ישכר שלמה טייכטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שלמה יששכר טייכטל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב יששכר שלמה טייכטל

הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל (כ"ד בשבט ה'תרמ"ה, 1885 - י"ג בשבט ה'תש"ה, 27 בינואר 1945), מחבר שו"ת "משנה שכיר" והספר אם הבנים שמחה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בהאלאס (Nagyhalász) שבהונגריה לגיטל וליצחק. נקרא על שם סבו, אב אביו, ישכר שלמה טייכטל. למד בפרשבורג. שימש כרב, ראש ישיבה, דיין ומורה הוראה בקהילה היהודית הקטנה בעיירת המרפא פישטיאן (Piestany), במחוז נייטרה שבמערב סלובקיה.

עד השואה החזיק, כרוב רבני הונגריה, בדעות אנטי-ציוניות ושלל חבירה לחילונים אף לצורך בניין הארץ. היה קשור אל הרב חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאץ' בעל "מנחת אלעזר" שהיה מן המתנגדים החריפים ביותר של הציונות. בשנת ה'תרצ"ו 1936 כתב מאמר בעיתון 'יידישע צייטונג', שיצא במונקאץ', ובו תמך בדעתו של הרב שפירא שבניין ארץ ישראל בידי הציונים הוא חילול הקודש ויגרום לטומאת הארץ.

בשנת 1942 ברח מסלובקיה להונגריה מאימת הכיבוש הנאצי. לפני כן ביקש כי כתביו יוטמנו אצל גוי מסוים מחוץ לעיר, ובתו הינדל קלויזנר הטמינה שם כמה מזוודות עם כתבים. לימים, לאחר ששרדה את השואה חזרה לשם והצילה את הכתבים[1].

אירועי השואה גרמו לו לבחון מחדש את השקפותיו. הוא החל (לראשונה, לעדותו שלו) להתעמק בסוגיות אלו של גלות וגאולה, גאולה בדרך הטבע, יישוב ארץ ישראל והיחס לבוניה שאינם שומרי מצוות. כתוצאה מחיבוטי נפש אלו שינה את דעותיו והחל לתמוך בציונות ובעלייה לארץ. את דעותיו אלה העלה על הכתב בספר "אם הבנים שמחה" ששימש מאז כאחד מספרי היסוד של הציונות הדתית. בין השאר מובאת בספר ביקורת חריפה על הרבנים שעזבו את קהילותיהם בשואה וברחו למקומות מפלט, עד כדי תליית דם הקורבנות בראשם והאשמתם בהעדפת כס הרבנות על פני עלייה לארץ. את הספר כתב ברובו בעליית גג בבית בו הסתתר מאימת הנאצים, בצטטו מאות מקורות מהזיכרון בלבד. הספר יצא לאור בבודפשט בשנת ה'תש"ג 1943.

ב-1944 החלו הנאצים להשמיד את יהודי הונגריה, והרב טייכטל, ששמע שהמשלוחים מסלובקיה הופסקו, החליט לברוח בחזרה לסלובקיה.

בספטמבר 1944, אחרי דיכוי המרד הסלובקי, הועבר הרב טייכטל - כמו יהודים אחרים משארית קהילת פישטיאן - למחנה סרד ומשם לאושוויץ. עדי ראייה מספרים שנרצח בי"ג בשבט תש"ה על ידי אוקראיני ברכבת, כיוון שהגן על יהודי אחר שביקש מים (בגרסה אחרת - לחם). על פי עדות של אחד הנוכחים, מילותיו האחרונות היו: "הפיצו את מעיינותי חוּצה"[2]. עם זאת, בדפי עד שמצויים ביד ושם מובאות עדויות שלפיהן נרצח באושוויץ עצמה. בחייו הוציא שני חלקים של השו"ת "משנה שכיר" ואת הספר "אם הבנים שמחה". לאחר מותו יצא הספר בשלוש מהדורות נוספות. כן יצאו לאור שלושה חלקים נוספים של השו"ת, יומן זכרונותיו - "אמונה צרופה בכור השואה" (שני כרכים) וכן שני כרכים של משנה שכיר על התורה ועל המועדים.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיעט לעסוק בשאלות של ציונות ולאומיות עד שהחל גירוש יהודי סלובקיה, במהלך שנת 1942. יצחק הרשקוביץ מחלק בעבודת הדוקטורט שלו, שעסקה במשנתו של הרב טייכטל, את משנתו במהלך מלחמת העולם השנייה לשלוש תקופות. לדעתו, בניגוד למקובל, ערב המלחמה לא נהג הרב טייכטל להתבטא בצורה חריפה נגד הציונות, אלא היה בעיקר אדיש כלפיה. בתקופה הראשונה של כתיבתו במהלך המלחמה היה הקשר שלו לארץ ישראל מיסטי באופיו. הוא ראה צורך לעסוק בענייני הארץ אך לא קרא מעשית לעלות אליה. החטיבה השנייה של כתיבתו (שמכילה את שני הפרקים הראשונים של אם הבנים שמחה), קוראת לעלייה מעשית לארץ ישראל ומבטאת תהפוכות נפש בכל הנוגע למעמדם הרוחני של כלל היהודים, אף אלה שאינם שומרי תורה ומצוות.

במשנתו המאוחרת, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשני הפרקים האחרונים של אם הבנים שמחה (השלישי והרביעי), הופכת ארץ ישראל למקום הכינוס של כל חלקי האומה היהודית. עיקרה של הגאולה, לפי חטיבה זו, הוא באיחוד הכוחות של כלל ישראל. תמורות רעיוניות אלה משקפות התנערות מאבני היסוד של השקפת העולם של האורתודוקסיה בהונגריה, שהושתתה, בין השאר, על פילוג הקהילות וההתרחקות מכל יהודי שאיננו שומר תורה ומצוות.

מצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישא לפראדל בת הרב יעקב יוסף גינז, רבה של בוסרמין - Hajdúböszörmény. לאחר שהתאלמן ממנה בשנת תרע"ח נישא בתרע"ט לנחמה, בתו של הרב דוד פרידמן, רבה של קערט שבסלובקיה.

  • בנו שמעון היגר לארצות הברית והדפיס בשנית את הספר אם הבנים שמחה.
  • בנו מאיר, נספה בשואה
  • בנו, הבחור שלום נפטר בכ"ו בתמוז ה'תרצ"ז בגיל 20. מחבר הספר "דובר שלום".
  • בנו דוד, נפטר בצרפת בשנת ה'תש"ג.
  • בנו חיים מנחם טייכטל, חסיד חב"ד מירושלים, מחבר ספרים והמו"ל של חיבורי אביו. חתנו היה הרב לוי ביסטריצקי.
  • בתו פרומט, אשת שלמה ברנדסדורפר מירושלים. בנם היה הרב מאיר ברנדסדורפר.
  • בתו הינדל, אשת אלעזר קלויזנר מאנטוורפן
  • בתו ברכה, אשת נתן ברייער מירושלים
  • בתו, גיטל, אשת הרב ברוך הלברשטאם, האדמו"ר מגורליץ

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שו"ת משנה שכיר. הכרך הראשון יצא לאור בשנת ה'תרפ"ד, הכרך השני הודפס ערב מלחמת העולם השנייה, ושאר הכרכים, שמורכבים מקונטרסי תשובות ששרדו, פורסמו החל משנת תשל"ו בידי צאצאיו.
  • טוב יגאל, דרשות, ברדיוב ה'תרפ"ו
  • אם הבנים שמחה, בודפשט ה'תש"ד
  • אמונה צרופה בכור השואה, ירושלים ה'תשנ"ה-ה'תש"ס. שני כרכים של פרקי יומן והגות שנכתבו בשנות השואה.
  • משנה שכיר על התורה, בהוצאת מכון קרן רא"ם, ירושלים ה'תשס"ט, בעריכת נכדו ישכר דוד קלויזנר
  • משנה שכיר על המועדים, ב' כרכים, בהוצאת מכון קרן רא"ם, ירושלים ה'תשע"א, בעריכת נכדו ישכר דוד קלויזנר

נינו, ישראל קלויזנר, הוציא ליקוטים ממשנתו, בהלכה ובאגדה, עם ביאורים והערות. על פורים, פסח, חנוכה, סוכות וזמירות שבת, ברוקלין תשס"ח. על פרקי אבות, שם תשע"ג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק הרשקוביץ, חזון הגאולה של הרב יששכר שלמה טיכטל: תמורות בתפיסתו המשיחית במהלך השואה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן ה'תשס"ט
  • שמואל הכהן וינגרטן, מיוון מצולה לירושלים של מעלה (על רבי ישכר שלמה טייכטאל הי"ד וספרו "אם הבנים שמחה"), אור המזרח י"ט (ה'תש"ל) 235-245.
  • הרב ישראל שציפנסקי, אלה אזכרה ז' עמ' 112
  • הרב זאב סולטנוביץ', מבוא לספר אם הבנים שמחה, מהדורת מכון 'פרי הארץ', ירושלים ה'תשמ"ג, עמ' 1–23 (כולל מכתב "הבהרה" מבן המחבר)
  • הרב חיים מנחם טייכטל, במבואות לחיבורי אביו (במיוחד שו"ת משנה שכיר על אורח חיים, ה'תשל"ד, ויומן השואה)
  • רבקה ש"ץ-אופנהימר, וידוי על סף המשרפות ו"אחרית דבר" : רב חרדי מכה על חטא, כיוונים 23 (ה'תשמ"ד) 49-62
  • מאיר וונדר, אנציקלופדיה לחכמי גליציה, חלק ג', ה'תשמ"ו, עמ' 141-144; הנ"ל, שם חלק ו' (השלמות), ה'תשס"ה, עמ' 7–756
  • אליעזר שביד, מנחה לשרה; מחקרים בפילוסופיה יהודית ובקבלה: מוגשים לפרופסור שרה א’ הלר וילנסקי, ירושלים ה'תשנ"ד, עמ' 380–398.
  • הנ"ל, בין חורבן לישועה, הקיבוץ המאוחד 1994, פרק ה' עמ' 89–104
  • אהרן סורסקי, מרביצי תורה מעולם החסידות, חלק ו, בני ברק, תשמ"ח, עמ' רסב-רפה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה שכיר על התורה, ירושלים תשס"ט, "בשער"
  2. ^ שו"ת משנה שכיר, הוצאת מכון ירושלים עמ' 25