המפלגה הדמוקרטית (איטליה)

המפלגה הדמוקרטית
Partito Democratico
מדינה	איטליה
מייסד	ולטר ולטרוני
מנהיגים	ניקולה זינגרטי; פאולו ג'נטילוני
תקופת הפעילות	14 באוקטובר 2007 – הווה (17 שנים)
אידאולוגיות	סוציאל-דמוקרטיה, סוציאל-ליברליזם, התנועה הפרוגרסיבית, שמאל נוצרי
מטה	רומא, איטליה
מיקום במפה הפוליטית	מרכז-שמאל
ארגונים בינלאומיים	הברית הפרוגרסיבית של סוציאליסטים ודמוקרטים
צבעים רשמיים	ירוק לבן אדום
נציגויות בפרלמנטים
בית הנבחרים	69 / 630
הסנאט של הרפובליקה	40 / 320
הפרלמנט האירופי	19 / 75173 מושבים מוקצים לאיטליה
נשיאי מחוזות	9 / 20
	partitodemocratico.it

המפלגה הדמוקרטית (באיטלקית: Partito Democratico, בקיצור PD) היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית שהוקמה באיטליה באוקטובר 2007.

היסטוריה

פרודי – ולטרוני

המפלגה הדמוקרטית האיטלקית נוסדה באוקטובר 2007, כאיחוד של מספר מפלגות קטנות בשמאל ומרכז המפה הפוליטית באיטליה ולאחר שניסיונות קודמים לאיחוד כוחות שכזה הצליחו רק בחלקם. מרבית מרכיבי המפלגה החדשה היו שותפים גם לאיחוד הקודם, "קואליציית עץ הזית", בראשות רומנו פרודי, ראש ממשלת איטליה באותה עת, שאף היה הרוח החיה מאחורי האיחוד החדש הזה, גם אם נמנע מלרוץ לראשותו.

כחצי שנה לפני הייסוד הפורמלי בחר פרודי ב-45 פוליטיקאים, אנשי מרכז - שמאל, רובם אנשיו מקואליציית עץ הזית, אך גם פוליטיקאים חיצוניים רבים, בתור ועדה מארגנת. הם התכנסו לראשונה ביוני 2007 ולאחר דיונים קבעו פרוצדורת בחירות, שתצליח לדעתם לאחד את השורות ולהימנע מהפירוד ששרר בשמאל - מרכז באותה עת. על פי קביעתם, הבחירות לאספה המכוננת של המפלגה החדשה ולמנהיגותה, היו בחירות פתוחות, בהן ניתנה זכות בחירה לכל איטלקי מעל לגיל 16, בלי קשר להשתייכותו המפלגתית.

הבחירות נערכו ב-14 באוקטובר 2007. השתתפו בהן כשלושה וחצי מיליון איטלקים והמנצח המוחלט היה ראש העירייה המצליח מאוד של רומא, וולטר ולטרוני, שקיבל כ-76% מהקולות. ולטרוני, קומוניסט לשעבר, היה מהכוחות המובילים בהפיכתה של מפלגה זו בשעתו, לסוציאליסטית ודמוקרטית. הוא חבר לפרודי במספר הזדמנויות וגם בבחירות אלה נחשב במידה רבה למועמדו של פרודי. פרודי עצמו נבחר לנשיא הראשון של המפלגה, תפקיד סמלי בעיקרו.

בינואר 2008 נפלה ממשלת פרודי, נקבעו בחירות כלליות ולקראתן התפטר ולטרוני מראשות עיריית רומא, אולם בבחירות שנערכו באפריל הפסידה המפלגה וסילביו ברלוסקוני בראשות המרכז - ימין היה זה שנבחר לראשות ממשלת איטליה. פחות משנה לאחר מכן, בפברואר 2009, הפסידה המפלגה החדשה הפסד צורב נוסף, בבחירות האזוריות שנערכו בסרדיניה. ולטרוני לקח על עצמו את האחריות להפסדים אלה, ויום למחרת ההפסד בסרדיניה, התפטר.

ברסאני – לטה – רנצי

יורשו הזמני של ולטרוני בתפקיד מזכ"ל המפלגה היה סגנו, דריו פרנצ'סצ'יני, אולם בבחירות המקדימות הפתוחות, שנערכו כעבור כחצי שנה, הוא הפסיד לפייר לואיג'י ברסאני, נציג האגף השמאלי יותר במפלגה, 53% - 34%.

ברסאני כיהן כמזכיר המפלגה ומנהיגה במשך כשלוש וחצי שנים. הוא גם היה מועמדה לראשות ממשלת איטליה בבחירות הכלליות של פברואר 2013. אולם למרות ההישג היחסי של המפלגה בבחירות אלה והטלת תפקיד הרכבת הממשלה עליו, בעקבותיהן, הוא נכשל בהקמת ממשלה בראשותו. הוא התפטר לפיכך מראשות המפלגה ב-20 באפריל 2013. סגנו אנריקו לטה, שנחשב פחות שמאלי ממנו ויותר נוטה למרכז, קיבל את ההזדמנות להרכיב את הממשלה במקומו. לטה הגיע אל המפלגה הדמוקרטית מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית-נוצרית. וכאיש מרכז הוא אכן הצליח להרכיב, בתוך כשבוע לאחר מכן, ממשלת אחדות לאומית, שכללה גם את מפלגתו של היריב מימין סילביו ברלוסקוני. לטה הפך אם כן לראש הממשלה האיטלקי הראשון מטעם המפלגה הדמוקרטית.

אלא שלטה הספיק לכהן כראש ממשלת איטליה פחות משנה (28 באפריל 2013 – 22 בפברואר 2014). ראש העיר הצעיר והמצליח של פירנצה, מתאו רנצי הצליח להיבחר בדצמבר 2013 כמזכיר המפלגה, כנגד מועמד ראש הממשלה לטה, וכנגד מועמד האגף השמאלי של המפלגה. מיד עם היבחרו הוא החל ללחוץ על לטה לוותר למענו על תפקיד ראש הממשלה, משום שכעת הרי הוא המנהיג ולא לטה. הלחץ נשא פרי כעבור כחודשיים וב-22 בפברואר 2014 הוחלף לטה ברנצי, המכהן מאז כראש הממשלה ה-56 של איטליה, השני בתפקיד זה מטעם המפלגה הדמוקרטית האיטלקית.

הציבור האיטלקי אהד ככל הנראה את המהלך של רנצי, כמו גם את הבטחותיו לגבי המדיניות העתידית שלו, משום שבבחירות מאי 2014 לפרלמנט האירופי, פחות משלושה חודשים מיום השלמת ההפיכה הפנים מפלגתית הזו זכתה המפלגה הדמוקרטית בראשותו בכ-41% מהקולות, כפול מהתוצאה שהשיגה המפלגה בבחירות הקודמות.^[1]

המפלגה הדמוקרטית הונהגה ב-2014 על ידי הפלג היותר מרכזי שלה, בראשות רנצי, יחד עם לטה וולטרוני, כאשר האופוזיציה הפנימית השמאלית יותר הונהגה על ידי ברסאני. בבחירות הכלליות קיבלה המפלגה כ-25% מהקולות לפרלמנט האיטלקי וכ-27% מהקולות לסנאט, אולם עקב שיטת חלוקת המנדטים היו לה כ-47% מ-630 צירי הפרלמנט וכ-36% מ-315 חברי הסנאט. המפלגה הדמוקרטית הייתה המפלגה הגדולה בפרלמנט, אך לא בסנאט ולכן הקואליציה האיטלקית הייתה קואליציה "גדולה" של שמאל - מרכז יחד עם הימין - מרכז, כפי שנכשל להקימה ברסאני וכפי שהצליח לכונן אותה לטה.

בבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2014 קיבלה המפלגה כ-41% מהקולות ו-31 מ-73 הצירים (כ-42%), כפול ממה שקיבלה בבחירות הקודמות למוסד זה ב-2009.

המפלגה הייתה חזקה במיוחד באזורי השליטה המסורתיים של השמאל, אזורי מרכז - צפון איטליה, כמו טוסקנה למשל ושלטה או שולטת בערים הגדולות ובראשן רומא, טורינו, בולוניה ופירנצה.

לאחר רנצי

בבחירות 2018 קואליציית השמאל-מרכז, בראשות המפלגה הדמוקרטית, התרסקה עם 22%. לאחר הבחירות הסיעה נשארה באופוזיציה. הוקמה קואליציה של תנועת חמשת הכוכבים עם מפלגת הליגה הצפונית. מתאו רנצי סיים את כהונתו כמזכיר המפלגה.

באוגוסט 2019, המפלגה הדמוקרטית, הסוציאל-דמוקרטית ותנועת חמשת הכוכבים הסכימו על קואליציה חדשה.^[2] זאת לאחר שהליגה הצפונית פירקה את הקואליציה הקודמת. בספטמבר התפצלה המפלגה הדמוקרטית והוקמה מפלגת "איטליה ויוה".^[3]^[4]

אחרי שמפלגת "איטליה ויוה", בהנהגת ראש הממשלה לשעבר מתאו רנצי, פרשה מהקואליציה, הוקמה ממשלה כללה את רוב הסיעות בבית הנבחרים, כולל התנועה.^[5]

במרץ 2021, מזכיר הפלגה הדמוקרטית, ניקולה זינגארטי, התפטר מתפקידו לאחר מתח גובר בתוך המפלגה. חברים בולטים רבים במפלגה ביקשו מלטה להפוך למנהיג החדש; לאחר מספר ימים הודיע לטה כי יחזור לאיטליה כדי לקבל את המועמדות, והוא נבחר למזכיר חדש ב-14 במרץ 2021. ב-4 באוקטובר 2021, נבחר לטה לבית הנבחרים של איטליה כנציג מחוז סיינה.

בבחירות 2022, קואליציית השמאל-מרכז, בראשות המפלגה הדמוקרטית, התחזקה מעט אך הפסידה כשמפלגות הימין והימין הקיצוני השיגו את רוב המושבים. לטה הודה בתבוסה והתפטר מתפקיד מזכיר המפלגה.

אידאולוגיה

ה-PD היא מפלגה דומיננטית בגוש המרכז-שמאל. היא מושפעת מרעיונות נוצריים וכן מרעיונות סוציאל-דמוקרטיים. המפלגה מדגישה את ערכי הפרוגרסיביזם, ליברליזם חברתי, וסוגיות הנוגעות לאיכות הסביבה.

היחס לישראל

יחסה של המפלגה למדינת ישראל הוא חיובי בדרך כלל. שרת החוץ מטעמה, פדריקה מוגריני, ביקרה בארץ בראשיתו של מבצע צוק איתן, סיירה באשדוד, הביעה דאגה לנוכח הפגיעה בתושבים פלסטינים בעזה, אך לא דרשה מישראל לעצור את המבצע באופן מיידי. מנהיגה רנצי מתנגד להכרה במדינה פלסטינית לפני חתימה על הסכם עם ישראל. הוא גם סבור שהבעיה העיקרית במזרח התיכון היא החימוש הגרעיני של האיראנים, והביע פעמים רבות את קרבתו לעם היהודי ולמדינת ישראל.^[6]