מקורות היהדות
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
לפי התפישה המחקרית המקובלת, מקורות היהדות החלו להתפתח בעידן הברונזה בקרב דתות שמיות עתיקות (אנ'), ובמיוחד מהדת הכנענית הפולתאיסטית. לאחר מכן הדת היהודית המוקדמת חיה בצמוד לדת בבל (אנ') ושלבה לתוכה אלמנטים מהדת הבבלית לפולחן יהוה, כפי שחלק מספרי התנ"ך מראים.
במהלך עידן הברזל המוקדם, הדת היהודית החלה להפוך למופרדת יותר ויותר מהדת הכנענית. היא החלה להתאפיין בסגידה לאל-אחד, תוך הכרה בקיומם של אלים אחרים. תקופה זו ידועה בשם מונולטריזם. לאחרה החלה תקופת ההכרה באלי כנענן האחרים, תוך דיכויים; שלב זה התמזג עם השלב המונותאיסטי המאוחר יותר, שדחה הכרה באלים אחרים, בין אם מקורם מכנען או חלקים אחרים בעולם.
בתקופת גלות בבל, במהלך המאה ה-5 וה-6 לפני הספירה (סוף תקופת הברזל ה-1), החלו חוגי היהודים הגולים בממלכת בבל לזקק תפישות מוקדמות יותר של המונותאיזם סביב פולחן יהוה, העם הנבחר והברית עם אלוהים. תאולוגיה זו של מונותאיזם תוך אמונה בברית קדושה עם בורא העולם נהייתה לאחר-מכן לדת המדינה של ממלכת יהודה.
מהמאה ה-7 לפני הספירה עד לתחילת הספירה הנוצרית, הדת הקדומה של שבטי ישראל התפתחה למספר זרמים תאולוגים נפרדים, ביניהם יהדות בית-המקדש השני (אנ') שרכזה את כוחה של הכהונה, ולאחר קריסתה הפכה ליהדות הרבנית. תאולוגיית קץ הימים של יהדות בית-המקדש השני מראה קרבה לתאולוגית קץ הימים הזרטוסטריאנית. הטקסט של התנ"ך נכתב בתקופה זו, והורכב מהסינתזה של טקסטים דתיים מגוונים בתהליך של סינתזה דתית. מעבר לזרם זה, בתקופה זו היה נפוץ זרם היהדות ההלניסטית בגלות, וכן הדת השומרונית, שהיוותה את הזרם הגדול ביותר ביהדות ארץ-ישראל עד לטיהורים האתניים שבצעה בהם ביזנטיון.
במהלך שלהי העת העתיקה החלה להתפתח היהדות הרבנית. בין המאה ה-3 ל-6 לספירת הנוצרים החלו להיכתב הגרסאות הנוכחיות של התנ"ך והתלמוד. העותקים העתיקים ביותר מנוסח זה, המכונה נוסח המסורה מגיעים מתחילת המאה ה-11, בדמות כתר ארם צובא וכתב יד לנינגרד. בעקבות הרדיפות הנוצריות בימי-הביניים, שריפות הספרים והטיהורים הדתיים של יהודים מערים רבות, העותקים הראשונים של התלמוד וספרות חז"ל שבידנו מתוערכים לאמצע המאה ה-14.
הסגידה ליהוה בעידן הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליהדות הנוכחית שלושה אלמנטים מרכזיים שמאפיינים אותה: לימוד וקריאת התורה, הזדהות עם רעיון בחירת עם ישראל, ועמידה במצוות שמופיעות בתורה. כל אלו מקורם בעידן הברזל המאוחר בממלכת יהודה וביהדות בית-שני.
החל מהשליש האחרון של המאה ה-10 לפנה"ס, נכחו בכנען שתי ממלכות שסגדו ליהוה: ממלכת ישראל וממלכת יהודה. מאחר שאפיונן המשותף של דתות אלו הוא הסגידה ליהוה כאל המרכזי בפנתאיון של אלי-כנען, דתן המשותפת מכונה במחקר יהויזם (אנ'). תופעה זו של מונולטריזם לא אפיינה אך ורק את ישראל ויהודה; כמוש היה אלה של מואב, מולך אלה של עמון וקוס אלה של אדום. כל דת זיהתה אלה אם אחרת, שגם לה התבצעה סגידה, בין אם זו האשרה (אלה), או השכינה, אשתו של יהוה בדת של ממלכת ישראל ויהודה. ביחד, התפישה הייתה כי האל הלאומי ואשתו שולטים על שאר פנתיאון האלים הכנעני, תפישה שככל הנראה הייתה משותפת לכל הממלכות הכנעניות באותה תקופה.
במאה ה-8 הן ממלכת יהודה והן ממלכת ישראל נהיו למדינות-חסות של אשור. אולם, ב-722 לפני ספירת הנוצרים ממלכת ישראל מרדה באשור, והפליטים ממנה ברחו לממלכת יהודה. פליטים אלו הביאו עמם את התפישות המפותחות יותר של המונותאיזם לממלכת יהודה, בה הם אומצו בחום בידי מעמד בעלי-הקרקעות והכהונה. מעמד זה המליך את יאשיהו בעודו בן -8 במטרה לרכז את כוחו ואת הסגידה ליהוה. הוא עמד בראש זרם חברתי שקרא לביסוס דת מונותאיסטית סביב פולחן יהוה הקדמון וכן עצמאות פוליטית מאימפריית אשור. בעקבות הצלחת הכתרתו של יאשיהו למלכות, החלה רפורמה רחבה של הדת היהדות, והכרזה על ברית בין יהודה ליהוה שתחליף את הברית בין יהודה לאשור.
בזמן שתהליך פוליטי-דתי-כלכלי זה התרחש, האל יהוה כבר החל לספוג את המאפיינים של שאר אלי הפנתיאון הכנעני. תהליך זה היה חלק חשוב מההתפתחות של אחד המאפיינים המרכזים בזרמים המרכזיים של הדת היהודית הנוכחית, המונותאיזם הבלתי-מתפשר שלה. למרות זאת, העמים העתיקים של כנען בתקופה זו לא עסקו בדתות כתובות וסגידה לאלים מרכזיים, אלא סגדו במסגדים מקומיים לאלים מקומיים בפולחנים חקלאיים ועונתיים. על-כן, נהוג לקבל כי גם בתקופה זו התפישה הנפוצה של יהוה הייתה בדמות גשמית, של אל שמיים זועף שמגיע מהמדבר, קולו הוא הברקים והרעמים, אל מלחמה שבזכותו בני-ישראל יצאו ממצרים (מקום הסגידה המקומי המקורי של יהוה) וכבשו את כנען.[1] לנוכח המעבר למונולטריזם שאפיין את תקופה זו, לפחות בקרב השלטון ומעגלי הסגידה של ערי בית-המקדש, יהוה נהיה יותר ויותר לאל העליון, שביחד עם האשרה שולט בשאר אלי-כנען, ואף מביסם ומגרש אותם מהארץ.
מחקרו של יונתן אדלר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2022 פרסם פרופ' יונתן אדלר מאוניברסיטת אריאל מחקר מקיף על מקורות היהדות, ובו ניסה להתחקות אחר העדויות הקדומות ביותר לשמירת נרחבת של חוקי התורה בקרב יהודים (יהודים במובן של יהודאים: הקבוצה האתנית שמוצאה בממלכת יהודה). המחקר נותן סקירה מקיפה של ממצאים היסטוריים וארכיאולוגים שיעידו על כך. נבדקו עדויות לשמירת כשרות, כגון ניתוח מאגרי עצמות בעלי חיים ביישובים יהודיים, ואפילו בדיחות שנפוצו בקרב עמי הסביבה לגבי מנהגי הכשרות היהודיים. נחקרו שרידים לתפילין ומזוזות; אזכורים לשמירת שבת; מצוות החגים כגון ארבעת המינים בסוכות והימנעות מחמץ בפסח; שמירת דיני טומאה וטהרה כגון מקוואות וכלי אבן; הימנעות מעשיית פסלים והטבעת דמויות במטבעות ועוד.[2]
מסקנות מחקרו של אדלר הן כי אין בידינו שום תיעוד לשמירה נרחבת על חוקי היהדות בקרב יהודים לפני המאה השניה לפנה"ס. התברר דווקא להיפך: גם בקרב יהודי בבל ומצרים, וגם ביהודה, קיימות ראיות חיוביות כי לא הייתה התחשבות באיסורים לפני כן. יהודים קראו לעצמם בשמות אליליים, נשבעו בשמות אלים פגניים ואף הקימו מקדש באי יב בניגוד לאיסור המפורש בספר דברים. ביהודה, נמצאו מטבעות של יוחנן הכהן הגדול עוד מהמאה הרביעית לפנה"ס, ובהם דמות האלה אתנה. במצבורי אשפה מאותה תקופה מירושלים ניתן למצוא עצמות שפמנונים וכרישים שאסורים לאכילה על פי חוקי התורה, וכאלף ידיות של אמפורות יין רודיות עם שמות כוהני רודוס נתגלו בעיר, למרות האיסור על שתיית יין שנוסך לעבודה זרה.