פליאה אלבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פליאה אלבק
Plia Albek.jpg
לידה 28 באוקטובר 1937 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 בספטמבר 2005 (בגיל 67)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע משפטנית, עורכת דין עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג שלום אלבק עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רחל אלבק-גדרון עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פליאה שרה אַלְבֶּק (חשוון ה'תרצ"ח, 28 באוקטובר 1937 - אלול ה'תשס"ה, 27 בספטמבר 2005) הייתה משפטנית ישראלית, זכורה בעיקר כמי שליוותה משפטית את הקמת ההתנחלויות ונתנה להן מטרייה משפטית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבק, בתו של מבקר המדינה לשעבר יצחק ארנסט נבנצל ואחותם של הרב אביגדר נבנצל, ישעיהו נבנצל ושולה נבנצל-לוין, גדלה בירושלים. היא למדה בבית הספר חורב וסיימה בגיל 16 וחצי[1]. קיבלה תואר במשפטים מהאוניברסיטה העברית ביוני 1961[2] והוסמכה כעורכת דין בשנת 1961[3]. בדצמבר 1965 מונתה לסגנית פרקליט המדינה[4].

קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייתה במשך 24 שנים מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בתפקידה זה, עסקה בהסדר הקרקעות בנגב ובטיפול בתביעות הבדואים לאדמות[5] ובבירור תביעות של ערבים על אדמות בגליל[6]. בעיקר תחת ממשלות הליכוד בשנים 19771992, עסקה במעמד המשפטי של ההתנחלויות ושל השטח שעליו הוקמו. לצורך פעילותה אף סיירה רבות בשטח, גם באמצעות מסוקים[7][8]. בעקבות החלטת בית המשפט העליון בעניין אלון מורה לפיה נאסר להפקיע קרקעות פרטיות לצורכי התנחלות, הגדירה אלבק את המנגנון המשפטי שאיפשר להכריז על קרקע כאדמות מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858[9] ועסקה באיתור אדמות שאינן מעובדות[10]. לימים התגאתה בכך שכל פעולותיה עמדו במבחן בג"ץ. אף על פי כן ספגה ביקורת רבה מחוגי השמאל, שראו בפעילותה דוגמה לאופן שבו מצדיק המנגנון הביורוקרטי והמשפטי פגיעה בזכויות אדם. מנגד ספגה ביקורת גם מהצד הימני על התנגדותה העיקשת להפקעת קרקעות מאנשים פרטיים[11][12] ועל עיכוב הקמת התנחלויות[13]. אליקים העצני, מאנשי קריית ארבע, סיפר כי "הכביש המוביל לקריית ארבע מתפתל ומתפתל, לעיתים תוך סיכון חיי אדם, כי היא לא רצתה לקחת מהערבים את האדמה שלהם. חרקנו שיניים".

בראשית שנות ה-80, במקביל לגיוס מלאי מספק של קרקעות להתיישבות ממשלתית, עסקה בבקרה על רכישת קרקעות וההתיישבות הפרטית[14]. מתוקף תפקידה היא הזהירה רוכשי פוטנציאליים לוודא שקרקעות שהם קונים קיבלו היתר עסקה מהמנהל האזרחי, כדי לצמצם את הסיכוי להונאה[15]. בעקבות מספר מקרים של הונאה במכירת קרקעות היא קבעה בשנת 1985 תקנות להסדר עסקאות הנדל"ן ביהודה ושומרון. בעקבות זאת, היא זכתה לכינויי גנאי מסוחרי הקרקעות, יהודים וערבים[16].

למרות ההשקפה הניצית שיוחסה לה, הביעה דעתה בשנותיה האחרונות בריאיון לעיתון הארץ כי בהתנחלויות יש אלמנט של זמניות ולמתנחלים אין זכות קניין על בתיהם על פי המשפט הבינלאומי הפומבי. באותו ראיון אמרה כי:

התפקיד שהיה לי בעניין ההתנחלויות היה לבדוק שהקרקע שמבקשים להקים בה התנחלות היא אדמות מדינה ושלא פוגעים באף אדם פרטי. הרעיון הזה מאוד דיבר אל לבי והמדיניות הזאת מאוד קסמה לי. מצד אחד ליישב את ארץ ישראל, ואני גדלתי על ברכי הציונות בלי מירכאות, ומצד שני לא לפגוע באף אדם כשעושים את זה. להגן על הפרט ולתת למדינה אפשרות לבצע את תפקידה. (...) יש למעלה ממאה יישובים שבנויים על חוות הדעת שלי. תמיד כשבאתי לבקר בהם, הרגשתי שהם כמו ילדים שלי.

עניינים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לענייני קרקעות עסקה אלבק בנושא של אימוץ והייתה חברה בוועדת עציוני לגיבוש חוק בנושא[17]. בשנות ה-80 עסקה בהסדרת אימוצים מחו"ל[18]. ועמדה בראש צוות בינמשרדי לעניין אימוץ ילדים מחו"ל[19].

כן עסקה במתן המענה של המדינה לתביעות נגדה[20]. בשנת 1991 התעוררה סערה ציבורית לאחר שהודלף מסמך פנימי של הפרקליטות שבו חיוותה את דעתה לדחות תביעת פיצויים של תושב חאן יונס שאשתו נהרגה בפעולת צה"ל. במסמך זה טענה בין היתר כי "פרט לכל ההגנות הרגילות, צריך לטעון שהתובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך - לכן נזקו הוא לכל היותר אפס". בעקבות כך תבע חבר הכנסת יוסי שריד לפטרה, אך דרישתו לא נתמלאה, שכן טיעונים מעין אלו, שלכאורה מצביעים על אטימות רגשית, רווחו בשפה המשפטית, ונמצא להם תקדים בחוות דעת של אהרון ברק[דרוש מקור].

אחרי שירות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1993 הודחה מתפקידה על ידי שר המשפטים דוד ליבאי, על רקע ביקורת פנימית (שהודלפה) שהטיחה בחיים אורון, בה הטילה ספק בנאמנותו למדינה, לאחר שביקש לקבוע פיצויים לנפגעי טרור יהודי. היא הואשמה בכך שהיה אסור לה כעובדת מדינה להעביר ביקורת על נבחר ציבור[21].

לאחר שנת צינון, היא פתחה משרד פרטי שהתמחה בדיני קרקעות. בין השאר ייצגה את מושב רשפון מול מינהל מקרקעי ישראל על רקע רישום קרקעות המושב על שם הקרן הקיימת לישראל, וזכתה בעתירתה.

התגוררה בעיר העתיקה בירושלים בשכנות להוריה ואחיה. הייתה נשואה לפרופ' שלום אלבק, חוקר תלמוד ומשפט עברי ובנו של פרופ' חנוך אלבק, ואם לחמישה. אחת מילדיה היא רחל אלבק-גדרון חוקרת אינטר-דיסציפלינרית של ספרות עברית וכללית, פילוסופיה כללית ואמנות באוניברסיטת בר-אילן. בנה חנוך אלבק הוא חתנו של הרב דוד יצחק מן.

נפטרה ב-27 בספטמבר 2005 ממחלת הסרטן, נקברה בבית הקברות הר הזיתים.

ספרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פליאה אלבק, השימוש בקרקעות ביהודה ובשומרון לצורך התיישבות היהודית - היבטים משפטיים ומבחן המציאות (בתוך) העלייה אל ההר - ההתיישבות היהודית המתחדשת ביהודה ושומרון, העורך: אברהם שבות, הוצאת ספריית בית אל - המכללה האקדמית יהודה ושומרון - 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פליאה אלבק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אשה בבית, גבר במשרד, מעריב, 21 בדצמבר 1979
  2. ^ מוסמך למשפטים, דבר, 16 ביוני 1961
  3. ^ הערכה לפרקליטות המדינה בהסמכת 72 עורכי דין חדשים, דבר, 6 באוקטובר 1961
  4. ^ מינוי עובדים בכירים בישרות המדינה, למרחב, 26 בדצמבר 1965
  5. ^ מאות מיליוני ל"י ישולמו לבדווים שפונו מאדמותיהם, מעריב, 4 בדצמבר 1975
  6. ^ יוסף צוריאל, נדחו העבודות להקמת מצפה הר זיו בגליל, מעריב, 4 ביולי 1979
  7. ^ עמוס לבב, טסה במסוק לקבוע חוקיות ההתנחלויות, מעריב, 20 בינואר 1978
  8. ^ עמוס לבב, הפרקליטה המעופפת חגה במסוק מעל ארבע ההתנחלויות, מעריב, 20 בינואר 1978
  9. ^ יוסף צוריאל , מאתרים קרקעות ליישובים ביו"ש, מעריב, 31 בינואר 1979
  10. ^ יוסף חריף, לאחר "מלחמה על כל דונם" הוחלט פה אחד; יוקצו קרקעות לשבע התנחלויות קיימות, מעריב, 15 באוקטובר 1979
    עדה כהן, הגיבורה האמיתית, מעריב, 17 באוקטובר 1979
  11. ^ יוסף חריף, הממשלה לא תגיב על עסקת הנשק ארה"ב מצרים עד שתקבל מידע מוסמך, מעריב, 10 בדצמבר 1979
  12. ^ צורף עוזר לגב' אלבק, מעריב, 12 בדצמבר 1979
  13. ^ אילן בכר, הממשלה אצה ליצור עובדות ביו"ש בטרם הבחירות, מעריב, 12 באפריל 1984
  14. ^ עמוס לבב, תחרות סמויה בשטחים: תנופת בנייה יהודית מול בנייה ערבית מואצת, מעריב, 11 בינואר 1983
  15. ^ ברוך מאירי ואילן בכר, רכישת קרקע ביו"ש - רק בהיתר המינהל, מעריב, 13 במאי 1983
  16. ^ אמנון אברמוביץ', "העניין הזה החל אצלינו" (שרון, פברואר 80), מעריב, 16 באוגוסט 1985
  17. ^ ברוך מאירי, בישראל כ-600 ילדים בני אימוץ לפי מסקנות ועדת עציוני, מעריב, 7 בנובמבר 1979
  18. ^ גבי קסלר, משרד הרווחה יסייע למעוניינים באימוץ ילדים מברזיל, מעריב, 18 באפריל 1986
    ברוך מאירי, ילדי ברזיל מגויירים במהירות, מעריב, 20 באפריל 1986
  19. ^ אלבק: בית המשפט חייב לבדוק הסכמת ההורים, מעריב, 17 ביוני 1988
  20. ^ שאול הון, חייל שנפטר ממחלת הסרטן, מעריב, 21 בינואר 1980
  21. ^ שרשור ובו פרטים מדיוני ההדחה בטוויטר של עמית סגל