תרבות גבוהה
.jpg)
תרבות גבוהה הוא מונח כולל עבור אובייקטים תרבותיים בעלי ערך אסתטי, אשר החברה מעריכה אותם באופן קבוצתי כאמנות מופתית.[1] כלולות בו גם יצירות אינטלקטואליות הנחשבות לבעלות ערך פילוסופי, היסטורי או ספרותי, וכן חינוך המטפח עיסוקים אסתטיים ואינטלקטואליים כאלה.
הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשימוש נפוץ, המונח תרבות גבוהה מזוהה עם תרבות המעמד העליון (אריסטוקרטיה) או עם קבוצת עלית של משכילים (האינטליגנציה); וכן עם מאגר הידע המשותף ועם המסורות הרחבות של החברה (למשל תרבות עממית) החוצות את החלוקות המעמדיות. מבחינה סוציולוגית, המונח תרבות גבוהה מנוגד לתרבות נמוכה או לתרבות עממית, כלומר לצורות התרבות הפופולרית המאפיינות את המעמדות החברתיים הפחות משכילים, כמו הברברים, הפיליסטינים וה-hoi polloi (ההמונים).[2]
תפיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מת'יו ארנולד הציג לראשונה את המונח תרבות גבוהה בספרו תרבות ואנרכיה (1869). ההקדמה לספר מגדירה תרבות כ"חתירה חסרת פניות לשלמות האדם", המושגת על ידי המאמץ "להכיר את הטוב ביותר שנאמר ונהגה בעולם". הגדרה ספרותית כזו של תרבות גבוהה כוללת גם פילוסופיה; יתרה מזאת, הפילוסופיה של האסתטיקה המוצעת בתרבות הגבוהה היא אף בעלת תועלת מוסרית ופוליטית. באופן ביקורתי, המונח תרבות גבוהה מנוגד למונחים תרבות פופולרית ותרבות המונים.[3]
ב"הערות לקראת הגדרת התרבות" (1948) אומר ת"ס אליוט כי תרבות גבוהה ותרבות פופולרית הן חלקים הכרחיים ומשלימים בתרבותה של חברה. ב"שימושי האוריינות" (1957) הציג ריצ'רד הוגרט את החוויה הסוציולוגית של גבר ואישה ממעמד הפועלים ברכישת אוריינות תרבותית באוניברסיטה, המאפשרת ניידות חברתית כלפי מעלה. בארצות הברית המשיכו הרולד בלום ופרנק ריימונד ליוויס את הגדרת התרבות הגבוהה דרך הקאנון הספרותי המערבי.
תאורטיקן התקשורת סטיבן ג'ונסון כותב כי בניגוד לתרבות הפופולרית, "הקלאסיקות, והקלאסיקות לעתיד, מגלמות בעצמן את התיאור וההסבר של מערכות התרבות שהניבו אותן." לדבריו, "השוני המכריע בין תרבות ההמונים ואמנות גבוהה" הוא, שהיצירות של תרבות ההמונים הן פחות מעניינות מהמגמות התרבותיות הרחבות יותר שהולידו אותן.[4]
תולדות התרבות הגבוהה במערב[עריכת קוד מקור | עריכה]
התרבות הגבוהה של המערב מקורה בעולם הקלאסי ובמסורות של החיים האינטלקטואליים והאסתטיים ביוון העתיקה (המאה השמינית לפני הספירה – 147 לספירה) ורומא העתיקה (753 לפני הספירה – 476 לספירה). במסורת העולם הקלאסי היווני-הרומי, המודל האידיאלי של השפה נכתב ונשמר ביצירות בעלות סגנון גבוה (הקפדה על דקדוק, תחביר ודיקציה). צורות מסוימות של שפה, ששימשו סופרים בתקופות מוערכות, נחשבו בעת העתיקה וברנסאנס כמודלים תקפים ונצחיים וכסטנדרטים נורמטיביים של מצוינות. דוגמאות לכך הן היוונית האטית, ניב של היוונית הקדומה שבו דיברו וכתבו המחזאים והפילוסופים של אתונה בתקופת פריקלס (המאה החמישית לפני הספירה), והלטינית הקלאסית ששימשה ב"תור הזהב" של התרבות הרומית (בערך 70 לפני הספירה – 18 לספירה) ונציגיה הם דמויות כמו קיקרו וורגיליוס. צורת חינוך זו הייתה מוכרת ליוונים כפאידיאה (παιδεία), שתורגמה על ידי הרומאים ללטינית כהומניטאס[5] מכיוון ששיקפה צורת חינוך שמטרתה לשכלל את הטבע האנושי, ולא לרכוש כישורים טכניים או מקצועיים (העולם היווני-הרומי נטה לראות את עבודות הכפיים ואת העבודות הטכניות והמסחריות כנחותות ביחס לפעילות האינטלקטואלית).[6]
מתוך הרעיון של אדם "חופשי" שבידיו זמן פנוי המאפשר העמקה אינטלקטואלית ואסתטית, נוצרה ההבחנה הקלאסית בין האמנויות "הליברליות" – האינטלקטואליות, הנעשות למען עצמן – לבין האמנויות "המכניות" הקשורות בעבודת כפיים ונעשות לצורך פרנסה.[7] הבחנה זו מרמזת על קשר בין תרבות גבוהה ובין המעמדות הגבוהים, שעושרם העניק להם פנאי לטיפוח אינטלקטואלי. הג'נטלמן הנינוח היה חופשי להתמסר לפעילויות הראויות ל"אדם חופשי"[8] – פעילויות המתקשרות עם מצוינות ואצילות אמיתית, ומנוגדות לפעילויות לשם תועלת בלבד.
בתקופת הרנסאנס היו הערכים האינטלקטואליים הקלאסיים של התרבות היוונית-הרומית, שהתגלתה מחדש, ההון התרבותי של המעמדות העליונים (ושל השאפתניים), והם כוונו להתפתחות מלאה של היכולות האנושיות האינטלקטואליות, האסתטיות והמוסריות. אידיאל זה הקשור להומניזם – מונח מאוחר יותר שמקורו במדעי הרוח (humanities) או בסטודיה הומניטטיס (studia humanitatis) – התפתח ברנסאנס האיטלקי באמצעות מוסדות כמו בתי הספר של חצרות האצולה. ההומניזם של הרנסאנס התפשט עד מהרה באירופה והפך למעשה לבסיס החינוך של המעמד הגבוה במשך מאות שנים. לאיש או אישה בעלי שאיפות חברתיות, שרצו לעלות במדרגות החברה, מורה "ספר איש החצר" (the book of the courtier, 1528) מאת בלדסארה קסטיליאונה לרכוש ולהחזיק בידע של הקלאסיקות היווניות-הרומיות, שכן ידע זה הוא חלק בלתי נפרד מהפרסונה החברתית של איש האצולה. תרומה מרכזית של הרנסאנס הייתה העלאת הציור והפיסול למעמד השווה לאומנויות החופשיות (הליברליות), (ומכאן שעבור האליטות, האמנות החזותית התנתקה מהקשר השלילי עם האומנויות הידניות השימושיות). הכתבים של לאון בטיסטה אלברטי, מהרנסאנס המוקדם, סייעו בעניין זה.
המושג "תרבות גבוהה" התפתח מלכתחילה במונחים חינוכיים, בעיקר כמחקר ביקורתי וכידע של האמנויות ומדעי הרוח היווניים-הרומיים, העומדים במידה ידועה בבסיס התרבויות והחברות האירופיות. עם זאת, חסות אריסטוקרטית לאורך רוב התקופה המודרנית הייתה חשובה אף היא לתמיכה ביצירות חדשות של תרבות גבוהה באמנויות, במוזיקה ובספרות. ההתפתחות העצומה של השפות והתרבויות האירופיות המודרניות פירושה, שההגדרה המודרנית של המונח "תרבות גבוהה" חובקת לא רק טקסטים יוונים ולטיניים, אלא קאנון רחב בהרבה של ספרות, פילוסופיה ומדעים נבחרים, הן בשפות הקדומות והן בשפות המודרניות. לחשיבות דומה זכו גם יצירות אמנות ומוזיקה שנחשבו למופתיות ולבעלות השפעה רחבה (למשל הפרתנון, הציור והפיסול של מיכאלאנג'לו, המוזיקה של באך וכו'). טקסטים ויצירות אמנות אלה יחדיו, מהווים את התוצרים המופתיים המייצגים את התרבות הגבוהה של העולם המערבי.
מסורות תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסורת המערבית, ובחלק ממסורות מזרח אסיה, זוכה אמנות המציגה את דמיונו של האמן למעמד של אמנות גבוהה. במערב החלה מסורת זו ביוון העתיקה. היא קיבלה חיזוק ברנסאנס וברומנטיקה – שביטלה את היררכיית הסוגות בתוך האמנויות היפות, היררכיה שהתבססה בעידן הרנסאנס. בסין הייתה הבחנה בין ציורי הדיו של פקידים מלומדים ובין יצירות של אמנים עממיים שעבדו בסגנונות שונים או יצירות של אמנות דקורטיבית כמו קרמיקה סינית, שהופקו על ידי בעלי מלאכה לא מוכרים העובדים במפעלים גדולים. הן בסין והן במערב ההבחנה הייתה ברורה במיוחד בציורי נוף. במשך מאות שנים נתפסו ציורים של נוף דמיוני כביטוי לדמיונו של האמן, ונחשבו משום כך ליצירות נעלות.
הון תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
באירופה המרובדת מבחינה חברתית וביבשת אמריקה, היה הטיול הגדול –המפגש הבלתי אמצעי עם יצירות התרבות הגבוהה של המערב – מעין טקס מעבר שהשלים את חינוך הפורמלי של הג'נטלמן מן האצולה, האריסטוקרטיה או הבורגנות והעניק לו מבט רחב על החברה והציוויליזציה. הביקור שאחרי האוניברסיטה במרכזי התרבות באירופה נשען על ההון התרבותי שהועבר לחניכי מוסדות החינוך היוקרתיים (בתי ספר, אקדמיות, אוניברסיטאות), שתפקידם היה לייצר את הג'נטלמן האידיאלי של אותה חברה.
התפיסה האירופית של תרבות גבוהה כללה טיפוח התנהגות ונימוסים מעודנים; חינוך לטעם טוב באמנויות היפות כמו פיסול וציור; היכרות עם המוזיקה הקלאסית והאופרה על תקופותיהן ההיסטוריות וצורותיהן הרבות; הכרת הכתבים ההומניים (literae humaniores) המיוצגים על ידי מיטב הסופרים היוונים והלטיניים, ובאופן נרחב יותר חשיפה למסורת האמנויות הליברליות (כגון פילוסופיה, היסטוריה, דרמה, רטוריקה ושירה) של התרבות המערבית, והיכרות כללית עם מושגים חשובים בתאולוגיה, במדע ובמחשבה הפוליטית.
אמנות גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק ניכר של המושג תרבות גבוהה הוא ההערכה למה שמכונה לעתים "אמנות גבוהה". מונח זה רחב יותר מההגדרה של מת'יו ארנולד, ומלבד ספרות הוא כולל גם מוזיקה, אמנות חזותית (בעיקר ציור) וצורות מסורתיות של אמנויות הבמה (כולל חלק מאמנות הקולנוע). האמנות הדקורטיבית בדרך כלל לא נחשבת לאמנות גבוהה.[9]
התוצרים התרבותיים הנחשבים חלק מהתרבות הגבוהה הם בדרך כלל אלה שנוצרים בתקופות של ציוויליזציה גבוהה, שבה חברה עירונית גדולה, מתוחכמת ועשירה מקיימת מסגרת הכשרה אסתטית קוהרנטית, מודעת ורחבת היקף, וכן מספקת לאמנויות החזותיות חומרי גלם ומממנת עבודות. סביבה כזו מאפשרת לאמנים לממש את הפוטנציאל היצירתי שלהם תוך הפחתת קשיים מעשיים וטכניים. אף שהמושג המערבי של תרבות גבוהה מתייחס בעיקר למסורת היוונית-הרומית, ולהתחדשותה בתקופת הרנסאנס ואילך, תהליכים דומים ניתן למצוא גם במקומות אחרים ובתקופות אחרות.
מוזיקה אמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקה אמנותית (או מוזיקה רצינית,[10] קלאסית, קנונית או מלומדת) היא מונח המתייחס למסורות מוזיקליות העושות שימוש בשיקולים מבניים ותאורטיים ולמסורות מוזיקליות כתובות.[11] המושג מוזיקה אמנותית הוא הבחנה מוזיקולוגית נפוצה ומוגדרת היטב. ישנם מוזיקולוגים המתייחסים למוזיקה אמנותית כחלק מ"משולש אקסיומטי המורכב ממוזיקה 'עממית', 'אמנותית' ו'פופולרית'". על פי חלוקה זו, כל אחד ממרכיבי המשולש מובחן מהשניים האחרים על פי קריטריונים ברורים: מוזיקה אמנותית, כלומר תרבותית גבוהה, מושמעת לרוב בפני קהל, בעוד שמוזיקה עממית היא באופן מסורתי שיתופית יותר; הקהל של מוזיקה אמנותית מוגבל בגודלו ביחס לקהל ההמונים של מוזיקת פופ פופולרית; ומוזיקה אמנותית נשמרת באמצעות תווים כתובים בניגוד למסורות של מוזיקה עממית.[12] בהקשר זה, מוזיקה אמנותית נתפסת כמנוגדת למוזיקה פופולרית, מסורתית או עממית.[13][14]
קולנוע אמנותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונח קולנוע אמנותי מתייחס ליצירת סרטים רציניים, עצמאיים, המכוונים לקהל מצומצם ולא לקהל הרחב.[15] מבקרי קולנוע ומחקרי קולנוע מגדירים קולנוע אמנותי כ"קאנון של סרטים בעלי תכונות פורמליות המסמנות אותם כשונים מסרטים הוליוודיים של הזרם המרכזי".[16] סרטים אלה כוללים, בין השאר, ריאליזם חברתי, אקספרסיביות וסמכותית של הבמאי או התסריטאי, והתמקדות במחשבות ובחלומות של הדמויות – בניגוד לסיפור ברור ומונע מטרה. לדברי חוקר הקולנוע דייוויד בורדוול, "קולנוע אמנותי מהווה סוגה קולנועית בעלת מוסכמות מובחנות משלה."[17]
קידום תרבות גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג תרבות גבוהה היה תמיד יעד להתקפה ולגינוי כאליטיזם. בתגובה לכך, רבים מחסידי התרבות הגבוהה ייחדו מאמצים רבים לקידומה בקרב ציבורים רחבים. החל במאה ה-19 הייתה מגמה לפתוח מוזיאונים ואולמות קונצרטים לקהל הרחב, כדי לאפשר גישה לתרבות גבוהה. אישים כמו ג'ון ראסקין ולורד רית' מה- BBC בבריטניה, לאון טרוצקי ואחרים ברוסיה הקומוניסטית, ורבים אחרים באמריקה וברחבי העולם המערבי, פעלו להרחבת העניין הציבורי בתרבות גבוהה, במיוחד במוזיקה קלאסית, בציוריהם של הציירים הגדולים ובקלאסיקות הספרותיות.
עם הרחבת הנגישות לחינוך אוניברסיטאי התפשט המאמץ גם לשם, והתרבות הגבוהה על שלל תחומיה נעשתה מושא ללימוד אקדמי. קורסים אוניברסיטאיים העוסקים באמנויות החופשיות ממלאים מאז סוף המאה ה-19 ועד היום תפקיד חשוב בקידום המושג תרבות גבוהה, אף שלעתים קרובות נמנעים באוניבסיטאות מהשימוש במונח עצמו.
במיוחד באירופה ממשלות מוכנות לסבסד תרבות גבוהה באמצעות מימון של מוזיאונים, מקהלות, אופרה ולהקות בלט, תזמורות, קולנוע, תחנות שידור ציבוריות כמו BBC Radio 3 או ערוץ הטלוויזיה ארטה, ובדרכים אחרות. ארגונים כמו מועצת האמנויות של בריטניה, וברוב מדינות אירופה משרדים ממשלתיים שלמים, מנהלים תוכניות כאלה. זה כולל סבסוד של יצירות חדשות של מלחינים, סופרים ואמנים. ישנם גם מקורות מימון פילנתרופיים פרטיים רבים, במיוחד בארצות הברית, שם התאגיד הפדרלי לשידור ציבורי מממן גם שידור. ניתן לראות זאת כחלק מהמושג הרחב יותר של "תרבות רשמית", אם כי לעתים קרובות ההמונים אינם קהל היעד של מאמצים אלה.
תיאוריות של תרבות גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחסים בין תרבות גבוהה לתרבות ההמונים הם עניינם של מחקרי תרבות, מחקרי תקשורת, תאוריה ביקורתית, סוציולוגיה, פוסטמודרניזם ופילוסופיה מרקסיסטית. במאמר "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" (1936),חקר ולטר בנימין את הערך של האמנויות (הגבוהות וההמוניות) כאשר מעורבים בהן ייצור והעתקה תעשייתיים. התאורטיקנים הביקורתיים תאודור אדורנו ואנטוניו גראמשי פירשו את היחסים שבין תרבות גבוהה להמונית במושגים של שליטה חברתית, שבעזרתה שומר המעמד השולט על ההגמוניה התרבותית שלו בחברה.[18]
עבור האוריינטליסט ארנסט רנן ועבור הפילוסוף הרציונליסטי ארנסט גלנר, תרבות גבוהה היא רעיון אינטגרלי לפוליטיקה ולאידאולוגיה של הלאומיות, וחלק נדרש בזהות לאומית בריאה. גלנר הרחיב את ההיקף הרעיוני של הביטוי בחיבורו "אומות ולאומיות" (Nations and Nationalism, 1983), וקבע כי אמנות גבוהה היא "תרבות נאורה ומקודדת, המאפשרת תקשורת נטולת הקשר" בין תרבויות.
בחיבור משנת 1979 (הבחנה) הציע הסוציולוג פייר בורדייה כי הטעם האסתטי (שיפוט תרבותי) נובע בחלקו הגדול מהמעמד החברתי. המעמד החברתי קובע את מהי אמנות גבוהה בתחומים כגון נימוס חברתי, גסטרונומיה, ייננות או שירות צבאי. בשיפוטים אסתטיים אלה משתמש המעמד השליט בקודים חברתיים שאינם מוכרים לאנשים בני המעמד הבינוני והמעמד הנמוך.[19]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הטקסט המלא של "תרבות ואנרכיה" מאת מת'יו ארנולד, ברשת.
- "זיכרון ומודרניות: הרהורים על תאוריית הלאומיות של ארנסט גלנר", מאת אנתוני ד' סמית.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Williams, Raymond. Keywords: A Vocabulary of Culture and Society (1983) Rev. Ed. p. 92.
- ^ Gaye Tuchman, Nina E. Fortin (1989). "ch. 4 The High-Culture Novel". Edging Women Out: Victorian Novelists, Publishers and Social Change. ISBN 978-0-415-03767-9.
- ^ The Encyclopedia of Philosophy (1967) Volume 1. p. 167.
- ^ Steven Johnson (6 באפריל 2006). Everything Bad is Good for You: How Popular Culture is Making Us Smarter. Penguin Books Limited. p. 203. ISBN 978-0-14-193312-2.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Gellius · Attic Nights — Book XIII
- ^ M. Tullius Cicero, De Officiiss, Book I: Moral Goodness, section 150
- ^ "Jacques Maritain Center: Art and Scholasticism 4". maritain.nd.edu.
- ^ Seneca. "Moral letters to Lucilius".
- ^ Dormer, Peter (ed.), The Culture of Craft, 1997, Manchester University Press, ISBN 0719046181, 9780719046186, google books
- ^ a b "Music" in Encyclopedia Americana, reprint 1993, p. 647
- ^ Denis Arnold, "Art Music, Art Song", in The New Oxford Companion to Music, Volume 1: A-J, (Oxford and New York: Oxford University Press, 1983): 111. ISBN 0-19-311316-3
- ^ Philip Tagg, "Analysing Popular Music: Theory, Method and Practice", Popular Music 2 (1982): 41.
- ^ "Music" in Encyclopedia Americana, reprint 1993, p. 647
- ^ Philip Tagg, "Analysing Popular Music: Theory, Method and Practice", Popular Music 2 (1982): 37–67, here 41–42.
- ^ Art film definition – Dictionary – MSN Encarta. אורכב מ-המקור ב-2009-08-30.
- ^ Barbara Wilinsky. Sure Seaters: The Emergence of Art House Cinema at Google Books. University of Minnesota, 2001 (Commerce and Mass Culture Series).
- ^ Keith, Barry. Film Genres: From Iconography to Ideology. Wallflower Press: 2007. (page 1)
- ^ McGregor, Craig (1997). Class in Australia (1 ed.). Ringwood, Victoria: Penguin Books Australia Ltd. p. 301. ISBN 978-0-14-008227-2.
Élite culture is often an instrument of social control. . . .
- ^ Distinction - Google Books