופת השלטון הפשיסטי נדרש ממנו למסור רשימות של יהודי הקהילה אשר יישלחו למחנות. רנאטו סירב לדרישת השלטון האיטלקי. הוא טען כי הכנת הרשימות הללו הוא עניין דמוגרפי מסובך ועלול לקחת זמן רב. לאחר המלחמה רנאטו חזר לכהן על יהודי בנגאזי שנשארו חיים. הוא החל בתהליכי שיקום והתחדשות של הקהילה ואף חידש את בית הספר העברי בבנגאזי, שהמשיך ללמד את השפה העברית ואת לימודי התודה. לאחר שנים רבות קיבל אות הערכה ממלך לוב ומונה לשר האוצר.

ר' שמעון לביא – ממנהיגיה הרוחניים של קהילת בנגאזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחת התקופות הנוראות ביותר ליהדות לוב, הגיע ללוב החכם, הדיין והמקובל ר' שמעון לביא. בתקופה זו נכבשה לוב על ידי הספרדים הנוצרים ולאחר מכן על ידי העותמאנים. היהודים נרדפו עד חורמה ודוכאו עד עפר על ידי הנוצרים, ואף על ידי העותמאנים, ונמכרו לעבדים ושפחות.

לאחר תקופה נוראה העוברת על יהודי לוב, מצליח ר' שמעון לביא במאמצים אדירים לשקם את חיי הרוח של יהודי לוב, ולהשיב עטרה ליושנה. יש לשים לב כי חרף פועלו האדיר הוא מוציא, בהיותו בלוב, מתחת ידיו יצירות קבליות רוחניות גדולות ועצומות ששמן הולך מקצה אחד של העולם לקצהו השני. בוודאי שאי אפשר לכך אלא אם כן מצוי בלוב עולם רוחני פעיל ותוסס. ר' שמעון לביא לא מסתפק בכך ומנחיל מורשתו זאת גם לצאצאיו הבאים אחריו, שמושכים בגאון את נטל המשא הרוחני ליהדות לוב, ומשמשים כדיינים ורבנים, כדוגמת הבן ר' יוסף לביא, הנכד ר' שמעון לביא, והצאצאים בדורות מאוחרים יותר, כדוגמת ר' יהודה לביא וכדוגמת הקונסול בלוב שאול לביא המביא לידי סיום טוב את עלילת הדם אשר בבנגאזי.[4]

שאול בדוסה – הצלם מבנגאזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול בדוסה נולד ליד העיר בנגאזי בשנת 1923 להורים מרים ויצחק בדוסה. עוד כנער החל לעבוד בסטודיו לצילום בבנגאזי. גם אהבתו הרבה של שאול בדוסה לסרטי קולנוע ולהקרנת סרטים החלה בעיר בנגאזי, שם עבד כמסריט. הוא היה בין האנשים היחידים שצילמו בתוך מחנה הריכוז ג'אדו בתקופה שבה שהתה שם המשפחה. שאול ידע לכתוב באיטלקית וניחן בכישרון גרפי ושרטוטי רב. הוא כתב את השלטים במחנה, וגם היה זה שכתב את האותיות באנגלית על גבי הביתנים במחנה ג'אדו. לימים, כאשר הקימו במוזאון יהדות לוב את הדגם של מחנה ג'אדו, ביקש שאול לכתוב את האותיות על גבי הביתנים, וכך כשדמעות בעיניו שוב שרטט וכתב על גבי הביתנים של הדגם את האותיות בלועזית. מכיוון שהיה מאוד מקצועי בכל מה שעשה, התחבב מאוד על איטלקים. זה הקנה לו את הזכות להסתובב במחנה עם המצלמה שלו, מה שהיה בניגוד לחוקים הנוקשים של האיטלקים והגרמנים שהקפידו על תיעוד המחנה רק באמצעות צלמים שלהם. לא הרבה הונצח מאז, מאחר שתמונות רבות ופילמים נרטבו ונהרסו בימים סוערים של גשמים באוהל שבמעברה באור-יהודה לשם הגיעה משפחתו בשנת 1949 מבנגאזי. בזכות השפות הרבות סייע בקליטת העלייה ממזרח אירופה. שאול בדוסה היה אדם מיוחד, איש אשכולות, מוכשר מאוד בתחומו.[5]

גורל יהודי הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שואת יהודי לוב החלה בשנת 1938 עם פרסום חוקי הגזע ונסתיימה בדצמבר 1942, כשבריטניה כבשה את לוב מידי איטליה הפשיסטית.

בלוב התקיימו שתי קהילות יהודיות גדולות, האחת במחוז טריפוליטניה המערבי הגובל בתוניסיה, ובעיקר בבירתו טריפולי. והשנייה במחוז קירינאיקה המזרחי הגובל במצרים ובעיקר בבירתו בנגאזי.

במהלך השואה נספו יהודים רבים, החמרה במעמד היהודים עת הגעת חוקי הגזע ופרוץ המלחמה מדיניותה האגרסיבית של איטליה הביאו אותה למצב מבודד באירופה, ותחושת המלחמה המתקרבת הביאה אותה לכרות ברית עם גרמניה הנאצית בשנת 1936.

הציר "רומי-ברלין" חייב את המדינות לפעול על-פי עקרונות משותפים, וכך חוקי הגזע הגרמניים חלו גם על איטליה ומושבותיה. ב"מנשר הגזע" שפורסם ביולי 1938 באיטליה הופיעו חוקים גזעניים ואנטישמיים שייצגו את עמדת המפלגה הפשיסטית. עיקרי החוקים היו:

על יהודים בעלי נתינות זרה לעזוב את שטח הממלכה. תלמידים יהודיים יורחקו ממוסדות השכלה תיכונית ומעלה. כל יהודי המחזיק במשרה ממשלתית יפוטר. הורדת של דרגותיהם של החיילים היהודים בצבא איטליה ואיסור על יהודים להשתתף במכרזי הממשלה.

מושל לוב, איטלו באלבו, ניסה להשפיע על מוסוליני לדחות או להקל את הגזרות בתואנה כי הם ימוטטו את כלכלת לוב. בניטו מוסוליני אישר לבלבו לקיים את חוקי הגזע כראות עיניו בלוב. למרות ההגנה היחסית שהייתה בתקופתו ליהודים, פוטרו עובדי ממשלה יהודים, ילדים הוצאו מבתי ספר ממלכתיים, מעבר בין ערים חויב ברישיון ועוד.

מהמחצית השנייה של 1940, בשל מות באלבו ובשל הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה לצד גרמניה, הורע מצבם של היהודים. העיר טריפולי כולה שררה באנדרלמוסיה בשל פגיעות המלחמה.  רובע היהודי בטריפולי נפגע קשות מהפצצות צרפת ובריטניה, יהודים רבים נהרגו ונזקים כבדים נגרמו לרכוש. חלקם, כמו גם אוכלוסייה מוסלמית, ברחו לפנים הארץ. הקהילה היהודית בטריפולי שכרה בתי מגורים לנזקקים, הקימה מקלט תת-קרקעי ואף דאגה לחינוך חלופי לילדים שסולקו מבתי הספר.     

ככל שחלף הזמן הלכו והוחמרו חוקי הגזע; יהודי מחוז קירינאיקה נשלחו למחנה ריכוז במחוז טריפוליטניה, מירב כוח העבודה של הקהילה בטריפולי נשלח למחנות עבודה בכפייה, יהודים בעלי נתינות של מדינות אויב הוגלו, וכל יתר הקהילה סבלה מחוקים גזעניים אשר פגעו קשה במעמדם הכלכלי והחברתי.

באמצע שנת 1942 החל מושל לוב להוציא צווים המחמירים את החקיקה הגזענית. ליהודים נאסר לבצע עסקאות נדל"ן מחוץ לקהילה, נאסר סחר חוץ, נאסר לפרסם חומר שאינו בתחום הדתי ועוד.

עדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליאס (אליהו) לביא בצעירותו. 15/04/1948
Viale Di Litoria, Bengasi
צלם: שאול בדוסה ז"ל

מקור המשפחה בחכם אליהו לביא, שהיה בין מגורשי ספרד ובנדודיו הגיע לבנגאזי ושם התיישב.

נולדתי בשנת 1928 בבנגאזי, לוב. הייתי הבן הרביעי במשפחה של תשעה ילדים, ארבע בנות וחמישה בנים. למשפחתי הייתה אזרחות בריטית. אבי היה סוחר עשיר ובבעלותו היו חנויות, 300 ראש בקר ורכוש רב, אמי הייתה עקרת בית. ביתנו היה בית גדול ומרווח, ואני למדתי בבית הספר "האיטלקי" שבעיר עד כיתה ג', ואחר הצהריים למדתי אצל הרב בבית הכנסת. ב-9 בדצמבר 1940 פתחו הבריטים במתקפה על האיטלקים ששלטו בלוב וכעבור חודשיים כבשו את אזור קירינאיקה. הגרמנים שלחו עזרה, ובאפריל–מאי 1941 האיטלקים שבו ללוב. האיטלקים האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הבריטים. עם תחילת הכיבוש הגרמני, אבי ואחי הבכור ציון, ברחו למצרים ואחר כך נסע להודו. אמי נשארה עם סבי ועם שאר הילדים בבנגאזי והייתה בתחילת הריונה העשירי. אני ואחיי, וכן סבא וסבתא נלקחנו עם קבוצה של כ-55 איש לבולוניה שבאיטליה. שוכנו במבנה בית ספר.

לאחר כשנה, בראש השנה של שנת 1942, באה משאית של גרמנים, העלו אותנו עליה בדרך לתחנת הרכבת. משם במשך שלושה ימים, ללא אוכל ושתייה המשכנו עד מחנה אינסברוק שבאוסטריה. שם שהינו שבעה חודשים. קיבלו אותנו למחנה, ציוו עלינו להתפשט והכניסו אותנו לתאי גזים, לא יודע מה הייתה הסיבה שהוציאו אותנו מהתאים. אני זוכר את הרעב ואת 25 ההצלפות שחטפנו כעונש על כל דבר פעוט שעשינו. בתום התקופה החתימו אותנו הגרמנים על מסמך שלא קרה לנו דבר.

במסגרת חילופי השבויים הגענו לצרפת, אמא שלי כבר ילדה את תינוקה העשירי – רחמים. הגענו למחנה "ויטל", מחנה גדול בשליטת הגרמנים. משם הועברנו למרסיי, למחנה פליטים, שם שהינו במשך שנה. בתום השנה ,שאלו אותנו אם אנו רוצים לחזור ללוב או לעלות לישראל, חזרנו ללוב. כל הנדודים האלה נמשכו כארבע שנים וחצי. אחרי המלחמה חזרנו לבנגאזי, לבית שלנו, אבי ואחי ציון שבו מהודו והמשפחה התאחדה. אני עזבתי את הבית והלכתי לעבוד עם האנגלים וגרתי בדירה משלי. בשלב מסוים התעמתי עם ערבי אחד ופחדתי מתגובת השלטונות.

בשנת 1948, בגיל 20 עליתי לישראל. שנה אחר כך, שאר משפחתי עלתה לישראל, למעברה בכפר סבא הערבית, שם היכרתי את אשתי דורינה שעלתה מרומניה, גם היא ניצולת שואה.

הקמנו משפחה במושב אלישמע ולנו 4 ילדים, 11 נכדים ונינה אחת.

אליהו לביא, בן אברהם וסופי. יליד בנגאזי, לוב.

נולדתי בשנת 1934 בבנגאזי, לוב. אבי היה מוהל ומלמד בתלמוד תורה. היו לי עוד שישה אחים ואחיות [...] לאחר כשנה וחצי באיטליה נלקחנו למחנה ברגן-בלזן, הייתי בת 7 וחצי בלבד, חיטאו אותנו בדי-די-טי, גילחו את שערנו והכניסו אותנו למקלחות. מידי בוקר היו מעמידים אותנו מסדר בוקר לספירה, ברוח, בגשם ובשלג. מי שלא שרד היו יורים בו במקום. בביתן שבו שוכנו היו דרגשים בני שתי קומות, על כל דרגש שכבו שלושה בני משפחה. בבוקר קיבלנו קפה, שהיו למעשה מים שחורים, ופרוסת לחם. בצהריים קיבלנו מרק ובו תולעים. התנאים במחנה היו קשים מנשוא. מי שניסה לגנוב אוכל תוך כדי עבודה במטבח, נורה במקום. אני זוכרת כי יום אחד חיפשתי לחם, גרמני הכה אותי בראשי ואיבדתי את ההכרה. בברגן בלזן היינו כשנה...

אסתר (לביא) תמם, בת נסים ומזל לביא. ילידת בנגאזי, לוב.

יהודי מחוז קירינאיקה בזמן חילופי השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש מואץ בחוקי הגזע הביא את היהודים לאבד את אמונם בשלטון האיטלקי ולתמוך בכיבוש הבריטי. כאשר בריטניה כבשה לראשונה את מחוז קירינאיקה ב-9 בדצמבר 1940, שוחררו היהודים מעול חוקי הגזע. היהודים לא הסתירו את אהדתם לצבא המשחרר, במיוחד בשל המפגש עם חיילים יהודים מארץ ישראל, מהיחידה הארצישראלית הבריטית. החיילים הרבו להיפגש עם הקהילה בבנגאזי, חידשו את הפעילות הציונית וסייעו בפעילות החינוכית.

ב-3 באפריל 1941 כוחות איטלקים-גרמנים הדפו את הצבא הבריטי מבנגאזי, ואיתם נסוגו גם 250 יהודים. האזרחים האיטלקים ששהו בעיר בזמן השליטה הבריטית שמרו טינה ליהודים וביצעו בהם פרעות שבמהלכן נרצחו שני יהודים ורכוש רב נבזז ונהרס. כאשר חזר הסדר, השלטון האיטלקי עצר יהודים רבים בחשד לסיוע לאויב והאווירה האנטישמית הייתה בשיאה. בנובמבר אותה שנה בריטניה כבשה שוב את קירינאיקה והחיילים הארצישראליים ניסו לסייע לקהילה. אך בפברואר 1942 שב הצבא האיטלקי-גרמני לקירינאיקה. רק מספר פליטים יהודים קטן הצליח להימלט עם נסיגת הצבא הבריטי. איטליה החליטה להגלות את כל היהודים למחוז טריפוליטניה והטילה עונשים כבדים על אחדים מהם לרבות הטלת עונש מוות על שלושה יהודים. בעת הכיבוש האחרון של קירינאיקה בנובמבר 1942, נותר 360 יהודים מפוחדים אשר נזהרו מלבוא במגע עם הצבא הבריטי מחשש להיפוך שלטוני נוסף. לחיילים הארצישראליים היה חלק נכבד בשיקום שרידי הקהילה.

הפגיעה ביהודי קירינאיקה הייתה החמורה ביותר מכל קהילה אחרת בלוב. למעלה מ-500 יהודים נהרגו מתוך קהילה שמנתה 4,000 נפשות. חייהם של אלו ששרדו נותרו בסכנה. קרוב ל-2,600 יהודים נשלחו למחנה הריכוז "ג'אדו" ועוד כמה משפחות למחנה גאריאן ולמחנה יפרן, כ-200 בעלי נתינות אנגלית הועברו לאיטליה וכ-250 בעלי נתינות צרפתית הועברו לתוניסיה.[6]

מחנה הריכוז ג'אדו     [עריכת קוד מקור | עריכה]

למחנה הריכוז ג'אדו הממוקם כ-235 ק"מ דרומית לטריפולי, נשלחו כאמור רובה המוחלט של קהילות קירינאיקה לרבות קהילת בנגאזי. הקהילה העירונית המשגשגת נדחקה לביתנים באותו מחנה צבאי ישן שהומר למחנה ריכוז. הביתנים היו ללא מחיצות, ולכל אחד מהם נדחסו כ-350 נפש בצפיפות נוראית. תנאי התברואה היו מחפירים ויהודים אף סבלו מתת-תזונה. המחנה, שנוהל על ידי קצינים איטלקים סיפק 100–150 גרם לחם ליום לצד אספקה שבועית קטנה של מזון בסיסי. היהודים היו אחראים לחלוקת המזון הדל, שלא הספיק. לאחר דחיות רבות של בקשותיהם של נציגי היהודים להגדלת קצבאות המזון, נעתרו לבסוף מפקדי המחנה והרשו לסוחרים ערבים למכור סוגי מזון בסיסיים יומיים בשבוע. המוצרים נמכרו ביוקר ורק מעטים יכלו לרכושם. לאחר בקשות רבות אחרות אושר גם סיוע מהקהילה בטריפולי.

בינואר 1943, ימים ספורים לפני כיבוש המחנה בידי בעלות הברית, נקראו כל עצירי המחנה לרחבה הכללית אל מול מכונות הירייה. תחושתם של אנשי המחנה הייתה שבכל רגע תתקבל שיחת הטלפון שתפקוד על הירי. כשהגיעה שיחה זו, הפקודה לא נשמעה. לאחר מספר ימים נסוגו שומרי המחנה, וכ-200 עצירים ברחו על נפשותיהם.

בבוא הבריטים למחנה הם מצאו את רוב היהודים במצב רעוע ולא מאורגן. בחודש מרץ אותה השנה ביקר במחנה הרב הצבאי הבריטי אורבך, שקיבל את הסכמת הממשל להעלות כ-60 יהודים לארץ ישראל. פליטי המחנה הועברו תחילה לטריפולי וגרמו לנטל גדול על הקהילה המקומית, ועד אוקטובר 1943, שבו מרבית הניצולים לבנגאזי. פני הקהילה לא חזרו לקדמותם, רק מעטים הצליחו להתייצב כלכלית. קרוב ל-600 נפש נספו, מתוך 2,600 היהודים ששהו במחנה הריכוז ג'אדו.

עדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדתי בשנת 1935 בבנגאזי שבלוב. אבי, בנימין, היה נשוי לשתי נשים, אשתו הראשונה הייתה עקרה, ולכן נשאה אישה נוספת, רחל, אשר ילדה לו בן ושש בנות. אני הילדה הרביעית. היחסים בין שתי הנשים ביו יחסי אהבה ותמיכה. בעוד שלאמי החורגת קראנו "אימא", לאמנו הביולוגית קראנו בשמה, רחל.  הייתי ילדה צעירה כאשר כבשו הבריטים את האזור מידי האיטלקים בסוף שנת 1940. לאחר כמה חודשים נסוגו הבריטים והגרמנים נכנסו. בשנת 1942 נשלחה משפחתי למחנה ג'אדו. אבא נלקח לעבודות פרך. במחנה הייתה הקצבת מזון מצומצמת. הכנת הארוחות התבצעה בסתר. לילה אחד נעצרה אמי החורגת, נלקחה למקום מסוים ונקשרה לעמוד. אמי, שהייתה קשורה מאוד לצרתה, יצאה בהפגנתיות עם דלי מים על מנת שתיעצר. היא אכן נעצרה ונחבלה יחד עם אמי החורגת – עד כדי כך היו היחסים ביניהן חמים וקרובים. למחרת בבוקר שוחררו שתיהן. הכול סבלו שם מרעב, כינים ומחלות, בעיקר טיפוס. בינואר 1943 שחררו הבריטים את המחנה ואנחנו חזרנו לבנגאזי. חיילי הבריגדה עזרו בשיקום החיים, סיפקו מזון ובגדים, והקימו בית ספר. היהודים חששו מהערבים שחטפו בנות יהודיות, לכן התחילו להעלות את בני הנוער, חלקם בנישואים פיקטיביים...

נורמה (נעמי) תייר, בת בנימין ורחל כראדי. ילידת בנגאזי, לוב.

...במאי 1942 חזרנו לבנגאזי. התחלתי ללמוד בבית ספר איטלקי. לאחר חודש הוצאתי מבית הספר ולאחר כשלושה חודשים נשלחה משפחתי למחנה ההסגר בג'אדו, כ-1,500 ק"מ מהעיר. במחנה גילחו את שערותינו. סבלנו ממחסור במזון. מנת הלחם היומית הייתה 150 גר'. בתחילה החזקנו מעמד, אך לאחר כ-4 חודשים התחלנו לסבול ממחלות כגון טיפוס, רעב וכינים – אנשים רבים מתו כתוצאה מכך. במשך עשרת החודשים ששהינו שם מתו כ-2,000 איש מתוך 2,700 שהגיעו למחנה...

ציון תייר, בן משה וגיזלה. יליד בנגאזי, לוב.

עבודות כפייה   [עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף יוני 1942 פרסם מושל לוב צו המשווה את מעמדם החוקי של הגברים בלוב לאלו שבאיטליה, ומשמעות הדבר הייתה גיוסם לשירות אזרחי של כל הגברים בני 18–45. באוגוסט 1942, כ-3,000 יהודים נשלחו למחנה העבודה "סידי עזאז" סמוך לכ'מוס, אך בשל העדר תשתית מתאימה לקליטתם, נותרו במקום בין 600 ל-1,000 יהודים והיתר הוחזרו לבתיהם, לעבודות בשירות המדינה בעיר ולמחנות עבודה בקירינאיקה. יהודים אלו היוו כוח עבודה משמעותי שחסר לקהילה והקשה עליה כלכלית. המחנה היה מבודד ומדברי, ושומריו המעטים היו איטלקיים. לא היו מבנים אלא רק אוהלים. המחנה היה פתוח, ועשירי המחנה אף רכשו מוצרי מזון בכ'מוס ולעתים חלקו אותו עם האחרים. עם הזמן גם החלו משפחות מטריפולי לבקר את קרוביהם.         

הכלואים במחנה החלו את יומם בשעה 6:00 במפקד שמי והסתיים בשעה 17:00. המזון שקיבלו הכלואים היה חצי ק"ג לחם או אורז או כוס מקרוני. התחשבות מיוחדת חסרת תקדים הייתה כאשר השומרים האיטלקים התירו ליהודים לנוח בשבת. תקרית אלימה בודדת התרחשה לאחר שאחד העצירים, כמוס זאנגו, התווכח עם שומר איטלקי וכתוצאה מזה נורה למוות. השומר הועבר למחנה אחר, ומאותו הרגע נמנעו היהודים מוויכוח כלשהו עם השומרים האיטלקים.  

חיילי הבריגדה היהודית וקהילת בנגאזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הכיבוש הבריטי את האזור בשנת 1943, הגיעו גם חיילים מהבריגדה היהודית לעיר, וקשרים נרקמו בינם לבין בני הקהילה היהודית. חיילי הבריגדה אף הקימו בית ספר עברי בבנגאזי, והיו מעורבים בפעילותו.

גלריית תמונות: בית הספר העברי בבנגאזי, 1943–1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר במרץ 1943 נפתח בית-הספר העברי בבנגזי בבניין תלמוד התורה הישן, ובו שבעים תלמידות ותלמידים בארבע כיתות. לשני המורים המקומיים הצטרפו חיילים ארצישראליים מתנדבים, ומספרם של אלה עלה ככל שגבר קצב הילדים השבים מג'אדו. תוכנית הלימודים כללה שעורי עברית, חשבון, אנגלית, גאוגרפיה, מולדת ושירה. בתוך זמן קצר שררה בין כתלי בית-הספר אווירה דומה לכל בית-ספר ארצישראלי. השפה העברית החלה להיות שגורה בפיות התלמידים ושירי מולדת נשמעו באון. העברית הייתה שפתן של ההצגות שהעלו התלמידים, וכן שפתם של דגלים ודיגלונים, לוחות וכתוביות שקישטו את הכיתות בערבי קבלת השבת ובמסיבות בחגים ובמועדי ישראל. בסיוע החיילים הארצישראליים שיקמה הקהילה את בנין בית-הספר הקהילתי והכשירה אותו לייעודו המקורי. בבית-הספר חודשו הלימודים, הן היהודיים המסורתיים והן העבריים המלאים, והוא נקרא מאז "בית-הספר העברי – תלמוד תורה בנגאזי".

הפעילות החינוכית העברית-הציונית התעצמה עם בואו לבנגאזי של הגדוד השני, שבו שרתו גם מורים מקצועיים מהארץ. מורים, שהופנו להורות בבית-הספר העברי על פי המתכונת הארצישראלית. אולם הצלחה זו עוררה דאגה בשלטון הבריטי, ששם עינו בחינוך העברי-ציוני והחל להערים מכשולים. בקיץ 1943 פרסם השלטון הבריטי הוראה לסגור את בית-הספר לחופשת הקיץ, שלאחריה נדרשו הילדים להירשם לבית-ספר ערבי, בטענה הצבועה, שהעברית אינה שפה רשמית, ועל כן בית-ספר יהודי אינו זכאי למימון וסיוע ממשלתי. המפקדה הבריטית אסרה על המורים הארצישראליים להורות את התלמידים היהודים וצוותה עליהם לשוב אל יחידותיהם. נוצרה סכנה ממשית לחינוך העברי הציוני בקירנייקה, אלא שהחיילים הארצישראליים שכנעו את מנהיגי הקהילה, שלא להיכנע להוראות הבריטים, ולא לרשום את בני הקהילה לבית-הספר הממלכתי הערבי. בינתיים, בחופשת הקיץ, בד בבד עם מתן שעורים בעברית למבוגרים ולעוד כ-40 נערות, ארגנו החיילים הארצישראליים סמינריון הכשרה למורים מקומיים, שבשלב הראשון נטלו בו חלק ארבע עלמות, ומאוחר יותר הצטרפו אליהן מתנדבים נוספים. פעילות זו של החיילים הארצישראליים התאפשרה בשל פתיחת מועדון החייל העברי בבניין "תלמוד תורה", על פי בקשת הרב הצבאי, ונוכחותם של החיילים הארצישראליים במקום חיפתה על פעילותם החינוכית של המורים העבריים.

בתום חופשת הקיץ, נפתח מחדש בית-הספר העברי ב"תלמוד תורה" הישן בהנהלתו של המחנך המקומי יעקב גוויטע, ומומן מעתה בידי הקהילה ובלא סיוע ממשלתי. בית-הספר הוכר כפרטי, ולמדו בו בשנת תש"ד כ-400 תלמידים בעשר כיתות, ועוד כשישים תלמידים, שעבדו ביום ולמדו בערב. למרות האיסור, החיילים הארצישראליים המשיכו לסייע בהוראת התלמידים, בזכות הקצינים העבריים, שחיפו על העדרם של המורים מן הפלוגות באמתלות שונות, כמו הוצאת אשורי מחלה פיקטיביים. סיוע, שנתנו החיילים הארצישראליים גם לתלמידים יהודים בברצ'ה, בדרנה ובמקומות אחרים בקירנייקה.[7]

בסתיו 1944 יצאו רוב החיילים העברים מלוב, והסתמנה הרעה ביחסי המוסלמים ליהודים. לאומנים שחזרו ללוב עם סילוק האיטלקים והגרמנים שילהבו את ההמונים בהסתה אנטי-ציונית ואנטי-בריטית. השנים שמשחרור לוב ועד עצמאות לוב היו קשות ליהודים.

בין ה-5–7 בנובמבר 1945 התחוללו פרעות ביהודי לוב, מהחמורות בתולדותיה: 121 יהודים נרצחו, רבים נפצעו, בתי-כנסת נהרסו, ומאות בתי מגורים ובתי עסק נשדדו ונהרסו. רק ביום השלישי התערב הצבא הבריטי ודיכא את המהומות. פרעות אלה וחוסר הביטחון באשר לעתידם של יהודי לוב גרמו לגל של עלייה בלתי ליגלית שבמהלכו עלו כ-10% מכלל יהודי לוב לארץ ובכך ביטאו את ראשית סיום הנוכחות היהודית בלוב.[8]

ב- 1948 שוב התחוללו פרעות, אך אז התגוננו היהודים והרגו כמה מהפורעים. ב-1950–1951 עלו יותר מ-30,000 מיהודי לארץ לישראל. בעקבות מלחמת ששת הימים שוב התחוללו פרעות, רבים יצאו מלוב – חלק גדול מהם לאיטליה – ובלוב נותרו יהודים מעטים בלבד.

משטרו של קולונל קדאפי מונע מאז מרס 1970 את יציאתם ובשורה של חוקים רשמיים החרים את כל הרכוש היהודי בלוב, הן זה השייך לבעלים החיים בלוב והן זה שבעליו מתגורר מחוץ ללוב. הקולונל קדאפי אף מציד פעולות אלו של אפליה כאחד מהישגיו של המשטר המהפכני המתקדם של לוב, בנאום שנשא בבנגאזי ב-4 בספטמבר 1970, התפאר בעובדה שהמשטר החרים 600 בתים של יהודים. פעולות משטר קדאפי בתחום החקיקה המפלה את היהודים החלו בפרסומו של חוק מועצת ההפיכה הלובית מס' 14 מיום 7 בפברואר 1970 אשר קבע כי כל הנכסים, הן דלא ניידי והן האישיים של יהודים שעזבו את לוב במטרה להתיישב בארץ אחרת, יופקע וינוהל על ידי האפוטרופוס הרשמי. כן קובע החוק חובת דיווח על כל עסקה שנעשתה עם יהודי מאז 5 ביוני 1967 ומעניק סמכות למיניסטריון לענייני פנים וממשל מקומי לבטל עסקות כאלה.

על מנת להסיר כל צל של ספק, פרסם מיניסטריון הפנים למחרת היום, ב-8 בפברואר 1970, הצהרה כי לצורכי החוק כל מי שנמצא מחוץ לגבולות לוב ואין בידו אשור רשמי שיוענק על ידי מחלקת ההגירה הלובית, יחשב כאילו יצא את לוב לצמיתות. ברור כי חוק זה מלכתחילה כוון לפגוע באלפי הפליטים היהודים שברחו מלוב בעקבות איומי יוני 1967 כאשר 14 יהודים נרצחו על ידי אוכלוסייה מוסתת, ומאות בתי עסק עלו באש. ב-5 במאי 1970, כאשר פנתה הקהילה של יהודי לוב ברומא לשלטונות לוב, בקריאה לבטל החוק ולקיים הזכויות על רכושם בהצביעם על היות החוק נוגד את עקרון שוויון כל האזרחים וחוקי יסוד קיימים בלוב, השיב להם חבר מועצת ההפיכה (במכתב מיום 28 במאי 1970) כי אין משטרו מקיים או תומך באפליה וקרא להם לחזור ללוב בהבטיחו כי עם שובם תבוטל העמדת רכושם לניהול האפוטרופוס. הסגנון של התממות וציניות של מכתב זה בולט על רקע הידיעה כי השלטונות אסרו כבר לפני כתיבת המכתב את יציאת היהודים, אף לנסיעות קצרות, ולפיכך שובם של היהודים פירושו חזרה מרצון למלכודת. יתר על כן, כבר ביום 9 במאי 1970 חוקקה מועצת ההפיכה הלובית את החוק מס' 57 חוק זה מבטל את קודמו ונמנע מלהתייחס ליהודים אף שכונתו ומגמתו המפלה אינם מוטלים בספק.[9]

עדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת לביא, מיוצאי בנגאזי – לאחר העלייה לארץ, בשנת 1956. אליהו (אבא), דורינה "דידי" (אימא), דוד (בן בכור) ואברהם "אבי" (בן צעיר).
צלם: דינו מימון ז"ל

...עליתי ארצה באנייה "מדיקס" בשנת 1946. עשיתי זאת באופן חוקי מאחר והייתי בעל דרכון בריטי, כך התאפשרה כניסתי לארץ ללא בעיות. לאחר קום המדינה עלו יתר בני משפחתי לארץ. בתחילה היו במחנה בית ליד ואחר כך עברו לכפר סבא הערבית, אז הצטרפתי אליהם. בתקופה ההיא הכרתי את דידי חיים שעלתה מרומניה. לאחר נישואינו בשנת 1951 עברנו למושב אלישמע...

אליהו לביא, בן אברהם וסופי. יליד בנגאזי, לוב.

נולדתי בשנת 1933 בבנגאזי שבלוב. אני בן הזקונים, הקטן מכל בני המשפחה ,אבא אמא, ארבעה בנים ושלוש בנות. משפחתי הייתה מסורתית ואמידה, היה לנו בית גדול ויפה בבנגאזי. חגגנו את החגים היהודים על פי המסורת והלכנו לבית הכנסת בשבתות [...]

אבא החל לעסוק במסחר בקר וסחר עם איטליה ואני התחלתי ללמוד בבית הספר העברי ובו למדנו עברית וערבית. כשהייתי בן 10 נשלחתי עם כל משפחתי למחנה ג'אדו. שם היינו כשנה ושלושה חודשים, עבדנו קשה מאוד בסיקול אבנים וקיבלנו אוכל מקולקל. כשהבריטים שחררו את המחנה, חזרנו לבנגאזי.

לאחר הקמת המדינה ב-1948 החלו היהודים בלוב לסבול מרדיפות המקומיים. בשנת 1949 עלינו ארצה מנמל טריפולי. הגענו למחנה עולים "שער עלייה" משם הועברנו למחנה בית ליד ומשם לכפר סבא הערבית. לאחר זמן הצטרפנו למייסדי אלישמע...

ציון תייר, בן משה וגיזלה. יליד בנגאזי, לוב.

נולדתי ב-7 בפברואר 1931 בבנגאזי, לוב. ס"ט – ספרדי טהור, מקור המשפחה מגירושי ספרד. אבי היה סוחר בדים וכלי בית וחיל בצבא צרפת במלחמת העולם השנייה. אמי הייתה עקרת בית ואני הבן הבכור במשפחה של 10 ילדים, שישה בנים וארבע בנות [...] בתחילת המלחמה הייתי כבן 8, למדתי בבית ספר שבו לימדו חיילי הבריגדה. העיר בנגאזי ספגה הרבה הפצצות בגלל כיבוש העיר וביתנו שהיה גדול נהרס מההפצצה הראשונה. את תקופת הפרעות בלוב לאחר מלחמת העולם אני מגדיר כשואה הגדולה ביותר. אני ואחי עסקנו גם בפעילות ציונית, ולאחר שהתגלינו, היינו נתונים לאיומים. השייח' המקומי הזהיר את אמי כי הערבים עומדים לפגוע בשני בניה. על מנת להציל אותנו הוברחנו לנמל, שם הועלנו לאנייה שלקחה אותנו לאיטליה. בהמשך נסענו ברכבת למארסיי, שם היינו במחנה הכשרה טרום צבאי. לאחר כמה חודשים עלינו על אנייה והפלגנו ארצה...

אלפונסו תמם, בן יצחק ומונטנה. יליד בנגאזי, לוב.

הנצחת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת הוקרה שהוענקה על ידי צה"ל בשנת 2013 לאלפונסו תמם, ניצול שואה מבנגאזי

לבנגאזי, כקהילה שסיפורה נתפס שנים רבות כמקרה חיצוני או נלווה לסיפר המרכזי של השואה - כשואת יהדות אירופה, לא קמו מפעלי הנצחה רשמיים עד לשנים האחרונות. היעדר ההנצחה פגע בניצולים פגיעה כפולה; לא רק זאת שהם, משפחתם וקהילתם סבלו ממוראות השואה, היה עליהם עוד להיאבק על מנת להכליל את סבלם בזיכרון הציבורי הישראלי.

ב-26 באוקטובר 2010 התקיימה לראשונה ביד ושם עצרת לזכרם של יהודי לוב שנספו בשואה, במלאת 68 שנים לשחרור לוב בנוכחות מאות ניצולי שואה יוצאי לוב ובני משפחותיהם. באזכרה שהתקיימה באוהל יזכור העלתה את אש התמיד ניצולת השואה ליאורה מיכאל מטריפולי שבלוב. ניצול השואה יעקב אַבְּטַה מלוב נשא קדיש, פרקי תהילים ותפילת אשכבה.

העצרת נפתחה בהקרנת קטע קצר מעדותה של איריס (אינס) מוצרי לבית חביב, ניצולת שואה מבנגאזי, שהדליקה משואה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. בעצרת נשאו דברים סגן שר האוצר חבר-הכנסת יצחק כהן, יושב ראש מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו, יושב ראש הנהלת יד ושם מר אבנר שלו, שמעון דורון, חבר הנהלת הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב ומר אריה ברנע, חבר העמותה הפרלמנטרית הישראלית לפעילות לזכר השואה וסיוע לניצוליה. בעצרת שר הזמר והמוזיקאי דוד ד'אור, בן ליוצאי לוב.[10]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנגאזי–ברגן־בלזן, רומן מאת יוסי סוכרי שיצא לאור בשנת 2013, הוא הרומן הראשון בעברית – וקרוב לוודאי בכל שפה – המגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה. קורותיה של משפחה יהודית שההיסטוריה מזמנת לה מערבולת של התנסויות אימתניות, החל בכיבוש הגרמני של לוב ב-1941 וכלה בשחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן ב-1945. בני משפחת חג'ג', מהנכבדות בקהילת בנגאזי, נעקרים מאורח חייהם, מעירם האהובה וממולדתם: עם עוד יהודים לובים הם נלקחים ממדבר סהרה הלוהט, מועברים בספינה למחנה מעצר הררי באיטליה ונשלחים ברכבות אל גרמניה המושלגת, להיכלא ולמות בברגן־בלזן.

שלושה מסעות משתרגים פה: מסכת הפורענויות שחווים יהודי לוב, על יחסי העבד והאדון הנטווים בינם, צאצאי היבשת השחורה, ובין בני אירופה, שוביהם האיטלקים והגרמנים; מסע החניכה של גיבורת הרומן סילבנה חג'ג', צעירה משכילה, מבריקה ויפת תואר הכופרת בנורמות הפטריארכליות של סביבתה; ומסע צלילי בתוך בליל לשונות, שהעיקרית בהן היא הערבית היהודית הלובית.

הרומן נע במקצבים משתנים בין יבשות וארצות ומציג בלשון ארצית ופיוטית לסירוגין סיפר אחר מזה המוכר מייצוגי השואה הרווחים. זוהי שואה של יהודים מארצות ערב, שחזותם כהה ושפתם שמית – סימני היכר שהציבו אותם במדרג הגזע של הנאצים כנחותים אף יותר מיהודי אירופה. זוהי שואה של מי שלאחר שנים נתפסו כזרים במרחב הזיכרון הציבורי של השואה אף בעיני היהודים האירופים שהיו שותפים לגורלם – יסוד זר אפילו בתוך אותה פלנטה אחרת.[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קהילת יהודי בנגאזי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהדות בנגאזי, באתר בית התפוצות
  2. ^ עירית אברמסקי-בליי (עורכת), פנקס הקהילות, ירושלים: יד ושם, 1997, פרק קהילת לוב, עמ' 19–20
  3. ^ דוד ג'אן (ג'יעאן) ויוסף בן דוד ג'אן (ג'יעאן), רבי אברהם חביב זצ“ל, מרכז מורשת יהדות לוב
  4. ^ דוד ג'אן (ג'יעאן) ויוסף בן דוד ג'אן (ג'יעאן), מנהיגות רוחנית, מרכז מורשת יהדות לוב
  5. ^ פנינה קרקוקלי, הצלם של ג'אדו – שאול בדוסה ז"ל, כתב עת לבלוב, גיליון 21, מרכז מורשת יהדות לוב, אדר ב' מרץ 2016, עמ' 18–23.
  6. ^ רונית קדם-דרור, חיי היהודים בלוב מאז 1911, "רגעים היסטוריים", מצוטט מתוך אתר הכנסת, ‏אפריל 2004
  7. ^ יעקב חג'ג'-לילוף, התנועה העברית הציונות והתנועה הציונית בלוב בתקופה הבריטית, מרכז מורשת יהדות לוב
  8. ^ מרכז "אור שלום לשימור והנחלת מורשת יהדות לוב"
  9. ^ יהדות לוב במלחמת העולם השניה, יד יצחק בן צבי
  10. ^ יד ושם, עצרת לזכרם של יהודי לוב שנספו בשואה
  11. ^ מרכז משאבים והדרכה אישית, בית הספר המרכזי להוראת השואה – יד ושם