שנת צוהריים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שנת צהריים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מנוחת צהריים" מפנה לכאן. לערך העוסק בציורו של נחום גוטמן, ראו מנוחת צהריים (ציור).

שנת צוהריים היא נמנום קצר, לרוב לאחר ארוחת צוהריים. בחלק מהתרבויות היא חלק בלתי נפרד מסדר היום הקבוע.

בספרד מתייחסים כה באדיקות לשנת הצוהריים, ה"סייסטה" (Siesta), עד כי מונח זה הושאל לשפות רבות והוא אף מסמל, יחד עם ה"מניאנה" (מחר), את התרבות הספרדית הדחיינית. מקור המילה סיאסטה בביטוי הלטיני "hora sexsta" – השעה השישית, כשהספירה היא מאז השחר, כלומר שעת הצוהריים.

"סיאסטה בערסל", ציור מאת הצייר השוודי יוהאן קרוצן (Krouthén) משנת 1885

שנת צוהריים היא מנהג נפוץ בארצות חמות, כדי להימלט מחום הצוהריים הבלתי נסבל. היא התפשטה מדרום פורטוגל וספרד אל אמריקה הלטינית והפיליפינים. היא נפוצה גם באיטליה, סין, הודו, יוון, המזרח התיכון וצפון אפריקה. מאידך, שנת צוהריים נהוגה גם במספר אזורים בעלי אקלים נוח יותר, כמו גרמניה (שם היא נקראת "שלאף-שטונדה"), אוסטריה, בריטניה, דרום ארגנטינה וצ'ילה.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "סיאסטה" את חידושו שנת מִנְחָה.[1]

שנת צוהריים בתרבויות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומי העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומא הייתה נהוגה מנוחה של שעה אחת, אחרי שעת העבודה השישית (sexta). עבור אלו שהתחילו את יום העבודה שלהם ב-8:00 בבוקר הייתה זו השעה 13:00-14:00.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט המתריע על ה"שלאף שטונדה" בשכונת בורוכוב בגבעתיים

בישראל הייתה נהוגה בעבר הפסקת צוהריים גורפת בבתי העסק, בין 13:00 ל-16:00. במקביל היה מקובל, בהשפעת היקים, כי בין 14:00 ל-16:00 נחים ("שלאף שטונדה" - "שעת שינה"), ולכן נחשב בלתי מנומס לבקר מכרים בשעות אלו או להתקשר טלפונית. כמו כן, נהוג היה לא לאפשר לילדים לשחק בחצרות הבתים המשותפים בין שעות אלו פן יפריעו את מנוחת השכנים, והמבוגרים נהגו להימנע מעיסוקים מרעישים, כגון הדפסה במכונת כתיבה או נגינה. גם עבודות שיפוצים בבתים או עבודות גינון, שהיו כרוכות במכשירים מרעישים כגון מקדחה או מסור חשמלי הופסקו בשעות המנוחה, במידת האפשר. הפרת הנוהג גררה על פי רוב נזיפות מצד השכנים ולפעמים גם סכסוכים ארוכי ימים. לוחות מודעות בהנפקת האגודה לתרבות הדיור שנתלו בכניסות לבניינים נשאו אזהרות כי אין להקים רעש בשעות אלו.

כיום ישנם עדיין בתי עסק הסגורים להפסקת צוהריים, בהם הן מוסדות ציבוריים כגון חלק מסניפי בנקים וסניפי קופות החולים והן עסקים פרטיים. בכמה יישובים בארץ מרבית החנויות סגורות בשעות אלו. ישנן גם עיריות בהן קיים חוק עזר עירוני למניעת רעש בסביבת מגורים בשעות הצוהריים.

אחת הסיבות לשינוי בהרגלים היא הכנסת מיזוג האוויר לשימוש בבתי מסחר, במשרדים ובבתי מגורים רבים. צינון האוויר בקיץ מפחית את הצורך בנמנום בשעת הצוהריים ואף מאפשר לדיירים לנוח בבתיהם בחלונות סגורים.

מנוחת הצוהריים בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - מניעת רעש) התש"ס 2000

[2] הפרעה למנוחת הצהרים היא עבירה שעונשה קנס 250 שקלים ליחיד או 500 שקלים לתאגיד.

גרימת רעש על ידי שירה או צעקה או על ידי הפעלת כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה או מכשירי קול וכיוצא באלה בין השעות 14:00 ל 16:00

סעיף 3 א'

בתרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסיקני ישן שנת צוהריים

בספרד ובחלקים מארגנטינה שעות מנוחת הצוהריים (בין 13:00 ל-16:00 בקירוב) נשמרות בקפדנות, וגם מי שאינו ישן ספון בביתו והרחובות נטושים. אפילו בתי עסק תיירותיים כגון מסעדות אינם פעילים בשעות אלו.

בדרום אסיה נמנום לאחר ארוחת הצוהריים הוא מנהג מקובל, ובתקופה הקדם-תעשייתית אף היה מקובל עיסוי עם שמן חרדל כדי להגביר את תחושת הנמנום.

בבנגלדש ובנגל שנת הצוהריים נקראת "שנת אורז", השינה שלאחר אכילת אורז.

בסין וטאיוואן נהוגה שנת צוהריים בת שעתיים עד שלוש, והיא אף זכות חוקתית. ברוב בתי הספר במדינות אלו קיימת "הפסקת שינה" בת חצי שעה לאחר ארוחת הצוהריים, בה כבים כל האורות והתלמידים אינם מורשים לעשות דבר מלבד לישון.

ביפן בחלק מהחברות קיימים חדרי נמנום כדי לאפשר מנוחה לעובדים בהפסקת הצוהריים או לאחר שעות עבודה מרובות.

בסיס פיזיולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט בגבעתיים המתריע על מנוחת הצוהרים

פעוטות עד גיל ארבע לערך זקוקים לשנת צוהריים לשם תפקוד תקין בהמשך היום. ילדים מבוגרים יותר, עד גיל ההתבגרות אינם נוטים לישון בשעות אלו.

בוגרים רבים חשים עייפות בשעות אלו, בפרט בשעות הסמוכות לארוחת צוהריים עשירה, בשל עלית ריכוז הגלוקוז בדם. דניס בורדאקוב מאוניברסיטת מנצ'סטר מצא כי תאים בהיפותלמוס המשחררים אורקסינים (orexins), שהם פפטידים קצרים שקשורים לתחושת עירנות ופעילות מוטורית, מעוכבים על ידי גלוקוז[3]. ככלל, ריכוז הגלוקוז בנוזל החוץ תאי במוח נמוך מריכוזו בדם (בין 10% ל-30%), אבל ריכוזו משתנה עם הריכוז בפלזמה (בין 5 ל-8 מילימולר) בעקבות ארוחה ויכול לנוע בטווח שבין 1 ל-2.5 מילימולר. לפחות חלק מהתאים הרגישים לגלוקוז בהיפותלמוס מגיבים לשינויים בטווח הריכוזים הזה. עיכוב פעילות התאים הללו נובע מקשירה של גלוקוז לתעלות אשלגן בקרום התא[4]. כך שובע גורם לנו ירידה בפעילות ונמנום המאפשר אספקת דם מוגברת למערכת העיכול על חשבון השרירים ורעב מגביר את העירנות הדרושה להשגת מזון.

אם מוותרים על השינה תחושת העייפות פגה לרוב, לפחות חלקית, עד שתתעורר שוב בלילה בהתאם לשעון הביולוגי.

אזכורים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסיפור הקצר "שלאף שטונדה"[5] מאת יהודית קציר (נכלל בספר "סוגרים את הים") מתאר חוויות של בני דודים בחיפה של שנות ה-70, בעת שסבם וסבתם ישנים שנת צוהריים.
  • סנצ'ו פאנסה, נושא כליו של דון קיחוטה מקפיד על שנת צוהריים ארוכה "בקיץ רגיל הוא לישון ארבע או חמש שעות בתנומת הצוהריים"[6] (בניגוד לדון קיחוטה עצמו הסובל מנדודי שינה).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פירוט מנגנוני תגובה בהיפותלמוס לשינויים ברמת הגלוקוז

Denis Burdakov et al., Glucose-sensing neurons of the hypothalamus, Philosophical Transactions of the Royal Society B, (2005) 360, pp. 2235–2227

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שנת צוהריים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראובן אלקלעי, מלון עברי שלם, הוצאת גליל, 1994, כרך 3
  2. ^ נוסח החוק
  3. ^ נוירונים הגורמים לעלית ריכוז מלנין, הגורם לנמנום ושימור אנרגיה (ירידה בפעילות), דווקא מעוררים על ידי עליה ברמת הגלוקוז
  4. ^ Tandem-pore K+ channels
  5. ^ יהודית קציר, שלאף שטונדה, באתר מכללת בית ברל
  6. ^ דון קיחוטה, חלק שני פרק 32