שירת הניבלונגים
שירת הניבלונגים (בגרמנית: Nibelungenlied; בניב עתיק: Der Nibelunge liet) הוא אפוס גרמני קדום, המספר על מאבקיו של הגיבור הגרמני המושלם זיגפריד, רציחתו ונקמתה האכזרית של אלמנתו קרימהילדה (בגרמנית Kriemhild, קרימהילד). האפוס נחשב ליצירה מכוננת בתרבות הגרמנית והחשוב שביצירותיה בתקופת ימי הביניים. משמעות השם, לפי חלק מהפרשנים, היא "ילידי הערפל" או "ילידי העלטה", שכן "נִבּל" פירושו בגרמנית ערפל, מה שרומז על מוצאם של היצורים מן הצפון הרחוק.
המסר העיקרי העולה מן האפוס הוא הניגוד שבין מידת הנאמנות לתכונת הבוגדנות.
הרקע ההיסטורי[1]
[עריכת קוד מקור | עריכה]החומר הבסיסי העומד ביסוד הסיפור נובע מאירועים שהתרחשו בתקופת נדידת העמים הגדולה. שילוב הזיכרון הרחוק, במנהגים ודעות מתקופת האבירים הרומנטית יוצר קושי היסטורי באשר מדובר על תקופה המשתרעת על פני מאות שנים. שירת הניבלונגים נתפסת במסורת הגרמנית המודרנית כמסר אולטימטיבי להגדרת הגרמניות המקורית והטהורה.
המקורות האליליים מובלטים מתוך פרטים רבים כגון: חגיגות מפנה השמש, אשר היו ימי חג ראשיים בתקופה הפגאנית, או מבחני השקר והאמת (דין האל) שבאו בצורת דו-קרב ומבחני אש ומים שהיו אופייניים לשבטים הגרמאניים הקדומים. בשירת הניבלונגים דין האל התבטא בנגיעת הנאשם במת, ואם נוצר דימום, הרי זו הוכחת האשמה.
האתוס של הנאמנות סיפק בסיס לפטריוטיזם הלאומי בתחילת המאה ה-19. לאחר מהפכת 1848 וקריסת המעמד הבורגני, התנחמו בה כמקור לחיזוק נפשי מול המדינה. גם הנאצים נעזרו בה לפולחן ההערצה למנהיג ולמדינה. שירת הניבלונגים העניקה השראה רבה להוגי הדעות והסופרים מן הזרם הרומנטי באמנות הגרמנית.
הרקע התרבותי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המוות והאבדון נתפסים בשירת הניבלונגים כמדרגה העליונה של הגשמה עצמית. הביטוי העצמי העליון של הגישה בעולם האלילי בו אין אלוהים בדמותו הנוצרית. בניגוד לעולם הנוצרי, הפועל על פי עקרונות המוסר והעולם הבא, לגיבורי שירת הניבלונגים אין גמול לאחר המוות ולכן הם פועלים למיצוי של גורלם.
על רקע זה לא ניתן להתייחס לגיבורים כטובים או רעים אלא לכאלה המתמודדים עם הגורל המיועד להם. בהתמודדות עם הגורל נושאת כל דמות בתפקיד וייעוד האופייניים לה, ועליה לפעול להגשמתם ללא התחבטות בשאלות מוסריות. גישה זו של העדפת השעה אופיינית כאמור לעולם האלילי הקדום העומד ביסודו של האפוס.
על האפוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]האפוס, שנכתב על ידי משורר עלום שם ממוצא אוסטרי, מבוסס על יסודות אגדיים קדומים, יחד עם מאורעות היסטוריים (מן המאה ה-5 לערך) שנשתמרו בצורה אגדתית לאורך הדורות. הרעיון החוזר בכל האפוס שוב ושוב הוא כי סופה של כל שמחה הוא צער.
כתבי היד הקדומים ביותר של השירה הם מן החלק השני של המאה ה-13, וככל הנראה השירה נכתבה כמה עשרות שנים קודם לכן. במהלך השנים נשכחה השירה ונותרה עלומה במשך מאות שנים. רק במאה ה-18 נתגלתה השירה שוב, ויוהאן יעקב בודמר היה הראשון לפרסם חלקים ממנה, בשנת 1757. קרל לרמן פרסם בשנת 1816 את המחקר הראשון מבין רבים שנכתבו עליה במהלך השנים.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היצירה כוללת שני חלקים: הראשון מתאר את עלילותיה של שושלת בורגונד, ובמיוחד את האביר זיגפריד, המלכה ברונהילדה (בגרמנית Brünhild, ברונהילד) והנסיכה קרימהילדה. החלק השני מספר על נקמתה של קרימהילדה ברוצחיו של זיגפריד אהובה, המביאה את הקץ על שושלת בורגונד.
האפוס נפתח בשמועה על אודות יופייה של נסיכת הבורגונדים, קרימהילדה. במקביל מגיע לממלכה זיגפריד, שעל פי שמועה אחרת ניצח דרקון וירש את אוצרם העלום של הניבלונגים. גונתר, ממלכי בית בורגונד, מבטיח לזיגפריד את ידה של קרימהילדה בתמורה לעזרתו במאבק על אשה אחרת - ברונהילדה, מלכת איסלנד. זיגפריד מסכים ולאחר שברונהילדה אמנם הופכת לאשתו של גונתר, הוא זוכה בקרימהילדה.
כאשר ברונהילדה מגלה כיצד הערים עליה גונתר כדי לזכות בידה, היא דורשת לנקום בזיגפריד כדי להשיב את כבודה. האגן, אביר מנאמני המלך, מסייע לה בכך ויורה חץ בגבו של זיגפריד. בעקבות רציחתו שוקדת עכשיו אהובתו קרימהילדה על תוכנית נקמה משלה. היא נישאת למנהיג ההונים אטצל (שהוא מקביל לאטילה ההיסטורי) ובכך מקבלת את האפשרות ליישם את תוכניתה. היא מזמינה לארמונה את גונתר, ברונהילדה ובן בריתם האגן ומכריזה עליהם מלחמה. סופו של האפוס בחורבן מפואר - מותם של אלפי לוחמים, חיסול השושלת הבורגונדית ובסופו של דבר אף במותה של קרימהילדה, לאחר שחיסלה את קרוביה.
הרוח הגרמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]משמעות מושג הרוח הגרמנית כביטוי לאומי תרבותי, כפי שעולה מתוך שירת הניבלונגים והתפקיד שמילא בנפש הגרמנית מאז ראשית המאה ה-19, מקבל משמעות מיוחדת לנוכח אירועי המאה ה-20 והתקופה הנאצית. ביטוייה הקיצוניים של הגרמניות, יצירתיות ותרבות גבוהה, מחשבה פילוסופית ומדעית, עומדות בניגוד לברבריות רצחנית ולא אנושית שהפגינו בני אותו עם בדיוק בתקופה הנאצית.
שתי גישות עיקריות מגדירות את מושג הרוח הגרמנית:
חוקרים גרמנים כפרידריך ראנקה רואים את ערכי הכבוד והנאמנות במרכז. המוות עדיף על מחילת כבוד. המוות אינו עונש אלא גורל מחייב ולא נושא בחובו הרהור מוסרי. לעיתים המוות הוא הגשמת הייעוד של החיים, למשל באירוע הטבח ההמוני בארמון בסוף האפוס. המוות מביא את התהילה הנצחית. הנקמה היא כלי נוסף של ביטוי עצמי. קיצונית ככל שיהיה מעשה הנקם, כמעשה קרימהילדה בטבח הארמון, זהו ביטוי של השגת המטרה שהוצבה לגורלו של אדם.
חוקרים אחרים, בעיקר יהודים, רואים בשירת הניבלונגים את האופי הרצחני של הרוח הגרמנית. אכזריות מובנית ומסורתית אשר התבטאו בפרעות ביהודים לאורך הדורות בגרמניה וקיבלו את ביטוין האולטימטיבי בשואה.
האפוס בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך השנים נערכו מספר תרגומים של שירת הניבלונגים לעברית.
בשנת 1988 יצאה לאור בהוצאת עם עובד מהדורה עברית של שירת הניבלונגים בנוסח פרוזאי בתרגום ועריכה מאת שלמה טנאי. המחבר בחר בנוסח סיפורי ולא שירי מכיוון שלדעתו תרגום כזה אינו מעשי. טנאי טוען כי ניתן למצות את התוכן, העוצמה והמהות של היצירה גם בנוסח הסיפורי. עבודתו מתבססת על תרגום ממקורות שונים וכולל הרחבות מתוך כתבים קדומים המשמשים כתשתית לשירת הניבלונגים.
בשנת 1996 יצא לאור תרגומו של יוסף האובן-נבו, תרגום שנעשה באמצעות תיווך של תרגומים לגרמנית מודרנית.
בשנת 2006 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד שירת הניבלונגים בתרגומו של אריה סתיו. האפוס תורגם כנתינתו בתרגום שירי והוא כולל הקדמה נרחבת ומאמרים של חוקרים ידועים בנושא.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גיטה אבינור, "גרמנים, הונים וכל השאר" (על "שירת הניבלונגים"), בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975
- מיכל בן חורין, שירה שסופה במוות, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2006 על שירת הניבלונגים בתרגומו של אריה סתיו
- שירת הניבלונגים, באתר OCLC (באנגלית)
- שירת הניבלונגים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הפרקים הנוגעים לרקע ההיסטורי, הרקע התרבותי והרוח הגרמנית מבוססים על ההקדמה וניתוח היצירה המופיעים בתרגומו של שלמה טנאי במהדורת 1988
