בוריס כריסטוף

בוריס כריסטוף

בוריס כריסטוף (בבולגרית: Борис Христов, באנגלית: Boris Christoff)‏ (18 במאי 1914, פלודביק, בולגריה - 28 ביוני 1993, רומא, איטליה) היה זמר אופרה בולגרי, אחד מזמרי הבס הגדולים במאה ה-20.

חייו

לימודים

כריסטוף הפגין בגיל צעיר את כשרון השירה שלו. הוא שר כנער במקהלה של קתדרלת אלכסנדר נבסקי בסופיה. בסוף שנות ה-30 סיים את לימודי המשפטים והחל בקריירה של שופט שלום. עם זאת המשיך לשיר בזמנו הפנוי במקהלת גוזלה בסופיה ונחל הצלחה עצומה כסולן המקהלה בשנת 1940. הודות למלגה ממשלתית, יצא במאי 1942 לאיטליה, שם השתלם במשך שנתיים ברפרטואר הליבה האיטלקי לקול בס אצל הבריטון בן הדור הקודם, ריקרדו סטראצ'יארי.

קריירה

אחרי כמה הופעות אורח וריסטלים באוסטריה בשנים 1944 ו-1945, חזר כריסטוף לאיטליה בדצמבר 1945. הופעתו האופראית הראשונה, בתפקיד קולין ב"לה בוהם" ברג'ו קלבריה ב-12 במרץ 1946. בשנים הבאות הופיע כריסטוף במספר תפקידים בלה סקאלה במילאנו, בלה פניצ'ה בוונציה, באופרה של רומא, בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון, בתיאטראות אופרה בנאפולי, ברצלונה, ליסבון, ריו דה ז'אנירו ועוד.

בשנת 1950 הוזמן כריסטוף לשיר במטרופוליטן אופרה בניו יורק אבל לא הורשה להיכנס לארצות הברית בגלל חוק ההגירה של מקקאראן, שאסר על כניסתם של אזרחים ממדינות הגוש הסובייטי. במקומו מילא את התפקיד הבס האיטלקי הצעיר, צ'זארה סייפי. אחרי שההגבלות התרופפו, שר כריסטוף לראשונה באופרה בארצות הברית ב-1956, באופרה של סן פרנסיסקו. הוא דחה כל הזמנה נוספת למטרופוליטן ומעולם לא הופיע שם. אחרי העדרות קצרה מבימת האופרה בגלל ניתוח גידול במוח בשנת 1964, חזר כריסטוף להופיע בשנת 1965, אם כי בקצב איטי בהרבה. ב-1967 הורשה לחזור לבולגריה לראשונה מאז 1945, להלוויית אמו.

שנותיו האחרונות

בשנות ה-70 היו הופעותיו של כריסטוף על הבימה מעטות ורחוקות זו מזו. הוא סיים את הקריירה בקונצרט חתימה ב"אקדמיה די בולגריה" ברומא ב-22 ביוני 1986. הוןא מת ברומא ב-1993 אבל גופתו הוחזרה לקתדרלה אלכסנדר נבסקי בסופיה ונקברה שם בטקס ממלכתי.

קולו

הכלי הווקאלי של כריסטוף הצטיין באיכותו ובצליל ייחודי, שנחרת בזיכרון. אם כי לא ניחן בקול כביר, לא היה לו כל קושי להרשים את מאזיניו באולמות גדולים, כמו זה של המטרופוליטן. הודות לנוכחותו הבימתית, שלא היו לה מתחרים, ולעוצמת מזגו הדרמטי, נתפס כיורש ראוי למסורת הגדולה של בסים סלביים, כדוגמת פיודור סטרווינסקי (אביו של המלחין איגור סטרווינסקי), , לב סיביריאקוב, ולדימיר קסטורסקי, פיודור שאליאפין, אלכסנדר קיפניס ומארק רייזן, בין השאר. הוא שר בעיקר באופרות של ורדי וברפרטואר רוסי, אם כי התגלה גם כמבצע מלוטש של מוזיקה קאמרית ווקאלית. בין המפורסמים בתפקידיו צאר בוריס ("בוריס גודונוב", מוסורגסקי, פיליפ השני ("דון קרלוס", ורדי), מפיסטופלס ("פאוסט" של גונו ו"מפיסטופלה" של בויטו), איוואן סוסאנין ("חיים למען הצאר", גלינקה), זכריה ("נאבוקו", ורדי), צאר איוואן ("איוואן האיום", ניקולאי רימסקי-קורסקוב), דוסיפאי ("חובנשצ'ינה", מוסורגסקי), גומז דה סילבה ("ארנאני", ורדי), פייסקו ("סימון בוקאנגרה", ורדי), אטילה ("אטילה", ורדי), האב גווארדיאנו ("כוחו של גורל", ורדי), גחימקי וקונצ'אק ("הנסיך איגור", בורודין) ועוד.

בוריס כריסטוף הציב אמות מידה מודרניות ברוב התפקידים ששר על בימת האופרה. הדיסקוגרפיה שלו עצומה - הקלטות אולפן של שמונה אופרות ("דון קרלוס" ו"בוריס גודונוב" פעמיים כל אחת) ואין-ספור הקלטות חיות (מביצועי רדיו או בימה). הוא זכה לשבחים רבים כזמר שירים והקליט יותר מ-200 שירים רוסיים מאת מוסורגסקי (כל 63 שיריו - איש לא עשה זאת לפניו), צ'ייקובסקי, רימסקי-קורסקוב, גלינקה, בורודין, קואי ובאלאקירב וכן שירים מסורתיים. לרוב השירים האלה יש ליווי פסנתר והם בין המעולים ביותר בתקליטיו.

כריסטוף, שחקן מצטיין בהופעותיו על הבימה, התקשה ביצירת קשרים מחוץ לבימה עם זמרים אחרים ועם מפיקים, עד כדי שערוריות ציבוריות, לפעמים. בשנת 1955 הסתכסך עם מריה קאלאס בשעת הצגה של "מדיאה" באופרה של רומא ובשנת 1961 נקטע החוזה שלו עם לה סקאלה אחרי מריבה גלויה עם בן ארצו ניקולאי גיורוב, שכריסטוף האשימו בשיתוף פעולה עם המשטר הקומוניסטי בבולגריה.

בוריס כריסטוף היה גיסו של הבריטון האיטלקי טיטו גובי.

פרסים

• פרס ליאוני סונינג, דנמרק לשנת 1969

קישורים חיצוניים

• Information for Boris Christoff
• Borischristoff.dir.bg

זוכי פרס ליאוני סונינג למוזיקה

1959 - 1980

איגור סטרווינסקי (1959 • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליביה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)

1981 – 2000

מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גיאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • קריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נורגורד (1996) • אנדרס שיף (1997) • הילדגרד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)

2001 - 2008

אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטאג' (2003) • קיית ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) לארה אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008)