תומא פיקטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תומא פיקטי

תומא פיקטיצרפתית: Thomas Piketty; נולד ב-7 במאי 1971) הוא כלכלן צרפתי אשר מתמחה במחקר אי-שוויון כלכלי. פיקטי משמש מנהל המחקרים בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה לצד היותו יושב ראש עמית ב-École d'économie de Paris (בית הספר לכלכלה של פריז). ב-2014 יצא לאור ספרו הון במאה ה-21.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקטי נולד ב-7 במאי 1971 בקומונה Clichy, בפרברים המערביים של פריז. בגיל 18 החל ללמוד כלכלה ומתמטיקה באקול נורמל סופרייר. בגיל 22 הוענק לפיקטי הדוקטורט, כאשר התזה שלו, אותה כתב בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה ובבית הספר לכלכלה של לונדון תחת הנחייתו של רוז'ה גסנרי, עסקה בחלוקה מחדש של עושר.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1993, לאחר אישור התזה שלו ובעודו בן 22 שנים בלבד, החל פיקטי ללמד כלכלה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ולימד שם עד שנת 1995. בשנה זו הצטרף פיקטי כחוקר ל-Centre national de la recherche scientifique (המרכז הצרפתי למחקר מדעי), ובשנת 2000 התמנה למנהל המחקרים בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה.

משלהי 2006 ועד תחילת 2007 שימש פיקטי כמנהל הראשון של École d'économie de Paris, לאחר שבילה שלוש שנים בהקמתו. עם זאת, הוא מיהר לעזוב את משרתו זו, בשל תמיכתו בסגולן רויאל שהתמודדה באותה העת בבחירות לנשיאות צרפת (מה שחייב אותו להתפשר עם חובת הנייטרליות שלו), ובעקבות החלטה שקיבל בעבר, לדבריו. ב-2007 חזר פיקטי ללמד בבית הספר לכלכלה של פריז, שם הוא משמש יושב ראש עמית.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקטי מתמחה באי-שוויון כלכלי, כשעבודתו בתחום זה מכסה סוגיות תאורטיות ונורמטיביות. בתחילה, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, נקט פיקטי בגישה סטטיסטית והיסטורית.

מחקר אודות אי-שוויון כלכלי ארוך טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט מחקר אודות הכנסות גבוהות בצרפת, הוביל להוצאתו לאור של Les hauts revenus en France au XXe (הכנסות גבוהות בצרפת במאה ה-20), אשר התבסס על סקר של סדרות סטטיסטיות המכסות את כל המאה ה-20, אשר נבנה מנתונים אודות שירותים כספיים (בפרט הצהרות מס הכנסה).

סקר על התפתחות אי השוויון בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של פיקטי חשפה שפערי ההשׂתכרות ירדו בצרפת בצורה חדה במהלך המאה ה-20, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. ירידה זו נבעה, במידה רבה, מירידה באי השוויון בבעלות על נדל"ן, בזמן שפערי השכר נותרו יציבים. לדברי פיקטי, הקיטון נובע מהצמיחה החזקה בפרוגרסיביות של מס ההכנסה לאחר מלחמת העולם השנייה, מה ששיבש את הדינמיקה של צבירת הנדל"ן, באמצעות הפחתת עודף הכסף הזמין לחיסכון על ידי העשירים ביותר.

פיקטי מתנגד לירידה בנטל הפיסקלי (בכלכלה, הנטל הפיסקלי של הממשלה, המוטל על משלמי המסים שלה, הוא ההשפעה של המס המוטל על כוח הקנייה של משלמי המסים) שמתרחשת בצרפת מאז סוף שנות ה-90 של המאה ה-20, משום שפיקטי מאמין שהדבר יסייע לבנייה מחדש של ההון הגדול הקודם של מעמד בעלי הרנטות [במושג רנטה משתמשים לתיאור מונופולים פרזיטיים בעלי גישה לכל סוג של רכוש (אינטלקטואלי, פיננסי, חומרי), אשר עושים בו שימוש לצורך צבירת רווחים משמעותיים, ללא כל תרומה לחברה; עם זאת, פיקטי משתמש בספרו במושג זה על מנת לתאר כל מי שצובר עושר משמעותי בצורה פסיבית, בלי לעבוד - מנדל"ן, רכוש, מניות, דיבידנדים וריבית]. החלפת מעמד זה, שהִנו בלתי פעיל מבחינה כלכלית, ואשר שלט בעבר בהיררכית ההכנסות, באנשים עובדים, הצוברים את הכנסותיהם מעבודה, תוביל לצמצום ממדי אי-השוויון ולגירוי צמיחה כלכלית.

כשהוא עושה שימוש בסקר סטטיסטי, ניסה פיקטי להראות כי עקומת לאפר, אשר טוענת כי שיעורי מיסוי שוליים גבוהים על הכנסות גבוהות מהווים מבחינת העשירים תמריץ לעבוד פחות, הייתה ככל הנראה זניחה או קטנה במקרה של צרפת.

עבודה השוואתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקטי ביצע מחקרים השוואתיים אודות אי-שוויון, במדינות נוספות. תוך שיתוף פעולה עם כלכלנים אחרים, במיוחד עמנואל סאז, בנה פיקטי סדרה סטטיסטית המבוססת על שיטה הדומה לזו בה השתמש לצורך מחקריו אודות צרפת. מחקר זה הוביל לדוחות על ההתפתחות של אי השוויון בארצות הברית ועל הדינמיקה הכלכלית בעולם דובר האנגלית ובאירופה היבשתית (זו שאינה כוללת את האי הבריטי). מחקרו מצא, כי לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות שלושה עשורים בהם ירד אי השוויון, בדומה למה שהתרחש באירופה היבשתית, אי השוויון בהכנסות בעולם דובר האנגלית, הלך והתרחב, במהלך שלושים השנים האחרונות.

ביקורת על עקומת קוזנץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של פיקטי נדונה כהמשך קריטי לעבודתו החלוצית של סיימון קוזנץ משנות ה-50 של המאה ה-20. על פי קוזנץ, ההתפתחות ארוכת הטווח של פערי השֹתכרות, עוצבה כעקומת פעמון (עקומת קוזנץ). צמיחה החלה בתחילתה של המהפכה התעשייתית, ונחלשה מאוחר יותר, בשל הקצאה מחדש של כוח העבודה, ממגזרים המאופיינים בפריון נמוך, דוגמת חקלאות, למגזרים המאופיינים בפריון גבוה יותר, כגון תעשייה.

על פי פיקטי, הנטייה שנצפתה על ידי קוזנץ בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20, אינה בהכרח תוצר של כוחות כלכליים עמוקים (למשל "גלישה מגזרית" או ההשפעות של התקדמות טכנולוגית). במקום זאת, ערכי הנדל"ן, ולא אי-שוויון בשכר, הם שירדו, והדבר קרה מסיבות שאינן בהכרח כלכליות (לדוגמה, הפעלתו של מס הכנסה). בעקבות זאת, הירידה לא בהכרח תימשך ולמעשה, אי השוויון גדל בצורה חדה בארצות הברית במהלך 30 השנים האחרונות, כשהוא חוזר בכך לרמותיו משנות ה-30 של המאה ה-20.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תומא פיקטי בוויקישיתוף