פרק 3 לחוקת ארצות הברית

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העמוד השלישי של חוקת ארצות הברית המקורית, מכיל את כל פרק 3.

הפרק השלישי של חוקת ארצות הברית מכונן את הרשות השופטת של הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שמורכבת מבית המשפט העליון של ארצות הברית – בית המשפט היחיד שמוזכר במפורש בחוקה – ומהערכאות הכפופות לו, שבסמכות הקונגרס להקים. הוא קובע כללים לגבי הסמכויות של בתי המשפט הפדרליים והתיקים שלגביהם בסמכותם להחליט. נוסף על כך, מגדיר הפרק מהי בגידה, וקובע מגבלות על שיפוט וענישה של בוגדים. הפרק השלישי הוא הקצר ביותר (369 מילים) מבין שלושת הפרקים המגדירים את שלוש רשויות הממשל, אך הפרשנות, הפרקטיקה והפסיקה יצקו לסעיפיו משמעות רבה מעבר למה שמוגדר בפרק במפורש, כגון הסמכות של בתי המשפט לביקורת שיפוטית על חוקי הקונגרס, שהוכרה בפסק דין מרבורי נגד מדיסון בהתבסס על פרק זה.

החלק הראשון של הפרק מאציל את סמכויות השיפוט לבית משפט עליון יחיד וקובע שערכאות פדרליות נמוכות יותר יוקמו על פי שיקול הדעת של הקונגרס. הוא קובע גם שלשופטים פדרליים תהיה קביעות בתפקידם, כל עוד התנהגותם הולמת, ושהם יקבלו שכר, שלא ניתן להפחיתו במהלך כהונתם.

החלק השני של הפרק קובע את תחום המקרים שבהם יש לרשות השופטת הפדרלית סמכות להתערב. חלק זה פורש ככולל מגבלה המאפשרת לבתי המשפט לעסוק רק ב"תיקים ומחלוקות" ממשיים, ולא במקרים היפותטיים, כאלו שנוגעים למחלוקות עתידיות, בקשה לחוות דעה מייעצת וכדומה. מגבלה זו היא הבסיס לדין לגבי זכות העמידה בבתי משפט פדרליים ועקרונות השפיטות במשפט האמריקאי, והיא פורשה כחיונית לשמירה על האיזונים והבלמים בממשל של ארצות הברית. חלק זה כולל גם רשימה של תחומים ספציפיים שבהם יש לבתי המשפט הפדרליים סמכות, כמו, בין השאר, בכל התיקים שנוגעים לחוקה עצמה, לחוקים פדרליים, לאמנות, לתיקים שבהם ארצות הברית עצמה היא בעלת דין ולתיקים הנוגעים לאזרחים ממדינות שונות. בחלק זה מוגדר גם תחום מצומצם יותר של מקרים שבהם לבית המשפט העליון יש "סמכות שיפוט מקורית", כלומר שניתן לפנות בהם ישירות לבית המשפט העליון כערכאה ראשונה, ושבמקרים אחרים בית המשפט העליון ישמש כסמכות העליונה לערעורים. החלק השני קובע גם שהליכים הנוגעים לעבירות פליליות ייערכו בפני מושבעים, וכן שהליכים אלו יערכו במדינה שבה נעשתה העבירה.

החלק השלישי של הפרק מגדיר מהי "בגידה בארצות הברית" באופן מצומצם, וקובע מגבלות על ענישה של בוגדים, וזאת במטרה למנוע שימוש לרעה בחקיקה נגד בגידה ורדיפה של צדדים למחלוקת תחת הגדרה רחבה יותר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמוד הראשון מתוך "תוכנית וירג'יניה" שהוצגה בוועידת החוקה. התוכנית, שנהגתה על ידי ג'יימס מדיסון הייתה הבסיס לרבים מהדיונים בוועידה, כולל הדיונים על מערכת המשפט. היא הוצגה בוועידה על ידי אדמונד רנדולף.

לפני אשרור החוקה לא הייתה רשות שופטת פדרלית עצמאית, ורשות כזו אינה מוזכרת בתקנון הקונפדרציה. במחלוקות מסוימות, בעיקר אלו שנגעו למשפט ימי ולתפיסת שלל בלב ים, הקונגרס הקונטיננטלי שימש כערכאה עליונה לערעורים על החלטות בתי המשפט של המדינות, ולשם כך הוקמו ועדות מיוחדות של הקונגרס.[1] בשלוש עשרה המושבות, ולאחר מכן במדינות שנאבקו על עצמאותן מול בריטניה, אי-עצמאותם של שופטים ושל מערכת המשפט מהשלטון הייתה אחת מהתלונות הבולטות נגד הכתר הבריטי, ותלונה זו אף מופיעה בהכרזת העצמאות של ארצות הברית. עם זאת, עצמאותה של מערכת המשפט מהעם ונציגיו לא הייתה בראש מעייניהם של המהפכנים. ג'ון אדמס כתב ב-1776 ש"על הסמכות השיפוטית להיות נפרדת הן מהרשות המחוקקת והן מהרשות המבצעת, ועצמאית משתיהן, על מנת שתוכל להוות מגבלה על שתיהן, כפי ששתיהן צריכות להוות מגבלה על זו",[2] אך דעה זו לא הייתה רווחת, ורוב המתיישבים העדיפו חיזוק של התלות של הרשויות השופטות של המושבות במחוקקים, נציגי העם, בד בבד עם החלשת תלותן ברשות המבצעת. ההיסטוריון גורדון ס. ווד (אנ') כתב ש"למהפכנים לא הייתה כוונה להפחית מההתערבות המחוקקים במבנה ובפעולות של בתי המשפט, ולמעשה הם התכוונו להגבירה".[3] נטייה זו השתנתה בשנים שבין הכרזת העצמאות לכינוסה של ועידת החוקה, כאשר גברו הקולות שקראו להבטחת העצמאות של השופטים הן מהמחוקקים והן מהממשלה, בעיקר על ידי הבטחת קביעות לכל החיים והבטחת שכרם.[4]

הצירים בוועידת החוקה הסכימו שנחוצה רשות שופטת פדרלית ושעל החוקה לקבוע את עצמאותה של רשות זו על ידי הבטחת הקביעות של משרות השופטים לכל החיים ועל ידי הבטחת שכרם.[5] עבור חלק מהצירים, בראשם ג'יימס מדיסון, הבעיה העיקרית במצב שקדם לחוקה הייתה חוסר היכולת להבטיח שהמדינות יקיימו את החוקים הפדרליים. בנוסף, מדיסון חשב שחוקי המדינות, המשתנים תכופות, לוקים בהרבה מקרים באי-צדק ובפגיעה בזכויות האזרחים. טענות אלה הובילו אותו לנסח מספר הצעות שתכליתן שמירה על העליונות של החוק הפדרלי, בכללן הצעה לכינון של רשות שופטת לאומית, שבסמכותה לכל הפחות לשמוע ערעורים בנושאים הקשורים לאינטרס הלאומי. הצעה זו הוצגה לראשונה בוועידת החוקה, יחד עם סעיפים רבים נוספים, כחלק מתוכנית וירג'יניה.[6] באותו היום שבו הציג אדמונד רנדולף את התוכנית הזו, הציע צ'ארלס קוטוורת' פינקני תוכנית מתחרה, שהסכימה לגבי הצורך בבית משפט פדרלי עם הגנות על עצמאות שופטיו ויכולת לבקר את חוקי המדינות במקרים מסוימים, אך הותירה את הכוח להקים בית משפט כזה בידי הקונגרס.[7][8]

על אף שהצירים הסכימו על נחיצותו של בית משפט פדרלי, הם לא הסכימו על גבולות סמכותו, וחלקם, בייחוד נציגי המדינות הקטנות יותר, חששו שסמכות שיפוטית רחבה מידי תביא לפגיעה בריבונות של המדינות ולהפקדת כוח רב מידי בידי השלטון הפדרלי. חלק ניכר מהדיונים נסב על שאלת קיומן של ערכאות נוספות מלבד בית המשפט הפדרלי העליון, רעיון שנתפס על ידי חלק מהצירים כאיום על סמכות בתי המשפט של המדינות. כך למשל, ג'ון ראטלדג' ורוג'ר שרמן סברו שעל החוקה לאסור את הקמתן של ערכאות נמוכות והעדיפו הקמה של בית משפט עליון יחיד שידון בערעורים בלבד.[9] תוכנית ניו ג'רזי, שנוסחה על ידי ויליאם פטרסון ושיקפה את עמדתן של המדינות הקטנות, כללה רשות שופטת מצומצמת בהרבה מזו שהוצגה בתוכנית וירג'יניה, עם בית משפט פדרלי יחיד שסמכותו מוגבלת.[10] תוכנית זו נדחתה, אך ההשגות של חלק מהצירים לגבי הקף הסמכות של הרשות השופטת נותרו, והנוסח הסופי של הפרק משקף פשרה בין הצדדים, שמכונה לעיתים קרובות "הפשרה המדיסונית" (The Madisonian Compromise), על שם ג'יימס מדיסון.[11][12][13]

בדיונים על אשרור החוקה התקיים פולמוס לגבי סמכותם של בתי המשפט הפדרליים בכלל והסמכות לביקורת שיפוטית בפרט. אנטי-פדרליסטים העלו מספר טענות נגד מערכת המשפט המוצעת בחוקה, שהמרכזיות ביניהן הן שהמערכת הפדרלית תפגע בזכות למשפט בפני מושבעים ושהסמכות הרחבה של בתי המשפט הפדרליים תפגע בסמכות מערכת של המדינות.[14] הכותב האנטי-פדרליסט ברוטוס (אנ') התנגד לחוקה, בין השאר בטענה שבית המשפט יהיה ערכאת ערעור עליונה שאינה נתונה בעצמה לכל ביקורת, שהשופטים יפרשו את החוקה והחוק, לא רק על פי פירושם המילולי, אלא על פי שיקוליהם והבנתם את הרוח והכוונה של החוקה, ושבתוך כך הם יטו להעצים את הממשל הפדרלי ולפגוע בכוחן של המדינות.[15] אלכסנדר המילטון (תחת הפסבדונים "פובליוס") ענה לטענות אלה בכתבי הפדרליסט מס' 78 – טקסט שנחשב למכונן בהיסטוריה של הפרשנות החוקתית בארצות הברית, ואשר צוטט על ידי שופטי בית המשפט העליון יותר מכל חלק בכתבי הפדרליסט.[16] בהשראת מונטסקייה,[א][17] הסביר המילטון שהרשות השופטת, מעצם טבעה, היא החלשה ביותר מבין שלוש הרשויות ולכן הפחות מסוכנת מביניהן:[18]

כל מי שיבחן בעיון את המחלקות השונות של הכוח [בממשל], יתפוס בהכרח שבממשלה שבה הן נפרדות זו מזו, הרשות השופטת, מטבע תפקודיה, תהיה תמיד הכי פחות מסוכנת לזכויות הפוליטיות של החוקה; שכן לה היכולת הפחותה ביותר להפריע או לפגוע בהן. הרשות המבצעת לא רק מחלקת את תוארי הכבוד, אלא גם מחזיקה בכוח החרב של הקהילה. הרשות המחוקקת לא רק שולטת בארנק, אלא גם קובעת את הכללים שלפיהם מוסדרות החובות והזכויות של כל אזרח. לרשות השופטת, לעומת זאת, אין כל השפעה על החרב או על הארנק; היא אינה מכווינה לא את הכוח ולא את העושר של החברה; והיא לא יכולה לקבל החלטות פעילוֹת כלשהן. ניתן לאמר באמת, שאין לה לא כוח ולא רצון, אלא שיפוט בלבד; ובסופו של דבר, היא תלויה בהכרח בסיוע של הזרוע הביצועית, אפילו לצורך מתן אפקט ממשי לשיפוטיה.

המקור באנגלית
Whoever attentively considers the different departments of power must perceive, that, in a government in which they are separated from each other, the judiciary, from the nature of its functions, will always be the least dangerous to the political rights of the Constitution; because it will be least in a capacity to annoy or injure them. The Executive not only dispenses the honors, but holds the sword of the community. The legislature not only commands the purse, but prescribes the rules by which the duties and rights of every citizen are to be regulated. The judiciary, on the contrary, has no influence over either the sword or the purse; no direction either of the strength or of the wealth of the society; and can take no active resolution whatever. It may truly be said to have neither FORCE nor WILL, but merely judgment; and must ultimately depend upon the aid of the executive arm even for the efficacy of its judgments.
— אלכסנדר המילטון, כתבי הפדרליסט מס' 78

הדיונים על מקומה של מערכת המשפט האמריקאית בהסדרים החוקתיים בארצות הברית ובמערכת הפרדת הרשויות נמשכים גם כיום, והפרשנות שניתנת לפרק זה מהווה נדבך מרכזי בדיונים אלה.[19] שופט בית המשפט העליון פליקס פרנקפורטר כתב באחת מחוות דעותיו על פרק 3, שההוראות המצויות בו הן מהברורות והספציפיות ביותר בחוקה, ושבניגוד לחלקים אחרים בחוקה שבהם נוקטת החוקה במושגים כלליים, שמשמעותם מעומעמת במכוון והתבררה עם הזמן והניסיון, החוקה מגדירה בדיוק רב את מה שנוגע לסמכות השיפוטית.[20] דעה זו אינה מקובלת על כולם, והמשפטן רוברט קלינטון אף כתב עליה ש"דבר אינו רחוק יותר מהאמת".[21] במהלך ההיסטוריה של ארצות הברית, יצקו פרשנים ובתי המשפט משמעויות לסעיפים השונים בפרק, וחלקים ממנו הפכו בסיס לדוקטרינות משפטיות רחבות הקף, שלהן משמעות רבה במשפט החוקתי והפרדצדורלי באיחוד.[ב]

חלק ראשון: מערכת המשפט הפדרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק הראשון מכיל סעיף יחיד, ומקובל לחלקו לשלושה חלקים (פסוקיות): הראשון מאציל את הסמכות השיפוטית על בית המשפט העליון ועל ערכאות הכפופות לו, שאותן בסמכות הקונגרס לכונן; השני קובע ששופטים פדרליים יהנו מקביעות לכל החיים, כל עוד התנהגותם ראויה; והשלישי קובע שהשופטים הפדרליים יקבלו שכר, אשר לא יופחת במהלך כהונתם.

הסמכות השיפוטית הפדרלית בידי בית המשפט העליון והערכאות הנמוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח השיפוטי של ארצות הברית יהיה נתון בידי בית משפט עליון אחד, ובידי בתי משפט הנמוכים, שהקונגרס רשאי מעת לעת להסמיך ולהקים.

המקור באנגלית
The judicial Power of the United States, shall be vested in one supreme Court, and in such inferior Courts as the Congress may from time to time ordain and establish.
— חוקת ארצות הברית.
דיוקן של ג'יימס מדיסון כחבר בית הנבחרים בשנת 1792. הפשרה שהושגה בוועידת החוקה, לפיה יהיה בית משפט עליון יחיד והקונגרס יוסמך לכונן את הערכאות הכפופות לו, נקראת על שמו, "הפשרה המדיסונית". למדיסון הייתה השפעה רבה על הליך ניסוח החוקה. ועידת החוקה התנהלה בדלתיים סגורות ובחלונות מוגפים, ועל מנת שהצירים ירגישו חופשיים לדבר, הם נשבעו לשמור על סודיות מוחלטת של הדיונים במהלכה ולאחריה. התיעוד של הדיונים בכתב ידו של מדיסון נערך ופורסם ארבע שנים לאחר מותו. זהו כיום המקור ההיסטורי העיקרי למה שהתרחש במהלך הדיונים.[24]

חלק זה מכונה "vesting clause" (פסוקית ההסמכה או ההאצלה). יחד עם סעיפים דומים בפרק הראשון ובפרק השני של החוקה, אשר מעניקים את סמכויות הרשות המחוקקת לקונגרס ואת סמכויות הרשות המבצעת לנשיא ארצות הברית, פסוקית זו מגדירה את מערכת הפרדת הרשויות בשיטת הממשל של ארצות הברית. ההכרה ברשות השופטת כרשות עצמאית ונפרדת היוותה חידוש, הן ביחס למערכת המשפט האנגלית, שבה מערכת המשפט הייתה חלק מהרשות המבצעת, אף שפעולות השיפוט הוכרו כתפקוד נפרד בתוך רשות זו,[25] והן ביחס לתקנון הקונפדרציה, שלא כלל רשות שופטת פדרלית עצמאית.[12]

באשר להגדרת המושג "הכוח השיפוטי" או "הסמכות השיפוטית" (The judicial Power), כתב השופט סמואל מילר, שזהו הכוח של בית משפט להחליט ולהכריז את הדין באשר לתיק שהובא בפניו להכרעה על ידי שני צדדים.[26] הגדרה זו אומצה על ידי בית המשפט העליון בפסק דין מסקרט נגד ארצות הברית (Muskrat v. United States) משנת 1911.[27] בפסק דין זה ביאר בית המשפט את המושג לאור החלק השני של פרק זה כ"זכות להכריע מחלוקות ממשיות שעולות בין בעלי דין שונים, כפי שהיא מוסדה בבתי משפט עם סמכות שיפוט [jurisdiction] מתאימה".[28][ג]

בוועידת החוקה נחלקו הצירים בשאלה האם החוקה תכונן בית משפט פדרלי עליון אחד או תכונן מערכת שיפוטית ענפה. הצירים הסכימו שדרוש בית משפט פדרלי כלשהו ושלא ניתן להסתפק רק בבתי המשפט של המדינות. הם הסכימו גם שיש לספק הגנות לעצמאות של בית משפט זה. אולם, בעוד שהנציגים שנטו יותר לפדרליזם, עם ממשל מרכזי חזק יחסית, תמכו בהקמה של מערכת שיפוטית ענפה ובעלת סמכות רחבה יחסית, אחרים חששו שכוח זה יצמצם את עצמאותן וריבונותן של המדינות השונות באופן לא ראוי. הפשרה שעליה הוסכם בוועידת החוקה היא שיוקם בית משפט עליון אחד ובו שופטים הממונים על ידי הנשיא בהסכמת הסנאט (ראו פרק 2, חלק שני, סעיף 3), ושבמקום להכריע לגבי היקף הרשות השופטת הפדרלית מעבר לכך, תינתן לקונגרס הסמכות להקים בחוק ערכאות נוספות, שיהיו כפופות לבית המשפט העליון.[30][31] מנסחי החוקה השאירו בידי הקונגרס החלטות נוספות, כגון מספר השופטים שמכהנים בבית המשפט העליון, מלבד נשיא בית המשפט שמוזכר במפורש בפרק 1 לחוקה (חלק שלישי, סעיף 6), דרכי הערעור על החלטות, והכללים שמאפשרים גישה של עותרים לבתי המשפט.[32]

ישנה מידה של אי-הסכמה בשאלה האם הסמכות של הקונגרס לכונן את הערכאות הפדרליות הנמוכות מהווה משקל נגד לעצמאות של מערכת המשפט, האם הקונגרס יכול לנתב מחלוקות שנמצאים בסמכות השיפוט של המערכת הפדרלית למדינות על ידי כך שימנע הקמה של ערכאות נמוכות, והאם הפשרה שהושגה בוועידת החוקה מאפשרת לקונגרס "להפשיט" את בית המשפט מחלק מסמכויותיו (ראו גם פסוקית החריגים למטה). לפי הפרשנות המקובלת, משמעות "הפשרה המדיסונית" שהושגה היא שהקונגרס רשאי, אך לא חייב, לכונן ערכאות נמוכות, ולכן רשאי גם לעצב את מערכת המשפט הפדרלית באופן שמשפיע על יכולתה להפעיל את הסמכות השיפוטית. מנגד, היסטוריונים ומשפטנים הראו שמנסחי החוקה, מאשרריה ורבים מחברי הקונגרס שדנו בחוק מערכת המשפט של 1789, הבינו את פרק 3 בכללו כמחייב האצלה של הסמכות השיפוטית על המערכת הפדרלית, ולכן מחייב גם את הקונגרס לנקוט באמצעים הדרושים לכך. מבחינה מילולית, טענה זו נסמכת על ההבדל בין המילה "shall", שבדרך כלל מבטאת חובה, למילה "may", שמבטאת רשות. החוקה נותנת לקונגרס את הרשות לכונן ערכאות נמוכות, אך היא מחייבת את ההאצלה של כל הסמכויות השיפוטיות שמוזכרות בהמשך הפרק על הרשות השופטת, וכן היא מחייבת את הממשל לשמור על עליונותו של החוק הפדרלי; יוצא מכך שכאשר יצירת ערכאות נמוכות היא חיונית לצורך מימוש החובה החוקתית, הרשות שניתנה לקונגרס עשויה להפוך לחובה. חלק גדול מהנציגים שכיהנו בקונגרס הראשון (אם כי לא כולם) הבינו כך את הסעיף, אולם במרוצת השנים גברה הפרשנות לפיה יצירת ערכאות נמוכות נתונה לשיקול הדעת הבלעדי של הקונגרס.[11][33]

עבור חלק מפרשני החוקה, ההבחנה בסעיף זה בין בית משפט "עליון" (Supreme) לבתי משפט "נמוכים" (Inferior) היא המקור לסמכות של בית המשפט העליון להכתיב נהלים וסדרי משפט לבתי המשפט שכפופיים לו, כך שבמערכת המשפט קיימת היררכיה של פיקוח ושליטה, בדומה לרשות המבצעת.[34] אחרים טוענים שהסעיף מאציל סמכות על כל בית משפט שכונן על פיו באופן ישיר ועצמאי, ושלבית המשפט העליון אין סמכות לשלוט ולפקח על בתי המשפט האחרים.[ד] פסיקות בית המשפט העליון, למשל בפסק דין דיקרסון נגד ארצות הברית (שבו אישר מחדש בית המשפט את הלכת מירנדה), קבעו שלבית המשפט העליון יש סמכות מפקחת על בתי המשפט הנמוכים.[36]

קביעות ושכר השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטים, הן של בית המשפט העליון והן של הערכאות הנמוכות, יכהנו במשרותיהם לכל זמן שהתנהגותם ראויה, ובזמנים נקובים, הם יקבלו שכר בעבור שירותיהם, אשר לא יופחת במהלך כהונתם.

המקור באנגלית
The Judges, both of the supreme and inferior Courts, shall hold their Offices during good Behaviour, and shall, at stated Times, receive for their Services a Compensation which shall not be diminished during their Continuance in Office.
— חוקת ארצות הברית.
רוג'ר טוני, נשיא בית המשפט העליון בשנים 1836–1864, כתב מכתב חריף למזכיר האוצר סלמון צ'ייס, בו הוא הביע מחאה על חוק שאיפשר מיסוי של שופטים וטען שמיסויים אינו חוקתי (ב-1864, צ'ייס החליף את טוני בתפקיד נשיא בית המשפט). טוני חיבר את פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד (1857), שבו פסל בית המשפט חוק פדרלי, בפעם הראשונה מאז פסק דין מרבורי נגד מדיסון (1803); פסק הדין, שקבע שהחוקה אינה מעניקה אזרחות לאפרו-אמריקאים ולכן גם לא מבטיחה להם את זכויות אזרח, נחשב בעיני רבים לפסק הדין הגרוע בתולדות בית המשפט העליון.[37] טוני כיהן בתחילת מלחמת האזרחים האמריקנית, תקופה שבה התעמת בית המשפט מספר פעמים עם הרשויות האחרות, כולל בהקשר של פסק דין אקס פרטה מרימן.

משפט זה מבטא את שאיפת מנסחי החוקה להבטיח את העצמאות של השופטים במערכת המשפט הפדרלית, ותפיסתם שעצמאות זו חיונית עבור שלטון החוק.[38][30][39] מקובל לחלקו לשתיים: "פסוקית ההתנהגות הטובה" (Good behaviour clause), שעוסקת בקביעות של משרת השופטים לכל זמן של התנהגות טובה; ו"פסוקית הפיצוי" (Compensation clause), שעוסקת בשכר השופטים.

המשמעות המעשית של הקביעה שהשופטים יכהנו "בזמן התנהגות טובה" (during good behaviour) היא שיש להם קביעות לכל החיים. פרשנים הראו שמשמעות זו הייתה מקובלת על מנסחי החוקה, וטקסטים מהתקופה מראים על שימוש בביטוי זה במשמעות זהה. כך למשל, בחיבורו מ-1776, "מחשבות על ממשל" (אנ'), כתב ג'ון אדמס, ש"שכלם של השופטים לא צריך להיות מוסך על ידי אינטרסים מטלטלים; אל להם להיות תלויים באף אדם או גוף של אנשים. לתכליות אלה, עליהם לאחוז במעמדם לכל החיים במשרותיהם, או במילים אחרות, כתבי המינוי שלהם צריכים להיות לכל זמן שהתנהגותם טובה, ועל משכורתיהם להיות בטוחות וקבועות בחוק".[40] אלכסנדר המילטון אישר, בכתבי הפדרליסט מספר 79, שזוהי המשמעות של הביטוי ושהמטרה היא הבטחת עצמאות השופטים.[41]

הרעיון שניתן להגן על עצמאות השופטים על ידי קביעות לכל החיים היה מוכר למנסחי החוקה מהחוק האנגלי, שם על אף שבתי המשפט נחשבו לחלק מהרשות המבצעת, חוק ההסדר של 1701 קבע שלשופטים תהיה קביעות לכל החיים ומשנת 1760 חוק זה נאכף.[38] עם זאת, בחוקות של שלוש עשרה המושבות שופטים לא נהנו מאותה העצמאות, וכך גם באלו של חלק מהמדינות לפני ואחרי אשרור החוקה. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית, אחת התלונות כלפי מלך בריטניה היא ש"הוא גרם לשופטים שיהיו תלויים ברצונו בלבד לצורך קביעת משך כהונתם, גובה משכורתם ותשלומה".[42][43]

הדרך היחידה להדיח שופט מכהן היא באמצעות הליך ההדחה הקבוע בפרקים 1 ו-2 לחוקה,[44] לפיו נדרש רוב רגיל בבית הנבחרים על מנת להאשים בעל משרה ורוב של שני שלישים מחברי הסנאט. קיימת מחלוקת בלתי-פתורה בין פרשנים של החוקה בשאלה האם הביטוי "בזמן התנהגות טובה" מבטא סטנדרט שונה להדחה מזה המוכתב בפרק 2 לחוקה לגבי נושאי משרות אחרים ("פשעים ועוונות חמורים" – high crimes and misdemeanors).[45] מספר שופטים פדרליים הודחו על ידי הקונגרס. נכון ל-2022, 15 שופטים הואשמו בבית הנבחרים ו-8 מתוכם הורשעו בסנאט.[46]

החלק השני של המשפט מבסס את ההגנה על עצמאותם של השופטים באמצעות הקביעה ששכרם לא יופחת במהלך כהונתם. החוקה לא מתייחסת ישירות לשאלות לגבי מיסוי ופגיעה לא ישירה במשכורת של שופטים. ב-1862 עבר לראשונה חוק שאיפשר למסות שופטים, ונשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני כתב מכתב מחאה למזכיר האוצר סלמון צ'ייס, בו הוא טען שהלשון של החוקה אינה משתמעת לשני פנים ואוסרת על כך. השאלה עלתה ביתר שאת לאחר שעבר התיקון ה-16 לחוקה, שאיפשר לממשל הפדרלי להנהיג מס הכנסה.[38] בשתי עתירות שהגיעו לבית המשפט העליון בשנות ה-20 של המאה העשרים, קבע בית המשפט שלקונגרס אין סמכות למסות שופטים פדרליים. בפסק דין אוונס נגד גור (1920), כתב ויליס ואן דוונטר עבור רוב של השופטים, שמטרת הסעיף העיקרית היא "לא להיטיב עם השופטים, אלא... למשוך אנשים טובים ומוכשרים לכיסאות השופטים ולקדם את עצמאותם במעשיהם ושיפוטם".[47] הוא סיכם שמיסוי שופטים פדרליים אינו חוקתי. השופטים הולמס וברנדייס התנגדו להחלטה, בטענה שהחוקה אינה דורשת לפטור שופטים ממיסים שמוטלים באופן שווה על כולם. בפסק דין מיילס נגד גרהאם חזר בית המשפט על קביעה זו.[48] בהמשך המאה העשרים הפך בית המשפט את ההחלטות האלו. בפסק הדין האחרון בנושא, "ארצות הברית נגד הטר", כתב סטיבן ברייר עבור הרוב, שחוק המטיל מס, בין השאר, על שופטים פדרליים, אינו חוקתי רק אם הוא מפלה את השופטים לרעה. הפסיקה פסלה חוק אחד, משום שהוא החריג שופטים מהאפשרות לפטור שניתנה לרוב העובדים הפדרליים האחרים, ואישרה חוק אחר שתחולתו לגבי שופטים זהה לתחולתו לגבי עובדים אחרים.[49][50]

בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בית המשפט העליון של ארצות הברית

בחוקה לא מוזכר מקום מושבו של בית המשפט העליון וגם לא מועדי מושבו. בית המשפט העליון התכנס לראשונה בפברואר 1790, בבניין ה-Royal Exchange בניו יורק (למעלה משמאל). בהמשך השנה עבר בית המשפט לפילדלפיה. השופטים התכנסו ראשית בהיכל העצמאות (למעלה מימין – חדר האספות של ההיכל, שבו גם התכנסה ועידת החוקה) ולאחר מכן בבניין העירייה הישן (שורה אמצעית מימין). לאחר שעברה הממשלה לוושינגטון די. סי., ישב בית המשפט העליון בבניין הקפיטול (בשורה האמצעית משמאל – אולם הסנאט הישן, שבו ישב בית המשפט העליון בשנים 1860–1935). בשנת 1935 עבר בית המשפט לבניין משלו (למטה), בו הוא יושב כיום.

החוקה מציינת במפורש שיהיה בית משפט עליון אחד. במשתמע, החוקה גם קובעת שיהיה לבית המשפט העליון נשיא אחד, שכן היא מזכירה בפרק 1 שנשיא בית המשפט העליון יכהן כיושב ראש במשפטי הדחה של נשיא מתפקידו. כתוצאה מכך, בית המשפט העליון שואב את סמכותו להתקיים ישירות מהחוקה, ולקונגרס אין סמכות לפרקו. עם זאת, החוקה לא מציינת דבר בנוגע להרכב של בית המשפט העליון או בנוגע למועדי המושבים של בית המשפט העליון ומקום כינוסם, ולקונגרס יש סמכות להחליט בעניינים אלו. חוק מערכת המשפט של 1789 קבע שבבית המשפט יהיו חמישה שופטים (Associate Justices) בנוסף לנשיא בית המשפט. ב-1801 הפחית הקונגרס את מספר השופטים בבית המשפט העליון (כולל הנשיא) לחמישה, אך החוק בוטל באותה שנה, לפני שהספיק מספר השופטים להשתנות. מאז שינה הקונגרס מדי פעם את מספר השופטים, כאשר מספר השופטים הרב ביותר היה עשרה, בזמן מלחמת האזרחים. ב-1866 שונה המספר לשבעה שופטים, וב-1869 הוא שונה לתשעה. מאז ועד היום עמד מספר השופטים על תשע, ללא שינוי, למרות ניסיונות שונים לשנות את הרכבו (הניסיון הבולט ביותר היה ב-1937, בתקופת כהונתו של פרנקלין דלנו רוזוולט).[51] ניסיונות לשנות את הרכב בית המשפט העליון, בעיקר כשהם מונעים משיקולים פוליטיים, נקראים בשיח הציבורי "court-packing".

ערכאות נמוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס השתמש בסמכותו לכונן מערכת משפט פדרלית בעלת מספר ערכאות כבר בקונגרס הראשון. חוק מערכת המשפט של 1789 (אנ'), שנחתם על ידי ג'ורג' וושינגטון ב-24 בספטמבר 1789, כונן את המערכת הזו. הוא קבע את הרכב בית המשפט העליון, מועדי מושביו, וכונן 13 מחוזות משפט ב-11 המדינות שאשררו עד אז את החוקה, כשבכל אחד מהם בית משפט מחוזי. בנוסף, החוק יצר שלושה בתי משפט של "סבבים" – Circuit Courts – שהיו מוסד משפטי ייחודי לארצות הברית ולא מוכר מההיסטוריה של המשפט האנגלי או המשפט של הקולוניות. במקור, בתי משפט אלה שמעו הן ערעורים מבתי המשפט המחוזיים והן תיקים שהגיעו אליהם ישירות, ובכל אחד מהם כיהנו שני שופטים מבית המשפט העליון שערכו, בזמנים שבין מושבי בית במשפט העליון, סבב בין המחוזות שתחת סמכותם ושמעו תיקים יחד עם השופט המחוזי.[52] ב-1891 הוחלפו בתי משפט אלה בבתי משפט לערעורים, ושופטי בית המשפט העליון הפסיקו לערוך סבבים (אך בתי המשפט לערעורים שמרו על השם "Circuit courts").[ה] החוק עודכן ותוקן מאז מספר פעמים, אך המבנה של מערכת המשפט הפדרלי נותר דומה לזה שבחוק המקורי.[53][34]

המערכת הורחבה במהלך השנים, והיא כוללת, נכון ל-2022, בית משפט עליון עם נשיא אחד ושמונה שופטים נוספים, 13 בתי משפט לערעורים ("סבבים") ו-94 בתי משפט מחוזיים. בנוסף, במהלך השנים כונן הקונגרס בתי משפט לעניינים מיוחדים, כגון "בית המשפט לערעורים לשעת חירום" שפעל באופן זמני במהלך מלחמת העולם השנייה ועסק בעניינים הקשורים לפיקוח מחירים ופיקוח על שכר; "בית המשפט הזמני לשעת חירום", שפעל בתחומים שונים כחלק מחוק הייצוב הכלכלי של שנת 1970; "בית המשפט לערעורים של הסבב הפדרלי", שהוקם ב-1982 ומהווה את הערכאה היחידה לערעורים בענייני פטנטים, סימנים מסחריים, חוזים ממשלתיים ועוד; ו"בית המשפט לפיקוח על מודיעין זר" (FISA Court), שהוקם ב-1978 ומפקח על בקשות של קהילת המודיעין האמריקאית למעקב אחרי מרגלים. בתי משפט אלה מכונים "בתי משפט של פרק 3" (Article III Courts), והם מחויבים לשמור על כל המגבלות בפרק זה. ישנם בתי משפט פדרליים אחרים, שהבסיס להם הוא פרק 1 או פרק 4 (לדוגמה, בתי משפט לפשיטות רגל ומיסים).[54]

ביקורת שיפוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
 ראו גם – ביקורת שיפוטית, פסק דין מרבורי נגד מדיסון
למעלה: ג'ון מרשל, הנשיא הרביעי של בית המשפט העליון, שכתב את פסק דין מרבורי נגד מדיסון. בפסק הדין נפסלו לראשונה חלקים מחקיקה של הקונגרס, נקבע שהחקיקה חייבת לעלות בקנה אחד עם החוקה ושלבית המשפט סמכות לבקרה. למטה: פסל של ג'ון מרשל וברקע לו ציטוט מתוך פסק דין מרבורי נגד מדיסון חרוט על קיר בבניין בית המשפט העליון – "זה בהחלט בגדרה ומחובתה של הרשות השופטת לאמר מהו החוק".

החוקה לא מציינת במפורש שלרשות השופטת הפדרלית יש סמכות לביקורת שיפוטית על רשויות הממשל האחרות – כלומר הסמכות לבחון החלטות של הקונגרס ושל הרשות המבצעת, ובכלל זאת הסמכות לפסול חוקים ותקנות, בנימוק שהם אינם חוקתיים.[55] עם זאת, החוקה גם לא מציינת מפורש שאין לרשות השופטת סמכות כזו. החוקה כן מציינת, בפרק 4, שהחוקה והחוקים של ארצות הברית הם החוק העליון, ובהתאם מכפיפה את השופטים בבתי המשפט של המדינות לחוק זה, ומחייבת אותם לפסוק על פיהם במקרה של קונפליקט בין חוק המדינה לחוקה או לחוקי הקונגרס.[56]

מדברים של מנסחי החוקה וכן ממסמכים שמתעדים את הדיונים על אשרור החוקה, עולה שבני התקופה הבינו את "הסמכות השיפוטית" הפדרלית ככוללת את הסמכות לביקורת שיפוטית. הן תומכי החוקה והן מתנגדיה האנטי-פדרליסטים הניחו בטיעוניהם שלבתי המשפט הפדרליים תהיה סמכות זו. לפני אשרור החוקה, בתי משפט במדינות פסלו מספר חוקים של הרשויות המחוקקות של מדינותיהם. בנוסף, חוק מערכת המשפט של 1789 נתן לבתי המשפט סמכות לביקורת שיפוטית באופן מפורש, ודיונים על חוקים שונים, כגון חוקי הזרים וההמרדה, בתקופת ראשית האיחוד, הניחו כי לבית המשפט העליון יש סמכות לביקורת שיפוטית.[55][57][58]

פסיקות ודיונים של בית המשפט העליון בשנים הראשונות לאיחוד הניחו גם כן שלרשות השופטת הפדרלית יש סמכות לביקורת שיפוטית. עם זאת, בית המשפט העליון הכריז לראשונה על סמכותו לביקורת שיפוטית רק ב-1803, בפסק דין מרבורי נגד מדיסון. ג'ון מרשל, שכתב את פסק הדין, קבע במהלכו שהנשיא היה חייב על פי חוק להעניק כתב הסמכה לעותר, ויליאם מרבורי; אולם, הוא קבע, לבית המשפט אין אפשרות להוציא צו עשה למשיב, מזכיר המדינה ג'יימס מדיסון, שכן החלק בחוק מערכת המשפט שהסמיך את בית המשפט העליון להוציא צווים כאלה לא היה חוקתי מסיבות אחרות. כתוצאה מכך, קבע מרשל שחלק זה בחוק בטל. מרשל הסביר את הסמכות של בית המשפט העליון לביקורת שיפוטית, ראשית, על סמך ההיגיון הפנימי של החוקה ושל שיטת הממשל. לדבריו, החוקה לא הייתה משרתת כל מטרה אם ניתן היה לעקוף את המגבלות שנמצאות בה בכל עת. כיוון שהחוקה היא החוק העליון, שאינו ניתן לשינוי באמצעים רגילים, "חקיקה המנוגדת לחוקה אינה החוק". בנוסף, מרשל נימק את הסמכות לביקורת שיפוטית על פי הטקסט של חלק 2, סעיף 1, בפרק זה, אשר קובע כי למערכת המשפט הפדרלית יש סמכות שיפוט בכל המקרים "שנובעים [arising under] מחוקה זו". לפי מרשל "יהיה זה ראוותני במיוחד לחשוב שמנסחי החוקה התכוונו שיש להכריע לגבי מקרה כלשהו הנובע מהחוקה מבלי לבחון את המסמך שממנו הוא נובע". יוצא מכך, שמעצם ההרשאה לבחון מקרים שנובעים מהחוקה עולה כי בסמכות בית המשפט לפרש את החוקה עצמה ולקבוע האם החוקים, התקנות והפעולות של רשויות הממשל האחרות עומדים במגבלות החוקתיות.[59][60]

יחסי הרשות המחוקקת והרשות השופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מכוננת, באמצעות פרק 1 ופרק זה את הרשות המחוקקת והרשות השופטת כשתי רשויות נפרדות, אך היא גם יוצרת ביניהן מערכת יחסים, שבה הרשות השופטת מוגנת, מצד אחד, מפני התערבות יתרה של הקונגרס, והקונגרס רשאי, מצד שני, להסדיר את פעולת הרשות השופטת בדרכים שונות.

לקונגרס אין סמכות לשנות את הפסיקה של בתי המשפט או לחוקק חוקים המאפשרים לרשות המבצעת לעשות זאת. בשנת 1792 הקונגרס חוקק חוק שאיפשר לבוגרי מלחמת העצמאות של ארצות הברית שנפצעו, לעתור לבתי המשפט של הסבב הרלוונטי להם (circuit courts) כדי לבקש קצבה. לפי החוק, החלטות של בתי המשפט בעניינים אלו היו אמורות להיות נתונות לביקורת של מזכיר המלחמה, שהוא חלק מהרשות המבצעת. חלק מבתי המשפט סירבו לעסוק בעתירות, הן בנימוק שהחלטות מסוג זה אינן מתאימות למערכת המשפט והן בנימוק שהחלטות בתי המשפט אינן נתונות לביקורת מצד הרשות המבצעת. עתירה בנושא הגיעה לבית המשפט העליון בדרישה להורות לערכאות הנמוכות לטפל בבקשות לקצבה. בזמן שבית המשפט העליון דן בנושא, הקונגרס שינה את החוק, כך שהעתירה התייתרה. על אף שהתיק (Hayburn's Case) מעולם לא הוכרע בפסק דין, בתי המשפט הפדרליים התייחסו אליו בהמשך כתקדים לדחיית כל ניסיון לאפשר ביקורת של רשויות אחרות על החלטות שיפוטיות שניתנו.[61] בתיק המשמעותי האחרון בנושא משנת 1995, Plaut v. Spendthrift Farm, Inc., הסביר השופט אנטונין סקאליה (שכתב עבור הרוב) כי "מנסחי החוקה חיו בין ההריסות של מערכת עם סמכויות חקיקה ושיפוט מעורבבות... שאחרי המהפכה יצרו סכסוך פלגני ודיכוי מפלגתי". לפי סקאליה, בתי המחוקקים המהפכנים התערבו תכופות בהחלטות שיפוטיות, ומנסחי החוקה ביקשו לתת למערכת השיפוטית מעמד נפרד מתוך רצון לפתור בעיה זו. מכאן, לפי סקאליה, ההחלטה של מנסחי החוקה לתת את הסמכות השיפוטית "בידי בית משפט עליון אחד, ובידי בתי משפט הנמוכים" משקפת את העמדה לפיה לבתי המשפט יש את הסמכות לפרש את החוק ולהכריע על פיו, ולרשויות האחרונות אין כל סמכות להתערב בהחלטות סופיות של בתי המשפט ולפתוח אותן מחדש.[62] עם זאת, בעוד שהקונגרס לא יכול לצוות על בית המשפט לפתוח מחדש שתיקים שכבר נפסקו, הוא יכול לשנות את התוצאה המעשית של החלטות של בתי המשפט.[61]

הקונגרס יכול להחליט בחקיקה מה יהיה הרכבו של בית המשפט העליון, אלו ערכאות נמוכות קיימות, מהי סמכות השיפוט של כל אחת מהערכאות ואת זמני המושב של בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון. שינויים בהגדרת הסמכויות והזמנים יכולים להשפיע על תיקים שעומדים בפני בית המשפט (ראו גם: פסוקית החריגים למטה). לדוגמה, ב-1801 העביר הקונגרס חקיקה ששינתה את זמני המושב של בית המשפט העליון, ובכך עיכב החלטה שממנה חששו חברי הקונגרס. כתוצאה מכך, לא התכנס בית המשפט העליון במשך 14 חודשים.[32] כיוון שלרשות המחוקקת יש סמכות לכונן את הערכאות הנמוכות, מקובל שיש לקונגרס גם סמכות לקבוע עבורם כללים פרוצדורלים וכללים אחרים שקשורים בהסדרת תחום סמכותם.[63]

חלק שני: כוח השיפוט, סמכות שיפוט ותנאי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק זה שלושה סעיפים. הסעיף הראשון מפרט את תחום המקרים והמחלוקות שלהם רלוונטית הסמכות השיפוטית הפדרלית ובהם מותר לבתי המשפט הפדרליים להתערב. סעיף זה חשוב להלכות מאוחרות יותר לגבי שפיטות וזכות העמידה. הסעיף השני דן בתחום מצומצם יותר, שבו בית המשפט העליון הוא בעל "סמכות שיפוט מקורית" (original jurisdiction) – כלומר, תחום שבו הצדדים יכולים לפנות ישירות לבית המשפט העליון. הסעיף גם קובע שבכל שאר התחומים, בית המשפט העליון ישמש כערכאה הגבוהה ביותר לערעורים. הסעיף השלישי מחייב תנאים מסוימים, שעליהם להתקיים בבתי המשפט הפדרליים, כולל משפט בפני מושבעים.

סעיף 1: מקרים ומחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף זה מפרט תשע קטגוריות של "מקרים" (cases) או "מחלוקות" (controversies), שבהם יש למערכת המשפט הפדרלית סמכות שיפוט, ולכן הוא מכונה בספרות "Case or controversy clause".[ו] בציטוט המובא להלן, שני חלקי המשפט הצבועים באפור צומצמו על ידי התיקון ה-11 לחוקה, שמהווה את הבסיס לחסינות הריבונית של מדינות ארצות הברית:

הכוח השיפוטי יחול על כל המקרים, בתחום החוק ודיני היושר, אשר נובעים מחוקה זו, מהחוקים של ארצות הברית, ומהאמנות שנעשו, או שייעשו, תחת סמכותם; על כל המקרים הנוגעים לשגרירים, צירים אחרים וקונסולים; על כל המקרים הקשורים באדמירלות ובמשפט הימי; על מחלוקות שבהן ארצות הברית תהיה אחד הצדדים; על מחלוקות בין שתי מדינות או יותר; בין מדינה ואזרחים של מדינה אחרת, בין אזרחים של מדינות שונות, בין אזרחים של מדינה אחת הטוענים לקרקעות שהוענקו על ידי מדינות אחרות ובין מדינה או אזרחיה ומדינה זרה, אזרחיה או נתיניה.

המקור באנגלית
The judicial Power shall extend to all Cases, in Law and Equity, arising under this Constitution, the Laws of the United States, and Treaties made, or which shall be made, under their Authority; to all Cases affecting Ambassadors, other public Ministers and Consuls; to all Cases of admiralty and maritime Jurisdiction; to Controversies to which the United States shall be a Party; to Controversies between two or more States; between a State and Citizens of another State, between Citizens of different States, between Citizens of the same State claiming Lands under Grants of different States, and between a State, or the Citizens thereof, and foreign States, Citizens or Subjects.
— חוקת ארצות הברית

סמכות השיפוט של מערכת המשפט הפדרלית, כוללת גם מה שקשור לחוק ולמשפט המקובל וגם מה שקשור לתחום דיני היושר (equity), שבאנגליה ובחלק מהמדינות היה בידי בית משפט נפרד (Court of Chancery).[ז] בפסק דין האחים כהן נגד וירג'יניה (Cohens v. Virginia) משנת 1821, שבו הכריז בית המשפט העליון שבסמכותו לשמוע ערעורים על פסקי דין פליליים של בתי המשפט של המדינות, הסביר נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל שניתן לחלק את המקרים והמחלוקות שמופיעים בסעיף זה לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה, הסמכות תלויה בדין שמהווה את העילה לעתירה, והיא כוללת מקרים שבהם הדין נובע מהחוקה עצמה, מהחוקים של ארצות הברית ומאמנות. בקבוצה השנייה, הסמכות תלויה במאפיינים של הצדדים לעתירה, והיא כוללת עתירות שבהן הצדדים אינם אזרחים של מדינה אחת או מדינה אחת ואזרחיה.[65]

בנוגע לשאלה האם בתי המשפט הפדרליים מוסמכים באופן אוטומטי לשפוט בכל המקרים והמחלוקות המצוינים בסעיף זה, בית המשפט העליון ומשפטנים רבים ענו בשלילה. לפי פרשנותם, החוקה מגדירה את סמכות השיפוט הפדרלית המקסימלית האפשרית, והקונגרס רשאי להתקין בחוק את האמצעים שמאפשרים לבתי המשפט לשפוט בתיקים ומחלוקות שנמצאים בגדרה. הקונגרס לא יכול להעניק לבתי המשפט הפדרליים סמכויות שיפוט נוספות, מעבר לאלו שמוגדרים בחוקה; עם זאת, הקונגרס גם לא מחויב למצות את כלל התחום המצוין בסעיף זה, ובפועל הסמכויות שהוענקו בחקיקה לבתי המשפט הפדרליים היו תמיד צרות יותר מהמקסימום האפשרי על פי החוקה.[68]

סמכות שיפוט בנושאים פדרליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לערכאות הכפופות לבית המשפט העליון, שכונן הקונגרס בהתאם לפרק זה, כוננו גם בתי משפט פדרליים מכוחם של פרקים 1 ו-4 לחוקה, שעוסקים בעניינים שונים, כגון ניהול משפטים בטריטוריות של ארצות הברית,[ח] משפטים צבאיים, וניהול משפטים הנוגעים לזכויות ציבוריות (אנ') מסוימות (מחלוקות בין אזרחים לבין רשויות ממשל). בתי משפט אלה נקראים על שם הפרק בחוקה שממנו נגזרת סמכותם ולא כל הסעיפים בפרק 3 תקפים לגביהם (לדוגמה, מינוי של שופטים לא חייב להיות לכל החיים). לאור הקביעה בפרק זה שהכוח השיפוטי של ארצות הברית יהיה נתון בידי בית המשפט העליון והערכאות הכפופות לו, החוקתיות של בתי המשפט של פרק 1 לחוקה (Article I Courts) נידונה פעמים רבות, ובאופן כללי אישר בית המשפט העליון את חוקתיותם, תוך הצבת מגבלות וסייגים.[69] בתמונה מימין: ג'נביב רוז קליין (אנ'), השופטת הפדרלית הראשונה, שכיהנה בבית המשפט למכסים (אנ') – בית משפט של פרק 1. בתמונה משמאל: פלורנס אלן (אנ'), השופטת הפדרלית הראשונה שכיהנה בבית משפט של פרק 3.

החוקה מקנה למערכת המשפט הפדרלית סמכות שיפוט "על כל המקרים, בתחום החוק ודיני היושר, אשר נובעים מחוקה זו [ו]מהחוקים של ארצות הברית". בספרות המשפטית, סמכות שיפוט זו נקראת "השאלה הפדרלית" (Federal question jurisdiction). בוועידת החוקה היה מעט דיון על ניסוח זה, והצירים הסכימו שבנושאים הקשורים לחוקה ולחוק הפדרלי הסמכות השיפוטית העליונה היא מערכת המשפט הפדרלית ולא מערכת המשפט של כל מדינה באיחוד.[70]

בית המשפט העליון הבהיר במספר פסקי דין שסמכות השיפוט הנובעת מהשפה המצוטטת לעיל היא רחבה. בפסק דין "אוסבורן נגד הבנק של ארצות הברית" (Osborn v. Bank of the United States) משנת 1824, הסביר ג'ון מרשל שבכל מקרה או מחלוקת שבהם פירוש החוקה או החוק הפדרלי יכול להשפיע על ההכרעה יש סמכות למערכת המשפט הפדרלית. המקרה "נובע" (arising under) מהחוקה או מהחוקים, אם החוק או החוקה הם חלק מהתביעה המקורית, גם אם אין זה החלק העיקרי, ואפילו אם השאלה הפדרלית מהווה חלק קטן ושולי. בנוסף, בכל מקרה שבו החלטה של בית משפט של מדינה תלויה במידה מסוימת בפרשנות של החוק הפדרלי או החוקה, לערכאות הערעור הפדרליות יש סמכות לשמוע ערעורים על החלטות בתי המשפט של המדינה. בית המשפט העליון קבע גם שניתן להעביר תיקים מבתי משפט של המדינה לבתי המשפט הפדרליים בכל מקרה שבו ההגנה מעלה טיעונים הקשורים בחוק או בחוקה הפדרליים, גם אם בסיכומו של דבר טיעונים אלו לא הוכיחו עצמם כחיוניים להכרעה.[70]

על אף רוחב היריעה של תחום "השאלה הפדרלית" על פי סעיף זה, בפועל תחום המקרים שניתנים להעברה לבתי המשפט הפדרלי צר יותר. הסיבה לכך היא שהסמכות לקבוע אלו מקרים ומחלוקות יכולים להגיע למערכת הפדרלית נמצאת ברובה בידי הקונגרס, שרשאי לכונן את הערכאות הנמוכות ולהגדיר את תחום שיפוטן. בתי המשפט הפדרליים פירשו את השפה של החוקים שחוקק הקונגרס באופן צר מפירושם את השפה של החוקה.[70]

סמכות שיפוט לגבי אמנות וצירים דיפלומטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסוקית שמעניקה למערכת המשפט הפדרלית סמכות שיפוט במקרים שנובעים מאמנות בין-לאומיות הוכנסה לסעיף זה מאוחר יחסית בדיונים בוועידת החוקה, בעצתו של ג'ון ראטלדג'. ההצעה אושרה בוועידה פה אחד, ובכתבי הפדרליסט מס' 80 הסביר המילטון כי סמכות זו נדרשת כיוון שהיא קשורה ביכולת של הממשל הפדרלי לשמור על יחסי שלום עם מדינות זרות.[71][72] כאשר אמנה בין-לאומית מאושררת על ידי הסנאט, היא הופכת לחוק של ארצות הברית, ולרשות השופטת הפדרלית יש סמכות בלעדית לפרשה. עם זאת, בית המשפט הבהיר שכפי שלחוקה יש עליונות על החוקים שמחוקק הקונגרס, כך היא עליונה גם ביחס לאמנות, ובמקרה שבו קיימת התנגשות בין אמנה לבין החוקה, ההבט הלא-חוקתי של האמנה אינו תקף.[73][ט]

ההצעה לכלול פסוקית שמעניקה לרשות השופטת הפדרלית סמכות בנוגע לשגרירים של מדינות זרות וצירים דיפלומטיים אחרים נוספה לחוקה ביוזמתו של ויליאם פטרסון. כמו במקרה של אמנות, ההצדקה המרכזית לכך היא הצורך להעניק לרשויות הפדרליות את מלוא הסמכות בנושאים הקשורים ליחסי חוץ ולשימור השלום עם מדינות זרות. בית המשפט העליון הבהיר שהסעיף נוגע לצירים דיפלומטיים זרים בלבד, ולא לדיפלומטים בשירות ארצות הברית.[74]

משפט ימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטת המשפט האנגלית, תחום המשפט הימי היה נתון בידי מערכת משפט נפרדת, שלא הייתה חלק מהמשפט המקובל. האבות המייסדים של ארצות הברית הכירו זאת וחלקם (כולל ג'ון אדמס ואלכסנדר המילטון) התמחו במשפט ימי. בקולוניות, המתיישבים האשימו את הבריטים בשימוש לרעה בבתי המשפט הימיים כדי לאכוף את חוק הבולים של 1765 ולהעמיד את המתיישבים למשפט שלא בפני מושבעים. בזמן המהפכה, כל אחת מהמדינות הקימה בית משפט ימי נפרד, ובתקנון הקונפדרציה היה סעיף שאיפשר לקונגרס הקונפדרציה להקים מנגנון בוררות בעניינים שקשורים לחלוקת שלל ימי בין המדינות, אך מנגון זה כשל בחלק ניכר מהמקרים.[75]

בוועידת החוקה היה ברור לצירים, ומקובל אף על האנטי-פדרליסטים, שתחום המשפט הימי צריך להיות מוסדר באופן לאומי, ולא בידי כל מדינה ומדינה, ושעל ארצות הברית הצעירה לקבל על עצמה את המשפט הימי שהיה מקובל על רוב האומות האחרות. הוויכוח בוועידת החוקה לא היה, אם כן, על עצם מתן הסמכות השיפוטית בתחום זה לגוף פדרלי, אלא האם יש צורך לשם כך במוסד נפרד, כנהוג באנגליה. הנוסח הסופי של החוקה מפקיד את סמכות השיפוט בתחום בידי מערכת המשפט הפדרלית הרגילה. בחוק המשפט של 1789 העניק הקונגרס לבתי המשפט המחוזיים הפדרליים סמכות בלעדית לעסוק בתחום. עם זאת, עד 1875 מדינות האיחוד שגובלות באוקיינוס המשיכו לחוקק חוקים הנוגעים לפעילות ימית. ב-1874 פסק בית המשפט העליון שזוהי סמכות פדרלית בלעדית, ואף הוסיף שלקונגרס אין סמכות להאציל סמכות בנושא למדינות.[76]

כיום, שני תחומי השיפוט המוזכרים בפסוקית זו – Admiralty ו-Maritime law – מתייחסים לתחום המשפט הימי באופן כללי, והם משמשים כביטויים נרדפים. במשפט האנגלי ובקולוניות, היה לכל אחד מהמושגים משמעות מעט שונה. Maritime law התייחס בעיקר למקרים שקשורים לספינות בלב ים, בעוד Admiralty התייחס בעיקר לשיטור מקומי יותר של שילוח ימי, נמלים, דיג וכדומה.[77] ג'וזף סטורי כתב בטקסט המכונן "הערות על החוקה של ארצות הברית" שמנסחי החוקה הוסיפו את המילה "maritime" כדי לשמור נגד הגדרה צרה מידי של המילה "admiralty".[78] המשפט הימי האנגלי לא חל על תעבורה ימית פנימית, וכך תחום זה הובן גם בארצות הברית עד אמצע המאה ה-19, אך ב-1845 הקונגרס חרג ממסורת זו והחיל את המשפט הימי על תעבורה ימית בתוך ארצות הברית. ב-1851 קבע בית המשפט העליון שפעולה זו חוקתית.[79][80]

מחלוקות שבהן ארצות הברית היא צד[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מעניקה סמכות שיפוט למערכת המשפט הפדרלית בכל המחלוקות שבהן ארצות הברית היא אחד מבעלי הדין. סמכות זו לא עוררה מחלוקת בוועידת החוקה. בפסק דין צ'ישולם נגד ג'ורג'יה, הסביר נשיא בית המשפט העליון ג'ון ג'יי שהענקת סמכות זו היא הכרחית, שכן "בתיקים שבהם לכל האומה יש עניין, לא יהיה זה שוויוני או ראוי לתת לאחת מהמדינות להכריע ולחשב את הצדק שמגיע לאחרות".[81]

כלל זה נכון בכל המקרים שבהם ארצות הברית היא התובעת. החוקה לא מציינת בפירוש שלארצות הברית יש זכות להיות תובעת, אך מאז השנים של הראשונות האיחוד בתי המשפט הכירו בזכות זו, גם כאשר הקונגרס לא אישר זאת לרשות המבצעת במפורש.[82]

ארצות הברית יכולה לתבוע גם את מדינות האיחוד, על אף החסינות הריבונית שלהן. הפעם הראשונה שבה ארצות הברית עשתה זאת הייתה ב-1890, בתביעה נגד קרוליינה הצפונית, שבה בית המשפט לא דן כלל בשאלת הסמכות של ארצות הברית לתבוע. ב-1892, ארצות הברית תבעה את טקסס בהקשר לסכסוך על הגבולות בין טקסס לאוקלהומה. טקסס טענה בפני בית המשפט שלארצות הברית אין זכות לתבוע מדינה ללא הסכמתה. ג'ון מרשל הרלן כתב בפסק הדין שהחוקה לא מונעת מארצות הברית לתבוע את מדינות האיחוד, ושטקסס הסכימה להיתבע כשהיא נכנסה לאיחוד.[83]

כיוון שארצות הברית נהנית מחסינות ריבונית, תביעות נגד ארצות הברית אפשריות רק במקרים שבהם הקונגרס ויתר באופן ברור על החסינות, כפי שנעשה בתחומים שונים, כגון בחוק התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות ו"חוק טאקר" (אנ'), שאישר תביעות כאשר ארצות הברית היא צד לחוזה ובעניינים אחרים הקשורים למסים ולתביעות כספיות. במקרים כאלו, שבהם ארצות הברית היא הנתבעת הישירה, סעיף זה תקף תמיד, והם נידונים במערכת המשפט הפדרלית. מקרים שבהם הנתבע הוא נושא משרה רשמית של ארצות הברית הם מורכבים יותר, ורק בחלקם סעיף זה הוא עילה להעברת התיק למערכת המשפט הפדרלית.[84][85]

מחלוקות בין מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירת מנגנון שיאפשר פתרון סכסוכים ומחלוקות בין מדינות, באופן שמחזק את האיחוד, הייתה אחת מהמטרות המרכזיות שמנסחי החוקה ביקשו לפתור. מרבית הסכסוכים בתקופת המהפכה וראשית האיחוד נגעו למחלוקות לגבי גבולות בין המדינות וחלוקה של משאבי מים.[86] תחת תקנון הקונפדרציה היה קיים מנגנון מסובך לפתרון סכסוכים: ראשית, הקונגרס הציע 39 אנשים שיכהנו כבוררים (שלושה מכל מדינה); לאחר מכן, לכל מדינה שהיא צד בסכסוך ניתנה בתורה אפשרות להסיר שם אחד מהרשימה, עד שנותרו 13 אנשים; מתוך הנותרים הוגרלו 7–9 אישים, וקוורום של לפחות חמישה מהם נדרש כדי להכריע במחלוקת.[87]

בראשית הדיונים בוועידת החוקה, נטו הצירים להותיר על כנו את המנגנון זה, שזכה להצלחה חלקית. אולם, בהמשך בחרו הנציגים לבטל את המנגנון ולהפקיד את פתרון המחלוקות בין המדינות בידי הרשות השופטת הפדרלית. החלטה זו מהווה חריג בולט לגישה שבה נקטו מנסחי החוקה, שבאופן כללי נטתה להפעלת הסמכות של הממשל הפדרלי ישירות על פרטים ולא על המדינות. בית המשפט העליון הוא לעיתים הערכאה הראשונה שדנה במחלוקות בין מדינות (ראו סעיף 2), ולכן במקרים רבים הכרעה במחלוקות אלה נסמכת על בירור עובדתי, ולא רק על פירוש החוק. לצורך בחינת העובדות בית המשפט ממנה על פי רוב מומחה מיוחד מטעמו (Special Master).[88]

מחלוקות בין מדינות לבין אזרחים של מדינה אחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
 ראו גם – התיקון ה-11 לחוקת ארצות הברית

החוקה המקורית קובעת שלמערכת המשפט הפדרלית יש סמכות לשפוט בכל המחלוקות בין אזרחי מדינה אחת לבין מדינה אחרת וכן בין מדינה לאזרחי מדינה זרה. העיקרון של חסינות ריבונית היה מוכר למנסחי החוקה כחלק מהמשפט המקובל, אך חלק ממנסחי החוקה חשבו שהכרחי להפקיד בידי מערכת המשפט הפדרלית סמכות מסוימת לשיפוט בסכסוכים בין אזרחים לבין מדינות, בעיקר על מנת להבטיח שהמדינות יקיימו חוזים ויראו עצמן מחויבות להחזיר חובות. מנגד, אנטי-פדרליסטים שהתנגדו לאשרור החוקה ראו במתן סמכות כזו פגיעה אנושה בריבונות של המדינות. לנוכח המחלוקת הרבה שעורר הסעיף, חלק ממנסחי החוקה, כולל אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון, טענו שהסעיף משאיר את החסינות הריבונית של המדינות על כנה, ורק מאפשר למערכת המשפט הפדרלית לשפוט במקרים שבהם המדינה היא העותרת נגד אזרח של מדינה אחרת. בית המשפט העליון לא קיבל את העמדה הזו, ופסק דין צ'ישולם נגד ג'ורג'יה (אנ') משנת 1793 קבע שהסעיף מעניק לבתי המשפט הפדרליים את הסמכות לשפוט במקרים שבהם אזרחים של מדינה אחת תובעים מדינה אחרת, וכן שהסעיף מבטל למעשה את החסינות הריבונית שהייתה מקובלת במשפט המקובל. בעקבות הפסיקה החלו, כמעט באופן מיידי, ניסיונות לתקן את החוקה, וב-1795 אושרר התיקון ה-11, שהשיב למדינות את חסינותן מפני תביעות של אזרחי מדינות אחרות באיחוד ומדינות זרות.[89][י]

התיקון ה-11 לא ייתר לחלוטין את החלק הזה של הסעיף, שכן הוא מתייחס רק לתביעות נגד מדינות (שבהן המדינה היא המשיב) ולא לתביעות של המדינות עצמן נגד אזרחים של מדינה אחרת (שבהן המדינה היא העותרת). הפסוקית היא עדיין המקור לסמכות השיפוט של בתי המשפוט הפדרליים במקרים שבהם המדינה היא העותרת וכן במקרים שבהם המדינה ויתרה במפורש על חסינותה הריבונית.[91]

מחלוקות בין מדינה או אזרחיה לבין מדינות זרות, אזרחיה או נתיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחולה של פסוקית זו צומצמה על ידי התיקון ה-11, שמוציא מסמכות השיפוט של בתי הפדרליים תביעות של מדינות זרות נגד מדינות האיחוד. בנוסף, בית המשפט העליון פירש את המשפט הבין-לאומי באופן שמקנה למדינות זרות חסינות ריבונית במערכת המשפט של ארצות הברית, כך שלא ניתן לתבוע מדינה זרה ללא הסכמתה. חסינות זו אינה אבסולוטית – אם מדינה זרה החלה בהליכים משפטיים בארצות הברית היא במובלע מוותרת על חסינותה וחשופה לתביעות נגדיות או לכל החלטה שתתקבל בבית המשפט במסגרת ההליכים.[92] הכללים שקבע הקונגרס לגבי סמכות השיפוט של הערכאות הפדרליות השונות צמצמו גם את האפשרות לתבוע אזרחים של מדינה זרה, אך לא ביטלו אותה לחלוטין.[93]

מחלוקות בין אזרחים של מדינות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מעניקה לרשות השופטת הפדרלית את הסמכות לשפוט במחלוקות שקשורות לאזרחים[י"א] ממדינות שונות. בעגה המשפטית תחום השיפוט בתיקים כאלה נקרא Diversity jurisdiction. ההרשאה לשפוט במחלוקות מסוג זה לא עוררה מחלוקת בוועידת החוקה ורישומי הדיונים לא מאירים את הסיבות שבשלן בחרו הצירים להוסיף את סמכות השיפוט הזו.[94][95] אלכסנדר המילטון כתב בכתבי הפדרליסט מס' 80, שהתבוניות של מתן סמכות לבתי המשפט הלאומיים בתיקים שבהם לא ניתן להניח כי בתי המשפט של המדינה יהיו חסרי פניות "מדברת בעד עצמה",[96] ואחרים, כגון ג'יימס מדיסון וג'ון מרשל הביעו עמדה דומה, לפיה הנימוק המרכזי הוא החשש מפני חוסר נייטרליות של בתי המשפט של המדינות.[95]

לאחר אשרור החוקה התגלתה מחלוקת בשאלה האם הסעיף מחייב את בתי המשפט לדון במחלוקות כאלו, ללא קשר לחקיקת הקונגרס, או שהוא רק מרשה לקונגרס לחוקק חוקים המאפשרים לרשות השופטת לדון במחלוקות כאלו, על פי ראותו. השופט ג'וזף סטורי כתב בפסק דין מ-1816 שלשון החוקה היא מחייבת, ושהקונגרס חוטא לחובתו אם הוא לא מאפשר להוציא אותה לפועל. עם זאת, פסיקות רבות מאוחרות יותר של בית המשפט העליון, החל מאמצע המאה ה-19, קבעו שהחוקה מאפשרת לקונגרס, ולא מחייבת אותו, לתת סמכות עניינית לבתי המשפט הפדרליים.[97] מאז חוק המשפט של 1789, חוקק הקונגרס מספר חוקים המאפשרים לתיקים אזרחיים שבהם מעורבים אזרחי מדינות שונות להגיע לבתי המשפט הפדרליים. החוק התקף כיום נותן לבתי המשפט הפדרליים המחוזיים את הסמכות לשמש כערכאה ראשונה בתיקים שבהם מעורבים אזרחים בין מדינות שונות או אזרחים של מדינה אחת ואזרחים ממדינה זרה, ובלבד שסכום המחלוקת הוא 75,000 דולר לפחות.[98] חוקים רבים אחרים מגדירים קריטריונים שונים לסמכות השיפוטית על פי המקרה, כגון במקרה של תובענות ייצוגיות. חוקי הקונגרס אינם מעניקים סמכות שיפוטית פדרלית בענייני נישואים וגירושים ובענייני אישור צוואה.[99]

מחלוקת פרשנית נוספת נוגעת לאזרחים שאינם תושבי מדינות, אלא תושבי מחוז קולומביה או הטריטוריות של ארצות הברית. בפסק דין הפבורן נגד אלזי (Hepburn v. Ellzey) משנת 1804 קבע נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל, שתושבי מחוז קולומביה אינם אזרחי אף מדינה ולכן הם אינם יכולים, על בסיס פסוקית זו, לתבוע אזרחי מדינה בבית המשפט הפדרלי. ב-1940 חוקק הקונגרס חוק במטרה לענות על הבעיה, שקבע כי לבתי המשפט הפדרליים יש סמכות שיפוט בתיקים שבהם מעורבים אזרחי מחוז קולומביה, הוואי או אלסקה ואזרחים מכל מדינה או טריטוריה אחרת. בעתירה נגד החוק, שהגיעה לבית המשפט העליון, אישרו רוב השופטים את חוקתיותו, אף ששופטי הרוב לא הצליחו להגיע לההסכמה לגבי הנימוקים לתוצאה זו.[100]

עוד מחלוקת פרשנית נוגעת ל"אזרחות" של תאגידים וארגונים אחרים. בית המשפט העליון הגיע לאורך ההיסטוריה למסקנות שונות בנושא, וכך גם הקונגרס. כיום, למטרת סעיף זה, תאגידים נחשבים לאישיות משפטית בעלת "אזרחות" במדינה שבה הם התאגדו וכן בכל מדינה שמהווה את המקום המרכזי שבה הם פועלים מסחרית. ארגונים שאינם תאגידים, כגון ארגוני עובדים, לא נהנים מאותה ההגדרה, וההגדרה של ה"אזרחות" שלהם קשורה באזרחות של כל אחד מחבריהם.[101]

מענקי קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף קובע שלמערכת המשפט הפדרלית סמכות שיפוטית במחלוקות בין אזרחי אותה מדינה שטוענים למענקי קרקעות ממדינות אחרות. המקור של פסוקית זו הוא תקנון הקונפדרציה, שנתן לקונגרס סמכות להיות בורר כמוצא אחרון בסכסוכים על מענקי קרקעות. בוועידת החוקה הוצע תחילה לשמר את סמכות הקונגרס בנושא, אך לאחר מכן הוחלט כי הסמכות השיפוטית בעניין תעבור לרשות השופטת. מענקי קרקעות מתחרים היו מקור לסכסוכים רבים בתקופה הקולוניאלית. הצ'רטרים המלכותיים לא תמיד היו ברורים, וחלק מהקולוניות (לאחר מכן המדינות) ביקשו להבטיח לעצמן שטחים בטריטוריות שונות על ידי מענקי קרקעות למתיישבים, לחיילים משוחררים, כאמצעי לפירעון חובות וכדומה. לאחר הקמת האיחוד, חקיקה של הקונגרס בתחום והסכמים בין המדינות הפכו את הפסוקית לחסרת משמעות מעשית. עם זאת, הקונגרס פעל על פי ההרשאה החוקתית והעניק לבתי המשפט הפדרליים סמכות שיפוט במחלוקות מהסוג הזה, שמתעוררות לעיתים רחוקות מאוד.[102][103]

סעיף 1 (מקרים ומחלוקות, המשך): שפיטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר למגבלות על התחומים בהם חלה הסמכות השיפוטית הפדרלית, המילים "מקרים" (cases) ו"מחלוקות" (controversies) פורשו על ידי בתי המשפט באופן שמציב מגבלות נוספות על הזכות לעתור לבתי המשפט הפדרליים ועל הכוח השיפוטי. באופן כללי, בתי המשפט הפדרליים יכולים לפסוק רק ב"מקרים או מחלוקות ממשיים" וכדי שהפנייה לבית המשפט תהיה שפיטה, היא צריכה לא להיות בקשה לחוות דעה מייעצת, לפונה צריכה להיות זכות עמידה, על הפנייה להיות בשלה (לא מוקדמת מידי), לא מיותרת (לא מאוחרת מידי) ולא ליפול בגדר דוקטרינת השאלה הפוליטית.[104]

איסור חוות דעה מייעצת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של ג'ון ג'יי, הנשיא הראשון של בית המשפט העליון של ארצות הברית, מאת גילברט סטיוארט (1794). ג'יי דחה את בקשתו של ג'ורג' וושינגטון לחוות דעה מייעצת.

לבתי המשפט הפדרליים אין סמכות להציע חוות דעה מייעצות – חוות דעה לגבי החוק בנושאים היפותטיים או עתידיים, כולל בקשות לייעוץ משפטי לגבי חקיקה ומדיניות.[י"ב] בבתי המשפט באנגליה ובחלק ממדינות ארצות הברית, היה נהוג שבמקרים מסוימים פונה הרשות המבצעת או הרשות המחוקקת לבית המשפט הגבוה בבקשה לעצה לגבי משאלות משפטיות. בהתאם, ג'ורג' וושינגטון פנה ב-1793 לנשיא בית המשפט העליון ג'ון ג'יי, בבקשה לעצה הנוגעת ליחסים בין ארצות הברית לצרפת ולשאלת הנייטרליות של ארצות הברית במלחמות המהפכה הצרפתית. שופטי בית המשפט ענו במכתב לוושינגטון, בו הם דחו את הבקשה, בהדגישם את חשיבות הפרדת הרשויות בארצות הברית. בתי המשפט הפדרליים דבקו מאז בעיקרון לפיו בסמכותם לפסוק רק במקרים או מחלוקות ממשיים, שמתעוררים בין צדדים יריבים.[106] בית המשפט העליון סיפק שני טיעונים מרכזיים נגד חוות דעה מייעצות:[107] ראשית, שמירה על הפרדת הרשויות, שכן אם בית המשפט עוסק בנושאים היפותטיים ולא במחלוקת ממשית שהתגלתה, הוא למעשה מתפקד כמחוקק למחצה; שנית, בתי המשפט מתפקדים בצורה הטובה ביותר כאשר מוצגת בפניהם מחלוקת ממשית בין צדדים יריבים, שיכולים להציג בפניו את הטיעונים הטובים ביותר לכל צד.[108]

בנוסף, הסמכות המשפטית מוגבלת למקרים ולמחלוקות שבהם קיימת יריבות אמיתית בין בעלי הדין הבאים בפני בית המשפט, כלומר הם לא מבקשים מבית המשפט להגיע לאותה תוצאה.[109] עיקרון זה קשור לאיסור על חוות דעה מייעצות וכן בכך שמערכת המשפט הפדרלית מבוססת על שיטת המשפט האדברסרית הנהוגה ברוב המדינות שבהן נהוג המשפט המקובל. בית המשפט העליון הסביר את הדרישה לקיום יריבות אמיתית בפסק דין לורד נגד ויזי (Lord v. Veazie) משנת 1850, שבו הוא סירב לפסוק בעתירה שיוצרה באופן מלאכותי בין שני צדדים שקיוו לאותה התוצאה.[110] עם זאת, החל מאמצע המאה ה-20 החל בית המשפט העליון לאמץ גישה גמישה יותר בנושא.[111][י"ג]

דוקטרינת העמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהניסיון להגביל את הסמכות השיפוטית ל"מקרים או מחלוקות" ממשיים, פיתח בית המשפט העליון את דוטרינת העמידה (Standing doctrine), לפיה על הפונה לבתי המשפט הפדרליים לטעון, ובסופו של דבר להוכיח, כי הוא נפגע באופן אישי, או עומד להיפגע באופן אישי ומיידי, מפעולה לא חוקית של הצד היריב, ושפגיעה זו ניתנת לפיצוי או תיקון על ידי החלטה של בית המשפט לטובתו.[113] על בתי המשפט לדחות פניות (עתירות או תביעות) שבהן הפונים כשלו בביסוס אחד או יותר משלושת התנאים האלו, והם יכולים לדחות אותן על הסף מבלי להגיע לדיון לגבי הפן המהותי של הפנייה. אחת התוצאות של דוקטרינה זו היא שאזרח לא יכול לפנות לבית המשפט בשם הפגיעה באינטרס כללי או לאומי. בית המשפט העליון הסביר שאם הרשות השופטת תדון באינטרס כללי מעין זה, יהיה בכך גם פגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות, שכן הרשויות המחוקקת והמבצעת אחראיות על התאמת החוק והמדיניות לאינטרס הלאומי, וגם פעולה בניגוד לדרישה החוקתית מבתי המשפט לעסוק במקרים ומחלוקות ממשיים.

הדוקטרינה המודרנית של זכות העמידה התגבשה החל משנות העשרים של המאה העשרים.[114] בפסק דין פיירצ'יילד נגד יוז (Fairchild v. Hughes) משנת 1922 נדחתה עתירה של אזרח, שטען כי זכותו לעתור מתבססת על עצם מעמדו כאזרח ארצות הברית. בפסק דין מסצ'וסטס נגד מלון (Massachusetts v. Mellon) משנת 1923 דחה בית המשפט עתירות נגד חוק פדרלי שיצר תוכנית לעידוד הגנות על בריאות האם והיילוד, בהן העותרים טענו כי הם נפגעים מהתוכנית בגלל עצם היותם משלמי מיסים. השופט ג'ורג' סאת'רלנד כתב עבור כל השופטים ש"הצד שקורא לעזרתה של הסמכות [השיפוטית] חייב להיות מסוגל להראות, לא רק שהחקיקה אינה תקפה [חוקתית], אלא גם שהוא נפגע ישירות, או נמצא בסכנה מיידית לפגיעה ישירה, כתוצאה מאכיפתה, ולא רק שהוא סובל באיזושהי דרך כללית יחד עם כלל האנשים".[115]

החל משנות ה-40 של המאה ה-20 ועד שנות ה-70, כשברקע התרחבותה של הבירוקרטיה הפדרלית, גיבש בית המשפט העליון גישה מתירנית יותר לגבי זכות העמידה. כך למשל, בפסק דין United States v. Students Challenging Regulatory Agency Procedures משנת 1973 אישר רוב של שופטי בית המשפט העליון (בפסק דין שנכתב על ידי פוטר סטיוארט) את זכות העמידה של חמישה סטודנטים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, שטענו כי הם נפגעים מהעלאה לאומית של תעריפי השילוח באמצעות רכבות, משום שהעלאה זו תגרום להפחתה בשימוש בחומרים ממוחזרים שמועברים באמצעות רכבות ולכן גם לפגיעה באיכות הסביבה. פסיקה זו נחשבת לשיא של הגמשת זכות העמידה בארצות הברית.[116]

החל משנות ה-70 חזר בית המשפט להקשיח את דוקטרינת העמידה, ובפסק דין "לוחאן נגד מגני חיות הבר" (Lujan v. Defenders of Wildlife) כתב אנטונין סקאליה עבור הרוב את "מבחן לוחאן", שהוא הדוקטרינה המקובלת כיום. מבחן לוחאן כולל את האלמנטים הבאים, שעל הפונה לבית המשפט להוכיח:[117][118]

  1. פגיעה עובדתית (injury in fact) – על הפונה לבית המשפט להוכיח שהוא סובל כעת או עומד לסבול באופן מיידי מפגיעה ממשית ("אמיתית" ולא "אבסטרקטית") ואישית (כלומר, שהפגיעה משפיעה עליו באופן אינדיבידואלי);
  2. סיבתיות – על הפונה להראות שניתן לייחס את הפגיעה העובדתית שלה הוא טוען לפעולה של הצד השני. במסגרת תנאי זה עשוי הפונה להידרש להראות שלא ניתן לייחס את הפגיעה לפעולות של צד שלישי, שאינו בעל דין;
  3. היתכנות של סעד מבית המשפט (redressability) – על הפונה להראות שאם בית המשפט יסכים עמו, יכול בית המשפט לתת לו סעד, כגון פיצוי כספי (אם הפגיעה כבר נעשתה) או צו מניעה (אם צפויה פגיעה מיידית עתידית).

בשלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מרשל הרלן השני, שופט בית המשפט העליון בשנים 1957–1971, שכתב את פסקי הדין החשובים ביותר בנוגע לדוקטרינת הבשלות.

"דוקטרינת הבשלות" (Ripeness doctrine) מתייחסת לזמן הפנייה לבית המשפט, ובסיסה הוא העיקרון שעל בתי המשפט הפדרליים להימנע מלדון בנושאים שעוד לא התבררה הרלוונטיות שלהם, במובן שהם תלויים באירועים הצפויים בעתיד, שאפשרי כי לא יתקיימו כפי שצפוי או לא יתקיימו כלל. בית המשפט העליון הסביר פעמים רבות שהמקור החוקתי לדוקטרינת הבשלות הוא בסעיף זה.[119] בית המשפט העליון הכיר גם בכך שמעבר לשיקולים החוקתיים, ניתן לשקול באופן פרגמטי האם המקרה בשל להחלטה בבית המשפט,[120] אך מאז 2014 גילה בית המשפט העליון חשדנות כלפי שיקולים כאלו והעדיף להסתמך על שיקולים חוקתיים בלבד.[121]

דוקטרינת הבשלות המודרנית גובשה בשלושה פסקי דין שכתב ג'ון מרשל הרלן השני עבור רוב השופטים בשנת 1967. בתיק הראשון עתרו מעבדות אבוט נגד מזכיר הבריאות ג'ון גרדנר (אנ'), בבקשה למנוע יישום של תקנות אסדרה חדשות של מנהל המזון והתרופות, לפני שתקנות אלה נאכפו. בשני התיקים האחרים עתרו גופים אחרים בדרישה דומה. בפסק הדין קבע בית המשפט שחלק מהנושאים שעלו בעתירה בשלים להכרעה בבתי המשפט וחלקם לא. בתוך כך קבע הרלן שני קריטריונים לבדיקת הבשלות של תיקים. ראשית, בעניין ההתאמה של התיקים להכרעה משפטית, קבע הרלן שתיקים שהעניין בהם הוא משפטי בלבד סביר יותר שיהיו בשלים להכרעה. מנגד, תיקים שבהם נדרשת הבנה של העובדות והרקע של המחלוקת, סביר יותר שניתן יהיה להכריעם לאחר ניסיון ממשי לאכוף את החוק או התקנות. שנית, במקרים או מחלוקות שבהם העותרים צפויים לעמוד בפני תוצאות שליליות מיידיות ורבות השפעה, כגון תפיסה של רכוש, קנסות כבדים, פרסום שלילי, או אחריות פלילית, סביר יותר שעתירה תהיה בשלה לפני האכיפה.[122] מאז החלטה זו השתמשו בתי המשפט בדוקטרינת הבשלות פעמים רבות ופיתח באופן מפורט יותר את שני הקריטריונים שהציע הרלן.

התייתרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו דוקטרינת הבשלות, דוקטרינת ההתייתרות (Mootness doctrine), מתייחסת לזמן שבו נידונה הפנייה לבית המשפט ומתבססת על "סעיף המקרים או מחלוקות".[י"ד] לפי דוקטרינה זו, לבתי משפט פדרליים אין סמכות לדון במקרים או מחלוקות שאינם "חיים", כלומר שהמחלוקת שבבסיס העתירה אינה רלוונטית או שלבעלי הדין כבר אין אינטרס ממשי בתוצאה של הדיון בבית המשפט. המחלוקת בין הצדדים צריכה להיות ממשית, לא רק בזמן הפנייה הראשונית לבית המשפט, אלא לאורך כל שלביה בבית המשפט.[123] לדוגמה, בתיק דפוניס נגד אודגרד (DeFunis v. Odegaard) משנת 1974, אזרח יהודי תבע את אוניברסיטת וושינגטון, בטענה שהוא לא התקבל ללימודים בגלל מדיניות ההעדפה המתקנת הגזעית של המוסד; אך לאחר שהוא הגיש את התביעה, הורה בית משפט של המדינה לקבלו ללימודים. בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע שהעתירה לא יכולה להמשיך כיוון שהיא התייתרה, בעקבות קבלתו ללימודים.[124] במובן זה, בעוד שדוקטרינת הבשלות מונעת מעתירות להגיע מוקדם מידי באופן שאינו עולה בקנה אחד עם סעיף זה בחוקה, דוקטרינת ההתייתרות מונעת את הפעלת סמכות השיפוט מאוחר מידי.

בפסיקה של בית המשפט העליון התפתחו גם מספר חריגים לדוקטרינת ההתייתרות. בפרט, במקרים שבהם הצד שכנגדו הוגשה התביעה לבית המשפט משנה את פעולותיו או מדיניותו על מנת לחמוק מבית המשפט וניתן לצפות באופן סביר שלאחר שיפסקו ההליכים הצד שמתלונן יחזור לסבול מאותן הפעולות.[125]

דוקטרינת השאלה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת השאלה הפוליטית מגדירה באופן רופף תחום של מקרים שאינם שפיטים, משום ששיקול הדעת בעניינם נתון בלעדית לרשות ממשל אחרת או משום שלרשות השופטת אין כלים או סמכות לפתור את המחלוקת. פסיקות של בית המשפט העליון הבהירו שהמקור החוקתי לדוקטרינה הוא סעיף זה.[ט"ו] עם זאת, ישנם משפטנים ופרשנים שסבורים כי הקשר בין הדוקטרינה לטקסט של סעיף זה הוא רופף.[127][128] בתי המשפט הפדרליים עוסקים כל העת בשאלות "פוליטיות", במובן הרגיל של המילה, והטבע הספציפי של שאלות פוליטיות שאינן שפיטות הובהר בפסיקות בתי המשפט.

הפסיקה הראשונה של בית המשפט העליון שהזכירה את האפשרות למקרים שאינם שפיטים משום שהם בגדר שאלה פוליטית היא פסק דין מרבורי נגד מדיסון, שבו כתב ג'ון מרשל כי "שאלות, שבטבען הן פוליטיות, או שהחוקה או החוק מעמידים בפני הרשות המבצעת, לעולם לא ניתן להכריען בבית משפט זה".[129] בהמשך מרשל הבהיר שכוונתו לשאלות שבהן ניתן לרשות המבצעת שיקול דעת בלעדי לבחינתן, וכן שהתחום של השאלות הפוליטיות שאינן שפיטות לא כולל מקרים שבהם החוק מטיל חובה כלשהי על הרשות המבצעת ואי-עמידה בחובה זו יוצר פגיעה בבעל דין.[130] בשנים לאחר מכן בית המשפט פירט לגבי מקרים שונים שאינם שפיטים משום שהם בגדר שאלה פוליטית, כגון בחינת החוקיות של שימוש הנשיא במיליציה בעת חירום, שאלות הנוגעות לריבונות וליחסי החוץ של ארצות הברית והכרה בעמים ילידים.[131] בהקשר של מרד דור (אנ') ברוד איילנד, קבע בית המשפט העליון בשנת 1849, שהשאלה האם הממשל של מדינה בארצות הברית הוא רפובליקני מספיק ולגיטימי אינה בסמכות בית המשפט. לפי הפסיקה, אף שהחוקה מבטיחה בפרק 4 (חלק רביעי, סעיף 1) שכל המדינות יהיו רפובליקניות, החלטות בנושא נמצאות מחוץ לסמכות השיפוט של מערכת המשפט הפדרלית ונמצאות בידי הקונגרס.[132] דוגמאות נוספות לתחומים שבית המשפט מצא בהם שאלות פוליטיות הם הטיה בקביעת מחוזות בחירה על בסיס פוליטי-מפלגתי (לא גזעני) ומשפטי הדחה של נושאי משרות בקונגרס.[133]

בפסק דין בייקר נגד קאר (Baker v. Carr) משנת 1962, פירט בית המשפט העליון לגבי שישה תחומים שבאים בגדר "דוקטרינת השאלה הפוליטית". השופט ויליאם ברנן כתב עבור רוב של שופטי העליון שמקרים הם פוליטיים בטבעם אם הם נופלים בקטגוריות הבאות:[134]

  1. הטקסט של החוקה מפקיד נושא מסוים, ללא ספק, בידי רשות ממשל כלשהי (לדוגמה, נושאי חוץ בידי הרשות המבצעת);
  2. אין סטנדרטים שניתן לגלותם ולטפל בהם באופן משפטי;
  3. אין אפשרות להחליט בנושא מבלי להכריע קודם בענייני מדיניות באופן שבבירור מערב שיקול דעת שאינו משפטי;
  4. אין לבית המשפט אפשרות להגיע להכרעה עצמאית מבלי להפגין חוסר כבוד לרשויות הממשל האחרות;
  5. קיים צורך בלתי-רגיל להיצמד, מבלי להטיל ספק, להחלטה פוליטית קודמת;
  6. קיים פוטנציאל למבוכה הנובע מהצהרות שונות של רשויות הממשל השונות לגבי אותה שאלה.

סעיף 2: בית המשפט העליון כערכאה ראשונה וכערכאת ערעור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל המקרים שנוגעים לשגרירים ולצירים דיפלומטיים וקונסולים אחרים, ואלה שבהם מדינה היא צד, תהיה לבית המשפט העליון סמכות שיפוט מקורית. בכל המקרים האחרים שהוזכרו לעיל, תהיה לבית המשפט העליון סמכות כערכאה לערעורים, הן לגבי הדין והן לגבי העובדות, בהתאם לחריגים ולהסדרים שיקבע הקונגרס.

המקור באנגלית
In all Cases affecting Ambassadors, other public Ministers and Consuls, and those in which a State shall be Party, the supreme Court shall have original Jurisdiction. In all the other Cases before mentioned, the supreme Court shall have appellate Jurisdiction, both as to Law and Fact, with such Exceptions, and under such Regulations as the Congress shall make.
— חוקת ארצות הברית

סעיף זה מגדיר שני סוגים של סמכויות שיפוט של בית המשפט העליון: (1) סמכות שיפוט "מקורית" – כלומר, מקרים שבהם בית המשפט העליון משמש כערכאה ראשונה, ובעלי הדין יכולים להגיש את עתירתם ישירות לבית המשפט העליון ללא צורך בדיון קודם בערכאות נמוכות יותר; (2) סמכות שיפוט כערכאת ערעור. לבית המשפט סמכות שיפוט מקורית במקרים שנוגעים לדיפולומטים זרים ולמדינות האיחוד. סמכות זו נובעת ישירות מהחוקה, ללא צורך בחקיקה של הקונגרס. סמכות הערעור נתונה לבית המשפט העליון בכל המקרים האחרים שבהם יש לבית המשפט סמכות על פי סעיף 1 בחלק זה, אך כאן יכול הקונגרס לקבוע חריגים והסדרים לגבי הגעת תיקי ערעור לבית המשפט העליון.[135]

ערכאה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחום הצר של המקרים שבהם משמש בית המשפט העליון כערכאה מקורית (Original jurisdiction) קבוע בסעיף זה, ובית המשפט העליון קבע שהקונגרס אינו רשאי לצמצמו או להרחיבו, אך הוא יכול להעניק סמכות שיפוט מקבילה (Concurrent jurisdiction) לערכאות הנמוכות.

האיסור לצמצם או להרחיב את סמכות השיפוט המקורית של בית המשפט העליון היה מרכזי לפסק דין מרבורי נגד מדיסון, שבו קבע בית המשפט, לראשונה, כי לבתי המשפט הפדרליים יש סמכות לביקורת שיפוטית של חקיקת הקונגרס. ג'ון מרשל פסל בפסק הדין סעיף בחוק מערכת המשפט של 1789, שבו העניק הקונגרס לבית המשפט העליון את הסמכות לתת צו עשה כערכאה ראשונה. מרשל הבהיר שהחוקה לא מעניקה סמכות כזו לבית המשפט העליון ושהקונגרס לא יכול להרחיב או לצמצם את הסמכות של בית המשפט כערכאה ראשונה.[136] מעבר לפרשנות המילולית של החוקה, לאיסור על הרחבה או צמצום של סמכות השיפוט המקורית של בית המשפט העליון קיימת סיבה פרקטית: הרחבת התחום עשויה הייתה לחייב אזרחים להגיע לדיונים בבירה – דבר שלעיתים קרובות היה יקר ולא נוח – וצמצומו היה עשוי להעביר דיונים על מחלוקות בין מדינות לבתי משפט אזוריים, שבהם השופטים מגיעים לעיתים קרובות מהמדינות המעורבות ולכן הם עשויים להיות פחות נייטרליים.[137]

במשך השנים השתרשה הפרשנות לפיה הקונגרס רשאי להעניק לערכאות הנמוכות סמכות לדון בתיקים שבהם רשאי בית המשפט העליון לשמש כערכאה ראשונה; כלומר, החוקה מגדירה את סמכות השיפוט המקורית של בית המשפט העליון כערכאה ראשונה ומצמצמת אותו לתחום מסוים, אך היא לא מחייבת שבתחום זה לבית המשפט העליון תהיה סמכות שיפוט ייחודית (Exclusive jurisdiction). כבר בחוק מערכת המשפט של 1789 נתן הקונגרס לערכאות הפדרליות הנמוכות סמכות שיפוט מקבילה במקרים מסוימים שנופלים בתוך התחום של הסמכות המקורית של בית המשפט העליון: "לבית המשפט העליון תהיה סמכות שיפוט ייחודית בכל המחלוקות בעלות אופי אזרחי, שבהן אחד מהצדדים הוא מדינה, למעט מחלוקות בין מדינה לאזרחיה; ולמעט גם [מחלוקות] בין מדינה לאזרחים של מדינה אחרת, או זרים, ובמקרה זה תהיה לו סמכות שיפוט מקורית אך לא ייחודית".[138]

שאלת הייחודיות עלתה במספר תיקים שהגיעו לבית המשפט העליון, אך במהלך המאה ה-19 אישר בית המשפט שהסמכות המקורית אינה בהכרח ייחודית. שופט בית המשפט העליון הוראס גריי כתב בפסק דין "ויסקונסין נגד חברת הביטוח פליקן" משנת 1888, שהעובדה שהחוק מ-1789 התקבל על ידי קונגרס שבו ישבו אישים שהשתתפו בכתיבת החוקה מעידה על כך שהפרשנות הנכונה של הסעיף לא מחייבת ייחודיות.[139] החוק התקף כיום (שאושר ב-1978) קובע שלבית המשפט העליון יש סמכות מקורית וייחודית במחלוקות בין שתי מדינות או יותר, ושקיימת לו סמכות מקורית אך לא ייחודית בכל המקרים האחרים המצוינים בסעיף (צירים דיפלומטיים, מחלוקות בין ארצות הברית למדינה ובין מדינות לאזרחים של מדינה אחרת או זרים).[140] ההיגיון מאחורי חלוקה זו הוא שבמחלוקות בין מדינות לשופטים בערכאות נמוכות, שמגיעים במקרים רבים מהמדינות המסוכסכות, צפוי להיות יותר קשה לשפוט באופן חסר פניות.[137] תיקים שבהם יושב בית המשפט העליון כערכאה ראשונה הם נדירים יחסית – פחות מ-200 תיקים מאז ייסודה של ארצות הברית – אך הם נוגעים לנושאים חשובים כגון סכסוכי גבולות ומחלוקות לגבי מקורות מים, ומחלוקות על משאבים והסדרי מסחר.[137]

לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית פירש בית המשפט העליון את סמכותו החוקתית לעסוק בתיקים כערכאה ראשונה כהרשאה ולא כחובה. כאשר מדינה רוצה לעתור נגד מדינה אחרת היא מגישה לבית המשפט העליון בקשה להנחת כתב תלונה (Bill of complaint), והשופטים יכולים לדחותה, למשל בטענה שהתלונה טריוויאלית מידי, רחבה מידי או שלמדינה אין זכות עמידה. בנושא זה התעוררה מידה מוגבלת של מחלוקת, כאשר חלק מהמשפטנים והשופטים טענו שהחוקה מחייבת את בית המשפט לדון במחלוקות שבהם לבית המשפט העליון יש סמכות מקורית וייחודית. לדוגמה, בשנת 2020, במסגרת הניסיונות של דונלד טראמפ למנוע את אישור תוצאות הבחירות לנשיאות, דחה בית המשפט את הבקשה של טקסס להניח כתב תלונה נגד פנסילווניה, ג'ורג'יה, מישיגן וויסקונסין. בית המשפט קבע שלטקסס אין זכות עמידה בתביעה הנוגעת לבחירות במדינות אחרות, אך השופט סמואל אליטו צירף להחלטה הצהרה שבה הוא הביע את דעתו כי לבית המשפט אין סמכות לדחות בקשה להגיש כתב תלונה במקרים שנמצאים בתחום הסמכות המקורית של בית המשפט.[141][142] קלארנס תומאס, שהצטרף להצהרה של אליטו, הביע עמדה זהה בתיק קודם, שבו נדחתה בקשה של אריזונה להגיש כתב תלונה נגד קליפורניה.[143][144]

ערכאת ערעור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוב המוחלט של התיקים שבהם דן בית המשפט העליון מגיעים אליו כערכאת ערעור ולא כערכאה ראשונה. ישנם שני מקורות לתיקים שמגיעים לבית המשפט העליון כערכאת ערעור – תיקים שמגיעים מהערכאות הפדרליות הנמוכות שכונן הקונגרס ותיקים שהוכרעו בבתי המשפט של המדינות ועוסקים בדין הפדרלי. במקרה של ערעורים על החלטות הערכאות הפדרליות הנמוכות, לקונגרס הסמכות להחליט על הפרוצדורה שקשורה בערעורים ועל התנאים שיש לקיים בשביל לערער לבית המשפט העליון. באשר לערעורים שמגיעים מבתי המשפט של המדינות, החוק שקבע הקונגרס וההלכה שנקבעה בפסקי דין קובעים שבית המשפט העליון ידון רק בתיקים שלא ניתן עוד לערער עליהם במערכת המשפט של המדינה. בית המשפט העליון הבהיר שסמכותו לדון בהחלטות של בתי הדין של המדינות מצומצמת רק למקרים שבהם בית הדין של המדינה הסתמך על הדין הפדרלי או במקרים שבהם ברור כי היה ראוי להסתמך על הדין הפדרלי. השופט רוברט ה. ג'קסון כתב שהסיבה לסירוב של בית המשפט העליון לדון בתיקים שמבוססים על הדין של המדינה ולא על הדין הפדרלי היא "ברורה מאליה" ו"מצויה בחלוקת הכוח בין המדינה לבין מערכת המשפט הפדרלית ובמגבלת תחום השיפוט שלנו".[145][146]

היסטורית, הקונגרס הגדיר שני מסלולים פרוצדורליים לערעור לבית המשפט העליון – ערעור בזכות וערעור ברשות, שנעשה על ידי הגשת בקשה לצו עיון מחדש.[ט"ז] ההבדל המרכזי בין שני המסלולים הוא שבית המשפט חייב לדון בערעורים בזכות, בעוד שיש לו שיקול דעת בהחלטה האם להעניק צו עיון מחדש או לדחות את הבקשה.

במאה הראשונה לאחר כינון מערכת המשפט, כל התיקים שהגיעו לבית המשפט העליון היו במעמד של ערעור בזכות, ובית המשפט הדגיש את חובתו לדון בהם. לקראת סוף המאה ה-19 התברר שהרשות הרחבה להגיש ערעורים לבית המשפט יוצרת עומס רב על בית המשפט העליון, ובהדרגה צמצם הקונגרס את תחום המקרים שבהם ניתן להגיש ערעור בזכות. ב-1891 יצר הקונגרס את בתי המשפט לערעורים וכן את האפשרות לעתור לבית המשפט העליון בדרך של בקשה לצו עיון מחדש. התוצאה של מהלך זה הייתה ניתוב חלק ניכר מהמקרים לבתי המשפט לערעורים. ב-1925, ביוזמת ועדת שופטים שהקים נשיא בית המשפט העליון ונשיא ארצות הברית לשעבר ויליאם הווארד טאפט, צמצם הקונגרס באופן דרמטי את האפשרות לערעור בזכות, וכך ניתב את מרבית התיקים למסלול של בקשה לצו עיון מחדש. ב-1988 שב הקונגרס והרחיב את תחום המקרים שבהם יש להגיש בקשה לצו עיון מחדש, ולמעשה ביטל את האפשרות לערעור בזכות בכל המקרים, למעט תחום צר של ערעורים על תיקים שהוחלטו במושב של שלושה שופטים. תהליך זה מעניק לשופטי בית המשפט העליון שליטה כמעט מוחלטת על האג'נדה של בית המשפט העליון.[147]

הכלל שלפיו פועלים השופטים כאשר הם מחליטים האם להיענות לבקשה לצו עיון מחדש לא מוגדר בחוקה, בחוק, או בכללים הרשמיים של בית המשפט. תחת זאת, השופטים פועלים על פי נוהג לא כתוב המכונה "כלל הארבעה" (Rule of four), שהיה מקובל לפחות מאז שנות ה-20 של המאה ה-20.[י"ז] לפי הכלל, כאשר בקשה לצו עיון מחדש מגיעה לבית המשפט העליון היא מופנה לוועידה של תשעת שופטי בית המשפט העליון, ונחוצה תמיכה של ארבעה מהם לפחות כדי שהצו יינתן. השופטים צמצמו בהדרגה את נכונותם להעניק צווי עיון מחדש, וכיום רק כ-80 מתוך כ-7,000–8,000 בקשות שמוגשות בכל שנה לבית המשפט מתקבלות.[149] מחד, תהליך זה מאפשר לשופטים לשלוט בעומס על בית המשפט ולהתמקד בעתירות שהם רואים כחשובות ביותר; מאידך, החלטות השופטים לדחות בקשות לצו עיון מחדש לרוב אינן מנומקות, וביקורת עולה לעיתים קרובות על היעדר שקיפות ועל שליטה מוגזמת של השופטים באג'נדה של המוסד.[147]

דין ועובדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף קובע כי בית המשפט העליון יכהן כסמכות אחרונה לערעורים "הן לגבי הדין והן לגבי העובדות". פסוקית זו עוררה מחלוקת כבר בימי אשרור החוקה, ותחולתה צומצמה על ידי התיקון השביעי לחוקה. האנטי-פדרליסט "ברוטוס" כתב שהסמכות להכריע לגבי עובדות היא למעשה דרך לעקוף משפט בפני מושבעים, שכן השופטים יוכלו להחליף את שיקול הדעת של המושבעים לגבי העובדות בשיקול הדעת של עצמם ("תהיה להם אותה סמכות לקבוע את העובדות כפי שהם יקבעו את הדין, ולא נשאר מקום לחבר מושבעים בערעורים לבית המשפט העליון").[150][151] המילטון התייחס לביקורת זו בכתבי הפדרליסט מס' 81.[152] הוא הסכים שבחלק מהמקרים על בית המשפט העליון להימנע מבחינת העובדות ולהתמקד רק בדין, ובכלל זאת רוב המקרים שבהם בירור העובדות נעשה על ידי מושבעים, אך הוא השיב שההרשאה הרחבה לבחון גם עובדות נחוצה במקרים אחרים, שבהם המשפט לא נעשה בפני מושבעים. הטענה שהסעיף מוביל לביטול המשפט בידי מושבעים היא לדבריו "שקרית", שכן הפסוקית הבאה בסעיף מאפשרת לקונגרס לקבוע חריגים והסדרים לסמכות הערעור של בית המשפט העליון ובאופן זה להחריג ערעור על עובדות שהתבררו על ידי מושבעים.[153]

התיקון השביעי לחוקה קובע ש"אף עובדה שנידונה על ידי חבר מושבעים לא תיבחן מחדש בשום בית משפט של ארצות הברית". בכך צמצם התיקון את הסמכות של בית המשפט לדון בעובדות רק למקרים שבהם בירור העובדות לא נעשה בערכאות קודמות על ידי מושבעים.[150]

פסוקית החריגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן של ויליאם מק'קרדל (1815–1893). הקונגרס הפשיט את בית המשפט העליון מסמכות שיפוט בעניינים מסוימים הקשורים בהביאס קורפוס על מנת למנוע החלטה בעניינו.

הסיפא של הסעיף מכונה "פסוקית החריגים" (Exceptions Clause), והיא קובעת כי סמכותו של בית המשפט כערכאה לערעורים קיימת "בהתאם לחריגים ולהסדרים שיקבע הקונגרס". אחת השאלות שפסוקית זו מעוררת היא האם לבית המשפט סמכות לדון בערעורים רק כאשר הקונגרס מעניק לו את הסמכות הזו במפורש, או שהחוקה עצמה מעניקה לבית המשפט סמכות כללית לדון בערעורים, שמצומצמת רק כאשר הקונגרס קובע במפורש חריגים לסמכות זו. בפסק דין משנת 1796 (Wiscraft v. Dauchy) פסקו רוב השופטים לטובת הפרשנות הראשונה, לפיה בית המשפט זקוק לאישור מפורש לדון בערעורים. מרבית הפסיקות במאות הבאות הסכימו עם פרשנות זו.[32] עם זאת, גם כיום ישנם משפטנים שסבורים שהפרשנות השנייה היא נכונה.

פסוקית זו, יחד עם הסמכות של הקונגרס לכונן ערכאות הכפופות לבית המשפט העליון, היא המקור לסמכות מעוררת המחלוקת של הקונגרס "להפשיט" את בתי המשפט מסמכויות שיפוט (Jurisdiction stripping), כלומר למנוע ערעורים על סוג מסוים של תיקים או אפילו על תיקים בודדים.[32] סמכות זו נתפסת על ידי חלק מהמשפטנים כסכנה לשלטון החוק ואף תוארה כ"חרב דמוקלס" המאיימת על מערכת המשפט.[154]

דוגמה בולטת לשימוש של הקונגרס בסמכותו להחריג נושאים מסמכות הערעור של בית המשפט התרחשה ב-1869, בזמן תקופת השיקום, בהקשר של תיק אקס פרטה מק'קרדל (Ex Parte McCardle). ויליאם מק'קרדל היה מוציא לאור ועורך ממיסיסיפי, שפרסם מאמרים נגד הקונגרס וצבא האיחוד. הוא נעצר על ידי מפקד צבא בגין המרדה, ובקשתו מבית המשפט הפדרלי המקומי למתן צו הביאס קורפוס נדחתה. מק'קרדל ביקש לערער לבית המשפט העליון, שקיים דיון בעניינו. לפני שהתקבלה ההחלטה, הקונגרס, שחשש כי הערעור יתקבל, ביטל את החוק שהעניק לבית המשפט העליון את הסמכות לדון בערעור. פסק הדין של בית המשפט קיבל את פעולת הקונגרס כחוקתית וקבע כי אין לבית המשפט סמכות שיפוטית לדון בתיק. מאז פסק דין זה, אישר בית המשפט פעמים רבות את הסמכות של הקונגרס להגביל את סמכותו של בית המשפט העליון לדון בערעורים.[32][150] עם זאת, בשאלה האם יש גבול לכוחו של הקונגרס להפשיט את בית המשפט העליון מסמכות שיפוטית, ובפרט האם הקונגרס יכול לעשות זאת באופן שפוגע בליבת שלטון החוק, קיימת מחלוקת רבה בין משפטנים.[י"ח]

סעיף 3: משפטים פליליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
 ראו גם – התיקון השישי לחוקת ארצות הברית, התיקון השביעי לחוקת ארצות הברית

הסעיף השלישי של החלק השני קובע שבמערכת המשפט הפדרלית, כל המשפטים הפליליים, למעט דיונים הנוגעים להליך ההדחה של אדם מתפקיד רשמי (Impeachment), ייערכו בפני חבר מושבעים; בנוסף, הסעיף קובע שהמשפט הפלילי ייערך במדינה שבה בוצע הפשע, ושלקונגרס יש סמכות להחליט היכן ייערכו הליכים פליליים במקרים שבהם העבירה לא בוצעה באף אחת מהמדינות:

הליך השיפוט של כל הפשעים, למעט מקרים של הליך הדחה מתפקיד רשמי, ייעשה בידי חבר מושבעים; ומשפטים כאלה ייערכו במדינה שבה בוצעו הפשעים האמורים; אבל כאשר הפשעים לא בוצעו באף מדינה, ייערך המשפט במקום או במקומות שיורה הקונגרס בחוק.

המקור באנגלית
The Trial of all Crimes, except in Cases of Impeachment, shall be by Jury; and such Trial shall be held in the State where the said Crimes shall have been committed; but when not committed within any State, the Trial shall be at such Place or Places as the Congress may by Law have directed.
— חוקת ארצות הברית

היסטורית, הזכות למשפט בידי מושבעים נמצאת כבר במגנה כרטה (1215), וההליך של משפט בפני 12 מושבעים, כפי שנהוג עד היום בארצות הברית, התבסס במאה ה-16. עם זאת, החוקה לא קובעת את מספר המושבעים שבפניהם ייערך המשפט. המתיישבים הבריטיים הביאו עימם את הכלל של משפט בפני מושבעים כבר בראשית ההתיישבות באמריקה הצפונית, והוא הובטח כזכות בחוקות של כל שלוש-עשרה המושבות. השימוש במושבעים נתפס כזכות העומדת למתיישבים אל מול השלטון הקולוניאלי הבריטי וכאחד מהכלים שעומדים לרשות הפרטים כדי להתגונן מפני עריצות. המשפטן האנגלי ויליאם בלקסטון, שכתביו היו מוכרים למנסחי החוקה, התייחס למשפט בפני מושבעים כאבן יסוד של מערכת המשפט וכמחסום מפני שימוש בפררוגטיבה של המלוכה כנגד החירויות של העם.[161] במספר מקרים במושבות, כגון במשפט של ג'ון פיטר זנגר, חברי מושבעים (גדולים וקטנים) מקומיים מנעו אישום או הרשעה של אישים שהיו ביקורתיים כלפי השלטון הבריטי. בתגובה, השלטון הבריטי הרחיב את הסמכות השיפוטית של בתי משפט שמנהלים משפט ללא מושבעים (כגון בתי משפט למשפט ימי). המתיישבים באמריקה ראו בפעולות אלה פגיעה חמורה בחירותם וזכויותיהם,[162] ורשימת התלונות כלפי המלך ג'ורג' השלישי בהכרזת העצמאות של ארצות הברית כוללת תלונה על כך שהוא נתן את הסכמתו לחקיקה שנועדה "לשלול מאיתנו, במקרים רבים, את היתרונות שבעמידה למשפט בפני מושבעים".[163] בוועידת החוקה, לא היה דיון רב על סעיף זה, ונראה שכל הצדדים הסכימו על החיוניות של משפט בפני חבר מושבעים.[162]

הכללים החוקתיים שקבועים בסעיף זה נמצאים גם בתיקון השישי לחוקה, שמפרט יותר על זכויותיו של הנאשם בפלילים. כפילות זו נוצרה כיוון שחלק מהמשתתפים בדיון על אשרור החוקה ועל ניסוח מגילת הזכויות הרגישו שסעיף זה אינו מספק הגנה חזקה מספיק לנאשמים.[161] רוב הכללים הקבועים בתיקון השישי הוחלו באמצעות התיקון ה-14 לחוקה גם על המדינות, ועל אף שבית המשפט העליון הכיר בכך שהזכות למשפט פלילי בפני חבר מושבעים מוגנת פעמיים בחוקה, מרבית הפסיקה הסתמכה על התיקון כמקור המרכזי לזכות.[164] התיקון השביעי לחוקה מקנה זכות למשפט בפני חבר מושבעים גם במקרים מסוימים של משפט אזרחי.

חלק שלישי: בגידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק השלישי של הפרק מכיל שני סעיפים ובהם הגדרה של "בגידה" בארצות הברית, תנאים הכרחיים להרשעה בבגידה, מתן סמכות לקונגרס לקבוע את העונש במקרים שבהם הורשע אדם בבגידה, והצבת מגבלה על סמכות זו, בדמות איסור על ענישת הצאצאים של הבוגד על ידי מניעת ירושה (Corruption of Blood; מילולית: "השחתת הדם") או חילוט נכסיו.

העיסוק בבגידה הוא חריג בתוך המבנה הכללי של הפרק – זהו החלק היחיד בפרק שעוסק בעבירה ספציפית – ומעיד על החשיבות הרבה שהקנו מנסחי החוקה לפשע עצמו ולשימוש האפשרי לרעה בהרשעה וענישה בגינו. יחס מיוחד זה לפשעי בגידה אינו חריג בנוף התאוריה המשפטית והפוליטית של המאה ה-18. משפטנים רבים, כולל אדוארד קוק, מונטסקייה וויליאם בלקסטון ראו בבגידה את העבירה החמורה ביותר במדינה, והדגישו את הצורך להגדירה במדויק על מנת למנוע שימוש פוליטי בה בידי הממשל.[165] כפי שהעיר רופוס קינג במהלך דיוניה של ועידת החוקה,[166] הסעיף לא מונע מהממשל להאשים בוגדים בעבירות דומות שיצר הקונגרס תחת שם שונה (כגון ריגול או המרדה), והמחוקק יכול לקבוע לעבירות אלו עונש מוות, מבלי להתייחס למגבלות הקיימות בסעיף.[167] אכן, לאחר שהתגלו קשיים בהרשעה בבגידה, נטה הממשל להאשים בעבירות אחרות ובתי המשפט לא מצאו בעיה עם פרקטיקה זו.

סעיף 1: הגדרת בגידה ותנאים להרשעה בגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף הראשון מגדיר בגידה כגיוס לפעולה מלחמתית נגד ארצות הברית או סיוע פעיל לאויבים, וקובע שניתן להרשיע אדם בבגידה רק אם ישנם שני עדים לאותו מעשה שנקט האדם באופן מכוון או בעקבות הודאה שנמסרה בפומבי:

בגידה בארצות הברית תוגדר רק כגיוס מלחמה נגדן או דבקות באויביהן, במתן סיוע ותמיכה להם. שום אדם לא יורשע בבגידה, אלא אם יימצאו שני עדים לאותו מעשה גלוי, או בעקבות הודאה בפני בית משפט פתוח.

המקור באנגלית
Treason against the United States, shall consist only in levying War against them, or in adhering to their Enemies, giving them Aid and Comfort. No Person shall be convicted of Treason unless on the testimony of two Witnesses to the same overt Act, or on Confession in open Court.
— חוקת ארצות הברית

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור המוקדם ביותר לשפה שבה נוקטת החוקה הוא חוק הבגידה של שנת 1351 (אנ'), מתקופת אדוארד השלישי, מלך אנגליה.[י"ט] החוק מ-1351 כולל בהגדרת הבגידה את האשמה של "גיוס מלחמה כנגד אדוננו המלך בממלכתו, או דבקות באויביו של המלך בממלכתו, במתן סיוע ותמיכה".[כ] מילים אלו אומצו על ידי מנסחי החוקה (בניקוי ההתייחסות למלך).[כ"א] מנסחי החוקה הכירו את נוסח החוק מההתייחסויות הרבות אליו בכתביהם של משפטנים, שלאורך ההיסטוריה נטו לשבח את החוק במיוחד בשל הגדרתו המצמצמת של המונח "בגידה". גם בקולוניות באמריקה הצפונית ובמדינות בתקופת המהפכה נטו להשאיל את הביטויים האלה מהחוק האנגלי. ג'וזף סטורי כתב על מנסחי החוקה שהם "אימצו את המילים של חוק הבגידה של אדוארד השלישי; ובכך, במשתמע, על מנת לשלול לחלוטין את הסיכויים לפרשנויות שרירותיות, הם הכירו בפרשנות של הביטויים האלה במשפט הפלילי, ששרדו במשך עידנים".[172] עם זאת, בתקופת המהפכה הפרשנות המצמצמת של המונח בגידה לא תמיד נשמרה, ובחלק מהמקרים המחוקקים במדינות נתנו לביטוי "לגייס מלחמה" פרשנות רחבה.[173]

מקור היסטורי נוסף שהשפיע על ניסוח הסעיף הוא "חוק הבגידה של שנת 1695", שהתקבל בפרלמנט של אנגליה בתקופת ויליאם השלישי. חוק זה קבע, בין השאר, שלא ניתן להאשים אדם בבגידה, אלא אם יימצאו שני עדים לאותה עבירה גלויה.[כ"ב] גם כלל זה אומץ, לפני שנוסחה החוקה, על ידי רוב הממשלות במושבות באמריקה הצפונית והמדינות בתקופה המהפכנית.[176] מנסחי החוקה אימצו את הכלל הזה, עם שני שינויים: במקום התייחסות ל"אותה עבירה גלויה" (overt offence) הם קבעו שנדרשת עדות לגבי אותו "מעשה גלוי" (overt act), ונוספה התייחסות להודאה במשפט פתוח כתמיכה אלטרנטיבית למעשה בגידה של נאשם.

הדיונים בוועידת החוקה מראים שעיקר הדאגה של מנסחי החוקה הייתה האפשרות לשימוש לרעה במשפטי בגידה, ומתוך כך הצורך לצמצם את ההגדרה ולקבוע באופן ברור מגבלות על האפשרות להרשעה.[177] בדיונים על אשרור החוקה אחת הביקורות הבולטות על המסמך הייתה שהיא אינה כוללת מגילת זכויות. בתגובה, תומכי החוקה הבליטו את המגבלות שמציבה החוקה לגבי הגדרת "בגידה" והרשעה בגינה, כדוגמה לאופן שבו מגינה החוקה על האזרחים.[178] אף על פי שמדיסון הביע בוועידת החוקה דאגה מכך שהסעיף מצר מידי את ההגדרה של בגידה, בכתבי הפדרליסט מס' 43 הוא שיבח הסעיף שמגן על האזרחים מפני האשמות שווא. גם המילטון הזכיר את הסעיף (בכתבי הפדרליסט מס' 84) כאחד הביטחונות שנותנת החוקה לשמירה על זכויות האזרח.[165]

פרשנות בפסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור מתחילת המאה ה-20 של הדו-קרב שבו הרג ארון בר את אלכסנדר המילטון. להמילטון הייתה השפעה רבה על ניסוח החוקה ופרשנותה – הוא השתתף בוועידת החוקה וכתב את רוב החיבורים בכתבי הפדרליסט. בר היה סגן נשיא ארצות הברית לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1800, תחת הנשיא תומאס ג'פרסון. הקושי להכריע את תוצאות הבחירות האלו הביא לאשרור התיקון ה-12 לחוקה. לאחר תום כהונתו הואשם בר בקשירת קשר נגד ארצות הברית, והמשפט בו הוא זוכה הבהיר את הקושי להרשיע בבגידה, לאור האמור בסעיף זה.

מהות ההגדרה החוקתית של בגידה, ובאופן ספציפי של הביטוי "לגייס מלחמה" (levying war), עמדה למבחן לראשונה במשפטים הקשורים להאשמות נגד סגן הנשיא לשעבר ארון בר וכמה ממקורביו. הנשיא תומאס ג'פרסון הציג בפני הקונגרס, בינואר 1807, את מה שהוא כינה "הקשר של בר", שלטענתו כלל ניסיון להקים צבא בדרום-מערב ארצות הברית במטרה לכבוש שטחים ממקסיקו ומארצות הברית ולהקים בהם מדינה עצמאית.[179] ההאשמות נסמכו בחלקן על מידע שסיפק אחד ממשתפי הפעולה של בר, הגנרל ג'יימס וילקינסון (אנ'), ששנים רבות לאחר מותו התגלה כי היה מרגל בשליחות הכתר הספרדי. שניים ממשתפי הפעולה של בר הועמדו לדין באשמת בגידה, אך בפסק דין "אקס פרטה בולמן", משנת 1807, קבע ג'ון מרשל שההאשמות נגדם לא עולות לכדי עבירת בגידה, כפי שהיא מוגדרת בחוקה. מרשל הבהיר בפסק הדין שהביטוי "לגייס מלחמה" אינו כולל בתוכו פשע של קונספירציה. בנוסף הוא הבהיר שעל מנת שפעולות ייחשבו לגיוס מלחמה, חייבות להיות עדויות להתאספות ממשית של אנשים לצורך ביצוע הפעולה הבוגדנית.[180] מרשל חזר על הגדרה זו גם בפסק הדין במשפט של בר עצמו, שם הוא הדגיש גם את הצורך בהבאת שני עדים לפחות למעשה שמצוי בגדר גיוס מלחמה. בר לא נכח בהתאספות עצמה של אנשי המזימה, וכיוון שהתביעה לא הצליחה להביא שני עדים למעורבותו בתכנונה, לא ניתן היה להרשיע אותו בבגידה. הפרשנות שנתן מרשל לחוקה הפכה את ההרשעה בבגידה לקשה ביותר להשגה.[181]

תצלום משפטם הצבאי של המעורבים במבצע פסטוריוס. הוועדה הצבאית הרשיעה את המעורבים הישירים וגזרה עליהם עונש מוות, אך התביעה לא הציחה להשיג הרשעה בבגידה של אזרחים מעורבים שנשפטו לאחר מכן במערכת המשפט של ארצות הברית.

מספר פסקי דין של בית המשפט העליון במהלך מלחמת העולם השנייה הוסיפו קשיים להגדרת "בגידה" ופירוש התנאים שנחוצים לצורך הרשעה. בפסק הדין הראשון, "קרמר נגד ארצות הברית" (Cramer v. United States), קבעו רוב של השופטים שעדותם של שני אנשים דרושה להוכחה של כל מעשה וכל מילה של הנאשם, ושלא ניתן בשום שלב להסתמך על ראיות נסיבתיות. פסק הדין, שנכתב על ידי רוברט ה. ג'קסון, רימז גם שהמשמעות של "overt act" כוללת גם את קיומה של כוונה לבגידה.[182] כתוצאה מכך בוטלה ההרשעה של אנתוני קרמר, שהואשם בסיוע למבצע פסטוריוס הכושל של המודיעין הגרמני.[כ"ג] מנגד, בפסק דין "הופט נגד ארצות הברית" (Haupt v. United States), שבו לראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית הורשע אדם בבגידה, נקבע שהוכחת המוטיבציה או הכוונה של הנאשם אינה דרושה כדי לבסס מעשה בגידה. הנאשם היה אביו של הרבר הנס הופט (אנ'), שלקח חלק במבצע פסטוריוס. הוא סייע לבנו בכך שנתן לו מחסה ועזר לו בקבלת עבודה ובקניית רכב. בפסק הדין נכתב שגם אם האב לא פעל מתוך רצון לבגוד בארצות הברית, אלא רק מתוך דאגה לבנו, מעשיו מהווים סיוע לאויב ולכן הם נמצאים בגדר בגידה על פי הגדרתה בחוקה.[182] במקרה נוסף מתקופת מלחמת העולם השנייה, האשימה ארצות הברית את טומויה קוואקיטה, שהיה בעל אזרחות כפולה, יפנית ואמריקאית, בבגידה בארצות הברית, לאחר שנמצא כי הוא שימש כמתורגמן במכרות ביפן, ששימשו את מאמץ המלחמה היפני וכן כמחנות עבודה לשבויי מלחמה אמריקאים. בכתב האישום שהוגש נגדו נטען שהוא גם התעלל בשבויים בברוטליות. בפסק הדין, Kawakita v. United States‏ (1952), נקבע ברוב דעות (4–3) שהעובדה כי לנאשם הייתה אזרחות כפולה לא פותרת אותו מחובות הנאמנות לארצות הברית ועל כן גם לא מונעת את האשמתו בבגידה.[כ"ד][182]

אי הבהירות לגבי התנאים שדרושים להרשעה בבגידה והקושי להוכיח בגידה על פי הגדרתה הצרה בחוקה הובילו לכך שהממשל נוטה, על פי רוב, לא להאשים בבגידה אלא בעבירות זהות תחת שם אחר, כגון המרדה, ריגול, קונספירציה וכדומה.[182][165] הרשעה תחת עבירות אלו לא מחייבת עמידה בתנאים המצוינים בסעיף זה: בפסק דין של בית המשפט הפדרלי השני לערעורים של ארצות הברית, שעסק באישומים נגד יוליוס ואתל רוזנברג, נקבע שהרשעה בריגול תחת "חוק הריגול של 1917" לא מחייבת עדות של שני אנשים, כפי שנדרש בהרשעה בעבירת בגידה.[184] הפעם הראשונה והיחידה (נכון ל-2023) שבה הואשם אדם בבגידה, מאז האישומים שהוגשו לאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה ב-2006, אז הואשם בבגידה אדם יחיא ע'דן (אנ'), אמריקאי שפעל בשירות אל-קאעדה.[185] ע'דן נהרג בתקיפה של ארצות הברית בפקיסטן ב-2015.[186]

סעיף 2: ענישה בגין בגידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף זה קובע שלקונגרס תהיה הסמכות לקבוע בחוק את עונשם של בוגדים. בנוסף הוא מציב מגבלה על חקיקת הקונגרס, והיא שהקלון בגין בגידה לא ימנע מיורשיו של המורשע מלרשת את נכסיו ולא יוביל לחילוט נכסיו מעבר לתקופת חייו:

לקונגרס תהיה הסמכות להכריז על העונש בגין בגידה, אבל ביטול הזכויות בגין בגידה לא יביא להשחתת הדם, או לחילוט נכסים, למעט בתקופת חייו של המורשע.

המקור באנגלית
The Congress shall have Power to declare the Punishment of Treason, but no Attainder of Treason shall work Corruption of Blood, or Forfeiture except during the Life of the Person attainted.
— חוקת ארצות הברית

במשפט המקובל האנגלי, התוצאה המיידית של גזר דין מוות הייתה המחיקה המוחלטת של האישיות המשפטית של הנידון והביטול של הזכויות הקשורות בה.[187] ההכרזה על אדם ככזה נקראה "Attainder", מהפועל בצרפתית עתיקה ateindre שמשמעותו להחזיק, להכות או להאשים. במרוצת השנים חל בלבול בעקבות הדמיון לפעלים אחרים בצרפתית ובאנגלית שמשמעותם להכתים (בצרפתית, teindre; באנגלית, to taint), ומכאן הקשר למושג המשפטי "קלון".[188] המילים שבהם משתמשת החוקה, "Attainder of Treason", מתייחסות למקרה הספציפי של קלון המבטל זכויות של המורשע בבגידה.[כ"ה] לפעולה זו היו שתי משמעויות מעשיות מרכזיות. ראשית, נכסיו של האדם המורשע בבגידה חולטו ועברו לרשות הכתר, למשך תקופה או עד תום חייו, ונמנעה ממנו גישה לנכסיו ולאדמותיו. שנית, "השחתת הדם", שפירושה מניעת האפשרות של הנידון לרשת נכסים או להוריש את נכסיו. מנסחי החוקה היו מודעים לשימוש הפוליטי הרחב שעשתה המלוכה באנגליה במוסד זה.[כ"ו] כחלק מניסיונם למזער את האפשרות לשימוש ברעה בהאשמות בבגידה, הם קבעו שהעונש שהקונגרס יקבע לא יכול לכלול את התוצאות שהיו לבגידה בבריטניה.

הקונגרס הראשון של ארצות הברית קבע שהעונש על בגידה הוא מוות. עם זאת, בכמה מתוך המקרים המעטים שבהם הורשעו אמריקאים בבגידה נקצב לבסוף עונשם על ידי הנשיא ובמקרים אחרים (כגון במרד הוויסקי) נמנע ההליך המשפטי באמצעות חנינה נשיאותית.[187]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות ראשונית
ספרות משנית

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מונטסקייה כתב ברוח החוקים כי "מבין שלוש הרשויות הנזכרות לעיל [המחוקקת, המבצעת והשופטת], זו השופטת היא כמעט כלום". ראו רוח החוקים, ספר 11, פרק 6.
  2. ^ דוגמה בולטת להתפתחות המשמעות של הפרק היא המילים "cases" ו-"controversies", שהפכו בסיס לדוקטרינות מפותוחות לגבי זכות העמידה ועקרונות השפיטות. ג'ון פרג'ון ולארי קרמר כתבו ש"לא הייתה דוקטרינה של זכות עמידה לפני אמצע המאה העשרים"[22] (טענה זו כשלעצמה מעוררת מחלוקת),[23] אך כיום דוקטרינה זו נחשבת בבתי המשפט כתוצאה ישירה של פרק זה.
  3. ^ בערך זה, בהתאם למילון הדין האזרחי של האקדמיה ללשון העברית,,[29] המונח Jurisdiction תורגם כ"סמכות שיפוט". המונח Judicial power, הכללי יותר, תורגם כ"כוח שיפוטי" או "סמכות שיפוטית".
  4. ^ עמדה זו הובעה למשל על ידי שופטת בית המשפט העליון איימי קוני בארט לפני מינויה.[35]
  5. ^ כיום, על פי החוק שקבע הקונגרס, כל אחד משופטי בית המשפט העליון עדיין מקבל מנשיא בית המשפט אחריות על "סבב" מסוים או מספר "סבבים" – כלומר, על אזור מסוים בארצות הברית. עם זאת, האחריות על ה"סבב" כוללת רק מתן מענה לסוגים מסויימים של בקשות שמגיעות מאותו הסבב, כגון בקשות לצו חירום או להארכת זמן. ניתן למצוא כאן את החלוקה הנוכחית של הסבבים בין השופטים.
  6. ^ בפסיקות של בתי המשפט ובמחקר מתייחסים כמעט תמיד ל"מקרים" ול"מחלוקות" כמילים נרדפות, ואם נמצא הבדל ביניהן הוא לא פורש כמהותי. בפסק דין של בית המשפט העליון מ-1937 נכתב "המונח 'מחלוקות' [controversies], אם ניתן להבחינו בכלל מהמונח 'מקרים' [cases], זה משום שהוא פחות כוללני מהאחרון, וכולל רק תביעות שטבען אזרחי".[64] ב"החוקה של ארצות הברית של אמריקה: ניתוח ופרשנות", טקסט סמכותי שמפיק שירות המחקר של הקונגרס (אנ'), נכתב שניתן להשתמש בשתי המילים לחילופין.[65] מיעוט של חוקרים טענו להבדל מהותי בין המונחים. כך למשל, רוברט פושאו הכיר בכך ש"כמעט כל החוקרים קיבלו את טענת בית המשפט שהמונחים 'מקרים' ו'מחלוקות' הם חליפיים", אך הציע פרשנות משלו לפיה במאה ה-18 המילה cases התייחסה לתביעות שבהן השופט בעיקר לענות על שאלה בנוגע למהות החוק או הדין, בעוד שהמילה controversies התייחסה לתביעות בנוגע לסכסוך בין שני צדדים, שבה עיקר תפקידו של השופט הוא לשמש כבורר ולהכריע בין הצדדים.[66]
  7. ^ על אף שהיו נסיונות לפתח תאוריה של סמכות שיפוטית בדיני יושר שאינה מוגבלת בחוק או ניתנת לפיקוח על ידי הקונגרס, אלא תלויה רק בחוקי הצדק הטבעי, להלכה ולמעשה בתי המשפט לא קיבלו גישה זו. חוק מערכת המשפט של 1789 אומר במפורש שלבתי המשפט אין סמכות לפסוק בעתירות המתבססות על דיני היושר במקרים שבהם החוק עצמו מספק אמצעים ליישוב המחלוקת. בכך הקונגרס הפך לחוק גישה שכבר הייתה מקובלת בבתי דין ליושר, אך הוא גם הכריז למעשה שהוא רואה את הפיקוח על תחום דיני היושר כמצוי בגדר הסמכות של מערכת המשפט הרגילה.[67]
  8. ^ רוב בתי הדין הטריטוריאליים אינם פעילים כיוון שהטריטוריות הפכו למדינות או שבתי המשפט בתחומן הוכרו כבתי משפט של פרק 3. כיום פעילים בית המשפט של גואם, בית המשפט של איי מריאנה הצפוניים ובית המשפט של איי הבתולה. בתי המשפט בפוארטו ריקו הפכו לבתי משפט של פרק 3 ב-1966.
  9. ^ ראו גם "אמנות" בערך על פרק 2 לחוקת ארצות הברית.
  10. ^ עם זאת, יש חוקרים הסבורים שהדיון שהוביל לתיקון ה-11 ולביטול הזכות לתבוע מדינות החל עוד לפני פסק דין צ'ישולם נגד ג'ורג'יה.[90]
  11. ^ בית המשפט העליון פירש את המילה "אזרח" למטרת סעיף זה על פי מקום המגורים הקבוע של האדם. ההבחנה במשפט האמריקאי היא בין domicile – מקום מגורי הקבע של אדם – לבין residency, שיכול להיות מצב זמני יותר.
  12. ^ עם זאת, לבתי המשפט מותר לספק פסקי דין הצהרתיים (declaratory judgements), ובלבד שבין בעלי הדין קיימת מחלוקת ממשית.[105]
  13. ^ תחום אחד שבו התגמשה הדרישה ליריבות הוא עתירות נגד חוקים פדרליים, שנידונו גם במקרים שבהם עמדת הממשל הסכימה עם העותרים. דוגמה לכך פסק דין ארצות הברית נגד וינדזור (אנ') משנת 2013, שבו נקבע שחלק מ"חוק הגנת הנישואים" אשר אסר על הכרה של נישואים של זוגות מאותו המין אינו חוקתי. בית המשפט בחר לפסוק על אף שעמדת ממשל אובמה הסכימה עם העותרים נגד החוק.[112] תחום אחר הוא סכסוכים בין רשויות שונות של הממשל. בתיק ארצות הברית נגד ניקסון (אנ') משנת 1974, לדוגמה, בית המשפט דחה את הטענה של ריצ'ארד ניקסון, שלפיה בית המשפט חרג מסמכותו כשהתערב בסכסוך בינו לבין התובע המיוחד שמונה לחקור את פרשת ווטרגייט. בית המשפט נימק שקיימת יריבות מספיקה בין התובע המיוחד לניקסון, שכן גם אם שני הצדדים מהווים חלק בממשל קיים ביניהם ניגוד אינטרסים מספיק. לאחר פסק הדין זה נטה בית המשפט שלא לדחות עתירות בנוגע לסכסוכים בין רשויות ממשל על בסיס היעדר יריבות בלבד.[111]
  14. ^ בית המשפט העליון קבע פעמים רבות שדוקטרינת ההתייתרות נסמכת ישירות על חלק 2 סעיף 1 בפרק זה. ראו למשל, Genesis Healthcare Corp. v. Symczyk, עמ' 3–4.
  15. ^ לדוגמה, בפסק דין חברת דיימלר קרייזלר נגד קונו, כתב ג'ון רוברטס ש"הדוקטרינות של ההתייתרות, הבשלות, והשאלה הפוליטית מקורן כולן בשפה של 'מקרים' או 'מחלוקות' בפרק 3, וכך גם דוטרינת העמידה".[126]
  16. ^ בדומה להבחנה במערכת המשפט בישראל בין "ערעור שבזכות" ל"ערעור שבחסד" או (בהתאם למילון הדין האזרחי של האקדמיה ללשון העברית) "ערעור בזכות" ו"ערעור ברשות".
  17. ^ הנוהג הוזכר במספר פסקי דין של בית המשפט העליון. בחוות דעתו החולקת בפסק דין "ארצות הברית נגד ג'נרס" משנת 1972, כתב השופט ויליאם אורוויל דאגלס שהכלל הוזכר בדיונים של תת-ועדה של ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית בשנת 1924.[148]
  18. ^ שתי עמדות נודעות בנושא נכתבו על ידי שופט בית המשפט העליון ג'וזף סטורי בפסק דין "מרטין נגד השוכר של האנטר" (Martin v. Hunter's Lessee) ועל ידי המשפטן המשפיע הנרי הארט. הארט טען כי לקונגרס יש סמכות נרחבת להפשיט את מערכת המשפט הפדרלית מהסמכות לדון בערעורים, אך הגבול לסמכות זו היא שהקונגרס לא יכול לבטל את התפקיד המהותי של בית המשפט העליון במארג הכללי של החוקה.[155] המשפטן הקיל עמאר טען שהעמדות של סטורי ושל הארט סותרות זו את זו, והציע פרשנות שונה, לפיה בחוקה קיימת חלוקה בין סמכויות שיפוט הכרחיות, שלא ניתן להחריג, לסמכויות שיפוט שהקונגרס יכול להוסיף או לגרוע.[156] המשפטן והשופט רוברט קלינטון הציע שיש לקרוא את הפסוקית לאור המבנה הכללי של הפרק, כך שהכוח של הקונגרס להחריג נושאים מסמכות השיפוט של בתי המשפט הפדרליים לא יכול לפגוע במימוש המטרה המרכזית של הפרק – שכל נושא שנמצא בסמכות בתי המשפט הפדרליים על פי החלק השני של הפרק יהיה נתון לביקורת שיפוטית של ערכאה כלשהי במערכת המשפט הפדרלית.[157] בדעת מיעוט בפסק דין "חמדן נגד רמספלד", טען השופט אנטונין סקאליה שחוק של הקונגרס משנת 2005 מונע מבית המשפט העליון לשמוע ערעורים של עצירים במתקן המעצר בגואנטנמו, ושפעולה זו של הקונגרס חוקתית לאור "פסוקית החריגים".[158] המשפטנים סטיבן קלברסי וגרי לוסון ביקרו את העמדה הזו וטענו שהקונגרס לא יכול לגרוע מהסמכות של בית המשפט העליון לדון בערעורים, אלא רק לחלק את הסמכות הזו בין הערכאות השונות.[159] לסקירה של עמדות נוספות ראו גולד,[150] גרוב[154] וגלאסהאוזר.[160]
  19. ^ החוק עדיין בתוקף בממלכה המאוחדת, אף שתוקן פעמים רבות מאז 1351. הפעם האחרונה שבה הואשם אדם על פי חוק זה הייתה בהליכים נגד ויליאם ג'ויס, בזמן מלחמת העולם השנייה.[168]
  20. ^ בתרגום לאנגלית מצרפתית-נורמנית: "levy war against our lord the King in his realm, or be adherent to the King's enemies in his realm, giving to them aid and comfort".[169]
  21. ^ החוק של אדוארד השלישי כלל סעיפים נוספים שהרחיבו את ההגדרה של בגידה. סעיף חשוב ביותר היה הפשע של תכנון ("compassing or imagining") מותו של המלך או של בני משפחתו (וכן בעילה של אשתו או בנותיו). לאחר שעבר החוק, המלוכה באנגליה עשתה שימוש נרחב בסעיף זה כדי לפגוע במתנגדיהם ולעיתים גם כדי להוציא להורג יריבים פוליטיים. בנוסף, ניתנה למילים של החוק פרשנות רחבה שכללה לא רק מעשים או תכנון מעשי, אלא גם הבעת תמיכה במעשים במילים או אפילו הבעת ביקורת על המלך, שהייתה עשויה לגרום לו לאי-נחת ולסכן את בריאותו.[170] ייתכן שמתוך היכרות עם היסטוריה זו של שימוש ברעה בכוח להאשים בבגידה, מנסחי החוקה נמנעו מהכללת סעיף זה ואחרים בחוקה. ג'יימס וילרד הרסט (אנ') כתב ש"הדרך הברורה ביותר שבה החוקה מצמצמת את ההגדרה של בגידה היא על ידי השמטת כל אנלוגיה לפשע של תכנון [compassing] מותו של המלך".[171]
  22. ^ חוקרים הציעו שמקורו של כלל זה הוא החוק המוזכר בספר דברים, פרק י"ט, פסוק ט"ו ("לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר") ובבשורה על פי מתי פרק 18 פס' 15–16 ("אם יחטא לך אחיך, לך והוכח אותו בינך ובינו לבד. אם ישמע לך, קנית לך את אחיך. ואם לא ישמע, קח אתך עוד אחד או שנים, כדי שעל-פי שנים או שלושה עדים יקום כל דבר"). טענה זו מופיעה גם בפסק דין קרמר נגד ארצות הברית משנת 1945.[174][175]
  23. ^ קרמר הורשע לאחר מכן בעבירה קלה יותר של סחר עם האויב ונידון לשש שנות מאסר.
  24. ^ קוואקיטה נולד בארצות הברית, אבל בפרוץ המלחמה בין המדינות שהה ביפן. לאחר המלחמה הוא חזר לארצות הברית ואז הואשם. אחד הטיעונים של קוואקיטה היה שכאזרח יפני חלה עליו גם חובת הנאמנות ליפן. הוא טען שעצם העובדה שהוא היה ביפן ועבד בה יכלה באופן לא ישיר לסייע לה במלחמתה, ולכן יש להתייחס אל חובת הנאמנות כתקפה רק עבור אנשים שנמצאים בטריטוריה של ארצות הברית. בנוסף, הוא טען שיפן יכולה הייתה לאלץ אותו לפעול בדרכים שמסייעות לה, מבלי שתהיה לו אפשרות להתנגד. דעת הרוב בבית המשפט קבעה שבניגוד לעמדתו, אזרח אמריקאי חייב נאמנות לארצות הברית בכל מקום בעולם. בנוסף, נקבע בפסק הדין שהנאשם יכול להתגונן נגד האישומים על ידי כך שיראה שלא הייתה לו ברירה אלא לפעול בדרך בה פעל, אך חבר המושבעים במשפטו קבע עובדתית שזה לא היה המצב במקרה זה.[183]
  25. ^ יש להבחין בין המושג Attainder of Treason בסעיף זה לבין המושג Bill of Attainder. המושג השני מתייחס לחקיקה של הפרלמנט שמרשיעה וגוזרת את דינו של אדם ספציפי ללא משפט. סעיף 3 בחלק התשיעי של פרק 1 לחוקה אוסר על הקונגרס להעביר חקיקה כזו וסעיף 1 בחלק העשירי של פרק 1 אוסר זאת על המחוקקים במדינות.
  26. ^ דוגמאות בולטות כוללות את הקלון שגזרה מרגרט מאנז'ו על ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק במהלך מלחמות השושנים; הקלון של ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס, ששימש הצדקה לשינוי סדר הירושה של הכתר והמלכתו של ריצ'רד השלישי; והשימוש הרחב שעשה הנרי השמיני במוסד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robert N. Clinton, קובץ PDF"A Mandatory View of Federal Court Jurisdiction: A Guided Quest for the Original Understanding of Article III, University of Pennsylvania Law Review 132 (1984), pp. 755–756
  2. ^ John Adams, "Thoughts on Government, April 1776, Founders Online: "the judicial power ought to be distinct from both the legislative and executive, and independent upon both, that so it may be a check upon both, as both should be checks upon that".
  3. ^ Gordon S. Wood, The Creation of the American Republic (Norton: 1993), p. 161
  4. ^ Charles Gardner Geyh, The Struggle for Control of America's Judicial System (University of Michigan Press: 2008), pp. 26–27
  5. ^ Historical Background on the Relationship Between Federal and State Courts, Constitution Annotated
  6. ^ James S. Liebman, "Some Effectual Power: The Quantity and Quality of Decisionmaking Required of Article III Courts" קובץ PDF, Columbia Law Review 98, p. 710
  7. ^ James S. Liebman, "Some Effectual Power: The Quantity and Quality of Decisionmaking Required of Article III Courts" קובץ PDF, Columbia Law Review 98, p. 714
  8. ^ Robert N. Clinton, "A Mandatory View of Federal Court Jurisdiction: A Guided Quest for the Original Understanding of Article III, University of Pennsylvania Law Review 132 (1984), pp. 758–761
  9. ^ James S. Liebman, "Some Effectual Power: The Quantity and Quality of Decisionmaking Required of Article III Courts" קובץ PDF, Columbia Law Review 98, pp. 715–716
  10. ^ James S. Liebman, "Some Effectual Power: The Quantity and Quality of Decisionmaking Required of Article III Courts" קובץ PDF, Columbia Law Review 98, p. 725
  11. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד Michael G. Collins, "Article III Cases, State Court Duties, and the Madisonian Compromise", University of Wisconsin Law Review 39 (1995)
  12. ^ 1 2 ArtIII.S1.8.2 Historical Background on Establishment of Article III Courts, Constitution Annotated
  13. ^ Michael L. Wells and Edward J. Larson, "Original Intent and Article III, Tulane Law Review (70) (1995-1996). p. 81 and passim
  14. ^ Robert N. Clinton, "A Mandatory View of Federal Court Jurisdiction: A Guided Quest for the Original Understanding of Article III, University of Pennsylvania Law Review 132 (1984), pp. 801–803
  15. ^ Antifederalist No. 78-79, 80, and 81: The Power of the Judiciary (in three parts), The University of Tulsa website
  16. ^ Dan T. Coenen, "Fifteen Curious Facts about The Federalist Papers", Advocate Fall 2007/Winter 2008, p. 5
  17. ^ Montesquieu, The Spirit of the Laws (Cambridge University Press: 1989), p. 160
  18. ^ Alexander Hamilton (Publius), The Federalist Papers: No. 78 – The Judiciary Department, published May 28, 1788, Avalon Project website
  19. ^ Charles Gardner Geyh, The Struggle for Control of America's Judicial System (University of Michigan Press: 2008)
  20. ^ National Mut. Ins. Co. v. Tidewater Transfer Co., Inc., 337 U.S. 582 (1949), Justice Frankfurter dissenting, p. 646
  21. ^ Robert N. Clinton, קובץ PDF"A Mandatory View of Federal Court Jurisdiction: A Guided Quest for the Original Understanding of Article III, University of Pennsylvania Law Review 132 (1984), p. 741
  22. ^ John A. Ferejohn and Larry D. Kramer, "Independent Judges, Dependent Judiciary: Institutionalizing Judicial Restraint, New York University Law Review 77(4) (2002), p. 1009
  23. ^ Ann Woolhandler and Caleb Nelson, "קובץ PDFDoes History Defeat Standing Doctrine?, Michigan Law Review 102(4) (2004)
  24. ^ John P. Kaminsky, Secrecy and the Constitutional Convention, (The Center for the Study of the American Constitution, University of Wisconsin-Madison: 2005)
  25. ^ Robert J. Pushaw, Jr., "Judicial Vesting Clause", The Heritage Guide to the Constitution
  26. ^ "the power of a court to decide and pronounce a judgment and carry it into effect between persons and parties who bring a case before it for decision", see ArtIII.S1.1 Overview of the Judicial Vesting Clause, Constitution Annotated
  27. ^ Muskrat v. United States, 219 U.S. 346 (1911), p. 356
  28. ^ "the right to determine actual controversies arising between diverse litigants, duly instituted in courts of proper jurisdiction", see ArtIII.S1.1 Overview of the Judicial Vesting Clause, Constitution Annotated
  29. ^ האקדמיה ללשון העברית, הדין האזרחי [משפט (תשע"ט)]
  30. ^ 1 2 Richard W. Garnett and David A. Strauss, Article III, Section 1: Common Interpretation, National Constitution Center
  31. ^ Charles Gardner Geyh, The Struggle for Control of America's Judicial System (University of Michigan Press: 2008), pp. 31–33
  32. ^ 1 2 3 4 5 ArtIII.S2.C2.6 Exceptions Clause and Congressional Control over Appellate Jurisdiction, Constitution Annotated
  33. ^ Charles Gardner Geyh, The Struggle for Control of America's Judicial System (University of Michigan Press: 2008), pp. 44ff
  34. ^ 1 2 Bradley C. S. Watson, "Supreme Court", The Heritage Guide to the Constitution
  35. ^ Amy Coney Barrett, "The Supervisory Power of the Supreme Court" קובץ PDF, Columbia Law Review 106 (2006), p. 357
  36. ^ "The law in this area is clear. This Court has supervisory authority over the federal courts, and we may use that authority to prescribe rules of evidence and procedure that are binding in those tribunals". Dickerson v. United States, 530 U.S. 428 (2000), p. 437
  37. ^ Kermit Hall, "Scott v. Sandford", in Oxford Companion to the Supreme Court of the United States, Second edition, (Oxford University Press: 2005), p. 889
  38. ^ 1 2 3 David F. Forte, "Good Behavior Clause", The Heritage Guide to the Constitution
  39. ^ ArtIII.S1.10.1 Overview of Federal Judiciary Protections, Constitution Annotated
  40. ^ John Adams, Thoughts on Government, April 1776, from The Founders' Constitution, Volume 1, Chapter 4, Document 5
  41. ^ "This provision for the support of the judges bears every mark of prudence and efficacy; and it may be safely affirmed that, together with the permanent tenure of their offices, it affords a better prospect of their independence than is discoverable in the constitutions of any of the States in regard to their own judges", Alexander Hamilton, Federalist No. 79: The Judiciary Continued, May 28, 1788, Avalon Project
  42. ^ הכרזת העצמאות, 4 ביולי 1776, בתרגום ארנון גוטפלד
  43. ^ Charles Gardner Geyh, The Struggle for Control of America's Judicial System (University of Michigan Press: 2008), p. 24
  44. ^ ראו פרק 1 (חלק שני סעיף 5 וחלק שלישי סעיפים 6–7) ופרק 2 (חלק רביעי)
  45. ^ ArtIII.S1.10.2.3 Doctrine and Practice, Constitution Annotated
  46. ^ Impeachments of Federal Judges, Federal Judiciary Center
  47. ^ Evans v. Gore, 253 U.S. 245 (1920)
  48. ^ Miles v. Graham, 268 U.S. 501 (1925)
  49. ^ United States v. Hatter, 532 U.S. 557 (2001)
  50. ^ ArtIII.S1.10.3.2 Compensation Clause Doctrine and Practice, Constitution Annotated
  51. ^ ArtIII.S1.8.3 Supreme Court and Congress, Constitution Annotated
  52. ^ G. Edward White, Law in American History, Volume 1: From the Colonial Years Through the Civil War (Oxford University Press: 2012), p. 197
  53. ^ Judiciary Act of 1789: Primary Documents in American History, Library of Congress Research Guide
  54. ^ ArtIII.S1.8.6 Courts of Specialized Jurisdiction and Congress, Constitution Annotated
  55. ^ 1 2 ArtIII.S1.2 Historical Background on Judicial Review, Constitution Annotated
  56. ^ ArtIII.S1.6.1 Overview of Relationship Between Federal and State Courts, Constitution Annotated
  57. ^ The Debate Over the Judicial Branch, Center for the Study of the American Constitution, University of Wisconsin
  58. ^ Carson Holloway, "Against Judicial Supremacy: The Founders and the Limits on the Courts", First Principles, The Heritage Foundation, pp. 4–5
  59. ^ ArtIII.S1.3 Marbury v. Madison and Judicial Review, Constitution Annotated
  60. ^ Larry D. Kramer, "Marbury and the Retreat from Judicial Supremacyקובץ PDF", Constitutional Commentary 20 (2003), p. 215
  61. ^ 1 2 ArtIII.S1.5.2 Reopening Final Judicial Decisions, Constitution Annotated
  62. ^ Plaut v. Spendthrift Farm, Inc., 514 U.S. 211 (1995)
  63. ^ ArtIII.S1.8.4 Establishment of Inferior Federal Courts, Constitution Annotated
  64. ^ Aetna Life Ins. Co. v. Haworth, 300 U.S. 227 (1937), p. 300
  65. ^ 1 2 Killian et al. 2002, p. 725; ArtIII.S2.C1.1 Overview of Cases and Controversies, Constitution Annotated
  66. ^ Robert J. Pushaw Jr., "Article III's Case/Controversy Distinction and the Dual Functions of Federal Courts, Notre Dame Law Review 69(3) (1994), pp. 448–450
  67. ^ Killian et al. 2002, p. 435.
  68. ^ ArtIII.S1.6.3 Doctrine on Federal and State Courts, Constitution Annotated
  69. ^ ArtIII.S1.9.6 Legislative Courts Adjudicating Public Rights, Constitution Annotated
  70. ^ 1 2 3 Arthur Hellman, "Judicial Power", The Heritage Guide to the Constitution
  71. ^ Dennis W. Arrow, "Treaties", The Heritage Guide to the Constitution
  72. ^ "The judiciary authority of the Union is to extend... To treaties made, or which shall be made, under the authority of the United States, and to all cases affecting ambassadors, other public ministers, and consuls. These belong to the fourth class of the enumerated cases, as they have an evident connection with the preservation of the national peace". Alexander Hamilton, Federalist No. 80: The Powers of the Judiciary, August 12 1788, Avalon Project
  73. ^ ArtII.S2.C2.1.9 Effect of Treaties on the Constitution, Constitution Annotated
  74. ^ David F. Forte, "Ambassadors", The Heritage Guide to the Constitution
  75. ^ ArtIII.S2.C1.12.2 Historical Background on Admiralty and Maritime Jurisdiction, Constitution Annotated
  76. ^ David F. Forte, "Admiralty", The Heritage Guide to the Constitution
  77. ^ Killian et al. 2002, p. 820
  78. ^ Joseph Story, "Commentaries on the Constitution", Book III, § 1660
  79. ^ The Propeller Genesee Chief, 53 U.S. 443 (1851)
  80. ^ Maritime Law, Encyclopedia of Cleveland, Case Western Reserve University
  81. ^ Chisholm v. Georgia, 2 U.S. 419 (1793), p. 475
  82. ^ ArtIII.S2.C1.13.1 Overview of Cases to Which the United States Is a Party, Constitution Annotated
  83. ^ ArtIII.S2.C1.13.3 Suits Against States, Constitution Annotated
  84. ^ Paul Rosenzweig, "Federal Party", The Heritage Guide to the Constitution
  85. ^ ArtIII.S2.C1.13.4 Suits Against the United States and Sovereign Immunity, Constitution Annotated
  86. ^ ArtIII.S2.C1.14.1 Historical Background on Controversies Between Two or More States, Constitution Annotated
  87. ^ Articles of Confederation, Article IX (1231.10); see here, pp. 941–942
  88. ^ Paul Rosenzweig, "Interstate Disputes", The Heritage Guide to the Constitution
  89. ^ Ernest A. Young, "Citizen-State Diversity", The Heritage Guide to the Constitution; ArtIII.S2.C1.15.1 Historical Background on Controversies Between a State and Citizens of Other States, Constitution Annotated
  90. ^ Kurt T. Lash, "Leaving the Chisholm Trail: The Eleventh Amendment and the Background Principle of Strict Construction", 50 Wm. & Mary L. Rev. 1577 (2009)
  91. ^ ArtIII.S2.C1.15.1 Historical Background on Controversies Between a State and Citizens of Other States, Constitution Annotated
  92. ^ ArtIII.S2.C1.18.2 Suits Involving Foreign States, Constitution Annotated
  93. ^ ArtIII.S2.C1.18.1 Controversies Between a State or its Citizens and Foreign States or Citizens, Constitution Annotated
  94. ^ Terence Pell, "Diversity Clause", The Heritage Guide to the Constitution
  95. ^ 1 2 ArtIII.S2.C1.16.2 Historical Background on Diversity Jurisdiction, Constitution Annotated
  96. ^ Alexander Hamilton, Federalist No. 80: The Powers of the Judiciary, August 12 1788, Avalon Project
  97. ^ ArtIII.S2.C1.16.1 Overview of Diversity Jurisdiction, Constitution Annotated
  98. ^ 28 U.S.C. § 1332
  99. ^ ArtIII.S2.C1.16.5 Insufficient or Manufactured Diversity, Constitution Annotated
  100. ^ ArtIII.S2.C1.16.3 Citizens of Different States and Diversity Jurisdiction, Constitution Annotated
  101. ^ ArtIII.S2.C1.16.4 Citizenship of Natural Persons and Corporations, Constitution Annotated
  102. ^ John C. Eastman, "Land Grant Jurisdiction Clause", The Heritage Guide to the Constitution
  103. ^ ArtIII.S2.C1.17 Land Grants by Different States, Constitution Annotated
  104. ^ Justiciability, Legal Information Institute
  105. ^ ArtIII.S2.C1.4.3 Advisory Opinions and Declaratory Judgments, Constitution Annotated
  106. ^ This Day in Supreme Court History — August 8, 1793, Chicago-Kent College of Law "SCOTUSnow", August 8 2017; ArtIII.S2.C1.4.2 Advisory Opinion Doctrine and Practice, Constitution Annotated
  107. ^ See for example Flast v. Cohen, 392 U.S. 83 (1968), pp. 96–97
  108. ^ ArtIII.S2.C1.4.1 Overview of Advisory Opinions, Constitution Annotated
  109. ^ ArtIII.S2.C1.5.1 Overview of Adversity Requirement, Constitution Annotated
  110. ^ Lord v. Veazie, 49 U.S. 251 (1850); ArtIII.S2.C1.5.2 Early Adversity Doctrine, Constitution Annotated
  111. ^ 1 2 ArtIII.S2.C1.5.3 Intra-Branch Litigation and Adversity Doctrine, Constitution Annotated
  112. ^ ArtIII.S2.C1.5.4 Challenges to Statutes that the Executive Branch Agrees Are Unconstitutional, Constitution Annotated
  113. ^ ArtIII.S2.C1.6.1 Overview of Standing, Constitution Annotated
  114. ^ ArtIII.S2.C1.6.2 Early Standing Doctrine, Constitution Annotated
  115. ^ "The party who invokes the power must be able to show not only that the statute is invalid, but that he has sustained or is immediately in danger of sustaining some direct injury as the result of its enforcement, and not merely that he suffers in some indefinite way in common with people generally". See Commonwealth of Massachusetts v. Mellon, 262 U.S. 447 (1923), p. 488
  116. ^ ArtIII.S2.C1.6.3 Standing Doctrine from 1940s to 1970s, Constitution Annotated
  117. ^ ArtIII.S2.C1.6.4.1 Overview of Lujan Test, Constitution Annotated
  118. ^ Lujan v. Defenders of Wildlife, 504 U.S. 555 (1992), pp. 560–561
  119. ^ ראו למשל פסק דין "טראמפ נגד ניו יורק" משנת 2020 (Trump v. New York, 592 U.S. ___ (2020), slip opinion, pp. 3–4)
  120. ^ ArtIII.S2.C1.7.1 Overview of Ripeness Doctrine, Constitution Annotated
  121. ^ ArtIII.S2.C1.7.11 Continuing Vitality of Ripeness Doctrine, Constitution Annotated
  122. ^ ArtIII.S2.C1.7.3 Abbott Laboratories Trilogy and Ripeness, Constitution Annotated
  123. ^ ArtIII.S2.C1.8.1 Overview of Mootness Doctrine, Constitution Annotated
  124. ^ Stephen Wermiel, "SCOTUS for law students: Battling over mootness", SCOTUSblog, August 29 2019; ArtIII.S2.C1.8.4 General Criteria of Mootness, Constitution Annotated; DeFunis v. Odegaard, 416 U.S. 312 (1974)
  125. ^ ArtIII.S2.C1.8.7 Capable of Repetition, Yet Evading Review, Constitution Annotated
  126. ^ DaimlerChrysler Corp. v. Cuno, 547 U.S. 332 (2006), p. 352
  127. ^ See e.g., Scott Dodson, "Article III and the Political Question Doctrine"קובץ PDF, Northwestern University Law Review 116, pp. 681–736
  128. ^ Jared P. Cole, "The Political Question Doctrine: Justiciability and the Separation of Powers", Congressional Research Service, December 23 2014, pp. 6–8
  129. ^ Marbury v. Madison, 5 U.S. 137 (1803), p. 170
  130. ^ Jared P. Cole, "The Political Question Doctrine: Justiciability and the Separation of Powers", Congressional Research Service, December 23 2014, p. 3
  131. ^ ArtIII.S2.C1.9.2 Marbury v. Madison and Political Question Doctrine, Constitution Annotated
  132. ^ ArtIII.S2.C1.9.3 Luther v. Borden and the Guarantee Clause, Constitution Annotated; Luther v. Borden, 48 U.S. 1 (1849)
  133. ^ Jared P. Cole, "The Political Question Doctrine: Justiciability and the Separation of Powers", Congressional Research Service, December 23 2014, pp. 9–14
  134. ^ Baker v. Carr, 369 U.S. 186 (1962), p. 369; ArtIII.S2.C1.9.1 Overview of Political Question Doctrine, Constitution Annotated; Jared P. Cole, "The Political Question Doctrine: Justiciability and the Separation of Powers", Congressional Research Service, December 23 2014, pp. 5–6
  135. ^ ArtIII.S2.C2.1 Overview of Supreme Court Jurisdiction, Constitution Annotated
  136. ^ ArtIII.S2.C2.2 Supreme Court Original Jurisdiction, Constitution Annotated
  137. ^ 1 2 3 Paul Verkuil, Original Jurisdiction, Heritage Guide to the Constitution
  138. ^ Federal Judiciary Act (1789): "And be it further enacted, That the Supreme Court shall have exclusive jurisdiction of all controversies of a civil nature, where a state is a party, except between a state and its citizens; and except also between a state and citizens of other states, or aliens, in which latter case it shall have original but not exclusive jurisdiction."
  139. ^ Wisconsin v. Pelican Ins. Co., 127 U.S. 265 (1888)
  140. ^ 28 U.S. Code § 1251 - Original jurisdiction, Legal Information Institute
  141. ^ Texas v. Pennsylvania, 592 U.S. ___ (2020)
  142. ^ Dan Berman, Explaining the Supreme Court’s ruling denying Trump and how Alito and Thomas didn’t dissent, CNN, December 12, 2020
  143. ^ Arizona v. California 589 U.S. ____ (2020), February 24, 2020
  144. ^ Amy Howe, Justices throw out Texas lawsuit that sought to block election outcome, SCOTUSblog, December 11, 2020
  145. ^ Herb v. Pitcairn, 324 U.S. 117 (1945)
  146. ^ ArtIII.S2.C2.5 Supreme Court Review of State Court Decisions, Constitution Annotated
  147. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד Megan Reilly, "Is the Supreme Court's Virtually Complete Discretion in Certiorari Decisions as Afforded by Congress in the Supreme Court Case Selections Act of 1988 Ethical, and What Potential Ethical Ramifications Stem from Such Control, Georgetown Journal of Legal Ethics 1299 (2016), pp. 1300–1302
  148. ^ United States v. Generes, 405 U.S. 93 (1972), Justice Douglas, dissenting, p. 405 n. 22
  149. ^ U.S. Supreme Court Research Guide: Overview, University of Michigan Law Library
  150. ^ 1 2 3 4 Andrew S. Gold, [Appellate Jurisdiction Clause], The Heritage Guide to the Constitution
  151. ^ Brutus, no. 14, 1788, from The Founders' Constitution, Vol. 4 (University of Chicago Press: 1981)
  152. ^ Alexander Hamilton, The Federalist No. 81: The Judiciary Continued, and the Distribution of the Judicial Authority, Avalon Project
  153. ^ William M. Treanor, "Hamilton and the Judiciary", in The Cambridge Companion to the Federalist, edited by Jack N. Rakove and Colleen A. Sheehan, (Cambridge University Press: 2020), p. 498
  154. ^ 1 2 Tara Leigh Grove, "The Exceptions Clause as a Structural Safeguard", Columbia Law Review 113 (2013), p. 930
  155. ^ Henry M. Hart, Jr., "The Power of Congress to Limit the Jurisdiction of Federal Courts: An Exercise in Dialectic, Harvard Law Review 66(8) (1953), p. 1365
  156. ^ Akhil Reed Amar, "A Neo-Federalist View of Article III: Separating the Two Tiers of Federal Jurisdiction, Boston University Law Review 65 (1985)
  157. ^ Robert N. Clinton, "A Mandatory View of Federal Court Jurisdiction: A Guided Quest for the Original Understanding of Article III, University of Pennsylvania Law Review 132 (1984), p. 753
  158. ^ Hamdan v. Rumsfeld, 548 U.S. 557 (2006), p. 672
  159. ^ Steven G. Calabresi and Gary G. Lawson, "The Unitary Executive, Jurisdiction Stripping, and the Hamdan Opinions: A Textualist Response to Justice Scalia", Columbia Law Review 107 (2007)
  160. ^ Alex Glasshauser, "A Return to Form for the Exceptions Clause, Boston College Law Review 51 (2010)
  161. ^ 1 2 Amdt6.4.2 Historical Background on Right to Trial by Jury, Constitution Annotated
  162. ^ 1 2 Rachel E. Barkow, "Criminal Trials, The Heritage Guide to the Constitution
  163. ^ הכרזת העצמאות, בתרגום ארנון גוטפלד, באתר שגרירות ארצות הברית בישראל (מאורכב)
  164. ^ Amdt6.4.1 Overview of Right to Trial by Jury, Constitution Annotated
  165. ^ 1 2 3 Bradley C. S. Watson, Treason, The Heritage Guide to the Constitution
  166. ^ James Willard Hurst, The Law of Treason in the United States: Collected Essays (Greenwood Publishing: 1971), p. 131
  167. ^ Deborah Pearlstein, "Treason by Any Other Name, National Constitution Center
  168. ^ S.C. Biggs, "Treason and the Trial of William Joyce", The University of Toronto Law Journal 7(1) (1947)
  169. ^ Great Britain, The Statutes, Volume 1; Volume 1236, in original Norman French text with translation to English (Eyre & Spottiswood: 1870), p. 185
  170. ^ Maynard Anderson, "Introduction", in Citizen Espionage: Studies in Trust and Betrayal, edited by Theodore R. Sarbin, Ralph M. Carney, and Carson Eoyang, (1994), p. 28
  171. ^ James Willard Hurst, The Law of Treason in the United States: Collected Essays (Greenwood Publishing: 1971), p. 194
  172. ^ Joseph Story, Commentaries on the Constitution of the United States, Book 3, Chapter 39, section 1793 (1833)
  173. ^ James Willard Hurst, The Law of Treason in the United States: Collected Essays (Greenwood Publishing: 1971), pp. 76–82
  174. ^ אתר למנויים בלבד Cade S. Palmer, "The Biblical Origin of the Constitution’s Two-Witness Standard, Journal of Church and State 64(2), pp. 259–279
  175. ^ Cramer v. United States, 325 U.S. 1 (1945), p. 24 n.36–37
  176. ^ James Willard Hurst, The Law of Treason in the United States: Collected Essays (Greenwood Publishing: 1971), pp. 82–84
  177. ^ James Willard Hurst, The Law of Treason in the United States: Collected Essays (Greenwood Publishing: 1971), p. 134
  178. ^ James Willard Hurst, The Law of Treason in the United States: Collected Essays (Greenwood Publishing: 1971), pp. 136–138
  179. ^ Louis Fisher, "The Law: Jefferson and the Burr Conspiracy: Executive Power against the Law", Presidential Studies Quarterly 45(1) (2015), pp. 158–159
  180. ^ ArtIII.S3.C1.2 Levying War as Treason' Constitution Annotated
  181. ^ ArtIII.S3.C1.3 Trial of Aaron Burr, Constitution Annotated
  182. ^ 1 2 3 4 ArtIII.S3.C1.4 Aid and Comfort to the Enemy as Treason, Constitution Annotated
  183. ^ Kawakita v. United States, 343 U.S. 717 (1952), pp. 734–736
  184. ^ United States v. Rosenberg, 195 F.2d 583 (1952)
  185. ^ U.S. Citizen Indicted on Treason, Material Support Charges for Providing Aid and Comfort to al Qaeda, United States Department of Justice, October 11, 2006
  186. ^ Greg Botelho, Adam Gadahn, American mouthpiece for al Qaeda, killed, CNN, April 23, 2015
  187. ^ 1 2 Bradley C. S. Watson, Punishment of Treason, The Heritage Guide to the Constitution
  188. ^ Attinader, Luminarium Encyclopedia Project


חוקת ארצות הברית
טרום החוקה אמנת המייפלאואר • הכרזת העצמאות • תקנון הקונפדרציה • ועידת החוקה • כתבי הפדרליסט
גוף החוקה מבוא • פרק 1 • פרק 2 • פרק 3 • פרק 4 • פרק 5 • פרק 6 • פרק 7 • החותמים על החוקה
תיקונים לחוקת ארצות הברית
מגילת הזכויות 1 • 2 • 3 • 4 • 5 • 6 • 7 • 8 • 9 • 10
תיקונים נוספים 11 • 12 • 13 • 14 • 15 • 16 • 17 • 18 • 19 • 20 • 21 • 22 • 23 • 24 • 25 • 26 • 27
תיקונים שלא אושרו תיקון קורווין • התיקון לשוויון זכויות
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרק_3_לחוקת_ארצות_הברית&oldid=38533894"