דינא דמלכותא דינא

כתרו של רודולף השני, קיסר אוסטריה. הכתר סימל את כוחה וסמכותה של המלכות בעת הקדומה.

דינא דמלכותא דינא הוא מושג הלכתי בתחום המשפט העברי שתרגומו מהשפה הארמית הוא: "דין המלכות - דין". משמעותו של דין זה היא שבצד הצו ההלכתי היהודי המקובל, יש תוקף הלכתי גם כן לדין המקום והמדינה, ולצו שליטיה. הלכה זו הינה יוצאת דופן, מכיוון שהיא נותנת תוקף חוקי למשפט זר, שמקורו איננו יהודי.

מקור הביטוי

הביטוי "דינא דמלכותא דינא" מופיע מספר פעמים בתלמוד הבבלי, תמיד כאמירה של האמורא הבבלי שמואל, שחי בראשית תקופת האמוראים. הביטוי "דינא דמלכותא דינא" מופיע בתלמוד בשני הקשרים שונים. בהקשר הראשון, בבבא קמא (קי"ג, א') ובנדרים (כ"ח א') מציין הביטוי את החובה לשלם מכס למלך, את זכותו של המלך לקבוע נוהלי גבייה של המס וכן את זכותו של המלך לקחת חומרי בנייה לצורך בניית גשרים, שלא לפי הכללים שאדם פרטי מחויב בהם. בהקשר שני, בבבא בתרא (נ"ד ב'), ובגיטין (י' ב'), מתייחס הביטוי ליכולת של המלך לקבוע את כשרותם או אי כשרותם של פעולות מסחריות, וקביעות אלו תקפות גם אם כללי המשפט העברי הם שונים.

למעשה, המקור הקדום ביותר שנותן ערך למלכות זרה מצוי במשנה במסכת אבות: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ"‏‏. בתלמוד הבבלי מחזקים גישה זו באמצעות משל, "מה דגים שבים, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו"‏‏. בעל התוספות יום טוב מדייק מכך שלא נאמר "בשלומו של המלך" אלא "בשלומה של מלכות", שמדובר בממסד השלטוני, "הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ".

בהלכה

גביית מסים הייתה נהוגה כבר במצרים העתיקה. ציור מצרי עתיק המראה גביית מסים, ועצירת איכרים מצריים בשל אי תשלום מס.

הכלל של דינא דמלכותא דינא נקבע להלכה על ידי כל הראשונים בין לעניין זכות המלך לגבות מסים ובין לעניין זכות המלך לקבוע דרכי מסחר .

הראשונים גם ניסו לקבוע את הכלל העומד מאחורי כל הדוגמאות המובאות בגמרא. הרשב"ם למשל כותב: "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל.".

מצד שני, הראשונים דנו במגבלות על הכלל דינא דמלכותא דינא והטילו עליו סייגים שונים, חלקם מצויים במחלוקת בין הראשונים. הגבלה בסיסית היא שמדובר בכללים אוניברסליים החלים על כולם ולא מופעלים באופן שרירותי. הגבלה זאת מבוססת על דברי הגמרא שמותר להבריח את המכס ממוכס שאין לו קצבה. בניסוח קצת שונה, על המלך לפעול לפי החוקים שהוא קבע. לכן, אם המלך סוטה מהחוקים שלו ולוקח שדה ממישהו נגד החוקים שלו עצמו, השדה נחשב גזול . כאשר ישנה ענישה קולקטיבית של אזרחים בשל פשעם של היחידים, כמו למשל לקנוס קהילה שלמה בשל גניבה של יחידים לא חל הכלל דינא דמלכותא דינא כי מדובר במעשה שרירותי.

יש סוברים שמס המוטל רק על בעלי מקצועות מסוימים אסור משום שהוא מפלה . עם זאת, מהרי"ק פוסק שמותר למלך לקבוע מסים גבוהים יותר ליהודי מאשר לגוי .

יש פוסקים, כמו הרא"ש, שסייגו את סמכות המלך להתקין תקנות בענייני מסחר, אך ורק לעניינים הקשורים לקרקע, מכיוון שרק לענייני קרקעות יש השפעה על גביית המסים של המלך או שרק על הקרקעות יש למלך סמכות. למרות זאת הדעה העיקרית היא שסמכותו היא בכל דבר הקשור לממונות .

יש הסוברים שסמכות המלך היא רק בחוקים שנקבעו מקדמת דנא, אבל אם המלך בא לשנות מהמקובל במדינה אין לשינוי תוקף הלכתי.

הגבלה נוספת של הכלל היא שהוא חל רק על עניינים שלמלך עניין בהם להסדרת ענייני הממלכה. התערבות סתמית של המלך בחיי האזרחים אינה כלולה בדינא דמלכותא דינא . כך למשל, לא דנים בענייני ירושה על פי חוקי המלך מדינא דמלכותא, מכיוון שאין למלך עניין בזה . כמובן, כאשר המלך מחוקק חוקים כנגד מצוות הדת החוקים בטלים, בין השאר מכיוון שאין שום עניין ממלכתי למלך לגרום לאזרחיו לעבור על דתם . למשל, התערבות בכללי הירושה מצד המלך הם חסרי תוקף מכיוון שאין למלך עניין בחוקי הירושה ואין בהם משום תקנת בני המדינה באופן המעודד פיתוח, מקל על המסחר, וכו'.

למי יש סמכויות מלך?

אחד מסמכויותיו הברורות של המלך להטביע מטבעות ולקבוע את דרכי הקניין והכלכלה של המדינה. בתמונה דיוקן של וולוגסס השלישי, אחד ממלכי האימפריה הפרתית, על גבי מטבע כסף

הגמרא מציינת שהדין של דינא דמלכותא דינא אינו חל על מוכס שעמד מאליו ולא מונה על ידי המלך. הרמב"ם קובע שהמלך שיש לו דינא דמלכותא הוא זה שהמטבע שלו משמש למסחר במדינה.

בעוד שרש"י, בעלי התוספות והר"ן והרשב"א מסייגים את הכלל של דינא דמלכותא דינא דווקא למלך גוי הרי שהרמב"ם, הסמ"ג והמאירי סוברים שהדבר אמור גם במלך יהודי. הרמב"ם אף סובר שעניין זה נחשב לאחד מעיקר הדין.

הרקע ההיסטורי של המושג

אמנם, עוד בתקופת המשנה ניתן למצוא ביטויי זכות לחשיבות צווי השלטון הרומאי, (לדוגמה, ההוראה במסכת אבות (ג' ב'), "הוי מתתפלל לשלומה של מלכות") אך עדיין, עד לדבריו של שמואל אין בנמצא השלמה מפורשת עם סמכותו של שלטון זר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בצורה נחרצת באימרה זו.

יש שהדגישו את העובדה שהמושג "דינא דמלכותא דינא" הופיע לראשונה תחת שלטון הפרסי. מושג הלכתי זה מבטא מעין השלמה עם אבדן העצמאות היהודית, תקופת הגלות וקבלת מרותם של השלטונות של הפרסים והרומאים. השלמה זו מטרתה ככל הנראה ליצור מערכת מסודרת של חיים יהודיים בצל שלטון זר. יצוין שאין לביטוי מקור במקרא, וגם בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל הוא אינו מופיע.

מקור הסמכות ההלכתית של המלך

לסמכותו ההלכתית של המלך ניתנו מספר פירושים ומקורות:

• יש הסוברים שסמכותו נובעת מכך שהיא נובעת למעשה מאת ה' - "לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'" (משלי כ"א 1). דבר המשתקף בברכה מיוחדת לאדם שרואה מלך באומות העולם - "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם". (שו"ע, אורח חיים רכ"ד). בדומה לכך יש הסוברים שכאשר השליט הקב"ה את המלכויות על בני אדם, הוא גם נתן תוקף לחזקתו של המלך על רכושם.
• יש הסוברים שסמכותו נובעת מכך שהעם הסכים לקבל את חוקיו - ולרצון הציבור יש תוקף הלכתי.
• יש המעלים טיעון פרגמטי שאם היהודים לא ישמעו לחוקי המלך, המלך עלול לגרשם מארצו. לפי הנוקטים בשיטה זו הדבר אמור רק במלך גוי, מכיוון שבארץ ישראל כל ישראל שותפים, ומלך יהודי אינו רשאי לגרש יהודים לארץ אחרת.
• יש הסוברים שניתן ללמוד סמכות זו מדיני הכיבוש של המלך, שלפיהם רכוש הנכבשים עובר לרשותו, ומי שמתיישב במקום שבו שולט המלך מסתפח לדיני הכיבוש.
• יש הלומדים את "דינא דמלכותא", מדיני המלך הכתובים בספר שמואל. מנגד, יש החולקים על שיטה זו וטוענים שאי אפשר ללמוד משם, מכיוון שיש הסוברים שכוונת הדברים היא אך ורק להוות איום ואזהרה מכוח מוגזם של המלך, ואין ללמוד מכך להלכה.

על פי המשפטן הנודע פרופ' נחום רקובר, סמכויותיו של מלך זר יונקות מסמכויותיו של מלך ישראל. מפני ששניהם על פי שיטת שמואל, ושמואל שסובר שסמכויותיו של מלך ישראל נובעת מהאמור בספר שמואל "כל האמור בפרשת המלך - מלך מותר בו", מרחיב אותם אל שלטון זר באימרתו "דינא דמלכותא דינא", על מנת שלא תיווצר מבחינת ההלכה לקונא משפטית, בתחום הציבורי של ממשלה זרה. כמובן שכל האמור במלך, איננו דווקא במלך כנהוג בתקופה העתיקה, אלא בכל צורת שלטון לגיטימית המרכזת עוצמה שלטונית.

משמעותו של דין המלכות

במידה שמבינים כי דין זה איננו נובע רק מטיעון פרגמטי אלה נובע גם מלימוד הלכתי. יש לדין הזה שני משמעויות מרכזיות:

1. למלך מותר לקבוע חוקים, מסים וכיוצ"ב תחת ההגבלות שיופיעו בסעיפים הבאים.
2. לדין המלך (בתנאי שעומד בסייגים) יש סמכות אלוהית (הלכתית), כלומר אי ציות לדיני המלך הוא עברה גם כנגד אלוהים.

במידה שמקבלים את המשמעות השנייה יש לדין משמעויות יסודיות בקשרי הקהילה למדינה.

דוגמאות לסמכויות המלך

סמכויות אופיינות של המלך לפי מושג זה הם בהיבט הציבורי:

• סמכות לתקן תקנות לארגון וניהול המדינה, מגיוס אזרחי המדינה לצבא ועד לקביעת תקנות תעבורה, וסמכות להעניש את מי שעובר על התקנות שתיקן.
• סמכות לגבות מסים מהאזרחים כדי לקיים את המדינה, כמו מכס, מס מעבר ומס גולגלות וארנונה, וסמכות לקנוס ולענוש את המתחמקים ממסים.
• סמכות להלאים רכוש של יחידים לצורכי הרבים, כמו למשל להפקיע עצים ובתים כדי לבנות מהם גשרים ודרכים.
• סמכות לקבוע את המטבעות במדינה ושערם, ולקבוע את דרכי הקנין בקרקעות.
• יש הסוברים שיש לו סמכות להתקין תקנות הקשורות להסדרים חברתיים, בין אדם לחבירו, על מנת למנוע מריבות וקטטות ויש המסתייגים מסמכות שכזו.

מלכות בישראל

לדעת הרמב"ם שעסק באופן מרובה בענייני מלכות, ביחס לכל פוסקי ההלכה האחרים, סמכויותיו של מלך ישראל שצריך מעיקר הדין להיבחר על ידי בית דין של 70 ונביא, הן נרחבות הרבה יותר מהסמכויות שלעיל:

הוא רשאי לקבוע מסים ומכס, לקנוס את אלו שמשתמטים ממיסיו, ולהוציא להורג את המורדים בו או המשתמטים ממסיו, לגייס לצבאו מכל העם בכפיה, לקחת לו מאבטחים ועוזרים, לצאת למלחמת מצוה ומלחמת רשות, למנות בכפיה אחראים וממונים, לשכור בתשלום בעלי אומנות שיעשו את צרכיו, לשאת נשים ופלגשים, ולבצע דברים לתיקון העולם "ולשבר יד רשעי עולם", גם שלא לפי חוקי התורה, כמו להוציא להורג רוצחים גם כשאין מספיק ראיות משפטיות להרשיעם ‏‏.

עם זאת, המלך כפוף לחוקי התורה והוא אינו יכול להורות לעבור על חוקי התורה. מלך שהורה לעבור על חוקי התורה, ואפילו מצווה קלה, אסור לשמוע לו (שם ג' ט'). בנוסף, המלך רשאי לגבות מסים רק לצרכיו או לצורך המלחמות, והוא אינו יכול לגבות מסים לכל מה שירצה (שם ד' א').

למול דעת הרמב"ם יש פרשנים כמו האברבנאל הסוברים, כי המלכות בישראל הייתה רק בדיעבד ואיננה מציאות אידאלית, והם אינם חושבים שיש לתת סמכויות כה נרחבות לשלטון העתידי.

לקריאה נוספת

• דינא דמלכותא דינא, שמואל שילה, ירושלים תשל"א
• אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז', עמ' רצה-שז

קישורים חיצוניים

• פרופ' נחום רקובר, "דינא דמלכותא דינא" וגדריו, אתר דעת
• גידי פרישטיק, דינא דמלכותא והמנהג הבינלאומי, אתר דעת
• הרב יעקב אריאל, דינא דמלכותא בארץ ישראל - המאמר המורחב, אתר ישיבה
• תבנית:אתרישיבה