ילדי הצל

ילדי הצל הוא מחזה ישראלי מאת בן-ציון תומר. המחזה מתאר את ניסיונות ההשתלבות של "ילדי טהראן", על רקע הקמת המדינה וההתמודדות עם טראומת השואה. המחזה, שנכתב בשנת 1961, הועלה לראשונה בתיאטרון הבימה בנובמבר 1962. מאז, הועלו בישראל ומחוץ לה כמה הפקות של המחזה.

המונח "ילדי הצל" הפך ברבות השנים למטבע לשון המתאר אדם ש"רודף אחריו צל" דהיינו שעברו או מעשה כלשהו משפיע עליו, נמצא תדיר בתת מודע שלו ומשפיע על אורחות חייו. נהוג היה לזהות את המושג עם ילדי טהראן, שהם אחת האופציות לפירוש המושג במחזה עצמו.

ההיסטוריה של המחזה

המחזה "ילדי הצל" נכתב בעקבות הזמנה שקיבל המחבר מעליית הנוער לערוך ספר על קבוצת ילדי טהראן - קבוצת בני נוער יהודים שעלתה מפולין לארץ ישראל בשנת 1943. בין החומרים אליהם נחשף תומר היה גם מחקר פסיכולוגי שחשף כי רבים מבני הנוער סובלים מהדחקה והשכחה של חלקים מן הביוגרפיה האישית שלהם.

המחזה הועלה לראשונה בתיאטרון הבימה בנובמבר 1962 בבימויו של ישראל בקר.

את תפקיד זיגמונט רבינוביץ' גילם אהרן מסקין.

את תפקיד יורם גילם אמנון מסקין.

את תפקיד מוכר הבלונים חלקו רפאל קלצ'קין וישראל בקר.

את תפקידי נורית והלנקה גילמה יעל דרויאנוב.

בשנת 1963 הוצא המחזה לאור על ידי הוצאת "עמיקם". בשנת 1982 פרסם המכון לתרגום ספרות עברית תרגום של הלל הלקין לאנגלית של המחזה.

המחזה תורגם לאנגלית והוצג על במות ניו יורק תחת השם "Children of the Shadows". הפקה נוספת של המחזה הועלתה על ידי התיאטרון העברי מבנימינה. בשנת 2007 תורגם המחזה ליידיש, והוצג תיאטרון היידיש 'יידישפיל' תחת השם "קינדער פון שאָטן".

סיפור המעשה ואנליזה

המחזה עוסק בחברה הישראלית של העשור הראשון לקיום המדינה, על כל דמויותיה הטיפוסיות והסטריאוטיפים שלה. הוא גם עוסק בהתמודדות עם השואה ועם אירופה ("שם") שמצויה כתשתית סמויה מתחת לפני הדברים. גיבור המחזה הוא יורם - עולה חדש-ישן שמנסה לשכוח את עברו אך נאלץ להתמודד איתו פעם אחר פעם. סיפור המחזה הוא גם בעצם סיפור חשיפתו של יורם וסילוק שכבות השכחה שהוא בנה על עצמו.

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה

המחזה מתחיל בתמונה פסטורלית על חוף ימה של תל אביב - שמש חמה וגלי הים. הבמה מציגה את הטיילת - ספסל ליד הים ובית קפה. אל הבמה נכנסת דמות סהרורית שהיא, כפי שמתגלה לקורא המחזה (ולא לצופה), ד"ר זיגמונט רבינוביץ'. זיגמונט עולה אל מרכז הבמה מן הים הנראה ברקע. הוא שולח מבטים אל הים ואל הטיילת ולבסוף מתיישב על ספסל. כאשר עובר אורח הולך על הטיילת קופץ לפתע זיגמונט למרכז הבמה ואומר: "אנוש מלא כלימה ועוון. תן לירה ונגמור את החשבון!", מנטרה שחוזרת על עצמה פעמים רבות במהלך המחזה. בהמשך מתיישב ליד זיגמונט מוכר בלונים המתחיל לפתח איתו שיחה. השיחה שמתחילה בניסיון להצצה בכתביו של זיגמונט הולכת ומעצבת לנו את האופי של זיגמונט - נרגן, לא ידידותי וספק משוגע. האופי של זיגמונט מודגש גם על ידי האנטיתזה שמציב לו מוכר הבלונים הידידותי.

באמצע השיחה של זיגמונט עם מוכר הבלונים נכנס לבית הקפה הסמוך יורם, זיגמונט "מביט בו כמכושף" ומסתלק מהאזור. כעת המוקד עובר אל בית הקפה. יורם נפגש בבית הקפה עם נורית, מכרה. דרך שיחתם אנחנו למדים על יורם - הוא היה בעבר חייל וקיבוצניק וכעת הוא חסר בית. אנו למדים שיורם היה בעבר עולה חדש וכעת הוא שמח להגיד שהוא כבר איננו כזה. אנחנו מגלים אצל יורם גם כמה תכונות עמוקות יותר - הרצון לשכוח את העבר, והנטייה להילחם בעצמו - כמו דג שמנסה לחיות ביבשה. אנחנו למדים גם על נורית שכמו יורם, התרחקה מהתדמית הישנה שלה. אל נורית ויורם ניגש מוכר הבלונים. יורם רוצה לקנות את כל הבלונים אבל המוכר נרתע כי הבלונים הם למעשה התעסוקה היחידה שלו. במהלך השיחה יורם מסתיר את זהותו כעולה חדש ומציג עצמו כצבר. המשך השיחה בין יורם לנורית מגלה לנו את התהום שתלויה ביניהם - כשנתיים לפני השיחה הנוכחית היו ביניהם יחסים רומנטיים אך אלו נפסקו בעקבות דחייה מצד יורם. בסוף אומרת נורית ליורם שהיא לא חיכתה לו והיא חושפת בפניו שהיא גרה עם מישהו אחר - דובי, שהוא אותה הדמות שעברה בתחילת המחזה על פני זיגמונט. התמונה מסתיימת בזיגמונט המביט על יורם ואומר מנטרה נוספת שתחזור על עצמה- "איזה דמיון". עיקרה של הפִסקה הוא אקספוזיציה כללית - הצגת הזמן, הדמויות והמקום.

תמונה שנייה

התמונה השנייה מתחילה במשחק שחמט שמתנהל בין יורם לדובי בביתה של נורית. זהו למעשה משחק שהתחיל לפני שבע שנים וטרם הסתיים. המשחק הוא מטפורה למשולש האהבים - יורם, נורית ודובי. אנחנו למדים על כך שנורית ודובי הם מאותו קיבוץ של יורם, שגם שמו סימבולי - "חלומות ירוקים". אנחנו למדים שדובי היה אידאולוג גדול של הקיבוץ. האידאולוגיה גרמה לקונפליקט עם יורם - יורם עלה ארצה בגיל ארבע-עשרה בעוד דובי דגל בזרם "הכנעני", אידאולוגיה זו דגלה בכך שלא יאפשרו לעולים מעל לגיל שלוש-עשרה להגיע ארצה. מדובר בתפיסה שהייתה מוכרת אצל הצברים בטרם מלחמת העולם השנייה שפחדו שהעלייה הגדולה תעמיד בסיכון את הארץ החדשה ותרבותה המתפתחת ותניע אותו לכיוון "גלותי", לא רצוי מבחינתם. דובי זנח את האידאולוגיה שלו וכעת הוא עוסק בהעלאת עולים חדשים, אך שוב לא מאידאולוגיה אלא כי הוא נהנה מהעבודה בחו"ל. דובי אף מוסיף ואומר שהוא מתכוון לנסוע עם נורית בקרוב לפריז. האווירה הכללית שנוצרת היא כמעין אקספוזיציה רעיונית לתקופה - מות האידיאלים, האמונות והעקרונות שמעתה מזוהים עם העבר.

לבסוף יוצא דובי עם נורית לסרט ומתחיל מונולוג של יורם הכועס. המוקד עובר כאילו באמצע המונולוג לטיילת שם נראים נורית ודובי. גם דובי מפגין שנאה עזה ליורם. בין יורם לדובי עומדת גם פרשת אהבים קודמת שבה הייתה מעורבת נערה בשם נעמי, אותה הצליח בסופו של דבר יורם לקחת לעצמו מדובי. כעת עובר שוב המוקד ליורם שממשיך במונולוג שלו ומתאר את שורשי השנאה לדובי שלא יכול להבין את צעקותיו של העולה החדש, ניצול השואה. ושוב חוזר המוקד לטיילת, שם מצויים דובי ונורית באמצעה של שיחה כאשר אנחנו מגלים בעקיפין שנורית התוודתה בפני דובי על אהבתה ליורם. התמונה מסתיימת בסיום המונולוג של יורם שמדבר על הניצחון על דובי וברמז לעתיד לקרות מבחינת יורם ונורית.

• נקודה למחשבה:

במשחקי השח מט בין יורם לדובי יש הצהרה של איפה כל אחד מהם נמצא, הם נמצאים במלחמה אחד נגד השני, כל אחד בכליו. דובי מחזיק את המלכה ויורם מחזיק את הרגלי, מסמל שדובי כעת מחזיק את נורית (המלכה) ויורם נלחם בו בכלי הנחות ביותר במשחק כביכול, אך אפשר לראות מהנקודה הזו שיורם אומנם מחזיק ברגלי, וברגע שרגלי ידרוך בשטח של האויב (בסוף הלוח), הרגלי יהפוך למלכה (מהלך ההכתרה, דבר נוסף שיורם ידבר עליו בהמשך המחזה - הכתרתו ל"דוכס"). וזה בדיוק מה שיקרה, יורם יצליח לנצח אותו במשחק ולהשיג את המלכה.

תמונה שלישית

התמונה השלישית היא תמונת האקספוזיציה האחרונה. מתואר בה מפגש של יורם עם מישהו מ"שם", מאירופה - ברל'ה, חבר ילדות. ברל'ה מגיע לארץ כעולה חדש שסובל מקשיים דומים לאלו שהיו ליורם. במהלך השיחה אנחנו מגלים עד כמה יורם רחוק מעברו, כך לדוגמה הוא לא זוכר את חברי ילדותו. אנחנו גם מגלים את שם ילדותו של יורם - יוסל'ה שהוחלף בקיבוץ. יורם מתנהג אל ברל'ה כמו צבר טיפוסי - מציע עזרה חומרית אבל לא מציע את מה שהוא באמת צריך - אוזן קשבת. בעזרת ברל'ה אנחנו גם מגלים את העובדה שליורם יש משפחה הנמצאת בדרכה לארץ. ברל'ה אומר ליורם: "בר מזל. תמיד היית בר מזל" משפט זה הוא תמצית הבעיה שמתעתדת להתפרץ - מזלו של יורם הוא גם בעייתו, אותו מזל שהביא אותו לקיבוץ יחד עם ילדי טהראן והציל אותו מהשואה גורם לו להרגיש אשם.

תמונה רביעית

התמונה הרביעית מתחילה בזיגמונט ובטיילת, תמונה יום-יומית רגילה וניסיון של זיגמונט להציץ לתוך ביתה של נורית. המוקד עובר לפנים הבית שם מצויים יורם ונורית באמצע שיחה. יורם מספר לנורית על שינוי השם אליו התוודענו בתמונה הקודמת. התמונה נותנת את ההרגשה כאילו יש בין יורם לנורית יחסי קרבה רומנטיים. שינוי השם הוא אירוע טראומטי בשביל יורם המשמש אותו לחלק את חייו. נורית מבקשת להגיע אל יורם בטרם שינוי השם אבל יורם מסרב בטיעון תנ"כי מעניין- "סופך יהיה כסופה של אשת לוט", בהתייחסו לסיפור התנ"כי מספר בראשית על סדום ועמורה שם מסופר על החרבתם של הערים ועל אברהם אבינו שהציל את לוט ומשפחתו. אלוהים מצווה על לוט ומשפחתו לא להביט לאחור, אשת לוט לא צייתה לציווי ועל כן הפכה לנציב מלח. מכאן אנחנו למדים שיורם מתייחס אל עברו כאל הרסני ואל מבט אליו כמסוכן, יורם כפי שהוא מעיד על עצמו ביקש לאכול מעץ השיכחה. יורם מספר על הטראומות שלו בקיבוץ- הוא התקשה לזרוק אוכל בשל העובדה שבאירופה הייתה משפחתו רעבה והדבר התקבל בקיבוץ בצחוק גדול.

השיחה על העבר נקטעת כשהם מתחילים לדבר על החתונה של יורם ונורית עליה נודע לנו בדרך אגב עוד קודם. מתחיל דו-שיח חצי ציני באשר להוריה של נורית וממשיכה אווירת שבירת האידאולוגיות מהתמונה השנייה בעיקר על ידי ההצגה הנלעגת של הוריה של נורית. אנחנו גם מתוודעים למערכת היחסים הבעייתית בין הוריה של נורית כאשר למעשה כל אחד מהם חי בנפרד.

התמונה ממשיכה כאשר יורם ונורית מבחינים בזיגמונט הצופה בהם- תופעה שהפכה כפי שמעידה נורית כבר לשכיחה. יורם ונורית כמו הצופה והקורא הופכים סקרניים- במי מדובר? למה הוא מרגל אחרי בני הזוג? התמיהה נקטעת כאשר מצלצל הטלפון ועל הקו נמצא חבר של יורם מהצבא (עוזי). יורם ונורית חוזרים לאחר שיחת הטלפון לדיאלוג בנוגע לעתיד. נורית מספרת ליורם שהוריה, בנו וילה ועל כן הבית יהפוך לשלהם. נורית משתוקקת לזרוק מהבית את הרהיטים הישנים ואת ספריית כל כתבי העמוסה ובכך אנחנו מקבלים שוב רמז לעידן "מות האידיאלים". יורם נרתע מכל הדיבורים על העתיד שמפחיד אותו ויוצא החוצה. התמונה מסתיימת במונולוג של נורית שמתקשה להבין את יורם ורגשותיו.

תמונה חמישית

התמונה החמישית מתרחשת במסיבת החתונה של יורם ונורית. המסיבה מתרחשת בבית הקפה על הטיילת. התמונה מתחילה בשיחה של יורם ונורית על הטיילת מחוץ לבית הקפה. מיד כשנורית נעלמת מהתמונה נכנס זיגמונט ומתחיל דיאלוג בינו לבין יורם שחלק מרכזי ממנו מהוות המנטרות של זיגמונט. בתמונה הזו משתנה במקצת דמותו של זיגמונט והוא הופך להיות ציני ומריר יותר. משפטיו הופכים ללא סדורים ומובנים והשילוב של אלו מעלה שוב את התמיהה האם מדובר במטורף. זיגמונט גורם לערעור השלווה אצל יורם ונורית ולבסוף הם נכנסים אל פנים בית הקפה למסיבה.

המסיבה היא כולה מטפורה אחת גדולה והיא במידה רבה אקספוזיציה או רקע נוסף לאווירה השלטת בארץ בתקופה המדוברת (שנות החמישים). במסיבה מופיעות שלוש דמויות חדשות- הגר, המשורר ורגש האשמה. באשר למשורר ולרגש האשמה כבר מעצם כך שהמחזאי לא בחר להם שמות ניתן להבין שמדובר בדמויות שהן יותר מטאפוריות כלליות בבחינת כך שהם באים להעביר הלך רוח מסוים. על פי נורית צין בספר הניתוח שלה על ילדי הצל, מדובר בתמונה הטובעת ברוח הניהיליזם והאקזיסטנציאליזם. התמונה רוויה בשירים מטאפוריים שהניתוח של כל אחד מהם יובא בנפרד תחת הסעיף שירים במחזה. השיר הראשון הוא שירו של המשורר שמתחיל באופטימיות ונגמר בגוון ניהיליסטי ברוח התקופה. לאחר מכן שר המשורר שיר נוסף שהוא מודרני מאוד, מופשט ופסימיסטי מאוד. קהל הנוכחים מגיב בגרוטסקיות המשורר יוצא החוצה ונכנס פנימה חזרה עם מוכר הבלונים. כשהם נכנסים לבית הקפה הקהל קורא לדמות בשם רגש האשמה לעלות ולדבר. רגש האשמה היא דמות מבולבלת, מוזרה ובעיקר סימבולית לתקופה. רגש האשמה נקרא על שם התחושה שמאפיינת אותו, הוא חש אשמה שנובעת ממות האידיאלים, הוא חושש מהעתיד חסר האידיאלים ושואל "נו, לאן נגיע, חברים?", "על זה חלמנו, חברים?" אבל נראה כאילו השאלה שמעסיקה את רגש האשמה לא מעניינת כהוא-זה את הקהל וכשהוא מציע לחזור לכתביו של א.ד גורדון הוא נתקל בגיחוך. דבריו של רגש האשם הולכים ונהיים מבולבלים ומוזרים יותר ויותר, כאילו הוא מבקש לדבר ברמזים. הדבר נועד להדגיש את רגשות הבלבול והבלאגן האידאולוגי שהביאה עמה התקופה. כשרגש האשם מסיים את דברו מגיב הקהל בדקלום ילדותי בן התקופה שמטרתו להביע ציניות ואת היחס האמיתי לדברי רגש האשם.

המוקד עובר לשיחה בין זיגמונט למוכר הבלונים כאשר עניינה של השיחה הוא לערוך כמעין מבוא לשירו של זיגמונט. גם השיר של זיגמונט מודרני מאוד, פשוט וקצר. השיר נועד לרמוז לנו על העתיד לבוא במערכה הבאה ולרמוז על רקעו של זיגמונט (ראה ניתוח מפורט בהמשך). בסיום השיר מסתלק זיגמונט והמוקד חוזר אל תוך האולם. בתוך האולם הקהל מבקש מיורם לשיר שיר ויורם השיכור קמעה נעתר לבקשה. השיר של יורם בניגוד לשירים הקודמים הוא שיר קלאסי להפליא. השיר בנוי ומודפס במבנה קבוע והוא מחורז בצורה קבועה. השיר מקשר לנו לראשונה באופן ברור את יורם עם ילדי טהראן.

כשיורם מסיים את שירו המוקד עובר לשיחה בין זיגמונט למוכר הבלונים. הדיאלוג מהווה ניסיון של מוכר הבלונים לחשוף את זיגמונט ועוד כמה משפטים תמוהים של זיגמונט שמחזקים אצלנו את המחשבה כאילו מדובר במשוגע. זיגמונט מסיר מעליו את מוכר הבלונים ולא מוכן לקבל את ההזמנה לגור יחד עמו והתמונה מסתיימת בהכרזה של מוכר הבלונים שמדובר ללא ספק במשוגע.

תמונה שישית

התמונה השישית היא חלום המשותף לזיגמונט וליורם. החלום המשותף נועד להבהיר לקורא ולצופה את הקשר בין זיגמונט ליורם. הדמות המקשרת ביניהם היא אסתר שבמהלך התמונה מתגלה שהיא אשתו של זיגמונט ואחותו של יורם. בין יורם וזיגמונט נוצרת אנלוגיה שניהם מבקשים לברוח מאסתר שמייצגת את העבר. אסתר מבקשת למשוך את זיגמונט אל תוך המים ולהוריד את יורם מן העץ עליו טיפס. זיגמונט קורא לאסתר "מלאך מלא עיניים" כאשר העיניים נועדו לסמל את האשמה. זיגמונט מבקש מאסתר להניח לו. יורם מתנהג מוזר, מצד אחד הוא לא יורד אל אסתר (שנמצאת על פי דבריה בתוך הנהר) ומצד שני הוא מבקש מאסתר שתיקח אותו אליו. בתשובה לשאלה מה אתה מחפש על העץ עונה יורם "את הראש של התרנגול. של תרנגול הפח", מדובר במוטיב מוכר בספריו של תומר שמופיע לא אחת ומתקשר לזיכרון ילדות טראומטי. בכלליות מדובר בפחד של תומר כילד ממטוסי הגרמנים שפצצותיהם הרסה את השבשבת שהייתה קבועה על גג ביתו ובנויה בצורת תרנגול. כמובן שהבחירה בתרנגול איננה מקרית- כפי שמזכיר זאת יורם התרנגול מתקשר ביהדות למנהג הכפרות שמוריד מעל האדם במידה זו או אחרת את האשם למעשיו, יורם לא מסכים או לא יכול להתחמק מרגש האשם שלו, זאת בניגוד לזיגמונט שמנסה לברוח ממנו. אסתר מדמה את המוות שלה למוות של תרנגולת כפרות ונראה כאילו היא מאשימה את זיגמונט. (ביהדות מנהג הכפרות משמעותו שהתרנגול יקבל את העונש שמגיע לאדם החוטא. וכך אסתר מרגישה; זיגמונט הקריב אותה כדי להציל את עצמו). אך זיגמונט חוזר וטוען שהוא לא זה שעשה בה כפרות, הוא לא אשם. לאחר מכן מתבהרים הדברים ומתגלה כי זיגמונט שירת ביודנראט (המשטרה היהודית של הנאצים) ועל כך אסתר מאשימה אותו. זיגמונט מנסה לסנגר על עצמו בטענה שהוא ניסה לעכב את הקץ וכי עם שלם אינו יכול למרוד אך אסתר אינה משלימה עם התירוצים.

גם זיגמונט וגם יורם מתעוררים מן החלום בצעקות. הצעקה של יורם נראית מוזרה ביותר וקשה לקשרה אל החלום, גם כשנורית שואלת אותו על מה חלם הוא מספק לה תשובה אחרת- הוא חלם על כך שהספינה של הוריו המגיעים ארצה טובעת והוא רוצה בזה. בכך הוא גם מספר לנורית על ההגעה הקרובה של ההורים. עניין זה מעלה אצלנו את הספקות האם אכן מדובר בחלום שחלמו גם יורם וגם זיגמונט או שמא מדובר בחלום של זיגמונט בו מופיע גם יורם. התמונה ממשיכה בווידוי של יורם כלפי נורית בקשר לילדותו בווידוי זה מציג יורם באופן חד משמעי את האשמה הקשה שהוא חש- בעוד הוא חי בנעימים בקיבוץ משפחתו רעבה ללחם באירופה. אנחנו מגלים את יאנק אחיו של יורם ואת הלנקה אשתו ואת אסתר ובעלה זיגמונט להם התוודענו באופן ברור עוד בחלום. יורם טוען שיוסל'ה מת והוא למעשה שכח את עברו ובכך טמון תסביך נוסף שלו.

מערכה שנייה

תמונה ראשונה

התמונה מתחילה מוקדם בבוקר בביתו של יורם המתכונן לצאת לדרכו. יורם מזמר לעצמו שיר של איציק מאנגר במנגינה ידועה אך בשינוי של מילים (ראה פירוט בהמשך). יורם מתכונן לנסוע לנמל כדי לקבל את פניהם של הוריו ומסרב שנורית תלווה אותו.

תמונה שנייה

התמונה השנייה פותחת בדו-שיח בין מוכר הבלונים לזיגמונט. זיגמונט ממהר ומספק שוב כמה התבטאויות לא ברורות. המוכר מנסה להתעניין במחברת אותה מסתיר זיגמונט מתחילת המחזה ובעיסוקו. זיגמונט טוען שהוא מנהל חשבונות בחברה גדולה ובתשובה לשאלה על שם החברה הוא עונה "הקדוש ברוך הוא". מוכר הבלונים נפגע מעט וכאילו כדי לפצות על כך קורא לו זיגמונט שיר. השיר שזיגמונט קורא (ראה פירוט בהמשך) הוא שיר מפורסם מאוד הנלמד גם בנפרד מהמחזה ונקרא ילדי הצל.

תמונה שלישית

ההתרחשות- המפגש בין יורם לבני משפחתו. הנושא המרכזי- רגש האשמה, רגש מורכב המקיף את רוב משתתפי התמונה. המבנה- שישה דיאלוגים. שניים מתוכם, בין נורית ליורם, מופיעים בראשית התמונה ובסיומה ומהווים מסגרת לתמונה. המהלך הדרמטי- המערכה השנייה מוקדשת כאמור לחשיפת סודו של זיגמונט בפני יורם. כדי להגיע לכך אין די בצירוף מקרים; יורם חייב להיות מוכן נפשית להתמודדות עמו ועם השאלות הקשות, שמעלה דמותו. יורם חייב לעבור תהליך נפשי ולהבין את עצמו. בעבר התמודד עם המציאות באמצעות השכחה, עתה הוא יודע שאי אפשר למחוק את העבר ומקשיב ליאנק והלנקה, המזרזים את תהליך המודעות העצמית שלו. (בעזרתם הוא מודע לרגש האשמה הפרדוקסאלי שלו - "אשם ללא אשם").

תמונה רביעית

התמונה מוקדשת לזיגמונט. יש בה שני חלקים: בחלק הראשון- דיאלוג בין זיגמונט ומוכר הבלונים, בשני- מונולוג של זיגמונט באמצעות בובת הסמרטוטים. מה שאין זיגמונט מוכן לחשוף בדיאלוג הוא חושף במונולוג, אך אינו מגיע עדיין להיחשפות מלאה.

תמונה חמישית

ההתרחשות – יורם וזיגמונט משוחחים. הרקע לתמונה – מסיבת יום העצמאות. זיגמונט ויורם חושפים אחד לשני את זהותם האמיתית.

תמונה שישית

התמונה השישית היא תמונת הסיום של המחזה. היא כוללת שלושה דיאלוגים המובילים את המחזה אל התרתו. (התרה היא פתרון הסיבוך והבעיות שהועלו ביצירה) בסופה של היצירה זיגמונט פונה ומתחיל ללכת לכיוון הים. אין יודעים לאן מועדות פניו (אך נראה שהוא אינו הולך להתאבד, שכן הוא מציין קודם לכן שמבחינתו למות פירושו לסלוח). הוא משאיר ליורם את כתביו ואת הרשות לבחור מה לעשות בהם (יורם בעצם מדמה אותנו, הקוראים, שעלינו להמשיך לספר ולהעביר את העדויות לשואה ששמענו וקראנו)

הדמות הראשית - יורם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יורם היה מילדי טהראן (ילדי הצל - ילדים פולניים שברחו או הוברחו מפולין עם הוריהם או בלעדיהם). יורם הוא עולה לארץ ומנסה להשתלב בחברה ומבין שכדי לשרוד בחברה הוא חייב לחבוש עליו "מסכה", ובעצם "מחקה" חבר קיבוץ שלו (דובי) ומנסה להתנהג כמוהו. לאורך הדרך המסכה הולכת ונסדקת...היא יורדת לגמרי כשנורית מגלה את המכתב של הוריו, שיורם הסתיר ממנה. בזמן המחזה יורם בן 28, הוא עלה לארץ כשהיה בן 14 ועל כך יש לו ויכוח עם דובי שטוען שיש לעלות לארץ עד גיל 13 וששנה זו תמיד תחסר לו. במחזה מתגלה לאט לאט החצי האפל מחיו (עד שהוא עלה לארץ). כמו כן יש לו סיוטים וקשה לו לשמוח אפילו כשהוא מתחתן או מקבל יחד עם נורית את דירתם. הוא מדחיק ובוחר לברוח ממצבים חשובים.

דמויות נוספות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דמויות המשנה במחזה

דמויות המשנה נחלקות לשתי קבוצות: צברים טיפוסיים מול יהודים שחוו את השואה. בין שתי קבוצות אלה נמצאת דמותו של יורם. תפקידן: יצירת רקע של הווי החיים בארץ והצגת תמונות מהשואה והארת הדמויות הראשיות ואפיונן.

זיגמונט

זיגמונט הוא גיסו של יורם, בעלה של אסתר אחותו. בתקופת השואה היה זיגמונט חלק מן היודנראט. עם סיום המלחמה הוא מגיע לארץ. במחזה זיגמונט הוא דמות סהרורית, ספק משוגע. מוצג כיהודי משכיל ואציל, ד"ר לפילוסופיה, מומחה לאמנות הרנסאנס ומעריץ נלהב של ההומניזם (עמ’ 78). פנייתו אל נוכח בגוף שלישי, המקובלת בשפה הגרמנית, הולמת את דמותו כיהודי גרמני משכיל ועולה חדש. בזמן המלחמה שיתף פעולה עם הנאצים כאיש יודנרט. בהווה של שנות ה-50 הוא נוהג כמטורף (משוטט ברחובות, ישן על או מתחת לספסל בטיילת, מתנפל על עוברי אורח וכדומה). הטירוף הוא אמצעי, שבעזרתו הוא מנסה לברוח מזיכרונות העבר. הוא סגור ומכונס בעצמו ולא מספר על עברו, אלא רומז עליו בעקיפין, באמצעות כינויים משפילים בהם הוא מכנה את עצמו (עכבר, מדוזה...). רגשי אשם כבדים ותחושת אפסות מלווים אותו כל הזמן. הוא מרגיש נרדף על ידי עיני אשתו (עמ’ 36-37) המאשימות אותו בגורלה ובגורל בנם. זיגמונט חייב להסתיר את זהותו האמיתית, מחשש שעברו יתגלה והוא יוסגר לשלטונות. הוא עושה זאת באמצעות תעודת זהות מזויפת והעמדת פני משוגע. הוא אינו מסוגל לבטא את שמו. רק פעם אחת מכנה עצמו "ד"ר זיג..." (עמ’ 64) ולא יכול להמשיך. בתעודת הזהות שלו רשום שם בדוי – בנימין אפלבוים. אפלבוים פירושו עץ תפוחים. בחירתו בשם זה מרמזת על תחושת האשם המכרסמת בו. (התפוח מסמל חטא קדמון). קשייו ביצירת קשר ישיר עם הזולת מהווה ביטוי לקשייו ביצירת קשר עם המציאות. שיחותיו עם מוכר הבלונים מצביעות על משבר חריף וקיצוני שעובר עליו. בריחתו המתמדת מזהותו נובעת בעיקר מהתייסרות פנימית מתמדת בשאלות של חטא ועונש, תשובה וכפרה. רגש האשמה בא לידי ביטוי בדבריו בשעה שהוא מנהל חשבונות עם ה' (עמ’ 45) וגם במשפטו החוזר "אנוש מלא כלימה ועוון....". במשפטו זה הוא מאשים לא רק את עצמו אלא גם את החברה והופך מנאשם למאשים. (האם אפשר בעזרת כסף לכסות על מה שקרה). הוא חש, שמכמה בחינות, הוא היה קורבנה הגדול ביותר (עמ’ 77). במשל, שמספר למוכר הבלונים, הוא מטיח את האשמה בבני עמו, שיכלו לסלוח לגרמנים, אך לא סלחו לבני עמם, שנאלצו לשתף פעולה. הוא נאשם ומאשים. הוא מבקש להוכיח את חפותו, אך בז למשפט של בני אדם, כי מי שסלח לגרמנים, אין לו זכות לשפוט אותו. המשפט, שעורך זיגמונט לעצמו, מעיד על רגש האשמה שלו ועל הצורך שלו להיטהר ולצאת זכאי במשפט, רעיון זה מופיע גם בשיחתו עם יורם: "אני? בעל חוב, בעל תשובה שאין לו בפני מי לשוב" (עמ’ 68). ניסיונותיו לברוח מעצמו נדונים מראש לכישלון, שכן מצבו חסר מוצא. המחיר ששילם עבור המשך קיומו היה גבוה מדי. זיגמונט מפחד שנבואתו של ידידו הגרמני תתגשם, לכן הוא כותב ולכן נשאר בחיים: "אסור שהוא יצדק". למות פירושו לסלוח וזיגמונט אינו מסוגל לסלוח, למה שעוללו בני אדם לבני אדם. המחברת שלו היא הירושה והצוואה שלו. דבריו האחרונים של זיגמונט: "אני רוצה, שתזכור שהייתי אדם, ושהם היו בני אנוש..." מצפונו מייסר אותו ודוחף אותו בסוף אל הים. הוא בא מהים בתחילת המחזה וחוזר אל הים בסופו. הוא גזר את דינו בעצמו, לא משום שחש אשם, אלא משום שתפקידו בחיים הסתיים, הוא הסביר את עצמו והשאיר את צוואתו.

נורית

נורית: צברית, בת למשפחה מבוססת, מעורה בחיי הארץ. שונה מהסטריאוטיפ של הצבר המצוי. מעוצבת כדמות אנושית וחיובית. היא נחושה והחלטית. עומדת בתוקף על שלה, גם כשהוריה דורשים ממנה "לטובתה" לוותר על יורם. היא אינה נכנעת ליורם גם כאשר הוא כמעט נשמט ממנה והופך שוב ל"עולה חדש" (עמ’ 59), היא תומכת בו ומסייעת בידו להתגבר על ייאושו. באמצעות דמותה של נורית נחשפת דמותו של יורם והתמודדותו עם ההווה. היא אומרת לו: "מספיק ברחת מעצמך. הגיע הזמן שתהיה מי שאתה" (עמ’ 40). נוצרת אנלוגיה ניגודית בינה לבין יורם. יורם מנסה להתחמק ממשפחתו וחש אשם ונורית מתייחסת להוריה ביחס גלוי ונטול אשמה. נורית לא מעמידה פנים, היא שלמה עם עצמה ולא זקוקה למסכה כדי להסתתר מאחוריה. היא זו שמסירה את המסווה השדי מעל פניו של זיגמונט ומגלה בו אדם הזועק לרחמי הזולת (עמ’ 73). היא מסוגלת להתנתק מהעבר: משליכה את "כל כתבי" העלייה השנייה, כי הם יכולים להפריע לה בעיצוב אישיותה העצמאית (עמ’ 27). היא מסתייגת מהציונות המופגנת על ידי הוריה: שיחות הטלפון מעמידות אותם ואת האידיאלים שלהם באור מגוחך. לעומת זאת היא מיטיבה להכיר בערך האמיתי של העלייה לארץ. היא מנסה לבנות בית שונה משל הוריה. לא תמיד היא מצליחה להבין את יורם ואת בעיותיו ואהבתה משחררת את יורם מאימת העבר.

מוכר הבלונים

הוא ניצול שואה, שהגיע לארץ (כמו יורם) מסמרקנד. משפחתו נספתה בשואה. הוא תם ותמים כמו הבלונים שהוא נושא. אין הוא חש אשמה ביחס לעברו ותגובתו לשואה היא תגובה של אדם פשוט, שהיה קרבן לה. קיים ניגוד בין עברו הקודר לבין הבלונים הצבעוניים שלו. הבלונים משמשים לו מקור חיים ובעזרתם: "אני יכול לגשת לאנשים, לדבר אתם" (עמ’ 12), אבל היחס שהוא מקבל באמצעותם הוא יחס של זלזול ומתן צדקה. דמותו תורמת להנעת העלילה ולחשיפת דמותו של זיגמונט. אי ידיעתו מגבירה את המתח הדרמטי, וגורמת לנו לתהות על סודו של זיגמונט. כל רמיזה לעבר מתפרקת על ידי התערבותו הקומית של מי ש"איננו מבין" (למשל עמ’ 8). שאלתו של מוכר הבלונים בדבר הכתיבה במחברת (עמ’ 7) גורמת לחשיפה ראשונה של זיגמונט. תופעה דומה מתגלה גם בהמשך, שעה שזיגמונט מראה למוכר הבלונים את תעודת הזהות שלו (עמ’ 62). בין מוכר הבלונים לבין זיגמונט נבנית אנלוגיה שניהם שייכים לעולם ה"חוץ", שניהם עברו את השואה. אולם, האנלוגיה היא בעיקר ניגודית: מוכר הבלונים מדבר בפשטות ובילדותיות, לעומתו בולט זיגמונט בהשכלתו הרחבה וברגישותו החברתית והאישית. בניגוד למוכר הבלונים, זיגמונט יודע שהוא מעורר סלידה. מוכר הבלונים מדבר על עברו, משפחתו ומנסה ליצור קשר עם אנשים, בניגוד לזיגמונט, המסתיר את זהותו ומתרחק מהחברה. מוכר הבלונים גר בצריף ומתפרנס מבלוניו, בעוד זיגמונט חי מתחת לספסל, מקבץ נדבות ונחשב למשוגע.

יאנק והלנקה

יאנק והלנקה, משפחתו של יורם: דמויות אלה מאירות את דמותו של יורם ומקדמות את העלילה, היות שבאמצעותן נחשפת דמותו. המפגש עימהן מחזיר אותו לעברו ואל דמותו כיוסלה, ומגביר בו את רגשות האשמה על שניסה לברוח מעצמו. קרוביו גורמים לו שיחיה מחדש את עברו ויתמודד עם תחושות, שחשב שהתגבר עליהן.

יאנק, אחיו של יורם, עוזר ליורם לגלות את זהותו של זיגמונט. דמותו של יאנק היא אנטיתזה של זיגמונט. משיחתו עם יורם מתבררת התנהגות שונה מזו של זיגמונט בשואה: "אתה הצלת את הכבוד" אומר לו יורם ויאנק משיב: "גם שם אפשר היה לשמור על צלם האדם. עובדה" (עמ’ 71).

הלנקה, גיסתו של יורם, מתחבטת בבעיית זהותה, תוך שהיא נקרעת בין שני עולמות, בין העבר להווה. להתמודדותה עם העבר מתווסף ממד חדש: בעיית זהותה הדתית. בעייתה מתמקדת בפיצול שבו היא חיה את המציאות הישראלית, כשהגבולות בין היהדות והנצרות מטושטשים בעיניה. היא זוכרת שאימה הבריחה אותה בילדותה לביתו של איכר שאחר-כך מסרה למנזר. היא חונכה במנזר תחת כנפי האמונה הנוצרית, אך סיפורה המזעזע חושף את האמת על "אהבת הזולת" הנוצרית: הילדה הרעבה ניסתה לקטוף בלי רשות תפוח מעץ התפוחים שבחצר המנזר, אבל במקום תפוח טעמה את נחת זרועה של אם המנזר, שכינתה אותה "יהודיה מצורעת" (עמ’ 59). יורם מכנה, באירוניה, את זיכרונותיה "זיכרונות גן עדן". המנזר מסמל את גן העדן שבילדות שלא היה אלא גיהנום אפוף שנאה, אימה ורעב. "חטאה" של הלנקה, ניסיונה לגנוב תפוח, רומז למוטיב החטא הקדמון ולרגשי האשם הנלווים אליו. היא מדברת פולנית טובה, ובפיה שגור שמו של ישו: "אני מוכרחה לגור בתל אביב ...הו יזוס דבר אתו" (עמ’ 55). היא לא מאמינה בבשורה הישראלית משום שהיא וכל העולים החדשים לא משולבים בה. יורם לומד את מצוקות נפשה ומכיר בתפקיד השיקום שהוטל עליו (עמ’ 60). השיקום כולל גם את ניתוץ האמונות הטפלות שהלנקה ויאנק עדיין דבקים בהן.

דובי

מייצג את דמות הצבר המצליח, מלא השמחה והחיוניות, אבל גם שטחי וריקני. הוא הבן הבכור בקיבוצו (עמ’ 23) על כל המשתמע מכך. באמצעות דמותו מובעת ביקורת על הצבר הטיפוסי: "שלם עם עצמו כמו עץ ומטומטם כמו עץ" (עמ’ 18). הוא מתנגד לעליה, מכיוון שהוא רואה בעולים גורם המקלקל את ארץ ישראל היפה. עם זאת, הוא מוכן לעסוק בעליה, כדי לזכות ביתרונות החומריים הכרוכים בתפקידו (עמ’ 16). בדברו על העולים הוא אומר: "הטענתי אותם במרסיי…" (עמ’ 52), ובכך משתקפת עמדתו כלפיהם כאל סחורה. הוא מאופיין גם באמצעות הוראות הבמה: "במשיכת כתף יוהרנית הוא פוטר מעליו את זיגמונט ופונה לעיסוקיו" (עמ’ 7). בשיחתו עם יורם הוא מדבר "בקול ידידותי, כביכול, אך אירוני ומתנשא" (עמ’ 17). דמותו היא מעין אנטיתזה לדמותו של יורם. הוא תורם לעיצוב אישיותו של יורם כנער ומשמש תמריץ סמוי להתאקלמותו המהירה בארץ. למשחק השחמט ביניהם יש משמעות סמלית: המאבק על "המלכה" – נורית. המתח ביניהם מתגבר, כאשר יורם מגלה את הסתירה שבין דובי הנער ובין דובי של ההווה. יורם סובל, כאשר האידיאל שהאמין בו (הקיבוץ, הפלמ"ח) "מתקמט" או פורח ברוח (עמ’ 13), לא כן דובי, הוא לא חש בסתירה. האנוכיות השחצנית שלו מניחה לו להתנשא על אחרים ולנצלם ללא נקיפות מצפון. נורית שהשתחררה מקסמו מבינה, שדובי אינו אלא כלי ריק, דבריו של יורם, בסוף משחק השחמט: "לא עץ ולא דובי, מט!" (עמ’ 18) מסכמים את הניתוק שחשה נורית. יורם משתחרר מהשפעתו לאחר ש"השלים" עם עברו ולעגו של דובי לא פוגע בו עוד. לסיכום: דובי מייצג את הישראלי המכוער, זה שאין לו כלום עם העבר, ולכן גם אין לו ערכים.

רגש האשמה

אדם פלמחני'ק אשר מדבר במחזה אל החבר'ה הצעירים שלא עושים כלום לאחר השואה ונשארים אנשים שחושבים על עצמם. בא בטענה שאנשים יתחילו לעשות למען הכל ובנוסף לכך מעורר בהם חרטה כלשהי

השירים במחזה

שיריו של המשורר (מערכה ראשונה, תמונה חמישית)

השיר הראשון

שירו של המשורר בתמונה החמישית פותח סדרה של שירים במהלך מסיבת החתונה של יורם ונורית. השיר מתחיל באופטימיות כשיר ידוע בתקופה ההיא-"חולצה כחולה / והיא עולה / בלי שום ספק על כל העדיים" אך מיד עובר לסילוף פסימיסטי ברוח הניהיליזם של השיר- "חולצה שחורה / חולצה גברית / על שתי גבעות חדות עד להמית". פירוש אופציונלי לשיר היא בכייה על העבר- במסיבה כולם לבושים בנוסח אופנת התקופה- בחולצות גבריות שחורות בעוד שבעבר האופנה הייתה חולצות התנועה הכחולות. ייתכן ויש פה כבילה על הערכים שאבדו, אל האופנה שהשתנתה והיא ביטוי לדור שהשתנה.

השיר השני

בעקבות בקשתו של יורם שר המשורר שיר נוסף. השיר מודרני מאוד בסגנונו ומופשט. הוא פותח בתיאור עצוב מאוד על סף הדיכאוני של השמים כבִיצה ובמרכזה השמש אותה הוא מדמה לצפרדע. השיר שבמבט ראשון נראה לא יותר משיר שיכורים שאין קשר בין חלקיו השונים מגלה עומק מעניין. מה שמבטא השיר יותר מכל הוא הרגשתו של המשורר כמיותר בעולם (אני שעון / שמחוגיו / שתקוותיו / כאניות / טבעו בים.") השיר גם מביע גוון ציני מעניין כאשר המחבר מדמה את הגשם עם ירידת שער המטבע. מאחורי הדימוי מסתתר דבר מעניין- ירידת שער המטבע במהלך שנות החמישים היה חלק ממאפיניו של ביטול מדיניות הקיצוב (הצנע). ביטול הצנע היה אחד הביטויים של מות האידיאלים עליו מדבר המחזה. הצנע נועד בראש ובראשונה כדי להיטיב עם מעוטי היכולת והעולים החדשים ולספק להם מזון במחיר מסובסד ברוח האידיאלים הסוציאליסטים ששלטו בחברה, ביטולו של הצנע נבע מלחץ כלכלי שהגיע משכבות הביניים שהצנע פגע בהם כלכלית ופירושו היה במידה רבה צמצום האידיאלים הסוציאליסטים.

שירו של זיגמונט (מערכה ראשונה, תמונה חמישית)

שירו של זיגמונט כמו השירים הקודמים של המשורר הוא מופשט, מודרני ונקי. השיר הוא בן ארבע שורות בלבד. תפקידו המרכזי של השיר במחזה הוא להכין את הקורא או את הצופה אל העתיד להתגלות. במראה ראשון השיר נראה סתום מאוד ולא מובן. אבל לאחר שמתגלה אישיותו של זיגמונט ניתן להבין את השיר בנקל- הוא מדבר על החיים שאחרי השואה והמלחמה, על הרצון והנטייה לשכוח. הוא מתחיל את השיר בתמונת מצב נורמלית, אוניות שעוגנות בנמלים. אבל מיד אנחנו מגלים שלא מדובר בתמונה נורמטיבית ופסטורלית כי בתוך המים האלו שט האפר- האפר של היהודים שהושמדו בשואה והכוונה הספציפית כאן היא בעיקר לאסתר, אשתו וליהודים רבים אחרים שהגרמנים המיתו אותם בנהרותיה של אירופה, אם כי אפשר לפרש זאת גם כמטפורה. האפר מלבין את שערו של זיגמונט, מטפורה מוכרת בשפה העברית שפירושה גורם לו דאגה, לא מאפשר לו לנוח. ה"הפרעה" של זיגמונט לא נגמרת בכך שכן כל הזמן מכה בו הדממה של הגופות בנהר. הבעיה המוצגת בסוף השיר מתעצמת עוד יותר כאשר "עולם כמנהגו נוהג" והאוניות ממשיכות לעגון בנמלים, החיים ממשיכים כרגיל על אף האפר, על אף השואה וזו למעשה הטרגדיה הכי גדולה.

שיריו של יורם

השיר הראשון (מערכה ראשונה, תמונה חמישית)

בניגוד לשירים שהובאו עד כה השיר של יורם הוא קלאסי. השיר בנוי מעשרה בתים כאשר הבתים הם לסירוגין פעם בני ארבע ופעם בעלי שתי שורות. בבתים בני ארבע שורות החריזה היא מסורגת- כל שורה חרוזה עם השורה השנייה שבאה לאחריה והחרוז מופיע בסוף המשפט. בבתים בני שתי השורות החריזה היא פשוטה עם השורה הבאה. השיר מגולל את קורותיו של יורם כאחד מילדי טהראן בעיר סמרקאנד. השיר פותח בתיאור החיים בסמרקאנד ועל היחס אל הילדים כאל "ילדי מלחמה". הוא מספר על החלום הכול כך לא מתאים לילד נורמלי בן שלוש- לשלוט על הר של לחמים. אחר כך עובר השיר לתיאור ההתבגרות המואצת שנכפתה על הילדים- הצורך להתנהג כאב כבר בגיל חמש. בשיר מסתיים בכמעין שיר ערש שיש בו מן היסודות הציניים והמנטרה החוזרת בו היא "תישן, ילדי". התיאור של הארץ הוא תיאור פעוט אבל כל כך סימבולי- "ארץ בה תפוז יפרח" ו"ארץ שגם החורף בה ירוק", מצטיירת כמעין גלויה תיירותית שכל כך רחוקה מהמציאות שהוצגה עד כה במחזה.

השיר השני (מערכה שנייה, תמונה ראשונה)

השיר שפותח את המערכה השנייה הוא שיר מוכר בעל מנגינה מוכרת של משורר היידיש איציק מאנגר. אלא שבן-ציון תומר שמר על המנגינה אבל "עיוות" את המילים ברוח המחזה. עצם השירה של השיר מרמזת לנו שיורם בדרך להיפגש עם שורשיו. בשיר מתואר עץ בודד העומד בדרך, שורשיו אינם נטועים באדמה והוא כבר זקן ולא סדור. במשך שנים עמד העץ כששורשיו במים. ליבו של העץ היה עפר מירושלים בו שכן עוף החול, יום אחד נשחט העוף ופרצה שרפה שהגיעה עד לשמים והטביעה את העץ. העלים הם השריד האחרון של העץ עפים כציפורים ברוח לנוח על אדמת ארץ ישראל. מדובר במשל ברור לעם היהודי כאשר השרפה של עוף החול משולה לשואה.

השיר "ילדי הצל" (שירו של זיגמונט)

השיר "ילדי הצל" אותו שר זיגמונט במערכה השנייה, בתמונה השנייה הוא השיר החשוב ביותר במחזה. השיר זכה להצלחה רבה בפני עצמו ונלמד לבגרות כשיר נפרד. השיר מדבר על ילדי הצל הרודפים את זיגמונט איש היודנראט. ילדי הצל בשיר הם הילדים בשואה, להם קולות רפים והם עוקפים שמש, שמסמלת את המציאות הממשית. הם מגיעים אל זיגמונט בלילה, טורדים את שנתו. זיגמונט נזכר בשקט שהשתרר בקרון הרכבת לאחר שירדו ממנו הילדים ומשווה את הורקת הקרון מילדים להורקת הקרון מפחם- שתי הפעילויות נעשו במהירות, בעיני הפורקים שתי הסחורות היו שוות ערך וסופם של שניהם היה בשרפה- הילדים בכבשן והפחם בתנורים. מה שנשאר מהם הוא כמה חפצי ילדות- בובת סמרטוטים, סירת ניר. הילדים מושווים בשיר למלאכים. לאחר מכן הם ממריאים הרחק מהעולם הזה אבל זיגמונט נותר קשור אליהם.

הקונפליקט בין "כאן" ו"שם"

דמויות העולים המופיעות במחזה הן דמויות חצויות. מצד אחד-ישנו העבר הנורא שהשאירו מאחוריהם, הרודף אותם גם בחלומותיהם וגם בחיי היום יום (זיגמונט רומז כי הוא אינו בודד- זכרונות עברו מלא המתים רודפים אותו, יורם אינו מסוגל לשכוח את עברו על אף המסכות שהוא לובש). מהצד השני- החברה הישראלית המתהווה לאטה. כאשר יורם מגיע לראשונה לקיבוץ, הוא מאמין כי אם ילמד להיות צבר, יוכל להיפטר מהעבר ומהגלותיות שבו ולהיות ישראלי אמיתי. לשם כך הוא מנסה לחקות את האידיאל שלו בקיבוץ- דובי. לומד לרקוד קרקוביאק, משיג לעצמו חברה; אך הוא אינו נפטר מזהותו הקודמת. חלומותיו הם חלומות זוועה על השם. ההפרדה בין הכאן והשם באה לידי ביטוי בעזרת תיאור הים. הים הוא ים העולים, שדרכו הם מגיעים; הוא גם ים הזכרונות (זיכרונותיו של זיגמונט בוערים בתוכו), הוא גם השואה (זיגמונט טוען בפני אסתר, אשתו המנוחה, בחלום, שאינו אשם על שכולם טבעו בים. הוא גם שר את שירו על האפר השט בים).

בעלי החיים במחזה

המחזה רצוף כולו בשמות וכינויים הלקוחים מעולם החי. מוטיב זה מתבטא בעיקר אצל זיגמונט- המחלה שלי זה לקרוא לעצמי בכל מיני שמות של חיות. במיוחד אהובים עליו 'מדוזה' (חסרת חוט שדרה, חסרת קול ומלאה רק בזכרונות. יצור ימי המשלים את דימוי הים לשואה), 'עכבר', 'עוף מים מוזר' (שוב מופיע ההקשר לים). הוא גם קורא לעצמו 'כלב' ומחזיק בובת כלב איתו, שתלתליה מזכירים לו את תלתלי אשתו המנוחה. מצד שני הוא שואל את הכלב מדוע אומרים כי לכלבים עיניים אנושיות? אינך חושב שמעליבים אתכם? כלומר שהוא ובני האדם אינם משתווים לכלב הנעלה. כמו כן, מוזכר 'תרנגול' בחלום שחולם יורם, על שבשבת הפח בדמות תרנגול שראשו נכרת בגלל מטוסי הנאצים; בשירו של רגש האשמה מתוארת השמש כצפרדע גדולה בביצת השמיים- תיאור מחליא ומגעיל, לא מעורר קונוטציה טובה לשמש. גם שמותיהם של דמויות ביצירה, כדוגמת 'דובי' לקוחי מעולם החי. (גם שמו של ברלה, חברו של יורם מתקופת המלחמה, משמעותו 'דובי' בעברית). וגם חברי "הכנופיה" של יורם מן העבר "הערש" - "הירש" - צבי ו"וולף" - זאב. יכול להיות ששימוש זה בשמות של בעלי חיים בא להציג את העולם ואת החיים כמלחמת השרדות (שבה כמובן, אין אידיאלים).

לקריאה נוספת

• נורית צין (1993), ילדי הצל, פרקי הדרכה ללומדים ולניגשים לבחינת הבגרות בספרות, ישראל: צין הוצאה לאור.
• נורית צין, "ילדי הצל" חוברת לתלמיד.

קישורים חיצוניים

• תמר בן דוד, ניתוח מקיף של המחזה לפרטי פרטים (נפתח בקובץ Word).
• גדעון עפרת, הריאליזם הפואטי של ילדי הצל- בין עבר לבין הווה, מתוך: עמלנט.
• נושאים לעיון המחזה "ילדי הצל" מתוך אתר בית הספר עירוני ג', חיפה
• מהו הקונפליקט הדרמטי בילדי הצל? (יש לגלול את העמוד מטה).
• סיכום של המחזה (נפתח בקובץ Word).
• ילדי הצל- זהות ואשם (נפתח בקובץ Word).
• דף התיאור של עיבוד למחזה (אורכב 16.03.2008 בארכיון Wayback Machine) שמוצג כיום על ידי התיאטרון העברי בבנימינה.