תשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תשר שהושאר במסעדה בארצות הברית

תֶּשֶׁר (טיפ או דמי שתייה) הוא סכום כסף אותו נותן לקוח לעובד שממנו קיבל שירות, בנוסף על החשבון הקבוע, כאות הוקרה על השירות. גודל הסכום תלוי בנוהג המקובל באותו אזור, אופי והיקף השירות

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידוע על הענקת טיפים עוד מתקופת הרומאים. הנוהג כפי שהוא מוכר כיום החל במאה ה-16 באנגליה בבתי עסק ציבוריים ובתים פרטיים. בבתים פרטיים התפתחה נורמה חברתית שאורחים העניקו תשר בסיום הביקור למשרתים, בגין ביצוע תפקידים שמעבר לתפקידיהם הרגילים. נורמה זו התרחבה עד שנהיה נהוג להעניק תשר גם במקרים בהם לא ניתן שירות מיוחד. במאה ה-18 התפתחה כבר ציפיה בקרב המשרתים לקבל תשר עבור שירותיהם, והוא כבר לא היווה תשלום בגין שירות מועדף אלא נתפס בפשטות על ידי האורחים כתשלום עבור האירוח. מוסד התשר התפשט ברחבי אירופה במאות ה-17 וה-18 והגיע במאה ה-19 לארצות הברית. ברבות השנים נחלש דווקא באירופה אך התחזק בארצות הברית[1].

בעבר היה נהוג, בעיקר בספרד, להניח בראשית הארוחה במסעדה סכום כסף בצלוחית קטנה במרכז השולחן, ולהוסיף ולגרוע ממנה מטבעות בהתאם לאיכות השירות, כדי לעודד את המלצר להעניק שירות טוב[דרוש מקור].

תפוצה בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשלומי תשר נהוגים ברחבי העולם למגוון רחב של נותני שירות, בהם מלצרים, עובדי שירות בבתי מלון, נהגי מוניות, מדריכי תיירים, עובדי מספרה, מעסים, שליחים, רוחצי מכוניות ורבים אחרים.

התשר מקובל כמעט בכל העולם, אם כי מגוון מקבלי התשר וכללי התשלום הנהוגים משתנים רבות ממדינה למדינה.

תשר מול משכורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב ניתן התשר כתוספת למשכורת המשולמת לנותן השירות מבעל העסק, אולם יש שונוּת רבה ביחס בין גובה המשכורת לבין התשר המצופה בין המקצועות השונים וכן בתוך המקצועות עצמם. ישנם אף מקומות בהם בעל העסק כלל אינו משלם משכורת ושכרו של נותן השירות בנוי כולו על התשרים אותם הוא מצליח לקבל. ישנן מדינות (וישראל בכללן) בהן שיטת תשלום כזו אינה חוקית (ראו להלן). בארצות הברית מחויבים העובדים לדווח בסוף השנה על קבלת תשר מעל סכום מסוים לרשויות המס, ולשלם עליו מס בהתאם.

בעלי עסקים נבדלים זה מזה ביחסם לתשר. ישנם בעלי עסקים האוסרים על עובדיהם לקבל תשר. אחרים אוספים את התשרים ובסוף יום העבודה מחלקים אותם בין כל העובדים. יש מעסיקים שמחשבים את התשר כמשכורתו הבסיסית של העובד, ומוסיפים מקופתם רק אם סכום התשרים אינו מגיע לשכר המינימום. קיימים גם מעסיקים שלוקחים לעצמם את התשר של העובדים.

התשר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-70 של המאה ה-20 היה רווח השימוש במונח בקשיש, מילה שמקורה בטורקית, ומשמעותה הייתה ספק תשר ספק שוחד. בהמשך עברו למונח הלועזי טיפ ובמהלך שנות ה-90 החל השימוש גם במונח העברי תשר.

מקבלי תשר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מקובל לתת תשר לעובדים שכירים שנותנים שירות בעל אופי אישי מטעם עסקים שאינם ציבוריים, בעיקר כשיש חשיבות יתרה לאיכות השירות והעובד נתפש כזוטר שחלקו בתשלום הכולל שולי; למשל:

  • מלצרים במסעדות ובתי קפה שבהם הם מגישים את האוכל לשולחן.
  • ברמנים בפאבים ומועדונים על הכנת ומזיגת המשקה. לרוב גם לבריסטות בבתי קפה ובחנויות נוחות.
  • מתדלקים בשירות מלא בתחנות דלק, על התדלוק בלבד או יותר אם נבדק וטופל מצב השמן, השמשות והמים ברכב.
  • שליחים של מסעדות, זרי פרחים, קניות מהסופרמרקט.
  • צוות העובדים באולמות אירועים - מקובל שבעלי השמחה מתגמלים את צוות העובדים בתשר, ולרוב גם האורחים את המלצרים המסוימים ששירתו אותם.
  • רבנים שמכינים לבר מצווה, עורכים חופה, ברית מילה וכו' נתפסים כבעלי מצווה ולכן נותני השירות אינם דורשים במפורש תשלום, ובעצם מקבלי השירות מעניקים להם תשר.
  • חדרניות בבתי מלון - עם העזיבה מקובל להשאיר תשר לחדרנים/ות.
  • עובדים בשטיפת כלי רכב - לעובדים שרוחצים ידנית ומנגבים את הרכבים.
  • במספרות (ובמכוני יופי), יש שנוהגים לתת טיפ לשוטפות שחופפות ולמעצבי השיער השכירים.
  • פועלי ניקיון ועובדים סיעודיים מטעם חברות כח אדם שאינם מקבלים תשלום ישירות ממקבל השירות.

בניגוד לאירופה וארצות הברית לא מקובל לתת בישראל תשר לנהגי מוניות.

ישנן מסעדות ואולמות אירועים בהם הטיפים נאספים במהלך כל משמרת ומחולקים בסופה באופן שווה בשווה בין המלצרים.

ישנן מסעדות וחברות משלוח שמוסיפות לחשבונית סעיף "דמי משלוח" על מנת לכסות את ההוצאות הללו, אולם עדיין נהוג לתת טיפ בנוסף ישירות לשליח.

סכום הטיפ הבסיסי הנהוג על צורותיו השונות בישראל הוא 10-12% מהתשלום על שירות, בלי קשר לטיבו, או 5 שקלים (הגבוה מביניהם).

מעמדו החוקי של התשר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מתקיימת הבחנה ברורה בין דמי שירות, הנכללים בחשבון המוגש ללקוח, ונכנסים לקופת העסק - אלה אינם שונים מהתשלום הרגיל של הלקוח, ובין תשר (טיפ), שאותו נותן הלקוח מרצונו, ישירות לנותן השירות האישי (מלצר, ספר וכדומה). שאלת מעמדו של התשר רלוונטית לדיני העבודה (למשל: האם יש להביאו בחשבון בחישוב ההשלמה לשכר מינימום?), דיני מסים (למשל: האם הוא חייב במס הכנסה ובמע"מ?) ודיני הביטחון הסוציאלי (האם המעסיק חייב בגינו בדמי ביטוח לאומי ובהפרשה לביטוח פנסיוני).

התשר הוא חלק מהכנסתו החייבת במס הכנסה של מקבל התשר, אם כי בשל צורת מתן התשר על פי רוב לא שולמו בגינו מסים.

בתי הדין לעבודה עסקו פעמים רבות בסוגיות הנוגעות למעמדו של התשר, כשפסקי הדין הובילו לתוצאות שאינן חד משמעיות - בחלק מהפסיקות נקבע כי התשר הוא שכר עבודה ובחלקן כי אינו שכר עבודה. ההלכה המרכזית (עד לפסק הדין שניתן במרץ 2018), הייתה 'הלכת ענבל מלכה'[2] שניתנה בבית הדין הארצי לעבודה ביוני 2005 וקבעה שהתשר יהווה חלק משכר העבודה רק כאשר עבר דרך קופת המסעדה. בפסק דינו הוסיף הנשיא סטיב אדלר "בשולי הדברים יש מקום לקרוא למחוקק להשלים את מלאכת החקיקה אותה יזמה הממשלה בהתאם לדו"ח ועדת פרידמן. כך ראוי לעשות בתחום שהוא כה פרוץ ובלתי מסודר". קריאתו זו לא נענתה על ידי המחוקק.

פסק דין אחר של בית הדין לעבודה הגיע עד לדיון נוסף בבג"ץ, שבו נפסק כי הכנסתו של מלצר מתשר היא הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, ולכן נכללת בבסיס לחישוב קצבת תלויים לשאריו של מלצר שנפטר.[3] גם בפסק דין זה ציין הנשיא אשר גרוניס: "הסדר מעמדם של דמי התשר נמנה, אפוא, להשקפתי עם סוגי ההסדרים שמעוררים שאלות של מדיניות כלכלית וחברתית. מפאת מורכבותם והשלכותיהם האפשריות של ההסדרים מן הראוי להותירם להכרעת המחוקק".

במרץ 2018 קבע בית הדין הארצי לעבודה שהתשר מהווה הכנסה של המסעדה שנועדה לתשלום שכר העובדים בלבד - וכי הכנסותיהם של המלצרים מהתשר מהוות שכר עבודה לכל דבר, בגינו הם זכאים לזכויות סוציאליות כחוק[4][5]. כדי לאפשר היערכות לחידוש שבפסק דין זה נקבע בו שייכנס לתוקף ב-1 בינואר 2019. בפסק הדין גם נכתב במפורש, שהוא נוגע רק למסעדות, בתי קפה, ברים ופאבים.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר המסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"ספר המסעות" מאת אפרים קישון, קישון מספר על מסעותיו ברחבי העולם. בסיפורים על טיוליו באיטליה, קישון מספר בהומור על כך שהאיטלקים דורשים תשר (טיפ) ללא קשר לשירות שניתן, איכותו ורצונו של זה שמשרתים לקבל את השירות[6].

כלבי אשמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט "כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו קיימת סצנה מפורסמת בה יושבים 8 שודדים לארוחה בדיינר, ובסופה מונה אחד מהם, (המגולם על ידי סטיב בושמי) את הסיבות בשלן הוא מתנגד לתרבות הטיפים, ואת הסיבות להתנגדותו למנהג[7]. הוא מציין שהוא לא ייתן טיפים באופן אוטומטי בלי קשר לאיכות השירות הניתנת על ידי המלצר, ואומר שהמלצריות מרוויחות שכר מינימום כפי שהוא הרוויח בעבר, כאשר עבד בעבודה שאינה מקובלת על ידי החברה כזוכה לטיפים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תשר בוויקישיתוף
ויקימסע מדריך למטייל בנושא תשר בוויקימסע

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יורם מרגליות ושרון רבין-מרגליות, טיפים, משפטים ל"ח, התשס"ח. מובא גם בפס"ד קיס ובודה בבית הדין הארצי לעבודה
  2. ^ עע 300113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה
  3. ^ דנג"ץ 5967/10, המוסד לביטוח לאומי נ' אסתר כהן ואח', ניתן ב-14 באפריל 2013.
  4. ^ ניצן צבי כהן, ‏פסק דין: מעתה ייחשב תשלום הטיפ כשכר עבודה לכל דבר ועניין, באתר דבר ראשון, 26 במרץ 2019
  5. ^ פסק הדין שניתן בעב"ל 44405-10-15, ע"ע 28480-02-16, עומרי קיס ואח' - המוסד לביטוח לאומי ואח'; ביום 26.3.2018.
  6. ^ אפרים קישון שיעור בטיפוגרפיה ובמלחמת הגונדולות, ספר המסעות עמודים 28 - 37
  7. ^ סרטונים סצנת הטיפים מהסרט כלבי אשמורת, סרטון באתר יוטיוב

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.