פליאה אלבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פליאה אלבק בסיור במרץ 1990

פליאה שרה אלבק (28 באוקטובר 1937 - 27 בספטמבר 2005) הייתה משפטנית ישראלית, זכורה בעיקר כמי שליוותה משפטית את הקמת ההתנחלויות ונתנה להן מטרייה משפטית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבק, בתו של מבקר המדינה לשעבר יצחק ארנסט נבנצל ואחותם של הרב אביגדר נבנצל, ישעיהו נבנצל ושולה נבנצל- לוין. הוסמכה כעורכת דין בשנת 1961[1].

הייתה במשך 24 שנים מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בתפקידה זה, ובעיקר תחת ממשלות הליכוד בשנים 19771992, עסקה במעמד המשפטי של ההתנחלויות ושל השטח שעליו הוקמו. בעקבות החלטת בית המשפט העליון בעניין אלון מורה לפיה נאסר להפקיע קרקעות פרטיות לצורכי התנחלות, הגדירה אלבק את המנגנון המשפטי שאיפשר להכריז על קרקע כאדמות מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858. לצורך פעילותה אף סיירה רבות בשטח, גם באמצעות מסוקים. לימים התגאתה בכך שכל פעולותיה עמדו במבחן בג"ץ. אף על פי כן ספגה ביקורת רבה מחוגי השמאל, שראו בפעילותה דוגמה לאופן שבו מצדיק המנגנון הביורוקרטי והמשפטי פגיעה בזכויות אדם. מנגד ספגה ביקורת גם מהצד הימני על התנגדותה העיקשת להפקעת קרקעות מאנשים פרטיים. אליקים העצני, מאנשי קריית ארבע, סיפר כי "הכביש המוביל לקריית ארבע מתפתל ומתפתל, לעתים תוך סיכון חיי אדם, כי היא לא רצתה לקחת מהערבים את האדמה שלהם. חרקנו שיניים".

למרות ההשקפה הניצית שיוחסה לה, הביעה דעתה בשנותיה האחרונות בריאיון לעיתון הארץ כי בהתנחלויות יש אלמנט של זמניות ולמתנחלים אין זכות קניין על בתיהם על פי המשפט הבינלאומי הפומבי. באותו ראיון אמרה כי:

התפקיד שהיה לי בעניין ההתנחלויות היה לבדוק שהקרקע שמבקשים להקים בה התנחלות היא אדמות מדינה ושלא פוגעים באף אדם פרטי. הרעיון הזה מאוד דיבר אל לבי והמדיניות הזאת מאוד קסמה לי. מצד אחד ליישב את ארץ ישראל, ואני גדלתי על ברכי הציונות בלי מירכאות, ומצד שני לא לפגוע באף אדם כשעושים את זה. להגן על הפרט ולתת למדינה אפשרות לבצע את תפקידה. (...) יש למעלה ממאה יישובים שבנויים על חוות הדעת שלי. תמיד כשבאתי לבקר בהם, הרגשתי שהם כמו ילדים שלי.

בשנת 1991 התעוררה סערה ציבורית לאחר שהודלף מסמך פנימי של הפרקליטות שבו חיוותה את דעתה לדחות תביעת פיצויים של תושב חאן יונס שאשתו נהרגה בפעולת צה"ל. במסמך זה טענה בין היתר כי "פרט לכל ההגנות הרגילות, צריך לטעון שהתובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך - לכן נזקו הוא לכל היותר אפס". בעקבות כך תבע חבר הכנסת יוסי שריד לפטרה, אך דרישתו לא נתמלאה, שכן טיעונים מעין אלו, שלכאורה מצביעים על אטימות רגשית, רווחו בשפה המשפטית, ונמצא להם תקדים בחוות דעת של אהרון ברק.

שנתיים מאוחר יותר ב-1993 הודחה מתפקידה על ידי שר המשפטים דוד ליבאי, על רקע ביקורת פנימית (שהודלפה) שהטיחה בחיים אורון, בה הטילה ספק בנאמנותו למדינה, לאחר שביקש לקבוע פיצויים לנפגעי טרור יהודי. היא הואשמה בכך שהיה אסור לה כעובדת מדינה להעביר ביקורת על נבחר ציבור.

לאחר שנת צינון, היא פתחה משרד פרטי שהתמחה בדיני קרקעות. בין השאר ייצגה את מושב רשפון מול מינהל מקרקעי ישראל על רקע רישום קרקעות המושב על שם הקרן הקיימת לישראל, וזכתה בעתירתה.

התגוררה בעיר העתיקה בירושלים. הייתה נשואה לפרופ' שלום אלבק, חוקר תלמוד ומשפט עברי ובנו של פרופ' חנוך אלבק, ואם לחמישה. אחת מילדיה היא רחל אלבק-גדרון חוקרת אינטר-דיסציפלינרית של ספרות עברית וכללית, פילוסופיה כללית ואמנות באוניברסיטת בר-אילן. בנה חנוך אלבק הוא חתנו של הרב דוד יצחק מן.

נפטרה ב-27 בספטמבר 2005 ממחלת הסרטן.

ספרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פליאה אלבק, השימוש בקרקעות ביהודה ובשומרון לצורך התיישבות היהודית - היבטים משפטיים ומבחן המציאות (בתוך) העלייה אל ההר - ההתיישבות היהודית המתחדשת ביהודה ושומרון, העורך: אברהם שבות, הוצאת ספריית בית אל - המכללה האקדמית יהודה ושומרון - 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פליאה אלבק בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]