לדלג לתוכן

בירגיט נילסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בירגיט נילסון
Birgit Nilsson
לידה 17 במאי 1918
Västra Karup, שוודיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 בדצמבר 2005 (בגיל 87)
Bjärlöv, שוודיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Märta Birgit Nilsson עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Västra Karup cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות שוודיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1946–1984 (כ־38 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה המלכותית למוזיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול סופרן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת שוודית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • ליטריס אט ארטיבוס (1960)
  • איליס קוורום (1981)
  • המדליה לקידום אמנות המוזיקה (1966)
  • צלב ההצטיינות של מסדר ההצטיינות של סקסוניה התחתונה (1988)
  • מפקד עם כוכב במסדר אולב הקדוש (1975)
  • מפקד דרגה 1 במסדר ואסה (1974)
  • Ingenio et arti (1972)
  • פרס לאוני סונינג למוזיקה (1966)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות (1991) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
בירגיט נילסון

בירגיט נילסוןשוודית: Birgit Nilsson, ‏17 במאי 191825 בדצמבר 2005) הייתה זמרת סופרן שוודית שהתמחתה ביצירות אופראיות וסימפוניות.

בירגיט נילסון נולדה בכפר בסקונה. בהתחשב ברקע הכפרי היה עליה לעמול קשה כדי לחדור לעולם המוזיקה, שעתיד לחלוק לה כבוד ויקר בהמשך. רישומה על מספר תפקידים שביצעה היה כה עז, ששמה מזוהה עם רפרטואר רחב הנקרא על שמה, "רפרטואר נילסון". היא הופיעה באופרות של ריכרד שטראוס והתמחתה ב"טורנדוט" של פוצ'יני, אולם היה זה וגנר שהמוזיקה שלו קידמה את הקריירה שלה וששירתה עשתה למען יצירותיו מה שלא חוללה שום זמרת אחרת מאז ימיה של קירסטן פלגסטד, הנורווגית שחלשה על רפרטואר וגנר במטרופוליטן אופרה בניו יורק בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. בשיאה, הרשימה נילסון את מאזיניה בהופעות חיות בעוצמת קולה, שבקע ללא מאמץ מבעד לתזמור הדחוס ביותר ובשליטה ראויה לציון בנשימה, שאיפשרה לה להחזיק גם בצליל הגבוה ביותר למשכי זמן ארוכים ביותר. כושר הפרשנות שלה התעצם בד בבד עם התפתחות הקריירה שלה, ולצד היותה תופעה ווקאלית, התגלתה גם כאמנית מרגשת. בין עמיתיה, נודעה גם בחוש ההומור המשעשע שלה.

ראשית חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירגיט נילסון נולדה בחווה כ-100 ק"מ צפונית למאלמה. בדומה לאמנים רבים, ראתה גם היא את עצמה כמי שלמדה בכוחות עצמה. "המורה הטוב ביותר היא הבימה", אמרה למראיין ב-1981. "את יוצאת אליה, ואת צריכה ללמוד להקרין את עצמך". היא מתחה ביקורת חריפה על הכשרתה המוקדמת וייחסה את העובדה שהחזיקה מעמד לכישרון מולד. "המורה הראשון שלי לפיתוח קול כמעט קטל אותי", אמרה. "השני לא היה טוב ממנו בהרבה".

אמה, שהייתה זמרת, החלה בהכשרתה המוזיקלית של נילסון כשזו הייתה בת שלוש, כשקנתה לה פסנתר צעצוע, שעליו החלה הילדה לנגן נעימות להנאתה. פעם אמרה למראיין, שידעה לשיר עוד לפני שלמדה ללכת. "שרתי אפילו בחלומותי", הוסיפה. כשרונה הווקאלי בא לביטוי בגלוי בפעם הראשונה כשהחלה לשיר במקהלת הכנסייה ומנצח המקהלה עודד אותה לקבל שיעורי פיתוח קול. בשנת 1941 החלה ללמוד אצל יוסף היסלופ וארנֶה סונגארד באקדמיה המלכותית למוזיקה בסטוקהולם.

ראשית הקריירה בשוודיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בירגיט נילסון בתפקיד ליידי מקבת', באופרה של ורדי שהועלתה באופרה המלכותית השוודית, סטוקהולם, 1947

הופעת הבכורה של בירגיט נילסון באופרה המלכותית של סטוקהולם ב-1946 הזדמנה לה בהודעה של שלושה ימים בלבד, כשהתבקשה לשיר את תפקיד אגתה ב"קלע החופשי" של ובר כמחליפה לזמרת שחלתה. המנצח, לאו בלך, לא התלהב ממנה, אך כבר ב-1947 השתנה המצב, כשהופעתה בתפקיד ליידי מקבת' של ורדי באותו בית אופרה בניצוח פריץ בוש זיכתה אותה בשבחי הקהל השוודי. מבחר תפקידים ויצירות נפלו עכשיו בחלקה - שטראוס, ורדי, וגנר, פוצ'יני וצ'ייקובסקי. בסטוקהולם בנתה רפרטואר יציב של תפקידים בעלי אופי לירי-דרמטי, בהם דונה אנה, אאידה, ליזה, טוסקה, ונוס, זיגלינדה, סנטה והמרשלין, אחד התפקידים האהובים עליה (אם כי לאחר זמן קבלה שאיש לא הזמין אותה מעולם לבצע אותו).

קריירה אירופאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהדרכת פריץ בוש המריאה הקריירה שלה אל-על. לבוש היה חלק חשוב בהשגת ההזמנה הראשונה החשובה שלה להופיע מחוץ לשוודיה, בתפקיד אלטרה ב"אידומניאו" של מוצרט בפסטיבל גליינדבורן של 1951. הופעתה הראשונה באופרה של וינה ב-1953 (שם תמשיך להופיע בקביעות במשך יותר מ-25 שנים) התגלתה כנקודת מפנה של ממש. אחריה באה אלזה ב"לוהנגרין" בפסטיבל ביירוית ב-1954 ואז ברונהילדה הראשונה שלה במחזור השלם של "הטבעת" באופרה הממלכתית של בוואריה, בפסטיבל מינכן של 1954. אחרי אלזה בביירוית, חזרה כזיגנלינדה, ברונהילדה ואיזולדה עד 1969, כולם בהצלחה בינלאומית גדולה. נילסון הופיעה בתפקיד טורנדוט, הקצר אך המחייב צליל גדול מן הרגיל, בלה סקאלה, מילאנו, בשנת 1958 ומשם המשיכה עמו לשאר איטליה.

ב-1966 ניתן לה פרס סונינג בדנמרק.

מוניטין בינלאומיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתה הראשונה באמריקה הייתה בתפקיד איזולדה ב"טריסטן ואיזולדה" של וגנר, באופרה של סן פרנסיסקו, בשנת 1956. למעמד של כוכבת בינלאומית זכתה לאחר הופעה בתפקיד איזולדה במטרופוליטן אופרה בניו יורק בשנת 1959, הופעה שהגיעה לעמודים הראשונים בעיתונות. ב-1958 זכתה בכבוד נדיר, כשהוזמנה לפתוח את העונה בלה סקאלה בתפקיד טורנדוט, הזמרת השנייה הלא-איטלקייה (הראשונה הייתה מריה קאלאס) שזכתה לכבוד זה מאז הוקם בית האופרה בשנת 1776, שהיה לדבריה האירוע החשוב ביותר בחייה. נילסון הופיעה בבתי אופרה רבים מן החשובים באירופה, בהם האופרה של וינה, האופרה של ברלין, בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, טוקיו, פריז, בואנוס איירס, האופרה הלירית של שיקגו והאופרה הממלכתית של המבורג.

נילסון נודעה בעולם המוזיקה כסופרן הווגנרי הראשון במעלה בתקופתה, מי שתפסה את מקומה של הסופרן הנורווגית הגדולה קירסטן פלגסטד, בעיקר בתפקיד ברונהילדה. עם זאת, שרה רבים משאר תפקידי הסופרן המפורסמים, ביניהם ליאונורה (פידליו), אאידה, טורנדוט, טוסקה, וכן אלקטרה וסאלומה (ריכרד שטראוס). היא ניחנה, לדברי הניו יורק טיימס, ב"קול בעל ניקיון וצלילות ללא דופי ובכוח התמדה שאינו ניתן לערעור". הקריירה שלה הייתה ארוכה ומרשימה ונמשכה עד שנות ה-80, כאשר שרה בעיקר את אלקטרה.

קולה של נילסון איבד מעט מאוד מעוצמתו או מיציבותו במשך השנים, וכשרונותיה התיאטרליים השתפרו בהתמדה. די היה לראות או לשמוע אותה בתפקיד אלקטרה כדי שלא לפקפק ביכולתה כשחקנית ומעטות מאוד השתוו לאיזולדה שלה בהצגת הזעם והתסכול של המערכה הראשונה, הרגש הארוטי של המערכה השנייה או ההזדככות של המערכה השלישית. בתפקיד ברונהילדה, הביעה בלהיטות הן את המאפיינים האנושיים והן את אלה דמויי-האלה של התפקיד. כבדות מסוימת שיבשה את ביצועיה במוצרט ובוורדי, וחוסר ביטחון מסוים בגובה הצליל תקף אותה לפעמים ברפרטואר הזה, אולם הופעתה בפוצ'יני, בעיקר ב"טורנדוט", נחרתה בזיכרון. קולה של נילסון לא נחשב מדהים כל כך בממדיו, כפי שיכולים להעיד אלה ששרו עמה, אלא שהפקתו הייתה בוטחת כל כך וממוקדת בשלמות כזאת, שלא היה לה כל קושי למלא את האולם הגדול ביותר או להישמע מעל שאון התזמורת הפרוע ביותר.

אישיות, דעות ואנקדוטות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בירגיט נילסון מאחורי הקלעים בגְרֶנָה לוּנד, סטוקהולם, 1960

בירגיט נילסון התייחסה בספקנות לתרבות הנעורים שהשתלטה בתקופה האחרונה על האופרה ודיברה לא פעם על הנזק שתכנון קריירה שאפתני מדי גורם לקולות צעירים בראשית דרכם. "במאים ומנהלים אינם דואגים לעתיד הצעירים", אמרה פעם. "הם פשוט לוקחים צעיר אחר, כשהקודם מתקלקל". בתרבות האופרה של ימינו, כאשר מטפחים קול בצורה הטובה ביותר, הוא מגיע לשיא בשלותו בשנות ה-40 של הזמר ומתחיל לרדת בשנות ה-50 שלו. אף על פי כן, בגיל 66, שבו רוב הזמרים נאחזים במה שנותר מן הקריירה שלהם ברסיטלים שאינם מאמצים כל כך, עם פסנתר ובטרנספוזיציה דיסקרטית לסולם נמוך יותר, בירגיט נילסון שרה בקונצרט בניו יורק יצירות של שטראוס ווגנר, שענו על דרישות המלחינים ללא הנחות. "הגברת נילסון לא נשמעה צעירה", כתב פעם ויל קראצ'פילד בניו יורק טיימס. "צלילים נמוכים וחרישיים נשמעו לעיתים קרובות לא בטוחים; צלילים ממושכים לא תמיד שמרו על יציבותם", והוא ממשיך - "הדבר הנפלא הוא, שזה איננו מטריד אותה. לא הייתה בהופעתה שום תחושה של אי-נוחות או דאגה".

המנצח אריך ליינסדורף חשב שאריכות הקריירה שלה, כמו זו של פלגסטד, קשורה קשר כלשהו למורשתה הסקנדינבית וציין, כי לביצוע וגנר יש צורך ב"אנשים מתחשבים, סבלניים ושיטתיים". בירגיט נילסון לא ייחסה את הקריירה הארוכה שלה לשום סגנון חיים או משטר מסוים. "אינני עושה שום דבר מיוחד", אמרה פעם. "אינני מעשנת. אני שותה מעט יין ובירה. נולדתי להורים הנכונים". היו מי שהשוו את הצלילים הגבוהים של בירגיט נילסון, בעוצמתם המוחלטת, לאלה של זמרת בימות ברודוויי, אתל מרמן. אנשים ששמעו מבחוץ דוֹ גבוה בביצוע של "טורנדוט" ב"ארנה די ורונה" באיטליה חשבו, שזו אזעקת אש. זמרת הסופרן בעלת השם, ליאוני ריזאנק, סירבה כשהציעו לה לשיר תפקיד זה אחרי נילסון במטרופוליטן אופרה.

בירגיט נילסון נודעה בתשובותיה הקצרות והקולעות. הסוד לשירת איזולדה, אמרה, הוא "נעליים נוחות". לאחר חילוקי דעות עם הזמרת האוסטרלית ג'ואן סאת'רלנד נשאלה נילסון, אם היא חושבת שהתסרוקת המנופחת, שסאת'רלנד התפרסמה בה, אמיתית. היא ענתה, "אינני יודעת. עוד לא משכתי אותה". אחרי שהטנור פרנקו קורלי נשך, על פי הטענה, את צווארה בריב על הבמה בנושא תווים מושהים, ביטלה נילסון הופעות בטענה, שהיא חולה בכלבת.

עוד נודעה בירגיט נילסון בהומור שלה ובהצלחותיה הכספיות. היא הייתה לאחת הזמרות בעלות השכר הגבוה ביותר בתחום, בחלקו הודות לנדירות כישוריה. כאשת עסקים ממולחת, נשאה ונתנה ברוב הקריירה שלה בעצמה. מעולם לא התלהמה ולא הרשתה לעצמה התפרצויות זעם. היא גם הייתה גאה מכדי לצאת בתביעות ישירות. את שיחות ההכנה שלה לחתימה על חוזה היו מתחילות בדחיית כל הצעה ובתגובות חמקניות באשר לזמינותה באופן כללי. בקו זה הייתה ממשיכה עד שהאמרגן היה מציע משהו שהיה לרוחה. על כך הייתה משיבה ב"ייתכן". כעת שלטה במצב והצד השני היה מפציר בה להיענות לדבר, שבו חשקה מלכתחילה.

כשנשאלה פעם מה התפקיד החביב עליה ביותר, ענתה: "איזולדה פרסמה אותי. טורנדוט העשירה אותי". אנקדוטה מעניינת שמספרים עליה מאפיינת את יחסיה עם סר רודולף בינג, המנהל ארך-הימים של המטרופוליטן אופרה. כשנשאל בינג, אם קשה להסתדר איתה ענה, כך אומרים, "לגמרי לא. מכניסים די כסף וקול מזהיר יוצא". כשנילסון הכינה את דו"ח המס שלה ונשאלה, אם יש מי שתלוי בה לפרנסתו, ענתה, "כן, רק אחד. רודולף בינג". על פי סיפור אחר, כשחזרה פעם לאירופה מניו יורק, תפרה מספר לא קטן של שטרות דולר בבטנת מעיל הפרווה שלה.

נילסון נודעה כמי שאיננה חוששת להעז פנים לפני מנצחים רבי-השפעה. דוגמה לכך התרחשה בחזרה ל"ולקיריות" ב-1967 עם הרברט פון קאראיין, כשהאור העגמומי של ההפקה הניע את נילסון להופיע לחזרה עם קסדת כורים לראשה (וכנפי ולקיריה לכתפיה). כשגאורג שולטי דרש, ב"טריסטאן ואיזולדה", מקצבים שהיו איטיים מדי לטעמה של נילסון, האטה עוד יותר בהצגה הראשונה והביאה את המנצח לשנות את דעתו.

על אף ההכרה העולמית שזכתה לה, הייתה נילסון, לדבריה, עצבנית לפני כל הופעה חשובה. "לפני הצגת בכורה, בדרך לאופרה, הייתי מייחלת לאיזו תאונה קטנה, קטנטונת, לא משהו גדול, רק שלא אצטרך לשיר", סיפרה בראיון משנת 1977 לטלוויזיה השוודית. נילסון הרבתה לדבר על מגבלותיה. היא אמרה שקולה לא התאים היטב למה שתיארה כמרקמים הרכים והצלילים המעודנים של אופרות איטלקיות. לא שזה מנע ממנה לשיר תפקידים אלה.

כל תפקידיה החשובים הוקלטו. העובדה, שנילסון הייתה במקום למלא את תפקיד ברונהילדה, הניעה את "תקליטי דקה" לקחת על עצמה את המבצע הנועז והיקר במידה שלא תתואר של הקלטת-האולפן הראשונה ל"מחזור הטבעת" בן ארבע האופרות של וגנר, בניצוח גאורג שולטי ובהפקת ג'ון קלשואו. המאמץ דרש שבע שנים, מ-1958 עד 1965. הסרטת ההליכים הפכה את נילסון לדמות מוכרת בעיני צופי טלוויזיה בעלי מודעות אמנותית.

עם היותה אורחת תכופה במטרופוליטן אופרה, לא תמיד ראתה בירגיט נילסון את הדברים עין בעין עם המנהל מטיל האימה, רודולף בינג, ולא עם המנצח הרברט פון קאראיין. התוצאה הייתה הן מספר קטן יותר מן המקוּוה של הופעות בניו יורק בראשית שנות ה-70 והן הרחקתה, למעשה, מפסטיבל זלצבורג. הקריירה האמריקנית של נילסון הוסטה מן המסלול באמצע שנות ה-70 בשל סכסוך עם רשויות מס ההכנסה של ארצות הברית, שתבעו ממנה מיסים לשנים קודמות. כעבור כמה שנים, עבר הטיפול לפסים שקולים יותר: עובד לוח זמנים לתשלומים, והניתוק הנרגז של נילסון מארצות הברית הסתיים. בשובה כתב דונאל הנאהאן בניו יורק טיימס: "קול החצוצרה הנודע בזוהרו עודנו רחוק מלהישמע כקורנט".

מניין הופעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירגיט נילסון הופיעה במטרופוליטן אופרה 223 פעמים ב-16 תפקידים. היא שרה שני מחזורי "טבעת" שלמים בעונת 1961-62 ושוב בעונת 1974-75 היא הייתה איזולדה 33 פעמים, וטורנדוט 52. היא שיחקה את רוב תפקידי הסופרן הגדולים: אאידה, טוסקה, הרעיה ב"האישה ללא צל" של ריכרד שטראוס, סאלומה, אלקטרה (האופרה), ליידי מקבת' של ורדי, ליאונורה ב"פידליו" של בטהובן והן כוונוס והן כאליזבת' ב"טנהויזר" של וגנר. זכורה הופעתה כזיגלינדה מחליפה מול ריטה הנטר כברונהילדה בשנות ה-70'. היא הופיעה 232 פעמים באופרה הממלכתית של וינה משנת 1954 עד 1982, והפילהרמונית של וינה, התזמורת של הלהקה, העניקה לה חברות-כבוד בשנת 1999. "אם הייתה אי פעם מישהי, שאפשר לכנותה כוכב אמיתי כיום וזמרת אופרה בעל שם עולמי בשעתה, הרי זו פראו נילסון", אמר יואן הולנדר, מנהל האופרה של וינה.

שנים אחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 יצאה לאור בשוודיה אוטוביוגרפיה של בירגיט נילסון בשם "זכרונותי בתמונות". בשנת 1981 הוציאה שוודיה בול דואר הנושא את תמונת בירגיט נילסון בתפקיד טורנדוט. כן העניקה לה ממשלת שוודיה מדליית זהב, אות הכבוד הגדול ביותר שהממשלה יכולה להעניק לאזרח שוודיה כפרט. בשנת 1988 קראה הקרן האמריקנית-סקנדינבית פרס על שמה; פרס בירגיט נילסון ניתן לזמרי אופרה צעירים ומבטיחים באמריקה. היא עצמה ישבה בראש חבר השופטים בכמה מן התחרויות.

בירגיט נילסון פרשה מן השירה בשנת 1984 ובילתה את שנות זקנתה בכפר ילדותה שבדרום שוודיה. היא מתה בגיל 87, בביתה, בכפר שבו נולדה.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Nilsson, Birgit, My Memoirs in Pictures, translated from the Swedish by Thomas Teal, Garden City: Doubleday, 1981. ISBN 0-385-14835-6.
  • Nilsson, Birgit, Mina minnesbilder, Stockholm: Bonnier, 1977. ISBN 91-0-042069-7
  • Nilsson, Birgit, La Nilsson, Stockholm: Fischer, 1995. ISBN 91-7054-756-4.
  • "Birgit Nilsson, Soprano Legend Who Tamed Wagner" by Bernard Holland, New York Times (January 12, 2006)
  • "Så höll han allt hemligt", (why Nilsson's death was kept a secret for 16 days) by Pelle Tagesson, Aftonbladet (January 13, 2006)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בירגיט נילסון בוויקישיתוף