חסר בית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חסר בית מקסיקני ישן על הרצפה ברחוב במקסיקו סיטי
חסר בית צרפתי ברחובות פריז
חסר בית אמריקאי בניו יורק, 2005
מיטתו של חסר בית שוודי בגטבורג

חסר בית, דַּר רְחוֹב, מחוסר בית, או מחוסר דיוראנגלית: Homeless - הוֹמְלֶס) הוא אדם ללא קורת גג קבועה, בדרך כלל על רקע מחסור כלכלי. המונח "חסרי בית" עשוי לכלול אף מגזר באוכלוסייה אשר לן במקלטים לחסרי קורת גג, המופעלים על ידי גופים פרטיים או ציבוריים. מספר קטן של חסרי בית בוחרים באורח חיים זה. על פי הערכות, בתחילת המאה ה-21 חיו בעולם כ-100 מיליון איש חסרי קורת גג.[1] יש הרואים במונח "חסר בית" מונח שאינו מבוסס באופן בלעדי על בעיית חוסר דיור, אלא מכיל אף מרכיבים רגשיים, חברתיים ופסיכולוגיים בעלי חשיבות.[2]

הגדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת משרד הרווחה והשירותים החברתיים במדינת ישראל לדר רחוב היא: "דר רחוב הנו אדם (גבר או אשה) מעל גיל 18 הגר ברחוב, בבתים נטושים, גנים ושטחים ציבוריים ואתרי בנייה. דר הרחוב שרוי בדרך כלל בהזנחה גופנית ו/או נפשית ונמצא לרוב בניתוק או ניכור ממשפחה תומכת, ואינו נאבק לשינוי מצבו."[3]

בחוק האמריקאי מוגדר המונח "חסר בית":
"(1) אדם אשר חסר כל מקום לינה קבוע, רגיל ומתאים; או,
(2) אדם אשר מקום לינתו העיקרי הוא:

א. מקלט, ציבורי או פרטי, המשמש כמעון זמני (כולל מלונות לנתמכי סעד, מקלטים קהילתיים ומעונות זמניים לחולי נפש);
ב. מוסד המספק מעון זמני לאדם עד לאשפוזו;
ג. מקום בבעלות ציבורית או פרטית המיועד, או משמש בקביעות, כמקום לינה לבני אדם.[4]"

המונח חסר בית מוחלף לאחרונה בביטוי "חסר מגורים". יש אנשים שיש להם פתרון מגורים שאינו נופל תחת קטגוריית בית אולם מהווה עבורם מקום מגורים קבוע. לקטגוריה זו, של חסרי בית אבל בעלי פתרון מגורים נכנסים אלו המוגדרים בסעיף ג' של החוק האמריקאי, או למשל ימאי המתגורר באופן קבוע באנייה שבה הוא עובד, וכאשר הוא בחופשות או בין עבודות הוא מתגורר בבתי מלון. אדם זה מוגדר כחסר בית אבל אינו חסר מגורים. יש בין דרי הרחוב גם בעלי בית שאינם גרים בו, לעיתים ביתם נמצא בעיר אחרת מהעיר שבה בחרו לחיות.

הרחבת ההגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת חסר בית המשמשת את שירותי הרווחה מתייחסת רק ל"חוסר בית גלוי" ואינה מתחשבת במצבים של "העדר בית סמוי" (hidden homelessness) ו"העדר בית יחסי" (relative homelessness) בהם[5]:

  • מקום המגורים נעדר יציבות, ביטחון ואיכות - סידורי מגורים לא חוקיים או לא בטוחים מבחינה פיזית
  • מעברים תכופים בין דירות
  • מגורים אצל חברים ומשפחה
  • שהייה לסירוגין בבתים וברחובות
  • משקי בית בסכנת פינוי או משקי בית נרדפים בידי נושים
  • משקי בית שהוצאות הדיור באות על חשבון צרכים חיוניים כדוגמת מזון ותרופות
  • משקי בית בצפיפות יתר.

בעוד גברים מיוצגים מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה בקרב חסרי הבית הגלויים, בעיקר בערים הגדולות, הרי שבעיית העדר הבית הסמוי נפוצה יותר אצל נשים ושכיחה בערים קטנות ובפריפריה. הרחבת המושג "חסר בית" אמורה להוביל לפיתוח מדיניות שתענה על מצוקתן של נשים.[6]

יחס הרשויות לחסרי בית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד מניעת התדרדרותם של אזרחים למצב של חסרות בית, שני המודלים המקובלים ביחס לטיפול בחסרי בית במדינות המערב הן 'שיטת הרצף הטיפולי' ו'דיור תחילה'. שיטת הרצף הטיפולי הנהוגה גם בישראל, מתבססת על מתן מענים זמניים וסיוע, ההולך ומתמעט ככל שחסר הבית מצליח להשתקם ולעמוד בזכות עצמו, עד להפסקת הסיוע כליל - דוגמת סיוע בדיור זמני, בתשלומי שכר דירה, ליווי סוציאלי וכו'. השיטה המכונה 'דיור תחילה' מעניקה לחסרי הבית דיור קבוע כשלב ראשון בתהליך השיקומי, כשעקרונותיה הן תשלום מלא של שכר הדירה וליווי סוציאלי [7].

שירותי בריאות לחסרי בית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתן שירותי בריאות לחסרי בית מהווה אתגר בתחום בריאות הציבור. חסרי בית חשופים במידה רבה יותר מהאוכלוסייה הכללית לסכנות של פגיעות גופניות ובעיות בריאות, עקב שהותם ברחוב ומצבם הכללי המתאפיין בתזונה גרועה, התמכרות לסמים, חשיפה לתנאי מזג אוויר קיצוניים וחשיפה רבה יותר למקרי אלימות (מעשי שוד, תקיפה, וכדומה). אחת מבעיות הבריאות הקשות בקרב חסרי הבית היא התפשטות מחלות מידבקות ובמיוחד שחפת, אשר סכנת ההידבקות בה גבוהה במקלטים שבהם לנים בצפיפות חסרי בית רבים.

לצד ריבוי בעיות הבריאות, חסרי הבית מתקשים לקבל שירותי בריאות כיוון שלעיתים קרובות הם חסרי מסמכים מזהים, חסרי ביטוח בריאות, או הוכחת חברות בארגון שירותי בריאות. בערים גדולות בעולם פועלות מרפאות המטפלות בחסרי הבית ללא גביית תשלום ובלא צורך להוכיח זכאות, אולם לעיתים קרובות מרפאות אלה אינן מצליחות להתגבר על זרם הפונים לשירותיהן.

בעיות הבריאות בקרב חסרי הבית הן ייחודיות במידה רבה, ובריכוזים גבוהים של חסרי בית יש מטפלים המתמחים בטיפול בבריאותם. לחסרי הבית שכיחות גבוהה של מחלות עור מגוונות, זאת עקב חשיפתם לקור קיצוני בחורף באזורים גאוגרפיים קרים ועקב קשייהם בשמירה על תנאי היגיינה נאותים. בין חסרי הבית שכיחות גבוהה יותר של מחלות שיניים מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית. בתחום הרפואה פורסמו ספרי לימוד המתמקדים בטיפול הרפואי והסיעודי באוכלוסיית חסרי הבית[8][9]

קיימים ארגונים רבים, לאומיים ובינלאומיים, המספקים שירותי בריאות לחסרי הבית, אולם קיים מחסור במטפלים מיומנים המוכנים להתנדב לעבודה זו.

פינוי רכוש חסרי בית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים רבים, השתכנות חסרי בית ברחוב נתפסת כמטרד על ידי עוברים ושבים, והרשויות המקומיות נאלצות לאזן בין פינוי המטרד לבין יחס ראוי לחסר בית שאין לו לאן לפנות. לאחר פנייה של האגודה לזכויות האזרח לבית המשפט בעניין זה[10] גובש בתל אביב נוהל לפינוי חסרי בית תוך שמירה על רכושם.

חסרי בית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת חסרי הבית בישראל היא תופעה חדשה יחסית, המוכרת רק מתחילת שנות ה-90 בערים גדולות בישראל.[11] בעוד שבתחילת שנות ה-90 זוהו בתל אביב עשרות בודדות של חסרי בית, הרי שבשנת 2003 הגיע מספרם כמעט לאלף איש. בשנת 2006 היו כ-3,000 דרי רחוב מוכרים לשירותי הרווחה ברשויות המקומיות. נכון לשנת 2007 מטפלת היחידה לדרי רחוב[12] בעיריית תל אביב-יפו בכ-750 דרי רחוב.

אף שבשנים הראשונות לאחר קום המדינה היה מספר גדול של חסרי בית ברחובות הערים הגדולות, תופעה זו נעלמה תוך שנים ספורות. חלק מדרי הרחוב השתקמו בכוחות עצמם, או שוקמו באמצעות השירותים החברתיים וחלקם אושפזו במוסדות לטיפול בבריאות הנפש. כך, עד לשנות ה-90 חסרי הבית כמעט ולא נראו ברחובות הערים בישראל. העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 חזרה והביאה את תופעת חסרי הבית לערים הגדולות בישראל. ממדי התופעה בתחילת המאה ה-21 הביאו עשר רשויות מקומיות בישראל להפעיל יחידות מיוחדות לטיפול בדרי רחוב במימון משרד הרווחה.[3]

מסקר שנערך על המאפיינים הסוציו-דמוגרפיים של אוכלוסיית דרי הרחוב בישראל בדצמבר 1997 נמצא כי שליש מתוכם הם ישראלים ותיקים ושני שלישים עולים חדשים (מחציתם מחבר המדינות). 86.6% מדרי הרחוב נמצאו בערים הגדולות. 85.7% מדרי הרחוב הם גברים. רוב דרי הרחוב (77.5%) הם בגילאי 24–55 (נתונים אלה מתייחסים רק למי שגילם מעל 18 שנה), מיעוטם (5.5%) נשואים. 66% מדרי הרחוב הם בעלי השכלה תיכונית ומעלה (לעומת 95% באוכלוסייה הכללית). מיעוט מבוטל (פחות מ-1%) מחסרי הבית מחזיקים בבעלותם דירה. רוב דרי הרחוב סבלו בעברם מבעיות נפשיות (58.9%) ו-30.8% מהם אובחנו כחולים בגופם. 35% מהם מתמכרים לאלכוהול ו-14.2% מתמכרים לסמים. לדרי רחוב בישראל שני מאפיינים ייחודיים המבדילים אותם מאוכלוסיות דרי רחוב במדינות אחרות בעולם: חלק משמעותי מהם אינם דוברים את שפת המקום ולרובם אין משפחה בארץ.[13]

בהיבט הטיפולי, האחריות על דרי הרחוב בישראל מוטלת על משרד העבודה והרווחה, וכן על מחלקות הרווחה העירוניות, המפעילות יחידות לדרי רחוב. מעבר לכך, ישנן מספר קטן של עמותות העוסקות בנושא בהן לשובע, המפעילה רשת של בתי תמחוי וגגון לדרי רחוב בתל אביב, עמותת כדורגל לחסרי בית המשתמשת במודל טיפולי הכולל פעילות ספורטיבית-חברתית כדי לעזור לדרי הרחוב להשתלב בחיים נורמטיביים,[14] עמותת עלם מפעילה מרכזים לדרי רחוב מתחת לגיל 18 וידיד (עמותה) ששמה לה למטרה לפעול "למען תמיכה והעצמת שכבות חלשות בחברה הישראלית והגברת הסולידריות החברתית".

על פי נוהלי הסיוע של משרד השיכון, "מי שמוגדר על ידי מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים במשרד הרווחה כדר רחוב ומוכר גם על ידי מנהל מחלקת אכלוס של משרד הבינוי והשיכון זכאי לקבל סיוע למשך ארבע שנים. בשנתיים הראשונות עומד הסכום על 1,170 שקלים לחודש, בשנה השלישית הוא עומד על 1,004 שקלים, ובשנה הרביעית — על 883 שקלים. במשרד השיכון מעבירים את כספי הסיוע ישירות למשכיר הדירה, ובתנאי שהזכאי משתתף בתוכנית שיקומית. אם דר הרחוב לא מצליח לשכור דירה בסכום זה — הוא לא מקבל סיוע". על פי נתונים עדכניים של משרד הרווחה, מתוך כ–1,800 דרי רחוב שהוכרו בשנת 2016, רק 889 מימשו את זכאותם לסיוע בשכר דירה.[15]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ More Than 100 Million Homeless Worldwide דיווח של סוכנות הידיעות אינטר פרס מחודש מרץ 2005
  2. ^ Somerville,Peter. Rooflessness or rootlessness? International Journal of Urban and Regional Research 1992;16:529-539.
  3. ^ 3.0 3.1 דרי רחוב (חסרי בית) באתר משרד הרווחה והשירותים החברתיים
  4. ^ US Code, Title 42, Chapter 119, Subchapter 1, § 11302 אין זה תרגום רשמי של החוק.
  5. ^ רעות גיא, ‏כמה מחוסרי בית יש בישראל וכיצד נכון לסייע להם?, באתר דבר ראשון, 30 בספטמבר 2017
  6. ^ שלומית בנימין, אזרחות מודרת: המקרה של "חסרות הבית" הסמויות, באתר המוסד לביטוח לאומי
  7. ^ יהל פרג', ‏הגיע הזמן שנשאל את עצמנו כמה יעלה לנו לשכן את כל חסרי הבית, באתר דבר ראשון, 19 באוקטובר 2018
  8. ^ O'Connell, James, J, M.D., editor, et al. The Health Care of Homeless Persons: a Manual of Communicable Diseases & Common Problems in Shelters & On the Streets, Boston Health Care for the Homeless Program, 2004. ISBN 0971165084
  9. ^ Hunter, Juanita K. Nursing and Health Care for the Homeless', State University of New York Press, 1993. ISBN 0791413500
  10. ^ עע"ם 105/13 עיריית תל אביב נ' האגודה לזכויות האזרח בישראל ואחרים, ניתן ב-12 במרץ 2014
  11. ^ בני אברהמי ואסנת כהן, תופעת דרות הרחוב בישראל - בעיה ארצית בהיבט עירוני, מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית, 2004;19.
  12. ^ דף היחידה להתמכרויות ודרי רחוב באתר עיריית תל אביב יפו
  13. ^ אלה הם נתוני סקר של משרד העבודה והרווחה מדצמבר 1997 המופיעים ב[w3.sapir.ac.il/lib/95655.rtf מסמך רקע לדיון בנושא: דרי רחוב בישראל], אשר הוגש לחבר הכנסת דוד מגן.
  14. ^ עמותת כדורגל לחסרי בית
  15. ^ לי ירון, חסרי בית יכולים לקבל סיוע בשכירות, באתר הארץ, 8 בינואר 2018