חבר מושבעים

תא ישיבה ריק של חבר מושבעים באולם בית המשפט של מחוז פרשינג, נבדה, שבארצות הברית

חבר מושבעים הוא גוף נבחר של בני אדם המתכנסים על מנת לתת פסק דין, לקבוע עובדה על מנת שזו תשמש בסיס לקביעה משפטית, או על מנת לקבוע עונשו של אדם המועמד למשפט.

רקע

שיטות משפט רבות דורשות כי קביעת עובדה במשפט פלילי תתבצע על ידי חבר מושבעים - קבוצה של בוגרים הנבחרים מתוך כלל התושבים במחוז בו מצוי בית המשפט.

מספר המושבעים הוא בדרך כלל 12, וכן נבחרים בכל משפט מספר "מושבעים חלופיים" למקרה שאחד המושבעים יחלה במהלך המשפט. מושבעים חלופיים אלה נמצאים באולם המשפט אולם אין הם מחליטים על העובדה, על פסק הדין או על גזר הדין.

שיטות המשפט הנצרכות לקביעה על ידי מושבעים קובעות חובת השתתפות בחבר מושבעים. כדי לאפשר משפט צדק ישנן בדרך כלל דרישות מקדימות בטרם ייבחר אדם לשרת בחבר מושבעים: ידיעת השפה, הבנת הנשמע והנקרא, ודרישות אחרות. בהליך בחירת המושבעים (וואר דיר) נבדקות גם דעות קדומות של המועמדים והשפעתן האפשרית על ההחלטות שיצטרכו המושבעים לקבל.

משפט מקובל

בשיטת המשפט המקובל תפקיד המושבעים הוא להכריע בשאלות עובדתיות, בעוד תפקיד השופט הוא לקבוע שאלות של פרשנות חוק (כך הדבר בבריטניה ובארצות הברית).

מקור מוסד חבר המושבעים

מקורו של מוסד המושבעים במגנה כרטה. המלך ג'ון העניק לאציליו ולאנשים החופשיים (שאינם צמיתים) את הזכות להישפט על ידי חבר אנשים השווים להם במעמדם - ולא על ידי שופטים הממונים על ידי המלך. מושג זה - של משפט על ידי בני אותו מעמד היה קיים בנורמנדי אף לפני שנת 1066 (שנת הכיבוש הנורמני של אנגליה). על פי שיטה זו לא היה יכול השליט המקומי לכפות דין שרירותי על האצילים או האנשים החופשיים במדינה.

דוגמאות דומות של משפט על ידי מושבעים ניתן לראות בשיטת המשפט שהייתה נהוגה ביוון העתיקה, באתונה בשנת 500 לפנה"ס לערך, בה נהגו תושבי העיר להצביע במשפטים של תושבים אחרים בהצבעה חשאית והייתה להם הזכות לשנות את חוקי המדינה בצורה זו (ועל ידי שינוי העבירה להפוך אדם אשם לזכאי).

היסטוריה של מוסד המושבעים באנגליה

באנגליה, בה השימוש בשיטת הכרעה זו הוא הנפוץ ביותר, היו נהוגות עד ימיו של המלך הנרי השני כמה וכמה שיטות להכרעה במשפטים. תביעת זכות במקרקעין הייתה מוכרעת באמצעות דו-קרב, אשר לא נערך בין הצדדים הישירים כי אם בין אבירים שזה היה עיסוקם המקצועי. במשפטים פליליים היה הדיון מוכרע באמצעות דו-קרב בין הנאשם ובין מאשימו, שהסתיים רק במותו של אחד הצדדים. ה"אורדליה" אשר הייתה נהוגה במשפטים פליליים בהם הייתה הכנסייה מעורבת, כללה את צריבת הנאשם במוט מלובן. אם הנאשם לא החלים מכווייתו במשך שלושה ימים, אות הוא כי הוא אשם. דרך נוספת בה התנהלה ה"אורדליה" היא הטבעתו של הנאשם במכל מים. אם שקע, נחשב לזכאי, ואם צף, לאשם. נאשמים אשר נשבעו כי הם חפים מפשע, ומצאו שנים עשר אנשים שיתמכו בגרסתם, שוחררו.

בשנת 1166 מצא המלך הנרי השני לנכון לזנוח שיטות אלו לטובת "חבר המושבעים הגדול" שתפקידו היה בתחילה אך להכריע אם האישום כנגד הנאשם הוגש בשל "שנאה וקנאה". בתהליך היסטורי ארוך קיבל חבר המושבעים את צורתו המוכרת בימינו, ומספר המושבעים התגבש לתריסר. בתחילה יכול היה הנאשם לבחור בין משפט על ידי מושבעים, לבין ניסוי מזלו ב"אורדליה" אך לאחר שזו נאסרה בידי האפיפיור אינוצנטיוס השלישי בשנת 1215 הפך המשפט על ידי מושבעים לחובה. נאשם שסירב להישפט על ידי מושבעים עונה בשיטה שנקראה "Peine forte et dure" (כאב חזק ומתמשך), שאומצה על ידי המלך הנרי הרביעי. בשיטה זו נלחץ הנאשם למוות באמצעות משקולות, או שהודה באשמתו. שיטה זו בוטלה רק בשנת 1772. בהיסטוריה האנגלית ידוע מספר קטן של מקרים בהם העדיפו הנאשמים להימחץ למוות, מאשר להישפט בפני מושבעים או להודות באשמתם, האחרון שבהם בשנת 1741.

תפנית במעמדם של המושבעים אירעה במשפטם של הקווייקרים ויליאם פן (מייסד מדינת פנסילבניה) וויליאם מיד , אשר הואשמו בשנת 1670 בכך שערכו טקס דתי בניגוד לחוק. לאחר שמיעת העדויות במשפט, הורה השופט למושבעים למצוא את פן ומיד אשמים במיוחס להם. חבר המושבעים, מצידו, סבר שפן ומיד אינם אשמים, וסירב להוראות השופט. הם נשלחו מחדש לשקול את החלטתם. ולאחר ששבו עם אותה ההחלטה עצמה, דרש השופט מראש חבר המושבעים, אדם בשם בושנל, כי ייתן פסק דין המקובל על בית המשפט, וכי עד שחבר המושבעים יגיע להחלטה הנכונה ייכלאו ללא בשר, משקה, אש או טבק. "הגיעו לפסק דין בעזרת האל, או שתרעבו למוות". במשך שני לילות נמשכו הדיונים מבלי שהמושבעים יקבלו אוכל או שתייה, או אפילו סיר לילה, ולבסוף הודיעו המושבעים כי החלטתם היא כי פן ומיד אינם אשמים. השופט החליט לקנוס את המושבעים בסכום גבוה של ארבעים מרק, ולכלוא אותם עד שישלמו אותו. פן ומיד נשלחו למאסר על כך שסירבו לפקודת פקיד בית המשפט לחבוש את כובעם. לאחר מכן צו הביאס קורפוס שנתן בית משפט גבוה יותר שחרר את המושבעים, וקבע את זכותם לפסוק את העובדות לפי הבנתם. לאחר המשפט נסעו פן ומיד למושבות באמריקה והיום הם נחשבים בין האבות המייסדים של האומה האמריקנית.

בשנת 1870 נחקק "חוק המושבעים" אשר איפשר למושבעים שתייה, מאכל וחימום בעת דיוניהם.

בחירת חבר מושבעים

הדרך המקובלת כיום לבחירת מועמדים לחבר מושבעים היא בחירתם באקראי מתוך פנקס הבוחרים. לפי חלק משיטות המשפט לא בוחרים כמועמדים לחבר מושבעים אנשים העוסקים במערכות ההצלה (כדוגמה: כבאים, רופאים) או מערכות אכיפת החוק (שוטרים, משפטנים, אנשי מערכות הכליאה), וכן אנשים בעלי עבר פלילי. בחלק ממדינות ארצות הברית עורכי דין וסטודנטים למשפטים אינם רשאים להיות מועמדים לשרת בחבר מושבעים, מחשש שתהיה להם השפעה גדולה יותר על יתר חברי חבר המושבעים (אשר אמורים להכריע על פי עמדותיהם האישיות). כך גם היה המצב באנגליה, אולם כיום שונה החוק, ואפילו שופטי בית-הלורדים מקבלים זימון לחבר המושבעים.

ארצות הברית

בארצות הברית ישנן רשימות מאגר שמות של מועמדים לשירות כמושבעים (jury in waiting או jury pool). מתוך רשימות אלה נבחרים המועמדים לשרת כמושבעים. הליך בחירת המועמדים לשרת וקביעה האם הם יכולים לשמש מושבעים בפועל במשפט מסוים נקרא "וואר דיר" (מצרפתית: "voir dire"). על המושבע המועמד לשמש בחבר מושבעים להיות אזרח ארצות הברית וכן תושב המדינה או תושב המחוז השיפוטי בו מתנהל המשפט. דרישות נוספות הן ידיעת השפה האנגלית, מצב בריאותי פיזי ונפשי תקין, ואי היותו של אזרח כזה באמצע תהליך של האשמה בעבירות פליליות. חברי 3 קבוצות באוכלוסייה פטורים משירות בחבר מושבעים: חברי הכוחות המזוינים בשירות פעיל, עובדים מקצועיים במחלקות כיבוי אש ובמשטרה, ומשרתי ציבור במשרה מלאה בממשלים מקומיים, במדינות (States) ובמערכת הפדרלית.

סדרי דין הנוגעים למושבעים

צרפת (משפט קונטיננטלי)

לאחר קביעת האשמה מתנהל דיון נוסף בקרב המושבעים בשאלת העונש (גזר הדין).

ארצות הברית ובריטניה (משפט מקובל)

על המושבעים במשפט לדון בשאלות העובדתיות שהציג בפניהם השופט. לעיתים עליהם להכריע רק בשאלה העובדתית המהווה בסיס לטענות, ולעיתים עליהם לקבוע על סמך העובדות שהם קבעו אם הנאשם אשם או זכאי, או, במשפט אזרחי, האם בוצעה עוולה. במקרים בהם חבר המושבעים אינו מצליח להגיע להסכמה נקראים "חבר מושבעים תלוי (ועומד)" - "hung jury", והמקרה מועבר לצורך משפט חוזר לחבר מושבעים חדש.

בעבר היה מקובל בארצות הברית שאת גזר הדין קובעים השופטים, בעוד שהמושבעים קובעים את פסק הדין, אולם ב"פסק דין רינג נגד אריזונה" קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ההכרעה של השופט האם להחיל או לא להחיל עונש מוות מנוגדת לחוקת ארצות הברית, ועל המושבעים להכריע בדבר (אולם לאחר מכן יכול השופט להקל בעונש שקבעו המושבעים - אך לא להחמיר).

אין בסדרי הדין האמריקאים הגבלת זמן לדיון חבר המושבעים בשאלות שעומדות בפניהם ואין הוראות בדבר סדרי הדיונים עצמם. לדוגמה, במשפטו של הרוצח הסדרתי סטיבן בריאן פאנל בדלאוור, בילו חבר המושבעים כשמונה ימים בסקירת הראיות. עם זאת מקובל שהמושבעים בוחרים יושב ראש ("foreman") מביניהם הקובע את סדר היום.

ברוב שיטות המשפט על המושבעים להחליט באשמה או בעובדה פה אחד. ישנן שיטות משפט בארצות הברית המתירות הכרעת רוב כאשר אחד מחברי חבר המושבעים חולה במהלך הדיונים, או כאשר מגיעים למצב בו לא ניתן להכריע בהכרעה פה אחד. בשליש מהמדינות בארצות הברית נעשית הכרעת רוב במשפט אזרחי. שיטות משפט אחרות קובעות את שיעור הרוב (בסקוטלנד, לדוגמה, די ברוב רגיל).

על פי כללי המשפט האנגלי נאסר על המושבעים לגלות את שהתרחש בחדר הדיונים של המושבעים - וגילוי הדברים שנאמרו במהלך הדיון מהווים עבירה פלילית שעונשה מאסר. בארצות הברית אין מניעה לדון בדיונים לאחר תום המשפט.

משפט פלילי בארצות הברית

בארצות הברית, משפט בפני מושבעים בהליכים פליליים וכן בחלק מההליכים האזרחיים מחויב על פי פרק 3 לחוקה והתיקונים השישי והשביעי לחוקה.

במספר קטן של מדינות בארצות הברית, ובמשפט פדרלי, לפני העמדה לדין פלילי מכונס חבר מושבעים גדול הקובע אם יש בסיס ראייתי להגשת כתב אישום. אם חבר המושבעים הגדול מחליט שיש די ראיות, נקבע דיון בפני "חבר מושבעים קטן" ("petit jury"). לעיתים יתכנס חבר מושבעים שלישי על מנת לקבוע את העונש לאחר קביעת האשמה.

משפט אזרחי בארצות הברית

התיקון השביעי לחוקת ארצות הברית קובע את זכותו של בעל דין (תובע או נתבע במשפט אזרחי) כי עניינו ישמע ויקבע על פי אומד דעת חבר מושבעים.

עם זאת, אין זו חובה להישפט בידי חבר מושבעים. הנאשם יכול לבחור אם ברצונו להישפט בידי שופט במקום חבר מושבעים.

גזר הדין

על פי חלק משיטות המשפט בארצות הברית המושבעים צריכים לקבוע הן את פסק הדין והן את גזר הדין. לאור פסיקת בית המשפט העליון, כאשר מדובר בעונש מוות - רק מושבעים יכולים להטילו על נאשם.

באנגליה, המושבעים יכולים לקבוע רק את הקביעות העובדתיות המשמשות בסיס לפסק הדין, והשופט לבדו יכול להכריע בעניין גזר הדין. במשפט האזרחי האנגלי, המושבעים ממליצים על היקף הפיצוי במקרים של הוצאת לשון הרע או הוצאת דיבה.

חבר מושבעים בישראל

עם תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל בחר השלטון האנגלי שלא לעשות שינויים משמעותיים בשיטת המשפט, ובחלק גדול מהתחומים נשארה בתוקפה שיטת המשפט שקדמה לשלטון האנגלי.

כך למשל נשאר בתוקפו המשפט האזרחי העות'מאני (המג'לה - אשר בוטלה לבסוף רק בשנת 1980), קיומו של הדין הדתי לצד הדין האזרחי, ואף סדרי הדין נותרו כמו שהם (חלקים מחוק הפרוצדורה העות'מאנית בוטלו רק בשנות ה-70 וחלקים הנוגעים לסדרי דין אזרחיים, ובייחוד סעיף 80 הנוגע לראיות נותרו בתוקפם עד ימינו).

מדיניות זו הייתה חלק ממדיניות הבריטים שלא להחיל את שיטת המושבעים במושבות. אחד הצידוקים ההיסטוריים לראיית השיטה כמגינת האזרח, היא משום שבניגוד לשופטים, שהם פקידי המלך, המושבעים הם "בני מעמדו" (peers) של הנאשם, ולכן יגנו עליו משרירות-לב של המלך (שהוא המאשים במשפט). לו הייתה שיטה זו מיושמת במושבות, התוצאה הייתה שכל נאשם במרי נגד השלטון היה עלול לצאת זכאי. שיטת המושבעים כן הוחלה במושבות אמריקה הצפונית, מאחר שאזרחי המושבות היו נתינים בריטיים (האינדיאנים המקומיים לא נחשבו כאזרחים ולכן לא יכלו להוות חלק מחבר המושבעים).

ראו גם

• וואר דיר ("Voir Dire")
• חבר מושבעים גדול
• איון על ידי מושבעים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חבר מושבעים בוויקישיתוף

• יורם שורק, ‏דברים שיורמים יודעים: למה אין מושבעים בישראל?, באתר "הידען"
• מושבעים בקליפורניה
• מושבעים בבלגיה
• מושבעים באנגליה ובווילס(הקישור אינו פעיל)
• הגנה מן הצדק מול סמכות ה-Nullification של חבר המושבעים – זיכוי אדם שביצע עברה על בסיס שיקולים חיצוניים לאשמה
• שיטת המושבעים בארצות הברית נעלמת והולכת, והמומחים מודאגים
• פנחס טופורק, שיטת חבר מושבעים בישראל – הצדקות ואתגרים, רשות הרבים, 1 בספטמבר 2023
• חבר מושבעים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חבר מושבעים, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.