שערי החופש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שערי החופש
Heaven's Gate
כרזת הסרט
כרזת הסרט
בימוי מייקל צ'ימינו עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי ג'ואן קרלי
תסריט מייקל צ'ימינו עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה ליסה פרקטמן עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים קריס קריסטופרסון,
כריסטופר ווקן,
איזבל הופר,
ג'ף ברידג'ס,
ג'ון הרט
מוזיקה דייוויד מנספילד עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום וילמוש ז׳יגמונד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה יונייטד ארטיסטס עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה יונייטד ארטיסטס, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 19 בנובמבר 1980
משך הקרנה 149 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מערבון, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב $44,000,000
הכנסות באתר מוג'ו heavensgate
פרסים פרס פטל הזהב לבמאי הגרוע (מייקל צ'ימינו) עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שערי החופשאנגלית: Heaven's Gate) הוא מערבון רחב היקף משנת 1980 המתאר בצורה בדיונית את קרב מחוז ג'ונסון, סכסוך אלים בין בעלי קרקעות ובין מהגרים מאירופה בויומינג ב-1892.

לבמאי, מייקל צ'ימינו, היה חזון רחב ושאפתני לגבי הסרט והוא פרש את הסרט הרחק מעבר לתקציב ולאורך המתוכננים. הבעיות הפיננסיות שגרר הסרט והתמוטטות האולפנים שהפיקו את הסרט, יונייטד ארטיסטס, הובילו למעבר בתעשיית הקולנוע האמריקאית מזרם של סרטים מונחי במאים לפיקוח והכוונה הדוקים יותר של האולפנים הגדולים. בעת הפצתו נכשל הסרט לחלוטין, הן מבחינה מסחרית והן מבחינת הביקורות הקשות שספג הבמאי. ברבות השנים השתנתה דעת חלק ממבקרי הקולנוע והיום יש אף הרואים בו סרט מופת.[1] המושג הקולנועי גרסת הבמאי נולד בעקבות הפצה מאוחרת של גרסת הבמאי צ'ימינו לסרט הכושל [דרוש מקור].

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח בסצנה ארוכה של טקס הסיום באוניברסיטת הרווארד ב-1870 בו נישא נאומו של דיקן האוניברסיטה (ג'וזף קוטן) על חשיבות חינוך ההמונים במדינה הצומחת. שניים מהבוגרים הם ג'ים אווריל (קריס קריסטופרסון) וביל ארווין (ג'ון הרט). לאחר מכן, עובר הסרט 20 שנים קדימה למחוז ג'ונסון במדינת ויומינג אשר נהנה מצמיחה מהירה באותן השנים. אווריל ממלא כעת תפקיד של שריף במחוז ונמצא במוקד מאבק מתמשך בין בעלי קרקעות מבוססים אשר מגדלים על אחוזותיהם הנרחבות בקר לבשר ובין מהגרים עניים שאך זה הגיעו מאירופה, מבקשים להתיישב באזור ומתפרנסים בינתיים מכל הבא ליד, כולל גנבות בקר. ניית'ן צ'מפיון (כריסטופר ווקן) המכיר את שריף אווריל, מועסק על ידי בעלי הקרקעות כשומר נחלותיהם הנרחבות והוא הורג את אחד מהמהגרים הנחשד בניסיון לגנבת ראש בקר. בפגישה של איגוד בעלי הקרקעות הם מחליטים על סילוק המהגרים בכוח. אחד מבעלי הקרקעות הוא בילי ארווין אשר מספר לשריף אווריל על התוכנית. אווריל הנרעש מחליף מילים קשות ואף מגיע לתגרת ידיים עם ראש בעלי הקרקעות, פרנק קנטון (סם ווטרסטון) אשר לו קשרים עם גורמים פוליטיים בעלי כוח.

אלה ווטסון (איזבל הופר) היא פרוצה המשמשת גם כ"מאדאם" ומקבלת גם ראשי בקר כתשלום בבית הבושת אותו היא מנהלת. אהבתה נתונה לשני גברים: לשריף אווריל ולשומר הנחלות צ'מפיון, אותו היא אף מלמדת קרוא וכתוב. בינתיים שוכר איגוד בעלי הקרקעות שכירי חרב מטקסס אשר יעודם הוא להרוג 100 "גנבים ואנרכיסטים" (כדברי פרנק קנטון) לפי רשימה סודית שהוכנה. קפטן מינרדי (טרי אוקווין) מצבא ארצות הברית מוסר את הרשימה לידיו של אווריל והוא מגלה ברשימה גם את שמה של אלה ווטסון. אווריל מכנס את המהגרים ומקריא באוזניהם את רשימת החיסול. המתיישבים החדשים מוכים בהלם ואינם יודעים מה לעשות. אחד מהם מנסה להתנקש בראש עיר המחוז ופוצע אותו.

אחד מידידיו של אווריל המשמש ככרטיסן ברכבת מגלה את חבורת שכירי החרב של קנטון בעת מסעם לאזור ומנסה להזהיר את אווריל אך נרצח. חבורת גברים פורצת לבית הבושת ואונסת את אלה ווטסון. כולם להוציא אחד נורים ונהרגים במקום על ידי אווריל. צ'מפיון מגיע גם הוא למקום ולאחר שמתברר לו שאהובתו נמצאת ברשימת החיסול הוא מגיע למחנה שכירי החרב ויורה באנס שהצליח להימלט. בסירובו להשתתף בטבח המתוכנן הוא הופך לאויבו של קנטון.

בעימות המתפתח במחנה שכירי הרכב בין צ'מפיון וידידיו (ג'ופרי לואיס ומיקי רורק) ובין אנשי בעלי הקרקעות נהרגים צ'מפיון וחבריו ורבים משכירי החרב. המתיישבים שמבינים ששכירי החרב הגיעו לאזור מחליטים להשיב מלחמה ואווריל מארגן אותם להתקפה על שכירי החרב בה נהרגים רבים משני הצדדים כולל בעל הקרקעות ארווין. הצבא האמריקאי מגיע לאתר הקרב ומפריד בין הניצים. לאחר תום הקרב אורבים קנטון ואנשיו לאווריל, אלה ווטסון ולידידם (ג'ף ברידג'ס) ובקרב היריות נהרגים קנטון ווטסון והידיד. הסצנה מסתיימת כאשר רואים את אווריל אוחז בזרועותיו את גופת ווטסון ומבכה אותה.

סצנת הסיום מתרחשת בניופורט שברוד איילנד ב-1903. אווריל הוא בעליה של יאכטה המשייטת בים. הוא יורד אל הסיפון התחתון ביאכטה ומצית סיגריה לאשה נאה (חברתו בסצנת הפתיחה בהרווארד) השרועה על המיטה. הוא נראה כחסר כל רגש אליה ולאחר דקה של שתיקה יוצא שוב אל הסיפון וכך מסתיים הסרט.

הפקת הסרט והביקורות עליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר ב-1971 הגיש צ'ימינו את התסריט המקורי של "שערי החופש" שנקרא אז "The Johnson County War" לבכירים בחברת יונייטד ארטיסטס. האולפנים שמו את הפרויקט על המדף לאחר שלא הצליחו למשוך אליו שמות של כוכבים גדולים. לאחר הצלחתו הגדולה ב-1978 עם הסרט צייד הצבאים הצליח צ'ימינו לשכנע את ראשי האולפנים להחיות את הפרויקט בכיכובם של קריס קריסטופרסון וכריסטופר ווקן בתפקידים הראשיים. צילומי הסרט נערכו במונטנה והחלו באפריל 1979 עם תאריך מתוכנן של יציאה למסכים בדצמבר אותה שנה ועם תקציב של 11.6 מיליון דולר.

אי העמידה ביעדי התאריך והתקציב החלה כמעט מיד. צ'ימינו השתמש, בסופו של דבר, בכ-450 קילומטר של סרט צילום (220 שעות סרט). עלות יום צילומים הייתה כ-200 אלף דולר. למרות החריגות הקשות מהיעדים צ'ימינו לא נקנס, כמקובל, מאחר שהצליח להשיג חוזה משופר עם אולפני יונייטד ארטיסטס. צילומי הסרט הסתיימו במרץ 1980 (שלושה חודשים לאחר שאמור היה להיות מוקרן בבתי הקולנוע) ועלות הצילומים הייתה קרוב ל-30 מיליון דולר.

לאחר החריגות הגדולות בשלבי הצילום, נמשכו העיכובים גם בשלבי העריכה ולאחר זמן ארוך, הוצאות נוספות רבות ושינויים של הרגע האחרון הוציא צ'מינו את גרסתו הראשונית - סרט באורך של חמש שעות ו-25 דקות. ראשי יונייטד ארטיסטס אילצו את צ'ימינו לקצר את הסרט לאורך של שלוש שעות ו-19 דקות. לאחר הקרנה אחת בלבד, הקרנת הבכורה שנערכה בניו יורק בנובמבר 1980, משך צ'ימינו את הסרט לעריכה מחדש.

לאחר הקרנת הבכורה בניו יורק כתב וינסנט קנבי, מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס, שהסרט הוא "אסון בלתי כשיר" (an unqualified disaster) וכי הסרט דומה ל"טיול כפוי בן ארבע שעות בחדר האורחים של מישהו". קנבי אף הרחיק ואמר כי "כישלון הסרט הוא כה מוחלט עד כי ניתן לחשוד שצ'ימינו מכר את נשמתו כדי להשיג את הצלחת צייד הצבאים והשטן הגיע עתה כדי לגבות את חובו." רוג'ר איברט מבקר הקולנוע הנודע של השיקגו סאן-טיימס ושל תוכנית הטלוויזיה סיסקל ואברט הצטרף וכתב: "הבזבוז הקולנועי השערורייתי ביותר שצפיתי בו וזכרו - ראיתי כבר את המכורים לזהב (מערבון ומחזמר בעל תקציב ענק בכיכובם של לי מרווין וקלינט איסטווד)."

שישה חודשים מאוחר יותר יצא הסרט שוב למסכים, הפעם בגרסה "מקוצרת" בת שעתיים ו-29 דקות, בניסיון להחזיר חלק מהשקעת העתק. אולם הפרסום השלילי לו זכה הסרט בעקבות הקרנת הבכורה עשה את שלו. הסרט נכשל בבתי הקולנוע והקרנתו הופסקה במהירות.

מועמדויות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהסרט זכה לשבחים מחלק ממבקרי הקולנוע בשנות ה-90 וה-2000, עם יציאתו למסכים הוא זכה בעיקר לביקורות שליליות.

זכה: פרס הבמאי הגרוע (מייקל צ'ימינו)
מועמד: פרס הסרט הגרוע
מועמד: פרס התסריט הגרוע
מועמד: פרס הפסקול הגרוע
מועמד: פרס השחקן הגרוע (קריס קריסטופרסון)
מועמד: העיצוב האמנותי הטוב ביותר (טמבי לרסן וג'יימס ל. ברקי)

השפעות על תעשיית הקולנוע האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלותו של הסרט, כ-40 מיליון דולר (המקבילים ל-126 מיליון דולר של 2015), מול כישלונו בקופות עם הכנסה של כ-3.5 מיליון דולר, הביאו מעבר לנזק הפיננסי, ליחסי ציבור גרועים ביותר לאולפני יונייטד ארטיסטס. תאגיד האם של האולפנים, טרנסאמריקה קורפוריישן, שחרד לתדמיתו הציבורית, החליט לצאת מעסקי הפקת הסרטים ומכר את האולפנים ל-MGM (מטרו גולדווין מאייר) שלמעשה, סגרו את האולפנים. מאוחר יותר החייתה MGM את יונייטד ארטיסטס כחברה בת. היו שטענו כי ההפסד הכספי של "שערי החופש" לא היה יכול היה להפיל את יונייטד ארטיסטס שכן בידיהם היו שני מותגים מצליחים בדמותם של ג'יימס בונד ורוקי. כמו כן נטען, כי הכישלון המוחץ של הסרט היה המשך לכשלונות גדולים שהיו ליונייטד ארטיסטס בתחילת שנת 1980: Cruising ו-Foxes.

לכישלון המהדהד של הסרט היו השפעות מרחיקות לכת על כל תעשיית הקולנוע האמריקאית באותו זמן. במשך שנות ה-70 ניתנו לבמאים שהיו צעירים יחסית כמו: פרנסיס פורד קופולה, פיטר בוגדנוביץ' וויליאם פרידקין, תקציבים גדולים ופיקוח של האולפנים שלא היה כה הדוק כפי שהיה מקובל בהוליווד עד סוף שנות ה-60. היד החופשית של האולפנים הביאה גם לזרם הקולנועי שנקרא "High Concept" ומייצגיו הראשונים הבולטים היו סרטים כמו "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים", אך הביאה גם לסרטים פחות מוצלחים מבחינה קופתית כמו: "Sorcerer" של פרידקין, "אחד מהלב" של קופולה ו"שערי החופש" של צ'ימינו. גישת ה-"High Concept" שהוכיחה את עצמה קופתית וכישלון הסרטים שבהם מגע ידו האישי של הבמאי היה בולט, היטו את תעשיית הקולנוע האמריקאית לפיקוח הדוק על התסריט הבימוי והתקציב.

בראיון שנערך ב-2005 עם כוכב הסרט, קריס קריסטופרסון, טען זה כי יציאתו של הסרט לקהל עם כניסתו של רונלד רייגן לבית הלבן הייתה בעוכריו. לטענתו, נפגש אלכסנדר הייג עם ראשי אולפני יונייטד ארטיסטס והבהיר להם כי "לא יהיו יותר סרטים בעלי מבט שלילי על ההיסטוריה האמריקאית כמו "שערי החופש"". דברים אלו התאימו לראשי האולפנים שמאסו בבמאים "היצירתיים" דוגמת צ'ימינו וקופולה .[2]

גרסת הבמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות כל המכשלות, הסרט זכה לחיים מחודשים ממקור לא צפוי. ערוץ הטלוויזיה בכבלים "Z Channel" שבו צפו באמצע שנות ה-80 כ-100 אלף מתושבי אזור לוס אנג'לס, בהם גם הדמויות המשפיעות והמעורבות בתעשיית הקולנוע האמריקאית, היה הערוץ היחידי שהקרין סרטי קולנוע בטלוויזיה בגרסתם הבלתי מצונזרת. לאחר כישלון הגרסה המקוצרת של "שערי החופש", החליט עורך התוכניות בערוץ, ג'רי הרווי, להקרין בערוץ הטלוויזיה את גרסת הבמאי בת השלוש שעות ו-19 דקות. הגרסה החדשה ישנה זכתה לשבחי הביקורת וקיבלה את השם שהפך למושג קולנועי גרסת הבמאי. בהמשך אף הוצאו לאור קלטות וידאו וגרסאות DVD לסרט במתכונת שכונתה גרסת הבמאי. הגרסה הקצרה שהוצגה באופן מסחרי באולמות הקולנוע ונכשלה לא הוצאה לאור מעולם בקלטת או תקליטור ונחשבת כקשה ביותר להשגה. הגרסה הקצרה אינה רק קיצור של הגרסה הארוכה יותר, אלא כוללת תמונות וסצינות שונות ואתרי צילום שונים.

"כל הרעיון של גרסת הבמאי כדבר שאתה בעצם יכול לשווק, התפתח כתוצאה מהצלת "שערי החופש" על ידי ג'רי הרווי", מציין מבקר הסרטים אפ אקס פיני שהשפיע רבות על לוח התוכניות של "Z Channel", "זוהי אפשרות חשובה, שכן צפייה ביתית בווידאו ובטלוויזיה בכבלים שינו בצורה מהפכנית את הדרך בה אנו תופסים סרטים".

באוקטובר 2004 הוצג שוב הסרט בגרסתו הבלתי חתוכה (יחד עם סרט דוקומנטרי על "Z Channel") במבחר בתי קולנוע בארצות הברית ובאוסטרליה. ב-2005 הוצגה הגרסה המקורית והבלתי חתוכה בפריז. במוזיאון לאמנות מודרנית הוקרן הסרט בגרסתו זו בהקרנה מיוחדת בה הוצג הסרט על ידי איזבל הופר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורי קליין, איזבל אופר היא האשה ממול, באתר הארץ, 11 באפריל 2011
  2. ^ רשת ABC האוסטרלית Kris Kristofferson interview