אורו פרטו
| |||||||||
 | |||||||||
| אורו פרטו | |||||||||
| מדינה |
 ברזיל | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 מינאס ז'ראיס | ||||||||
| תאריך ייסוד | 8 ביולי 1711 | ||||||||
| שטח | 1,245.865 קמ"ר | ||||||||
| גובה | 1,179 מטרים | ||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||
| ‑ בעיר | 74,558 (1 ביולי 2020) | ||||||||
| קואורדינטות | 20°23′07″S 43°30′13″W / 20.385277777778°S 43.503611111111°W | ||||||||
| אזור זמן | UTC -3 | ||||||||
| http://www.ouropreto.mg.gov.br/ | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
 | |||||||||
וילה ריקה דו אורו פרטו (בפורטוגזית: Vila Rica do Ouro Preto; מילולית: "העיר העשירה של הזהב השחור", מכונה בקיצור אורו פרטו) היא עיר במדינת מינאס ז'ראיס בברזיל, כ-100 ק"מ דרומית-מזרחית לבלו הוריזונטה.
כיום אורו פרטו היא עיר קטנה בת כ-70 אלף תושבים (נכון ל-2010), אך במאה ה-18 הייתה העיר הגדולה בברזיל, ואחת הערים הגדולות בדרום אמריקה כולה, בהיותה מרכז חשוב לכריית זהב. עברה העשיר של אורו פרטו ניכר באדריכלות הקולוניאלית שמאפיינת את המרכז ההיסטורי שלה, שאף הוכרז כאתר היסטורי לאומי על ידי ממשלת ברזיל ב-1933, וכאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו ב-1980.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלהי המאה ה-17 סיירו בנדיראנטס באזור מינאס ז'ראיס של ימינו, וגילו זהב. השמועות הגיעו לריו דה ז'ניירו, וב-1698 יצא אנטוניו דיאס בראש משלחת לחיפוש זהב. הוא הקים יישוב ארעי בהר סאו ז'ואאו, וחבר המשלחת, הכומר ז'ואאו דה פאריה פיאליו ערך את המיסה הראשונה. היישוב, שאוכלס בתחילה רק בחברי המשלחת הבודדים שיצאו עם דיאס, משך אליו עוד ועוד מחפשי זהב, ובתוך 30 שנה כבר עמד מספר תושביו על כ-40 אלף.
בין 1707 ל-1709 עמד האזור במרכזה של מלחמת האמבואבאס, שהייתה מאבק כוחות בין התושבים הוותיקים של סאו פאולו לבין המהגרים החדשים שהגיעו מפורטוגל, על זכויות הכרייה במרבצי הזהב החדשים. ידם של המהגרים החדשים הייתה על העליונה, וכתוצאה מכך הוקמו הטריטוריות של מינאס ז'ראיס וריו דה ז'ניירו. בירתה של מינאס ז'ראיס נקבעה במריאנה, ואולם ב-1711 אוחדו ארבעה יישובים קטנים שהוקמו בידי דיאס ואנשיו, אורו פרטו, אנטוניו דיאס, אורו פודרה ופאדרה פאריה לעיר אחת, וילה ריקה דה אלבוקרקה, והיא הייתה לעיר הבירה. ב-1720 קיבלה מינאס ז'ראיס מעמד של קפיטניה, שווילה ריקה בירתה.
בניגוד לערי החוף, שבהן נשמר המבנה החברתי המסורתי, חיו בווילה ריקה זה לצד זה בני מעמדות שונים - מתעשרים מהירים מגילוי זהב, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי רוח ופועלים. בתוך כך, הובאו לעיר עבדים רבים מאפריקה, שעבדו במכרות בתנאים קשים. אחד מהם, שיקו רי, הצליח לקנות את חירותו, ובהמשך הצליח לשחרר גם את יתר חברי שבטו ואף לבנות להם כנסייה. שיקו רי היה לסמל להתנגדות העבדים לשלטון הקולוניאלי.
תור הזהב של וילה ריקה היה בשיאו ב-1750, ומאז, עם הידלדלותם של מרבצי הזהב, החלה העיר לרדת מגדולתה. במקביל, השלטון הפורטוגלי המרכזי החל להפעיל מנגנונים רגולטוריים שנועדו להתמודד עם הברחות, שכללו תשלום אגרה כתנאי מקדים לכרייה ומסים גבוהים על הזהב שנכרה (20% מהזהב שנכרה היה צריך לעבור לידי הכתר הפורטוגלי). ב-1789 החלה לפעול במינאס ז'ראיס האינקונפידנסיה מיניירה (Inconfidência Mineira), תנועה בדלנית שקראה להתנתקות מהשלטון הפורטוגלי. האינקונפידנסיה דוכאה ב-1792, מנהיגיה הוצאו להורג ורכושם הועלה באש, אך במאבקם הונחו היסודות למאבק לעצמאות ברזיל, שהוכרזה 30 שנה מאוחר יותר.
ב-1823, כשנה לאחר הכרזת העצמאות של ברזיל, שונה שמה של וילה ריקה לאורו פרטו. היא המשיכה לשמש כבירתה של מינאס ז'ראיס עד 1897, כאשר בלו הוריזונטה הייתה לעיר הבירה. הכרזתה של בלו הוריזונטה כבירה סימנה באופן סופי את אובדן מעמדה של אורו פרטו.
ב-1876 הוקם בעיר, בהוראתו של פדרו השני, בית הספר למכרות (Escola de Minas em Ouro Preto), ללימודי מינרלוגיה, גאולוגיה ומטלורגיה.
מבנים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ימי הזוהר של אורו פרטו במאה ה-18 באו לידי ביטוי במבנים המפוארים שהוקמו בה באותה העת. עם המבנים החשובים נמנים כנסיות ומבני ציבור רבים. כמה ממבני הציבור הוסבו למוזיאונים. אלמנט שמאפיין את רחובותיה הקולוניאליים של העיר הוא האורטוריו (Oratório) - גומחה בקרן הרחוב הכוללת תא זכוכית ובה דמות של קדוש נוצרי. מטרת האורטוריו הייתה לגרש את הרוחות הרעות.
כנסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הכנסיות הבולטות באורו פרטו נמנות כנסיות אלה:
- כנסיית סאו פרנסיסקו דה אסיס (Igreja São Francisco de Assis). בנייתה של כנסייה זו, בסגנון רוקוקו, החלה ב-1766 בתכנונו של האדריכל והפסל יליד העיר, אליג'אזיניו, והיא נחשבת ליצירה החשובה ביותר שלו פרט לשנים עשר פסלי הנביאים בבזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס.
- כנסיית מטריז' נוסה סניורה דו פילאר (Igreja Matriz Nossa Senhora do Pilar). כנסייה בסגנון הבארוק שנבנתה ב-1733 בתכנונם של האדריכלים פדרו גומס שאבס ופרנסיסקו שאבייר דה בריטו. אוצרות הכנסייה כוללים 434 ק"ג של זהב וכסף.
- כנסיית נוסה סניורה דה רוסריו (Igreja de Nossa Senhora do Rosário). כנסייה בעלת חזית עגולה שהוקמה ב-1785 ושופצה ב-1930. הכנסייה כוללת יצירות של אליג'אזיניו ושל אחיו פליקס.
- כנסיית מטריז' נוסה סניורה דה קונסייסאו דה אנטוניו דיאס (Igreja Matriz Nossa Senhora da Conceição de Antônio Dias). הכנסייה תוכננה בידי אביו של אליג'אזיניו, מנואל פרנסיסקו ליסבואה, בין 1727 ל-1770, ובה נקבר אליג'אזיניו עצמו.
- כנסיית סנטה אפיז'ניה דוס פרטוס (Igreja de Santa Efigênia dos Pretos). הכנסייה נבנתה בין 1742 ל-1749 ויועדה לקהילת העבדים השחורים. הקמת הכנסייה מומנה בידי שיקו רי, שעמד בראש שבט מממלכת קונגו שנמכר לעבדות, והצליח לקנות את חירותו.
- קפלת האב פארייה (Capela do Padre Faria) הוקמה בידי מייסדי העיר בין 1701 ל-1704 ונקראה על שם כומר שהיה בין המייסדים.
-
כנסיית נוסה סניורה דה רוסריו -
כנסיית מטריז' נוסה סניורה דה קונסייסאו דה אנטוניו דיאס -
כנסיית סאו פרנסיסקו דה אסיס -
תקרת כנסיית סאו פרנסיסקו דה אסיס
מוזיאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באורו פרטו פועלים מספר מוזיאונים, בהם:
- מוזיאון המדע והטכנולוגיה של בית הספר למכרות (Museu de Ciência e Técnica da Escola de Minas) הכולל אבני חן מהאזור ומצפה כוכבים
- קאסה דוס קונטוס (Casa dos Contos). בניין זה מהמאה ה-18 שימש כבית סוהר, וכיום משמש מוזיאון להיסטוריה של הזהב והמטבעות בברזיל
- מוזיאון אליג'אזיניו (Museu do Aleijadinho) מציג יצירות של האמן ושל אמנים אחרים בני זמנו
- מוזיאון האינקונפידנסיה (Museu da Inconfidência) העוסק בתולדותיה של תנועת האינקונפידנסיה מיניירה
- מוזיאון המכרה של שיקו רי (Mina do Chico-Rei)
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלכלתה של אורו פרטו מבוססת כיום בעיקר על תיירות, אך גם לכריית מחצבים שונים יש עדיין חלק חשוב בכלכלה. עם המחצבים הנפוצים נמנים ברזל, בוקסיט, מגנזיום, טלק ושיש, וכן מינרלים כהמטיט, דולומיט, טורמלין, פיריט, מוסקוביט, טופז ואף זהב, אך במידה קטנה בהרבה מאשר בעבר. בעיר פועל גם מפעל האלומיניום הגדול בברזיל.
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורו פרטו נחשבת במידה רבה לעיר של סטודנטים. באוניברסיטה הפדרלית של אורו פרטו (Universidade Federal de Ouro Preto) לומדים כ-8,000 סטודנטים, למעלה מעשירית מתושבי העיר. רבים מהסטודנטים גרים במעונות הנושאים אופי קומונאלי, המכונים "רפובליקות" (repúblicas). 66 מה"רפובליקות" הן בבעלות האוניברסיטה ו-250 אחרות הן בבעלות פרטית.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אורו פרטו- אתר אודות אורו פרטו
- המוזיאון הווירטואלי של אורו פרטו (בפורטוגזית)
- אורו פרטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
 | |
|---|---|
|
