אליעזר שביד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אליעזר שביד, נובמבר 2008

אליעזר שביד (נולד ב-7 בספטמבר 1929) הוא מחשובי חוקרי מחשבת ישראל, הוגה דעות ומחנך. פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת ה'תשנ"ד 1994.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר שביד נולד וגדל בירושלים והתחנך בבית ציוני-סוציאליסטי להורים אנשי העלייה השלישית. אביו, צבי ישראל שביד, יליד גליציה, היה משורר עברי, סופר ומתרגם, שעלה ארצה מברלין בה קנה את השכלתו האוניברסיטאית. אמו, אסנת רוזין, הייתה מחנכת ועלתה כחלוצה מרוסיה במסגרת תנועת "פועלי ציון". בעממי למד בבית הספר לילדי עובדים על שם חיים ארלוזורוב. בגיל עשר הצטרף לתנועת הנוער החלוצית "מחנות העולים". הוא המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון של "זרם העובדים" בירושלים.

בשנת 1947 סיים את לימודיו בהצטיינות ויצא, במסגרת "התנועה המאוחדת" (איחוד פלג של "המחנות העולים" עם תנועת "גורדוניה"), להכשרה חקלאית בקיבוץ כפר בלום שבצפון עמק החולה, ולשירות בפלמ"ח (פלוגה ב' של הגדוד השלישי, חטיבת יפתח). כאשר פרצה מלחמת העצמאות לחם במסגרת מחלקתו וגדודו בגליל העליון (הגנה על השיירות, קרבות נבי-יושע, ליל הגשרים, שחרור צפת), אחר-כך בחזית המרכז (כיבוש לוד ורמלה, פרוזדור ירושלים ולטרון) ולבסוף בקרבות על משלטי הנגב.

עבודה חינוכית בקיבוץ ובצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה נמנה שביד עם מייסדי קיבוץ צרעה שבפרוזדור ירושלים. כחבר הקיבוץ היה פעיל ב"מרכז" של "איחוד הקיבוצים והקבוצות" ובוועדת התרבות המרכזית של תנועה זו ועמד בראשות "מחלקת ההדרכה" של "התנועה המאוחדת". בתפקיד זה חיבר חלק ניכר מתוכניות החינוך לשכבות הבוגרות של התנועה.

בשנת 1951 התחיל לפרסם מאמרים על לקחי מלחמת השחרור, על עתיד התנועה הקיבוצית לאחר הקמת המדינה ועל החינוך היהודי במדינת ישראל וכן מאמרי ביקורת על הספרות העברית החדשה ועל סופרי ומשוררי דור הפלמ"ח. הבמות שבהן פרסם את מאמריו היו כתבי העת "שדמות", "ניב הקבוצה", "הפועל הצעיר" ו"מולד". בהמשך דרכו, עם התחלת לימודיו באוניברסיטה העברית, פרסם מאמרים בנושאי חינוך וחברה, יהדות וציונות וביקורת הספרות בכמה כתבי-עת חדשים: "מבואות", "משא" (הגיליון הספרותי של העיתון "למרחב"), "בטרם", "כיוונים", "כיוונים חדשים" ו"גשר". היה חבר המערכת של כתבי העת: "שדמות", "מבואות", "בטרם" ו"גשר". אחרי מלחמת ששת הימים הצטרף למערכת כתב העת לענייני יהדות "פתחים" ופרסם בו מאמרים רבים, כן השתתף במחלקת החינוך של "ההסתדרות הציונית", בסמינרים למדריכים ובהוצאת סדרת חוברות של "מקורות הציונות" בצרוף מבואות. רבים ממאמריו תורגמו ליידיש ולאנגלית בכתבי העת של "ההסתדרות הציונית".

שירת במילואים תחילה בחיל הקשר ואחר כך במסגרת הפעילות של קצין חינוך ראשי עד 1980. הרצה במוסדות החינוך של צה"ל וביחידות, שימש יועץ לחינוך יהודי וציוני לקצין חינוך ראשי ופרסם מאמרים בנושאים אלה בכתב העת של צה"ל "סקירה חודשית".

האוניברסיטה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים: פילוסופיה עברית, קבלה ותולדות עם ישראל (תקופת בית שני וימי הביניים). מוריו העיקריים היו הפרופסורים שלמה פינס, גרשום שלום ויצחק בער. למד גם שעורים בתלמוד אצל פרופסור אפרים אלימלך אורבך, שיעורים בפילוסופיה אצל פרופסור נתן רוטנשטרייך ובספרות יידיש אצל פרופסור דב סדן.

סיים את לימודי המאסטר בהצטיינות יתרה בשנת 1961. עבודת הדוקטור שלו נכתבה בהדרכת פרופסור שלמה פינס. הנושא: "הביקורת המושכלת על האריסטוטליות אצל פילוסופים יהודים בימי הביניים". היא אושרה על ידי סנט האוניברסיטה בשנת 1963‏[1] ומאז התחיל ללמד במסגרת החוג לפילוסופיה עברית וקבלה כמדריך. בשנת 1967 עלה לדרגת מרצה בכיר, בשנת 1972 התמנה לפרופסור חבר, בשנת 1976 הופקד על הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית חדשה ומאז התרכזה עבודת המחקר וההוראה שלו בתחום הפילוסופיה היהודית החדשה. תחום זה לא נלמד עד אז במסגרת החוג באוניברסיטה העברית ולא בשום מוסד יהודי להשכלה גבוהה בארץ ובעולם, והמחקר בו היה מצומצם למדי.

לאחר מיזוג החוג לפילוסופיה עברית וקבלה עם המדור של ספרות המוסר היהודית והקמת החוג הרחב ל"מחשבת ישראל", עמד בראש החוג בשנותיו הראשונות וניהל את עיצוב הדיסציפלינה ותוכנית הלימודים. בשנת 1984 התמנה לפרופסור מן המניין. במשך תקופה זו שהה כמה שנים בשבתונים באוניברסיטאות סטנפורד, ייל והמכון ללימודים מתקדמים באוקספורד, וכיהן בהם כמרצה אורח. השתתף בהקמת מכון שכטר ללימודי היהדות בראשית שנות התשעים ולימד בו עד שנת 2007.

הוראה ופיתוח תוכניות לימודים במשרד החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למשרתו באוניברסיטה העברית לימד בכמה בתי ספר, מוסדות להשכלה גבוהה ואוניברסיטאות ישראליות, בכל אחד מהם במשך 6-4 שנים. להלן רשימת מוסדות אלה כסדר עבודתו בהם: "בית הספר התיכון של זרם העובדים" בירושלים, סמינר עליית הנוער" בירושלים, "המכון להשכלה ומחקר" בבית ברל, "סמינר המורים הקיבוצי" בבית ברל, אוניברסיטת חיפה בארבע שנות ייסודה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחמש השנים הראשונות לייסודה, בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. בשנת 1980 עשה שנת שבתון בקרית שמונה ולימד במסגרת מכללת תל חי ובית הספר התיכון הממלכתי. בתחילת שנות השמונים, עם פרוץ הוויכוח סביב רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה, השתתף בתכנון, ייסוד, הקמה והוראה של מוסד "כרם" להכשרת מורים במגמה הומניסטית-יהודית, שבה יוכלו ללמוד יחד דתיים וחילוניים. הוא לימד במוסד זה במשך עשר שנים.

במקביל לפעילות ההוראתית-חינוכית השתתף במסגרת הייעוץ של משרד החינוך: הוועדה לתכנון הלימודים לקראת הרפורמה בראשית שנות השמונים, יושב ראש הוועדה לחינוך יהודי-ציוני באמצע שנות השמונים. במשך כעשר שנים כיהן כראש "ועדת המקצוע" של "מחשבת ישראל" במשרד החינוך לגיבוש תוכניות הלימודים והכשרת המורים במקצוע, יזם את הקמת "ועדת שנהר" שפעלה בשנים 1994-1991 והשתתף בה באורח פעיל. הוועדה הציעה תוכנית מקפת לרפורמה בהוראת לימודי היהדות כתרבות בבתי הספר הממלכתיים הכלליים, תוכנית שאומצה על ידי משרד החינוך אבל לא יושמה. במסגרת פעילות זו פרסם מאמרים רבים בנושאי חינוך בכתבי העת ובקובצי המאמרים של "הסתדרות המורים".

בשנת 1998 פרש לגמלאות, אך המשיך ללמד בהתנדבות עד שנת 2007.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביד הוא זוכה פרס ישראל לשנת התשנ"ד 1994, בעל תואר דוקטור לשם כבוד במדעי היהדות מטעם הסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק (1996) ודוקטור לשם כבוד מההיברו יוניון קולג' (2007).

אליעזר שביד נשוי לסבינה לבית פוקס, מדריכה לחינוך בתולדות האמנות בחוג לחינוך של האוניברסיטה העברית ובבית הספר לעובדי הוראה בכירים של משרד החינוך, נולדו להם שתי בנות, בן ועשרה נכדים ונכדות.

מחקריו, ספריו ומאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר שביד פרסם עד כה ארבעים ספרים ו-850 מאמרים. תחומי עיונו ומחקרו הם: הספרות העברית החדשה, בעיות החברה הקיבוצית ובעיות הקהילה במדינת ישראל, בעיות הנוער והחינוך היהודי במדינת ישראל, התפתחות היהדות כתרבות ובעיותיה, שבת, חגים ומועדים בישראל ובתפוצות, בעיות ההגשמה הציונית: בין ישראל לתפוצות, בין ישראליות ליהדות, בין חילוניות יהודית לדת, הזרמים בדת היהודית: חרדים, רפורמים, אורתודוקסים-מודרניים, מסורתיים; בעיות ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ובעיית היחס לערביי ישראל, לפלסטינים ולמדינות ערב; חקר תולדות הפילוסופיה היהודית לתקופותיה: מחשבת התנ"ך, הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, תולדות הפילוסופיה היהודית מתקופת ההשכלה עד השואה והקמת המדינה; תולדות הרעיון הציוני, תולדות הלאומיות היהודית המודרנית והפוסט-מודרנית על רקע ההתפתחויות בתרבות המערב, ההתמודדות עם בעיית האמונה בשואה; מונוגרפיות על הוגים מרכזיים ונושאים מרכזיים ביהדות ובציונות, השתלבות מדינת ישראל והעם היהודי בכלכלת השוק העולמית ובתרבות הפוסט-מודרנית.

הספרות העברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלוש אשמורות (בספרות העברית החדשה), הוצאת עם עובד תשכ"ז. הספר מציג את ההתפתחות התמטית, החווייתית, והרעיונית הגלומה במעבר מגולת מזרח אירופה לארץ ישראל ביצירת שלושה דורות בספרות העברית מן הגולה לארץ ישראל: א. דור מכונני "ספרות התחייה" שבטאו את תקוות התחייה הלאומית בארץ ישראל מן הפרספקטיבה של הגולה (מיוצג על ידי ח"נ ביאליק, ש"י עגנון, וחיים הזז). ב. הדור של סופרי העלייה השלישית שחוויית העלייה במרכז יצירתם (מיוצג על ידי יצחק למדן, אברהם שלונסקי, דוד שמעוני, רחל המשוררת); בין שתי אשמורות אלה הדור שיצירתו הבו-זמנית עם יצירת הדור השלישי של ילידי הארץ והשפיע עליהם ישירות (מיוצג על ידי לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן וחיים לנסקי); הדור השלישי הוא הדור הראשון של סופרים ילידי הארץ המכונה "דור תש"ח" (מיוצג על ידי משה שמיר וס. יזהר). הספר מתעד תהליך של מעבר שהסתיים בהתנתקות מן המורשת היהודית ה"גלותית" על רקע האידאולוגיה של "שלילת הגולה". התוצאה: חיתוך השורשים והתהוות של חלל ריק המחייב מהלך של שיבה.
  • הערגה למלאות ההוויה: פרקי עיון בשירת ח"נ ביאליק וש. טשרניחובסקי, הוצאת ספרית פועלים, תשכ"ח 1968. מטרת הספר היא הוראתית ועיונית: ניתוח מפורט של יצירת שני משוררי התחייה הציונית שזכו למעמד של קלאסיות בספרות העברית החדשה: גילום רעיון התחייה במיתוס הציוני המאבק בין נאמנות למורשת היהודית להתקוממות נגדה, החלום הציוני ושברונות הגשמתו, ההתלבטות בין הגשמת אישיות היחיד וההתמסרות לשליחות הלאומית, ניתוח מרכיבי המורשת היהודית-ציונית הגלומה בה והשקפת העולם היהודית-ציונית בהתמודדותה עם המציאות המשברית של העם היהודי בגולה ובארץ-ישראל שעדיין נראתה כגולה קשה יותר מן הגולה שאותה עזבו.

בעיות הנוער והחינוך היהודי בחברה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חינוך הומניסטי-יהודי במדינת ישראל (תכנים ודרכים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 2000. הוא מתמודד עם משבר החינוך במדינת ישראל על רקע רפורמת ההפרטה והאקדמיזציה ומציע פילוסופיה חינוכית, מבנה תוכנית לימודים ותכנים ערכיים בתחום הוראת היהדות כתרבות: מהו "ארון הספרים היהודי"?, בעיות החברה והצדק החברתי כתכני חינוך והוראה, החינוך היהודי-דמוקרטי במדינת ישראל ועוד.
  • "לאן נעלם ערך העבודה של החברה הישראלית?"; "קריסת מערכת החינוך במדינת ישראל והדרך לתיקונה" (בתוך הספר "מסות גורדוניות חדשות", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2005). דיון בבעיות החברה והחינוך של מדינת ישראל על רקע כלכלת השוק החופשי.
  • "להיות בן העם היהודי" (מבט אישי), תל אביב: הוצאת עקד, 1992. הספר מתמודד עם משבר הזהות היהודית הישראלית מזווית ההסתכלות של תודעת ההשתייכות לעם היהודי, הוא בוחן את מהותה של ההשתייכות לישות קיבוצית המבוססת על רציפות דורות, זיכרון ותודעת יעוד היסטורי ואת השלכותיה על עיצוב האישיות, השקפת עולמה ואורחותיה.

התפתחות היהדות כתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היהודי הבודד והיהדות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1974. הספר מעלה את בעיות ההשתייכות והזהות הרוחנית הבאות לידי ביטוי במרקם הזיקות החברתיות והתרבותיות של יהודי בזמננו: המשפחה, הקהילה והעם, התודעה ההיסטורית, הזיקה למקורות הקאנוניים של התרבות, בעיית האמונה על רקע תהליכי החילון. הספר מציע דרך של התמודדות יצירתית עם בעיות אלה.
  • אמונת עם ישראל ותרבותו, אסופת מאמרים, הוצאת ש. זק, ירושלים, 1976. נכלל בה מאמר המגדיר את "היהדות כתרבות" ומנתח את מרכיביה, מאמר המתאר את מקומה של האמונה בתרבות היהודית ומאמר הדן בהנחלת היהדות כתרבות בבית הספר הממלכתי.
  • לקראת תרבות יהודית מודרנית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1995. הגדרת היהדות כתרבות, ניתוח בעיות יצירתה ותאור שיטתי של התפתחות הרעיון תוך כדי הגשמתו בגולה, בארץ-ישראל ובארצות הברית; החל מתנועה ההשכלה וייסוד הדיסציפלינה של מדעי היהדות המודרניים, דרך התגבשות תנועות היהדות המודרניות ומאבקיהן, ודרך ההגות הלאומית-ציונית והניסיון להגשים אותה ביצירה החברתית והתרבותית של היישוב העברי לפני הקמת המדינה, וכן תיאור משבר ההתמודדות עם בעיות התפתחות התרבות הישראלית אחרי הקמת המדינה, ובעיית היחס בין יהדות לישראליות, הספר תורגם והופיע גם באנגלית.

שבת חגים ומועדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "השבת במדינת ישראל". המאמר נדפס בקובץ הנ"ל אמונת עם ישראל ותרבותו. הוא נכלל גם בכמה אוספי מאמרים על בעיות השבת במדינת ישראל וזכה על ידי כך לפרסום רב. עניינו: הצעה לדרך שבה ניתן לשמור על ערכיה החברתיים, הלאומיים והרוחניים של השבת, בחברה ובמדינה יהודית חילונית.
  • ספר מחזור הזמנים, הספר יצא בתל אביב: בהוצאת עם עובד, 1984. זהו ניסיון שיטתי לבחון את המקורות ואת המעמדים הסמליים שבמרכז כל חג, לדלות מהם את התכנים המצטרפים לכדי השקפת עולם והמעצבים לאורה חוויה חגיגית מחנכת ולהתמודד עם תכנים אלה מנקודת הראות של יהודי בן זמננו השואף ליצירת תרבות יהודית ישראלית מתחדשת. הספר תורגם ויצא לאור גם באנגלית.

בעיות ההגשמה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עד משבר (יהדות וציונות במדינה יהודית). יצא בירושלים בהוצאת ש. זק, 1969. הספר נכתב על רקע חוויית השיבה שהתחוללה במלחמת ששת הימים. נדונות בו שלוש בעיות שהתעוררו על רקע זה לדיון מחודש: היחס בין ישראל לתפוצות, היחס בין דתיים וחילוניים בישראל והיחס בין הזרמים הדתיים והלאומיים השונים בעם היהודי ובמדינת ישראל. בסיכום נדונה השאלה אם ניתן להגיע להסכמות שישתיתו תרבות פלורליסטית ויהפכו את המריבה לשיח רב-פני פורה, ומוצעת גישה להתמודדות חיובית. הספר תורגם ויצא לאור גם באנגלית.
  • מיהדות לציונות ומציונות ליהדות. יצא בהוצאת "הספרייה הציונית", ירושלים, 1984. הוא כולל מסות הדנות ברעיון הציוני וביישומו במדינת ישראל. הספר בוחן מחדש את משמעות "שלילת הגולה" בציונות ומבחין בין צורת שלילה החותרת להתחדשות לצורת שלילה החותרת להתנתקות, בוחן את היחס בין היהדות כדת וכתרבות לבין הציונות, את יעדי הציונות לאחר הקמת המדינה וכן את שאלת התחדשות הקהילה במדינה מודרנית, כתשתית מכוננת של חברת-הברית היהודית שיכולה להוות תשתית משותפת ליהודי ישראל והתפוצות.
  • הציונות שאחרי הציונות. הספר יצא בהוצאת "הספרייה הציונית", 1996, בתגובה למתקפה הפוסט ציונית לגווניה. במרכזו דיון בתשתית "הפוסט-מודרניסטית" של ה"פוסט ציונות" וכן דיון בבעיה החברתית-פוליטית העיקרית הנובעת ממנה מבחינת הציונות: התביעה להפוך את מדינת ישראל ממדינת לאום יהודית-דמוקרטית ל"מדינת אזרחיה", בטענה שזהותה היהודית של המדינה היא אנטי-דמוקרטית. הספר סותר את הטענה הזאת, מציג מחדש את ההשלמה בין יהדות לדמוקרטיה, דן במאפיינים היהודיים והציוניים של מדינת ישראל ומותח ביקורת על התפיסה המשפטית של אהרן ברק המבוססת על הגדרת ישראל כמדינת אזרחיה ועל כלכלה קפיטליסטית תחרותית-פרטנית.
  • "מדינה יהודית-דמוקרטית. מאמר פילוסופי-היסטורי". נדפס בספר: דברים ושברי דברים בעריכת אביעזר רביצקי וידידיה שטרן בירושלים: הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007, עמ' 394-359. דיון פילוסופי במכלול הבעיות החוקתיות, האתיות והמשפטיות של מדינה יהודית דמוקרטית. מבחין בין סוגים שונים של דמוקרטיה ומגדיר את יסודות הדמוקרטיה התואמת את מצבו, בעיותיו ויעודיו של העם היהודי.

הזרמים בדת היהודית בזמן החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בין אורתודוקסיה להומניזם דתי. הספר יצא לאור בירושלים ובתל אביב: בהוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, (מהדורה ראשונה, 1977. מהדורה שנייה 2005). הספר חוקר את המצעים האידאולוגיים של ארבע התנועות הדתיות המרכזיות בעם היהודי על רקע משבר האמנציפציה וההשכלה החילונית: החרדיות, הרפורמה, הנאו-אורתודוקסיה והקונסרבטיביות. הוא מתאר אותן כחיפוש הפתרון למשבר המפגש עם הציוויליזציה המודרנית בכיוונים סותרים ומראה כיצד תנועות אלה איתגרו זו את זו ושיקפו זו את זו במריבה שהפרידה אותן זו מזו אך גם איחדה אותן במעגל גורלי שאותו לא הצליחה לפרוץ אף אחת מהן. הספר מראה כיצד התנועות התפתחו והשתנו תוך כדי המריבה על רקע התמורות בגורל העם היהודי עד הקמת המדינה. הוא מעלה לבסוף את בעיית האופי המשיחי של תנועות היהדות שכולן חותרות ל"פתרון עכשיו", כל אחת על-פי הדרך הבלעדית שלה. סובלנות ופלורליזם עשויים להתפתח רק מתוך התפכחות והכרה שהגאולה השלמה היא חזון שניתן להתקרב אליו בכמה דרכים, אך לא ניתן להגשימו בשלמות, מבחינה זו חשובה ההליכה בדרכים השונות המוליכות אליו.

בעיית הלאומיות היהודית והכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לאומיות יהודית, הספר יצא בירושלים: הוצאת ש. זק, 1972. הוא דן בבעיית ייחודה של הלאומיות היהודית על רקע התפתחות הלאומיות המודרנית במדינות המערב, ההבחנה בינלאומיות ללאומנות, בעיית אחדות העם היהודי והקשר בין זיקת עם לזיקת לאום, בבעיית הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל מול הערעור הפלסטיני.
  • "בינלאומיות ללאומנות", נדפס בספר "מסות גורדוניות חדשות", כנ"ל, עמ' 106-95. המאמר מבחין בבינלאומיות כצורת זהות פוליטית מעוגנת בטבע החברתיות האנושית לבין לאומנות ההופכת את עוצמת השלטון הריבוני לאידאל שהעם משתעבד לו.
  • "האם ניתן להפריד את הדת מן המדינה ואת המדינה מן הדת?", כנ"ל, עמ' 119-107. המאמר מבחין בין הבעיה מנקודת הראות הנוצרית לבעיה מנקודת הראות ההלכתית-יהודית ומראה כיצד ניתן להשיג זיקת גומלין חיובית בין המדינה החילונית לדת היהודית הקהילתית בצורה שהן תשלמנה זו את זו בלי לכפות עצמן זו על זו.
  • לאום מלאום, עיונים בשאלות של זהות לאומית, עם ולאומיות, בעריכת נפתלי רוטנברג והמחבר אליעזר שביד, בירושלים ותל אביב: הוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד, תשס"ח 2008. הספר דן בבעיית הלאומיות ובבעיית ישראל כמדינת לאום על רקע משבר הפוסט-מודרניזם. אליעזר שביד כתב את ההקדמה ואת המאמר הפותח: "לאומיות בעידן גלובליזציה, הערכה מחדש". הוא דן בטענה שהלאומיות היא "ישות מדומה" שזמנה חלף. הוא מנסה להראות שהלאומיות מעוגנת בטבעו החברתי של האדם, שהיא לא נעלמה אלא חיה ונושמת ושההתעלמות של האליטות הכלכליות מן הלאומיות אינה מביאה לאחווה בינלאומית כי אם ללאומנות פשיסטית. לדעתו רק לאומיות ליברלית, שפויה, עשויה להחזיר את איזון האינטרסים ביחסים בין עמים חופשיים ופתוחים ליחסי גומלין.

אמונה באלוהים ובאדם מול השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאבק עד שחר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990. הוא דן בכמה התמודדויות רעיוניות עם בעיות האמונה בשואה, בייחוד האמונה באדם, בתנועות הלאומיות, הסוציאליסטיות והדתיות מודרניות במזרח ובמרכז אירופה. הוא מנתח את שלבי ההתמודדות הקיומית עם אתגר השואה מהסרוב לראות את המציאות ועד לריאליזציה ההופכת את האמונה למשאב חיוני שמחזיקים בו ביתר שאת כל עוד רצון החיים לא נשבר. הספר מראה כמה דרכים שבהם התחוללה תופעת האמונה. היא אינה יונקת את עוצמתה מהסתכלות חיצונית כי אם מתוך המאגרים הנפשיים הבונים את האישיות. מוצע בספר דיון רחב במשנותיהם של הרב הרפורמי לאו בק, מנהיגה הרוחני של יהדות גרמניה בשואה, ושל הפסיכולוג האכזיסטנציאליסט ויקטור פרנקל. הספר הופיע גם בתרגום אנגלי.
  • בין חורבן לישועה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994. הוא מתעד ומנתח את התמודדותם של הוגי דעות חרדים מול השואה בהתארעותה בזרם הליטאי, מזה, ובזרמים החסידיים מזה, ומסכם בדיון בשאלה: כיצד הצליחה היהדות החרדית להשתקם אחרי השואה למרות שנפגעה קשה יותר מכל שאר הזרמים ביהדות זמננו ולשמור על זהותה הדתית, ויחד עם זה מהו מחיר התגבשותה הכתתית וקנאותה הפונדמנטליסטית.
  • "הדילמה הקיומית והמוסרית של ההתנגדות המזוינת בגטו". המאמר נדפס כנספח להוצאה מחודשת של בטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קרקוב "החלוץ הלוחם" שנכתב כולו על ידי עורכו שמעון דרנגר, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006. שמעון דרנגר התמודד עם בעיית ההתנגדות לנאצים בעמקות קיומית יוצאת דופן. הוא הראה מדוע עדיף למות במלחמה עם האויב הנאצי השואף לא רק להשמדת העם היהודי, כי אם קודם כל לדה-הומניזציה של האדם היהודי, כדי להציל את ערך החיים ואת כבודם למען הדורות הבאים. המאמר מציג את משנת דרנגר בצורה שיטתית על רקע תעוד המציאות שמולה הוא הגה אותה.

אמונה וצידוק האל בהגות היהודית לדורותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אמונה מול נסיונות זמננו", פרק בספרו של שביד הנ"ל "להיות בן העם היהודי", עמ' 88-45. התמודדות פילוסופית-קיומית עם משמעות האמונה באלוהים ובאדם בזמננו.

תולדות הפילוסופיה היהודית מתקופת המקרא עד זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של מחשבת ישראל ברמתה הפילוסופית מתקופת המקרא ועד זמננו היא הציר המכליל, המאחד והמסכם את המפעל המחקרי והעיוני המתועד לעיל ומהווה בהיקפו הכולל את תרומתו העדכנית של אליעזר שביד לתולדות הפילוסופיה היהודית. הספרים המתועדים להלן נכתבו במתודה פילוסופית היסטורית. הם אינם מסתפקים בהצגת הרעיונות המסכמים, כי אם מנסים לשחזר את תהליכי החשיבה המשתנה ומתפתחת תוך עימותים פנימיים וחיצוניים, בשאיבה מן המקורות הקאנוניים ומן המשנות העיוניות של תרבויות העמים ובמאמץ לענות על הבעיות הבוקעות ועולות מן המציאות הכלכלית, החברתית, הפוליטית והתרבותית המשתנה ומתפתחת.

עיון בסיפור, בהוראה ובחקיקה של ספרי החומש. הספר כתוב במתודה ספרותית-עיונית ומציג את תורת הבריאה, תורת-האדם, מעמדו וייעודו כיוצר ציוויליזציה, תפיסת ההיסטוריה של התנ"ך וההבחנה והזיקה בין מישור המיתוס למישור דברי-הימים, תורת המוסר האישי והחברתי כולל מעמד האישה, תורת המוסר ותורת החקיקה והמשפט, ומסכם בתורת המדינה (המלכות) המקראית המאוחדת בתפיסת הברית שביסודה חקיקה אלוהית (שלטון החוק) עם דמוקרטיה. הספר תורגם והופיע גם באנגלית.

  • חכמתה של מלכות ישראל, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2007.

פירוש פילוסופי לספרי ה"כתובים" בתנ"ך. ספרים אלה נדונים על יסוד הגדרתם כספרי חכמה שבהם התחולל מפגש בין החכמה הנובעת מהתגלות אלוהית פרקטיקולרית לחכמה הנובעת מניסיון אישי אוניברסלי, והם מהווים סוג ייחודי של פילוסופיה שבעיית המלכות הייחודית של עם ישראל, מלכות ארצית המייצגת את "מלכות השמיים", נמצאת במרכזה.

  • הפילוסופים הגדולים שלנו: הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1999.

שחזור תהליכי החשיבה של יוצרי הקלאסיקה של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים: רבי סעדיה גאון, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה בן מימון (הרמב"ם), רבי לוי בן גרשון, רבי חסדאי קרשקש, רבי יוסף אלבו, רבי יצחק אברבנאל ובנו רבי יהודה אברבנאל ועוד. במישנות אלה מוצגת אחדות הריבוי של דרכי החשיבה האמונתית-מוסרית-פוליטית המייחדת את היהדות כתורה השואפת לעצב לא רק "דת" אלא תרבות חיים שלמה. הספר תורגם והופיע גם באנגלית.

על סדרת ספריו של שביד "תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש" ראו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש

היהודים והיהדות בעידן הפוסט-מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר יצא בתל אביב: בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. הוא חוקר את התשתית המדעית, האידאולוגית והפילוסופית של הגלובליזציה במישור הציוויליזציה הטכנולוגית, ושל הפוסט מודרניזם במישור יצירת התרבות. הוא מנתח את המשמעות וההשלכות המעוגנות בהווה ללא זיקה מחויבת לזיכרון ההיסטורי ולמורשת וללא חזון של עתיד אידאלי מבחינה מוסרית, חברתית ופוליטית, אלא המרתו בקידמה טכנולוגית-מדעית מכוונת לאושר צרכני-חומרני-אנוכי. הספר מנתח את הבעיות המוסריות, החברתיות והלאומיות שלא ניתן לפותרן בכלים "המדעיים" של מדעי החברה הפוסט-מודרניים ועל הקשר בין ה"פונדמנטליזם המדעי-טכנולוגי" לבין ה"פונדמנטליזם הדתי" הטרוריסטי הצומח כנגדו בתגובה דיאלקטית. הספר מזהיר מפני סכנת ההתפרקות המוסרית-רוחנית של היהדות והעם היהודי והאיום הגלום בה לקיום העם ומדינתו.

  • ביקורת התרבות החילונית. הספר יצא בירושלים: בהוצאת מאגנס, 2008. הספר מציע בחינה ביקורתית של התרבות החילונית, מקורה, אתגריה, ערכיה הסותרים והדיאלקטיקה המפתחת אותה, מזה, והמפרקת אותה, מזה. הוא מתעד ומנתח את מהותה החומרית האנטי-הומניסטית והאלילית של תרבות זו. תשומת לב מיוחדת מוקדשת בו לתהליכי ההשחתה החברתית והפוליטית: הפיכת הדמוקרטיה לפלוטוקרטיה, פרוק הסולידריות החברתית והלאומית. הוא מצביע על אחריות האליטות האקדמיות המובילות את התהליכים הללו ובייחוד את תרומת מדעי החברה הפוסט-מודרניים לתהליכי ההשחתה החברתית והפוליטית ומצביע על הצורך ברנסאנס חברתי, פוליטי ותרבותי שיחזיר את השאיפה לצדק במישור החברתי, לדמוקרטיה ליברלית-שליחותית במישור הפוליטי ולהומניזם במישור התרבותי. זכה בפרס ע"ש גולדשטיין-גורן בשנת 2011 כספר הטוב ביותר במחשבת ישראל.[2]

מונוגרפיות ונושאי חתך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיונים בשמונה פרקים לרמב"ם. הספר יצא לראשונה בירושלים: הוצאת הסוכנות היהודית, 1965 ומהדורה שנייה בירושלים בהוצאת אקדמון, 1989. הוא כולל עיון פילוסופי פרשני העוקב את הטקסט הקלאסי, הפילוסופי-תורני של הרמב"ם ומטרתו להיות אמצעי עזר בהוראתו בבתי הספר התיכוניים.
  • הפילוסופיה הדתית של רבי חסדאי קרשקש. הספר יצא בהוצאת מקור, ירושלים, 1971. הוא מציע פרוש וניתוח לפילוסופיה הדתית המקורית של רבי חסדאי קרשקש, הוגה שאיחד מהפך חדשני בהסתכלות המדעית והפילוסופית עם שמרנות בתחום האמונה וההלכה ובישר בזה מגמה שהתפתחה בזמן החדש.
  • היחיד - עולמו של א.ד. גורדון. הספר יצא בתל אביב: בהוצאת עם עובד, 1970. הספר מציג את השקפת עולמו של א.ד. גורדון על רקע אישיותו המיוחדת, נסיבות זמנו ומקורותיו בפילוסופיה היהודית המסורתית והכללית.
  • דמוקרטיה והלכה: פרקי עיון במשנתו של הרב חיים הירשנזון. הספר יצא בהוצאת מאגנס בשתי מהדורות, בירושלים, בשנים 1978, ו-1997. זוהי המונוגרפיה הראשונה שנכתבה על הירשנזון: הוגה הדעות הציוני-דתי הראשון יליד הארץ שהכין לקראת הקמת מדינת ישראל תשתית פילוסופית והלכתית-חוקתית כדי למנוע את התפתחות הסכסוך בין מהותה הדמוקרטית-חילונית של המדינה היהודית המודרנית העתידה לקום לבין ההלכה הדתית. הספר מסכם את משנתו הלאומית, הפוליטית וההלכתית ומצביע על הרלוונטיות של משנתו לפתרון בעיות הדת והמדינה היהודית בזמננו.
  • מולדת וארץ יעודה (ארץ ישראל בהגות של עם ישראל). הספר יצא בתל אביב: בהוצאת עם עובד, 1979. הוא עוקב אחר הזיקה הייעודית הייחודית של עם ישראל לארצו. הוא מתעד את הזיקה ההדוקה בין העם לארצו מבחינת זהותו הייעודית כעם ומסביר מדוע הייתה השיבה לארץ-ישראל הדרך היחידה להשתקמות העם היהודי בזמן החדש בלי לבגוד בזהותו. לספר ארבעה חלקים: א. היחס לארץ-ישראל במקרא. ב. היחס לארץ-ישראל אחרי חורבן הבית והממלכה. ג. היחס לארץ-ישראל בהגות הפילוסופית והקבלית בימי הביניים ובחסידות. ד. היחס לארץ-ישראל בתנועת חיבת ציון ובציונות המגשימה. בסיכום דן הספר בשאלת הזכות של עם ישראל לשוב למולדתו שעלתה מחדש עם הקמת המדינה בקרב הנוער הישראלי. הספר תורגם והופיע גם באנגלית.

ספרים נוספים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סידור התפילה: פילוסופיה, שירה ומסתורין, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, סדרת "יהדות כאן ועכשיו", 2009.
  • המדינה היהודית במבחני הגשמתה: תחיית הציונות התרבותית-חברתית, הוצאת הספרייה הציונית, תשע"ב 2012.
  • נורמות הקיום של העם היהודי בזמן החדש: מסכת פילוסופית-הלכתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג 2013.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה ביבליוגרפית מלאה של כתבי אליעזר שביד עד שנת 2005 נדפסה ב"דרך הרוח": ספר היובל לאליעזר שביד. עורך: יהוידע עמיר, ירושלים 2005, כרך א' עמ' 495-450.

ספרי יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דרך הרוח: ספר היובל לאליעזר שביד, (עורך: יהוידע עמיר), א-ב, ירושלים: האוניברסיטה העברית ומכון ון ליר, תשס"ה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Michael Oppenheim: "Eliezer Schweid", pp. 301-324, in: Interpreters of Judaism in the Late Twentieth Century, Ed. By Steven T. Katz, B'nai B'rith Books.
  • Jospeh Turner: "Elizer Schweid", in: Encyclopedia Judaica, Second Edition, Vol. 18., pp. 194-195

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]