שעווה וזהב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שעווה וזהבאמהרית: סאם אנה וורק) הוא הכינוי הסמלי לטכניקה הספרותית המוערכת ביותר בתרבות האתיופית, ובפרט בתרבות האמהארית. הביטוי מסתמך על תהליך היצירה הממשי של צריפה באמצעות שעווה. במובן הספרותי המטפורי, בנויה הצורה משתי שכבות משמעות: השכבה הגלויה, של המשמעות הציורית או המילונית של המילים, הנקראת 'שעווה'; ושכבה סתורה, של משמעויות חבויות יותר, הנקראת 'זהב'. צורה כללית זו מאגדת תחתיה כמה תת-צורות בעלות מבנה דומה של כפל משמעות. בתרבות האתיופית 'שעווה וזהב' נתפסת כאיכות אשר המבדילה בין שירה אמיתית לשירה רגילה, יומיומית, המתאפיינת בעיקר בחריזה ומקצב. סגנון השעווה וזהב נוצר באמהרה ומשם התפשט לכלל אתיופיה, והשימוש בו מופיע הן בשירה האתיופית הדתית והן בחילונית, ואף בלשון הדיבור. טכניקת השעווה וזהב שבה ואומצה על ידי יוצרים עכשוויים שונים ויושמה גם בתחומים בהם לא היה נהוג.

חוקרים שונים רואים בשעווה וזהב לא רק חלק מרכזי מן המסורת השירית והספרותית של אתיופיה, אלא גם תבנית רחבה יותר, של תקשורת וצורת מחשבה, ואף של הפילוסופיה הפרשנית האתיופית, המשליכה על מערכת היחסים החברתיים והפוליטיים באתיופיה ושאובה ממנה.

השם 'שעווה וזהב' כסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציקת מתכת לתבנית שנבנתה באמצעות דגם שעווה

השם שעווה וזהב משמש לציון טכניקה ואיכות ספרותיות: הניגודיות הסמלית שבין שעווה וזהב מעידה על מבנה הצורה הבסיסית, העשויה שתי שכבות משמעות – גלויה ונסתרת – אך גם על עומק היחסים אליו שואפת צורה זו. הביטוי מסתמך על תהליך היצירה הממשי של צורף הזהב, המקובל עד היום. בתהליך זה, צורה שפוסלה בשעווה, נעטפת בחימר רך או תערובת גבס, והופכת לאחר ייבושה לתבנית קשיחה; אל תבנית הגבס הקשיחה יוצקים מתכת שחוממה עד לכדי הפיכתה לנוזל, הממיסה את השעווה ומחליפה אותה בתבנית הגבס.[1]

בדומה לעבודת הצורף, בה משמש תבליט שעווה לייצור תבליט זהב או מתכת אחרת, על המשורר לנסח צורת שעווה – משפט גלוי – בה טמון רכיב בעל שתי משמעויות, המייצר אמירה שנייה, בעלת משמעות שונה – צורת הזהב. הקהל נדרש אף הוא לנהוג באורח דומה; עליו לזהות את הרכיב כפול המשמעות, לצקת את משמעותו החדשה למשפט הגלוי, ולחשוף בכך את האמירת הנסתרת – כלומר, להחליף את השעווה בזהב.

מאפייני הצורה הפואטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשמעות הגלויה של צורת השעווה וזהב הספרותית משולה לשעווה ואילו זו החבויה לזהב

חוקרי הקנה (qene), השירה הדתית המתבססת על השימוש בשעווה וזהב,[2] מזהים כשנים עשר סוגים של צורות בעלות מבנה של כפל משמעות, ומציינים כי צורת השעווה וזהב, אחד הסוגים במנין זה, מהווה את מודל-העל עליו מתבססות יתר הצורות.[3] מודל זה הוא בעצם תרגום של מתכונת היחסים בין השעווה והזהב, בעבודתו של צורף זהב, לטכניקה תחבירית המייצרת כמה משמעויות. הנושאים המושווים והמנוגדים מוצגים במבנה של תמורה, היינו, בזה אחר זה; ואילו הרכיבים המתארים אותם נמסרים יחדיו, באמצעות רכיב אחד – 'הברה קאל' (hebere-qal) – אשר מייצר גם משמעויות גלויות (שעווה) וגם נסתרות (זהב).[4][5] פרופ' דונלד לוין, סוציולוג וחוקר תרבות אתיופיה, מביא דוגמה אמהרית זו לצימוד בתבנית שעווה וזהב:[6]:

אֶטסָה באלאס באלטוֹ אדם קאנְפארֶש
מַדְהַאנֶה עלאם לֶבֵּה תָזאקַלַה-לֵש

מאז אדם שפתייך לא אכלו מן העץ
ליבי המושיע נתלה בגללך

טענת הפשט שבאמירה היא: מפני שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת, מושיע העולם שב ונצלב עבורך.

בתוך צורת השעווה - של החיבור בין חטאו של אדם לצליבה של ישו - מוסתרים דברי אהבה, משמעות הזהב. רמז לשיכבה זו מצוי בפועל 'תזאקלה', שלו שתי משמעויות: 1. 'נצלב' 2. 'משתוקק להיות קרוב'. כאשר בוחרים במשמעות השנייה של הפועל, 'משתוקק להיות קרוב', ויוצקים לאותה תבנית דברים, המשפט משתנה, ומן האמירה הגלויה, נחלצת ומתקבלת אמירה שנייה, מטאפורת הזהב, שניתן לנסחה כך:

בשל שפתייך [המפתות]
ליבי משתוקק להיות בקרבתך

בצורות שכיחות יותר של שעווה וזהב הכפילות פחותה - נוצרות שתי אמירות אך אין שינוי של כלל המשפטים המרכיבים. למשל, בצורות הנקראות 'היבר' (hiber) ו'מרימר' (merimer), השעווה והזהב משתלבים זה בזה, ולא ניתנים בשתי גרסאות נפרדות לחלוטין. מבנה זה מייצר משחק לשון פשוט יותר המשמש לרוב כדרך מתוחכמת להעלאת טיעון. לדוגמה[7]

יא-מן תיקֵם טאלְלָה, יא-מן תיקם טאג'י
טאללת סישאנו בּוּנה אַדָרְגָאוְו אנג'י

למה תשמש טאלְלָה? למה ישמש טאג'י?
בהיפרדך מאויב הגש לו קפה

צירוף המילים 'בונה אדרגאוו' (הגש לו קפה) בהשמטה קלה הופך ל'בון אדרגאוו' שמשמעותו, 'הַשפילו לאפר'.[8]

ככלל, לשון השעווה והזהב היא יותר שכלית מאשר חושית או תיאורית. נטייה זו אופיינית לשירה האתיופית המסורתית, המבקשת כדרך כלל להשיג עושר רעיוני באמצעות מינימום מילים – אפקט המושג על ידי משחק עדין במילים ורמיזות. ריבוי משמעויות מתוך צמצום רב יותר, שקולים בתרבות האתיופית, לעונג רב יותר עבור היוצר וקהלו – הפסוק השנון והמסתורי, הוא האידיאל.[9]

סגנון השעווה וזהב קיבל גם מקום נרחב בסיפור העממי. אחד מיוצרי הסיפור העממי האתיופי המוכרים יותר הוא אלקה גברה האנה, משורר וכומר אתיופי שהתפרסם בדברי השנינות שלו. הנה דוגמה אחת לסיפור קצר על אבא גברה האנה בו נעשה שימוש בשעווה וזהב:[10]

מספרים כי בשעת הארוחה אצל ידידו ראה גברה האנה חולדה קופצת מתוך סל הלחם. המשפחה המארחת לא שמה לב לכך שגברה האנה הבחין בחולדה, הנקראת באמהרית 'אייט' (ayt). ככומר היה זה מתפקידו של גברה האנה לשאת תפילה בתום הסעודה וזו הברכה שנשא כשהוא משתמש בדרכו השנונה בשעווה וזהב לברך על הארוחה ובה בעת לבקר את מארחיו:

בלנו טטאנו קה אנג'ירו קה ווטו
אגזיאבהר יסטלגנה קה מסובו אייטו

בלשון השעווה משמעות המשפטים הכללית היא: נהניתי מלחמכם ואני מתפלל שזה לא יחסר בסלסלתכם.[11]

ה'הברה קאל', הרכיב בעל כפל המשמעות בשורות המקוריות של גברה האנה, היא המילה 'אייטו', שמשמעותה הראשונה היא 'עני' או 'עוני' ו'חסר'. משמעות שנייה, חבויה יותר, של המילה 'אייטו' היא 'חולדה זו'.
בלשון הזהב, המאמצת את המשמעות השנייה, המשפטים יובנו לגמרי אחרת, וזה פשרם: אכלתי את מזונכם, אך בל תחשבו שלא ראיתי את החולדה הזו קופצת מתוך סלסלת הלחם.

כך במראית מתוחכמת של נשיאת ברכה גינה גברה האנה את ידידיו. תיחכום זה מאפיין מרבית מסיפוריו של אבא גברה האנה.[12]

התפתחות וזיקה למאפיינים תרבותיים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורות השעווה והזהב התפתחו יחדיו עם הקנה – שירה שנכתבה במקור עבור הכנסייה האתיופית – והיוו חלק מרכזי ממנה. ההתמצאות בקנה נחשבה למבוא הכרחי להבנת כתבי הדת, וכלי לפיתוח היכולת להבין סודות ולהשיג את מיסתרי היקום. מסורות אתיופיות מייחסות את פיתוח הקנה לאדם בשם טאוואני שחי ככל הנראה במאה הרביעית בגוג'ם, אחת הפרובינציות בהן שכנו בתי הספר המובילים של הקנה. עם זאת, אף על פי שהמקהלנים התגרים שלטו בקאנון הקנה האגעזי משך מאות שנים, השימוש בשעווה וזהב בלשון הדיבור מצוי יותר באמהרית מאשר בטיגראינית,[13] ומקובל לייחס את יצירת השעווה וזהב לעם האמהרי שהתגבש במאה ה-9 וה-10. בתי הספר לקנה (בתי הספר לשירה של הכנסייה האתיופית האורתודוקסית), היו בזמנו בתי הספר היחידים שעודדו יצירתיות, ומימד זה שלהם, בשילוב התפיסה האלגורית הנוצרית והדואליזם הנוצרי של גוף-נפש, הפכו אותם לסביבה מתאימה לפריחת סגנון השעווה וזהב.[14]

חוקרי השעווה וזהב קושרים בין הצורה הספרותית למנטליות של העם האמהרי. לוין טען כי שעווה וזהב אינה רק נוסחה ספרותית אלא גם 'הנוסחה הצובעת את כלל מרקם החיים המסורתיים של האמהרים; המעצבת את הדיבור והתפיסה של כל אמהרי', ובעצם מעידה על אופי התקשורת האמהרית שהינה בלתי ישירה ולא פעם מסתורית.[15] מוחמד גירמה, מחוקרי תרבות אתיופיה, רואה בשעווה וזהב צורת חשיבה (פרדיגמה) המאפשרת שילוב של תפיסות מנוגדות, וטוען כי זו משקפת את הקיום בצוותא המאפיין את תושבי אתיופיה.[16] [17]

האמהרים, כפי שרבים מהם מעידים על עצמם, נמצאים תמיד בחיפוש אחר משמעות נוספת או מסר סמוי. אך העמדת פנים וערפול אינם מאפיינים רק את האמהרים אלא את כלל עמי אתיופיה.[18] בהתפתחותה של מנטליות חשדנית, או רגישה, ומסתודדת זו רואים החוקרים תוצר של ההתמודדות הארוכה עם סכנות קיומיות, תרבותיות ודתיות שעמי אתיופיה נחשפו להם לאורך שנים, כגון לחץ המיסיונרים האירופאים להמיר את דרכי החיים האתיופיות באלו המערביות והנוצריות, האיום האירופאי האימפריאליסטי או מסעות הכיבוש של האסלאם המיליטנטי.[19][20] שעווה וזהב היא שיקוף ומבע של מאפיינים אלו.

סגנון השעווה וזהב שימש משך שנים בשירה ובסיפור, כמו גם בדיבור. בשנות השמונים, אחר עליית הדרג ( החונטה הצבאית האתיופית) לשלטון, קרא המוזיקאי ניוויי דבבה להחדירו גם למוזיקה האתיופית הפופולרית ולהשתמש בו לביקורת הממשל.

מלכת שבא בדרכה לפגוש את שלמה, ציור פרסקו מאתיופיה

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון השעווה וזהב מילא לאורך השנים מספר צרכים חברתיים:

  1. בידור והומור
  2. אמירת עלבונות בצורה חברתית מקובלת
  3. ביטוי למחשבות, רגשות ותפיסות אינדיבודואליסטיות והגנה על פרטיות
  4. אמצעי עדין ומתוחכם להעברת ביקורת על בעלי סמכות ועל השלטון
  5. הפצה והטמעה של רעיונות וידע
  6. ניסוח מתוחכם של חכמת חיים

אלו הם התפקידים השונים הבסיסיים שממלא הסגנון. מבט היסטורי מקיף יותר מצביע על תפקידים נרחבים ועמוקים יותר שמילא לאורך השנים: משוררי הקנה, למשל, השכילו להבין את ההשפעה שיש לדת על עניינים ציבוריים והשתמשו בסגנון השעווה וזהב לעיצוב הזהות התרבותית של עמם ולחישול הסיפור הלאומי דתי המשותף, ששימש לאיחוד האומה האתיופית המגוונת - סיפורה של השושלת הסולומונית ושל העם האתיופי השורד למול אינספור איומים מחוץ;[21] הערפול שבשעווה וזהב איפשר לא פעם למשוררים לשלב רעיונות וערכים זרים באלו המסורתיים ובכך סימן דרך להתמודדות עם שינוי ועודד סובלנות;[22] בזמנים קשים סיפקו יצירות השעווה וזהב לבני אתיופיה כלי לביקורת השלטון, להזכרת רעיונות נעלים של צדק ושוויון או לביטוי הזדהות עם מצבם, פעולות שחשיבותן באופטימיות והחיוביות הטמונה בהן, בתנועת ההיחלצות שהן מבשרות ומנכיחות.[23]

אמני שעווה וזהב מוכרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Donald N. Levine, Wax and Gold: Tradition and Innovation in Ethiopian Culture, University of Chicago Press, 1972
  • Ayele Bekerei, Ethiopic: An african writing system: Its history and principles, Asmara: Red Sea Press, 1997

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סרט וידאו קצר מ-YouTube, המביא את אחד הסיפורים על אבא גברה-האנה שהוצג במסגרת "שכנים, אירוע סיפורים בינלאומי"
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ ראו: דונלד לוין 1972, עמ' 5-6; יציקת שעווה מתכלה (lost wax casting) היא טכניקת צריפה ופיסול עתיקת יומין.
    2. ^ לוין 1972, עמוד 5. במובן הכללי יותר 'קנה' מציינת כל סגנון העשוי במתכונת שעווה וזהב, גם של דיבור.
    3. ^ לוין 1972, עמוד 5; מסאיי 1999, עמוד 180
    4. ^ לוין 1972, עמוד 5
    5. ^ גירמה 2010, עמוד 176
    6. ^ לוין 1972, עמוד 5-6
    7. ^ לוין 1972, עמוד 6
    8. ^ טקס הבונה, שתיית הקפה, הוא מטקסי האירוח החשובים בחברה האתיופית ואף מיוחסות לו סגולות מרפא. נוכח זאת, משחק המשמעויות המצוי בפתגם המעניק לו מימד סרקסטי, החושף את שני צידי המטבע שבנורמה והערך אשר הוא מקדם – המנהג בפרידה מאויב כבחבר קושר אצילות ונקמה זו בזו.
    9. ^ לוין 1972, עמוד 7
    10. ^ מוחמד גירמה 2010, עמוד 176
    11. ^ באמהרית, 'אנגי'רה' הוא שמו של לחם אופייני לאתיופיה, המוגש לרוב עם רטבים שונים הנקראים 'ווט', ו'מסובו' הוא הכינוי לסלסלה בה מוגש ונשמר הלחם.
    12. ^ סיפור זה משל אבא גברא, כמרבית הסיפורים העממיים, נפוץ ומוכר בגרסאות שונות
    13. ^ לוין 1972, עמוד 7-8
    14. ^ גירמה, עמוד 175
    15. ^ לוין 1965, עמוד 9
    16. ^ גירמה 2010
    17. ^ השימוש בערפול קיים גם בתרבות המערבית, אך הוא רציונלי יותר באופיו, כמתבקש מתרבות שבסיסה הפילוסופי מניח את זהות הגלוי והנסתר, ושכוחה הוא תוצר של מחויבות לראציונאליות, דיוק ובהירות רעיונית. לוין, עמוד 10
    18. ^ ראו לדוגמה, ברוס 1967, עמוד 83
    19. ^ לוין, עמוד 252.
    20. ^ מבין כלל מדינות אפריקה, אתיופיה היא היחידה שהצליחה לשמר משטר ותרבות מקומיים ולא להפוך לקולוניה נוספת של אירופה. אתיופיה עצמה אף נטלה חלק במרוץ לאפריקה.
    21. ^ הכבר נגשת (מגעז, "כבוד המלכים"), האפוס הלאומי האתיופי, מרחיב את אגדת שלמה המלך ומלכת שבא.
    22. ^ מוחמד גירמה, עמוד 180
    23. ^ מוחמד גירמה, עמוד 184