לדלג לתוכן

וזיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמלו של וזיר גדול עות'מאני. הכיתוב במרכז הסמל "نشان افتخار", ובאותיות לטיניות Nişan-ı İftihar, משמעו: עיטור הכבוד.

וזירערבית: وزير) הוא יועץ מדיני רם מעלה, או שר בממשלה מוסלמית. שורש המונח בערבית משמעותו "לעזור", המונח וזיר נזכר בקוראן.[1] הח'ליפות העבאסית קבעה את התואר וזיר לשר.

בעידן המודרני התואר וזיר נמצא בשימוש בעולם דובר הערבית, באיראן, באפגניסטן, פקיסטן, והודו.

תואר היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשרה השלטונית של הווזיר, אשר התפשטה מארצות ערב לארצות שכנות, החלה בתקופה הח'ליפות העבאסית. הווזיר עמד בתווך בין השליט, אדון הארץ, לבין נתיניו, וייצג את הח'ליפה בכל עניין הנוגע לנתיניו. מקור המונח מהמילה ויצ'יר שמשמעה שופט בשפה הפרסית - פהלווית, המכונה גם פרסית אמצעית והייתה נהוגה בתקופת האימפריה הסאסאנית. התואר אומץ על ידי בית עבאס וניתן לנושאי תפקידי שר או יועץ.[2]

התואר וזיר באופן היסטורי ניתן לאחד משני נושאי התפקידים: משרת ראש ממשלת השרים של שליט המדינה (התואר "הווזיר הגדול" היה ייחודי למשרה זו), או שר, מבין השרים במועצת שרי המלך.

במדינות מוסלמיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • באיראן המוסלמית, תוארו של ראש הממשלה, אשר כיהן תחת השאה, היה "וזיר-א עזאם" (דהיינו, הווזיר הגדול), בעוד שהשרים בממשלתו נקראו בשם וזיר.
  • וזיר היה אף תוארם של השרים שמונו באל-אנדלוס על ידי הח'ליפה של קורדובה. באופן דומה, אף כיהנו וזירים ברבות מן האמירויות והסולטנויות שלתוכן פוצלה הח'ליפה.
  • באימפריה העות'מאנית ניתן לראשונה התואר וזיר למפקדים צבאיים ולא רק לנושאי משרות אזרחיות. אמנם, בראשית ימי האימפריה מונו ווזירים משכבת העולמא בלבד, אך החל מתקופת מהמט השני מונו וזירים מקרב עבדי השער, וכן גדל מספרם מאחד ל-7 ואף יותר, תוך שהם נושאים תוארי משנה כגון וזיר שלישי או רביעי. בהמשך, מונו הווזירים מקרב מושלי האיילטים והם היו יועצים אשר נטלו חלק בישיבות הדיואן הקיסרי לצד הווזיר הגדול וכונו "וזירי הכיפה" על שם תקרתו של אולם הדיואן. הווזיר הגדול היה בכיר הווזירים ונבחר מקרבם. הוא כיהן כממלא מקומו של הסולטאן ורשאי היה להשתמש בחותם של השליט. כהונתו כללה את ראשות המינהל האזרחי והצבאי, משרת שופט עליון וניהול הדיואן הקיסרי. הווזיר הגדול היה אחראי אישית על ביטחון הפנים בבירה העות'מאנית ובעתות מלחמה כאשר נבצר מהסולטאן להוביל את כוחותיו, כיהן כמפקד הצבא העות'מאני. למרות מעמדו הרם היה הווזיר הגדול עבדו של הסולטאן והוא יכול היה לפטרו בכל עת ולעיתים אף להגלותו ולהוציאו להורג. בשלהי ימי האימפריה הפך הווזיר הגדול לדמות דומיננטית מאוד במערכת הפוליטית העות'מאנית.[3]
  • בממלכת מרוקו ההיסטורית היו הווזירים שרי הממשלה.
  • בממלכה החג'אזית של השושלת ההאשמית (אשר התמזגה לערב הסעודית) הווזיר היחיד היה עלי בן חוסיין (נשא בתואר החל מ-10 ביוני 1916 עד 3 באוקטובר 1924) יורש העצר לאביו חוסיין בן עלי.
  • בתוניסיה תחת שלטון שושלת חוסיין, היו השרים נושאים בתואר וזיר ואילו ראש הממשלה נשא בתואר "וזיר אל אכבר" (הווזיר הגדול).
  • בזנזיבר היו שריו של הסולטאן נושאים בתואר וזיר עד להשתלטות האימפריה הבריטית בשנת 1890.
  • בסולטנות האיים המלדיביים היה ראש הממשלה נושא בתואר בודו וזיר ושריו היו וזירים.

בספרות ובפנטומימה המודרניים, התואר "וזיר גדול", הוא דמות סטראוטיפית של אדם המושך בחוטים וקושר קשרים מאחורי הקלעים באופן תככני, בתקופת שלטונו של מלך חלש או לא מיומן. דוגמה בולטת לדמות סטראוטיפית זו ניתן למצוא בדמותו של ג'אפר, בסרט ההנפשה "אלאדין" של חברת וולט דיסני, הקושר קשר ועוסק במעשי כישוף על מנת להשתלט על הממלכה תחת שלטונו של סולטאן תמים. באותו אופן תוארה דמותו של ג'אפר בסרט "הגנב מבגדאד" משנת 1940. כך דמותו של יוסף, יועצו של הנסיך סינבד בסדרת הקומיקס פייבלס.

ייתכן כי מקור ההשראה לדמות הווזיר הגדול באמנות המודרנית היא דמות המן האגגי במגילת אסתר.

דמויות בולטות של וזיר גדול באמנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וזיר בשחמט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאתראנג' שהוא גרסה קדומה למשחק השחמט המודרני, שמו של הכלי החזק במשחק, אשר נקרא בשחמט מלכה, היה וזיר. עד היום כינוי זה השתמר במספר שפות אף לכלי המלכה, כך בהונגרית (vezér) במשמעות מנהיג, בפרסית (vazīr), בטורקית (vezir) ובערבית (وزير).

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ SD Goitein Studies in Islamic history and institutions. Leiden, Netherlands: Brill Archive, 1966. p. 170
  2. ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עריכה: רחל סימון ויהושע פורת, האוניברסיטה העברית - המכון ללימודי אסיה ואפריקה, 1973, עמוד 59.
  3. ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמודים 60-64.