אינגמר ברגמן

אינגמר ברגמן
Ingmar Bergman
לידה	14 ביולי 1918; Uppsala Cathedral Assembly, שוודיה
פטירה	30 ביולי 2007 (בגיל 89); Fårö parish, שוודיה
מקום קבורה	Fårö begravningsplats
שם לידה	Ernst Ingmar Bergman
מדינה
תקופת הפעילות	מ-1944
מקום לימודים	אוניברסיטת סטוקהולם; Palmgrenska samskolan ;
בן או בת זוג	Käbi Laretei (1959–1969); ; Gun Bergman (1951–1959); Ellen Bergman (22 ביולי 1945–1950); Ingrid von Rosen (11 בנובמבר 1971–20 במאי 1995); בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ליב אולמן; ; בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה ;
צאצאים	לנה ברגמן, מאטס ברגמן, Maria von Rosen, דניאל ברגמן, אנה ברגמן, אווה ברגמן, Jan Bergman, לין אולמן
פרסים והוקרה	פרס דב הזהב (1958); פרס גולדבאג לבמאי הטוב ביותר (1964); פרס גולדבאג לבמאי הטוב ביותר (1983); פרס גולדבאג לתסריט הטוב ביותר (1992); פרימיום אימפריאל (1991); פרס פסטיבל הקולנוע בקאן לבמאי הטוב ביותר (1958); פרס באפט"א למפעל חיים (1988); פרס הזיכרון על שם אירווינג ת'אלברג (1970); פרס ארסמוס (1965); פרס מפעל חיים של האקדמיה האירופית לקולנוע (1988); פרס גתה (1976); פרס סזאר (1984); עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; פרס סונינג; הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הסרטים; בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו ;
	https://ingmarbergman.se
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

ארנסט אינגמר ברגמן (בשוודית: Ernst Ingmar Bergman, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏‏; 14 ביולי 1918 – 30 ביולי 2007) היה במאי קולנוע, במאי תיאטרון ותסריטאי שוודי.

קורות חייו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ברגמן נולד באופסלה שבשוודיה ב-14 ביולי 1918. אביו היה כומר לותרני ואינגמר גדל כשהוא מוקף בדימויי דת נוצריים. הוא החל בלימודי תולדות הספרות באוניברסיטת סטוקהולם, אולם לא סיים את לימודיו. הוא התעניין בתיאטרון ומאוחר יותר גם בקולנוע.

בסוף שנות השלושים החל לביים הצגות חובבים. במהלך שנות הארבעים החל לעבוד כתסריטאי בחברת הסרטים השוודית ובשנת 1946 קיבל הזדמנות לביים את סרטו הראשון, "משבר" (Crisis) החל מנקודה זו, עבד בקצב מהיר על מספר סרטים והצגות בשנה. אולם בשנים הראשונות כמעט כל סרטיו נכשלו כלכלית, גם אם הביקורת השוודית העריכה חלק מהם. רוב סרטיו בשנות הארבעים ושנות החמישים המוקדמות הוקרנו מחוץ לשוודיה בפסטיבלי קולנוע, אבל לא זכו לתשומת לב מיוחדת או להפצה מסחרית. ברגמן חשש כי לא ימצא בעתיד מימון לעשיית יצירות נוספות בקולנוע או בתיאטרון,

הפריצה הבינלאומית שלו התרחשה בשנת 1955, עם הקרנת סרטו "חיוכי ליל קיץ" (Sommarnattens leende) בפסטיבל קאן. הסרט, קומדיה רומנטית על חילופי זוגות עם רמזים לשיקספיר ולתיאטרון הצרפתי של המאה-17, הפך לאחד מן הסרטים המדוברים של הפסטיבל, זכה בו בפרס מיוחד והפך ללהיט בינלאומי. הצלחת הסרט איפשרה לברגמן לקבל מימון לסרטים תוך קבלת חופש אמנותי. הסרטים שלו הפכו לאישיים יותר וקודרים יותר, כאשר מנקודה זו מעמדו בשוודיה ובעיקר בעולם הוא של אמן גדול וחשוב.

במהלך שנות הששים מונה ברגמן למנהל אמנותי של התיאטרון השוודי, העמדה הבכירה ביותר בעולם התיאטרון במדינה. באותה תקופה עבד בחורף על הצגות תיאטרון ובקיץ צילם סרטים, כאשר אתר הצילומים הקבוע שלו הפך להיות האי פורה, בו גם קבע את ביתו.

ב־1970 קיבל את הפרס לזכר אירווינג תלברג למפעל חיים בטקס האוסקר. בנוסף, זכה ברגמן בשלושה פרסי אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, כמו גם לכמה מועמדויות לאוסקר על תסריט ובימוי, אולם הוא מעולם לא הגיע לטקס על מנת לקבל את הפרס.

בשנת 1976 נעצר ברגמן בחשד להעלמות מס. הוא לקה בהתמוטטות עצבים ובעקבות זאת עזב את שוודיה^[1] ועבר לחיות במינכן בגרמניה, בה המשיך לעבוד בתיאטרון ובקולנוע.

ב־1982 חזר ברגמן לעבוד במולדתו וביים את הסרט "פאני ואלכסנדר", סרט אותו החשיב כאישי ביותר וכמפואר ביותר בקריירה שלו. הוא ביקש לראות בסרט סיכום של יצירתו הקולנועית והכריז שזה יהיה סרטו האחרון, ולאחריו יתרכז יותר בעבודתו בתיאטרון. מאז ביים כמה סרטי טלוויזיה, וכתב מספר תסריטים, והמשיך לעבוד בתיאטרון עד ימיו האחרונים.

ברגמן נפטר ב-30 ביולי 2007 בביתו באי פוֹרֶה (Fårö), בדרום מזרח שוודיה, בגיל 89.

ברגמן נישא חמש פעמים, ובנוסף קיים קשרים רומנטיים עם השחקניות הרייט אנדרסון, ביבי אנדרסון וליב אולמן. הוא היה אב לתשעה ילדים.

יצירתו

ברגמן ביים יותר מ־40 סרטי טלוויזיה וקולנוע, ומספר רב מאוד של מחזות בשוודיה ומחוצה לה. סרטיו עוסקים לרוב בשאלות קיומיות על מוסר, בדידות ואמונה. הם לרוב מאוד ישירים ולא מסוגננים יתר על המידה. ברגמן הצליח להשתמש במדיום הקולנועי, התעשייתי, ככלי הבעה מאוד אישי, שיכול לעסוק גם בבעיות קיומיות ופסיכולוגיות וגם באירועים מוחשיים של חיי היומיום. רבים מסרטיו התבססו על מעט מאוד דמויות או אירועים, כאשר רבים מסרטיו הציגו התרחשות במהלך יממה אחת בלבד.

כבמאי העדיף ברגמן גישה אינטואיטיבית על פני גישה אינטלקטואלית, ונקט בגישה לא אגרסיבית כלפי שחקניו. הוא חש כי יש לו אחריות גדולה כלפי שחקניו, אותם ראה כשותפים לעשייה הנתונים במצב פסיכולוגי עדין. הוא טען כי במאי צריך להיות כן ותומך בשחקנים, כדי שיוכלו להפיק את עבודתם הטובה ביותר. במהלך השנים נתן ברגמן לשחקניו יותר חופש באלתור הטקסטים. בסרטיו האחרונים כתב את הרעיונות העומדים מאחורי הדיאלוגים, ונתן לשחקנים לאלתר אותם בעצמם, תוך שהוא מקפיד לשמור שהשיחה תתפתח בכיוון אליו התכוון.

בסרטיו של ברגמן השתתפו כמה שחקנים "קבועים" בהם מקס פון סידוב, ביבי אנדרסון, הארייט אנדרסון, גונר ביורנסטראד, ארלנד יוספסון, אינגריד טולין וליב אולמן הנורווגית. ברגמן כתב בדרך כלל את התסריטים לסרטיו בעצמו, אחרי שחשב עליהם במשך חודשים ואפילו שנים. רק אז ניגש למלאכת הכתיבה עצמה (שנחשבת בעיניו כמלאכה מייגעת). כמה מסרטיו המוקדמים יותר מבוססים על מחזות או כתובים בשיתוף עם תסריטאים אחרים. ברגמן אף כתב כמה נובלות ואוטוביוגרפיות.

ברגמן טען כי הושפע בין היתר ממחזותיו של יוהאן אוגוסט סטרינדברג ומהגותו הפילוסופית-פסיכולוגית של איינו קאילה (אנ').^[2]