יהדות בבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתובה מעיראק

יהדות בבל (או יהדות עיראק) היא הקהילה היהודית באזור מסופוטמיה, או עיראק כיום. ראשיתה במאה ה-6 לפנה"ס, לפני כ-2600 שנה, לאחר חורבן בית המקדש הראשון על ידי בבל הקדומה והיא הקהילה היהודית העתיקה ביותר הידועה בתבל.

הקהילה היהודית בבבל העתיקה הייתה הראשונה לפתח חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף על אדמת נכר, ובשעתו הייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. קהילת בבל כונתה בתקופות מסוימות "הגולה" בה' הידיעה, והעומדים בראשה כונו "ראשי הגולה" (בארמית ריש גלותא). ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.

גלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלות בבל

תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה האימפריה הבבלית את ממלכת יהודה, ובשנת 586 לפנה"ס החריבה את בית המקדש הראשון. בעקבות זאת הוגלו רבים מיהודי הארץ לבבל, באירוע הקרוי גלות בבל. מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 539 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל תחת האימפריה הפרסית לחזור לארץ ישראל (שיבת ציון), וזאת הודות להצהרת כורש. עם זאת העדיפו יהודים רבים להישאר בבבל מסיבות כלכליות, ורק חלק מועט עלה לארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן באו עליות נוספות מבבל לארץ ישראל, בראשותם של זרובבל, עזרא ונחמיה, אולם רוב הקהילה היהודית נשארה בבבל.

בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת בית המקדש השני, המשיכה הקהילה היהודית בבבל לשגשג - הרחק מהסערות שפגעו בארץ ישראל. מחורבן בית שני בשנת 70 לספירה, גדל היישוב היהודי וקלט אלפי פליטים מיהודה. תחת שלטון האימפריה הפרתית נהנו היהודים מיחס הוגן של השלטונות, וקיבלו רשות לנהל את ענייני התרבות והחברה בעצמם. בראשית המאה הראשונה אף הייתה ממלכה יהודית בנהרדעא. בשנים הללו, בתנאי המחיה נוחים בבבל, שגשגו חיי הרוח של האומה ופרח בה הלימוד התורני. בתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי - התלמוד הבבלי, המסכם דיונים בהלכה ואגדה, שנערכו בישיבות הגדולות בבבל: ישיבת סורא, ישיבת פומפדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.

אחד הגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה ה-3 ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, נתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה, ובכך יצרה מקום מבטחים עבור יהודי ארץ ישראל הנרדפים, ובעיקר לאחר שהשלטונות הביזנטים ציוו על סגירת הסנהדרין בשנת 363, ורבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו ממנה.

אחרי חתימת התלמוד, המשיכה היצירה התורנית בבבל לפרוח בראשותם של הסבוראים, ולאחריהם הגאונים, שיצרו ושכללו צורה חדשה של ספרות הלכתית הנקראת ספרות השו"ת, המבטאת את עלייתם של מרכזי תורה במקומות נוספים, כגון ספרד. ראש הקהילה היהודית בבבל, שהיה מוכר כנציג היהודים על ידי השלטונות הפרסיים, נקרא בשם "ראש הגולה" (בארמית: 'ריש גלותא').

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-7, סייעו היהודים בידי הכובשים הערבים וזכו בשל כך ליחס הוגן ולאישור זכויותיהם.[דרוש מקור] ישיבות סורא ופומבדיתא נפתחו מחדש, ראשיהן, הגאונים, משכו תלמידים מכל תפוצות ישראל, שכן התפשטות האסלאם הקלה על הקשרים בין היהודים, שהיו עתה תחת שלטון אחד. ענן בן דוד הנשיא במאה ה-8 גרם לעליית היהדות קראית בבגדאד. היו מקרים בהן השליטה הועברה לסירוגין בין ה'ריש גלותא', אשר ייצג את הסמכות השלטונית לבין הגאונים, אשר ייצגו את הסמכות הדתית. יש הטוענים שוויכוח שהתעורר לגבי השושלת במאה השמינית לספירה, גרם לעלייתו של פלג דתי[דרושה הבהרה].

מצבם של היהודים היה תלוי ביחס של השליט. לרוב נהנו מביטחון, אך היו נתונים תחת איום של גזירות - כגון איסורו של החליף עומר השני בראשית המאה ה-8 להתלבש בהידור או לחיות חיי מותרות, או גזרתו של החליף אל-מתוכל במאה ה-9, שחייב אותם לענוד אות קלון צהוב. בתקופת הח'ליף אל-מאמון צוו בשם הח'ליף הגדיר את היהודים כ"אומה הגרועה ביותר" והורה על הריסת בתי כנסת בבגדאד, כמו כן יש דיווחים על גירוש יהודים מהעיר.[1] בשנת 437 לספירה המוסלמית (1045–1046) פרצו מהומות בין מוסלמים סונים ושיעים בבגדאד, אך לבסוף שני הצדדים עברו לבזוז את בתי היהודים בעיר והרסו בתי כנסת עתיקים.[2] בבגדאד בשנת 1121 תחת הח'ליף אל-מסתרשד, יצא צו שחייב את היהודים ללבוש שני תלאים צהובים, שרשרת סביב הצוואר עליה כתוב "ד'ימי", ושאר סממנים מזהים. על פי מכתבים מהגניזה הקהירית הצו נאכף על ידי "גברים ונשים מוסלמים אכזריים" שתפקידם היה להשפיל ולהכות יהודים שהפרו את הצו, וקבוצות של צעירים שהכו יהודים ברחובות ברחבי העיר בגדאד.[3] במהלך תקופות אחרות יצאו המונים בבגדאד להפגנות בעד הטלת מגבלות חמורות יותר על הלא-מוסלמים, והח'ליפים נענו להם.

בסביבות שנת 1038, שנת מותו של ר' האי גאון, רבי בנימין מטודלה דיווח שמצא במסעו בבבל בסוף המאה ה-12 כ-40,000 יהודים.

עם שקיעת הח'ליפוּת בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל, עזבו אותה יהודים רבים אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים, ובמיוחד ספרד וכן לשטחים שהיו תחת שלטון האימפריה הביזנטית. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות, ולירידת כוחה המכריע של יהדות בבל. בימי הכבוש המונגולי במאה ה-13 היה מצב היהודים תקין, ואחדים מהם שרתו במשרות חשובות בחצר השולטאן. בתקופת השלטון הפרסי הורע מצב היהודים.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם גברים בני הקהילה היהודית גויסו לצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה ונשלחו לחזיתות שונות, אחת מהן בארץ ישראל.

תהליך החילון והתפתחות ההשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאת השנים 1850–1950 חלו תמורות חברתיות מהותיות בקרב הקהילה היהודית בעיראק צד בצד תמורות במצב הפוליטי, הכלכלי והחינוכי באזור. תמורות אלה באו לידי ביטוי בשינויים במעמדות החברתיים, בתעסוקה, באורח החיים, ביחס אל הדת, במבנה המשפחתי ובמעמד האשה. התנאים המדיניים והסוציאליים, הבעיות הכלכליות, צורות הארגון ולבסוף אימוץ דרכי החינוך החדשות, חברו יחדיו והביאו לשינויים אלה. ההשכלה המודרנית בהיותה תולדה של התהליכים החברתיים והכלכליים באזור, לקחה חלק בהאצת התמורות השונות. כתוצאה מכך, עד תחילת שנות ה-50 מצבם הכלכלי-חברתי של יהודי עיראק היה הגבוה ביותר בחברה הכללית.

החברה העיראקית הכללית הייתה חברה מסורתית ביסודה והדת מילאה תפקיד חשוב הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. מבחינה זאת לא הייתה הקהילה שונה בהרבה מן החברה הכללית. החברה המודרנית מאידך, מתאפיינת בפתיחות לקבלת שינויים בכל תחומי החיים.

דרכי החינוך החדשים ערערו את ערכי החברה והתרבות המסורתיים והרחיקו את הדור הצעיר ממסורת האבות. טבעי היה ששינויים אלה ילוו במאבקים בין החוגים המסורתיים לבין אלה של המשכילים המודרניים. הקהילה היהודית נחלקה בינה לבין עצמה כשהמנהיגות המסורתית מושכת לכיוון הערכים הדתיים ומנהיגות חדשה של משכילים צעירים מושכת לכיוון חופשי ומאמצת את ההשכלה, הטכנולוגיה והמדע של העולם המערבי. החינוך המודרני היה אחד הגורמים החשובים ביצירת המציאות החדשה, בתי הספר המודרניים הכשירו את הקרקע לצמיחת רעיונות וקידמה.

עד אמצע המאה התשע עשרה הייתה החברה היהודית בעיראק עדיין חברה דתית מסורתית, הרבנים היו מנהיגי הקהילה, ובמוסדות החינוך הקיים- חדר, מדרש תלמוד תורה, ישיבה- למדו בעיקר לימודי קודש. הדתות והתרבויות האחרות שבתוכם חייתה הקהילה היהודית מאות שנים, לא השפיעו במיוחד על היהודים. בשנות השישים של המאה ה-19 הייתה המשיכה אחרי החינוך המודרני מצומצמת למדי. כתחילה, נתקלו מוסדות ההשכלה הכללית בקשיים רבים. יש לזכור שהניסיונות הראשונים לחינוך יהודי כללי נעשו על ידי נציגי כי"ח שהיו אירופאים זרים שלא הבינו את תרבות הקהילה היהודית בעיראק ולעתים אף זלזלו במנהגיה וערכיה: "כל היהודים חיים בגטו מוסרי שקשה לחדור אליו הרבה יותר מאשר למצודה בצורה. רובם קיבלו חינוך דתי, לא היה להם שום מושג מהקדמה ששינתה את פני אירופה, אינם מרחיקים לכת יותר מחיי יום יום".[4] 

כמה תופעות בולטות בחינוך היהודי בעיראק בתקופה זו, והראשונה בהן- היעלמו המוחלט כמעט של ה"חדר" הפרטי, בייחוד במרכז עיראק ובדרומה: הצטמצם מספר הילדים שלמדו בתלמודי תורה, החינוך המסורתי היה בתהליך של ירידה ואף שיעורי העברית והדת בבתי הספר היהודיים הלכו ופחתו. דומה שיהדות עיראק שאפה בתקופה זו יותר ויותר לתת לבניה השכלה כללית מודרנית, שתעזור להם ללמוד בבתי ספר תיכוניים וגבוהים. ואומנם, בתקופה זו גדל מספר היהודים שסיימו בתי ספר עממיים יהודים וממשלתיים, שמספרם הלך והתרבה בערי עיראק השונות, עד שדומה היה כי מספר האנאלפאביתים בין הדור הצעיר קרוב לאפס בין הבנים ונמוך מאוד בקרב הבנות שלמענן נפתחו מספר רב של בתי ספר עממיים. כתוצאה מן הגידול במספר מסיימי בתי הספר העממיים, ומפתיחת בתי ספר תיכוניים נוספים, גדל מספר מסיימי בית ספר תיכון מבין היהודים. בייחוד לאחר שנת 1934, כשהתפרסם חוק גיוס חובה לצבא העיראקי, שלפיו מסיימי בית ספר תיכון שוחררו משירות סדיר.

בנוסף, התרופפות מעמד הדת גרמה לתמורות חשובות בחיים החברתיים של היהודים המשכילים. החברה היהודית כמו החברה כללית בעיראק הייתה חברה שמרנית כאשר המשפחה היוותה בה יחידה חברתית יסודית. בחברה המזרח תיכונית יש חשיבות מכרעת למשפחה שאינה נחלשת כתוצאה מאורבניזציה, מתמורות כלכליות והרחבת החינוך. כאשר נחלשה המסורת הדתית ונפתחו הזדמנויות חדשות בפני הצעירים המשכילים, נוצרו ניגודים בתוך המשפחה והדור הצעיר שאף לעצמאות ולפריצת המסגרת הפטריארכלית.  ראשוני החלוצים לפריצת המסגרות הקיימות היו אנשי חינוך מחוץ ומבית, שרצו לערער את המסגרת השמרנית ולשנות ערכים מקובלים כמשפחה וכציבור. התמורות החברתיות שהתחוללו בקרב הקהילה היהודית בעקבות התרחבות מוסדות החינוך הכללי, היו בתחילה חיקוי לתרבות הזרה. למרות הצלחת מוסדות החינוך, תהליך שינוי אורחות חיים ויישומם הלכה למעשה היה איטי יותר ורבו בו הסתירות. השכבה המשכילה שאפה להסתגל לצורת החיים המערבית ולהיפטר מן המנהגים העממיים, האמונות והלבוש המסורתי. הם גם ראו במעמדה של האישה המערבית חלק אינטגראלי מאותה תרבות שאליה שאפו להסתגל. פריצת דרך זו לא הייתה קלה ועצם רכישת ההשכלה לא שיחררה את הצעירים עצמם מהלך הרוח השמרני. לדוגמה: בנות למדו במוסדות החינוך אך משסיימו את חוק לימודיהן ישבו בבית ולא הורשו לצאת לעבודה. הנישואין המשיכו להיקבע לרוב על פי השדכנים וההורים. זוגות צעירים ואף המשכילים ביניהם המשיכו לגור בבית משפחת הבעל עד לתקופה מאוחרת. תופעות אלו היוו סתירה גמורה לתוכן ההשכלה שרכש הדור הצעיר.

בית הספר המודרני הראשון בעיראק נוסד בבגדאד על ידי חברת כי"ח בשנת 1864, נתקל בהתנגדות המנהיגות הדתית ומעטים שלחו אליו את ילדיהם. קשה היה לגשר בין מנהיגי האוכלוסייה היהודית לבין המנהיגים האירופאיים הראשונים. המנהל הראשון של בית הספר, נרסון, נכשל בתפקידו בשל יחסים השלילי של הרבנים אל בית הספר. "הועד המקומי והרבנים לא יכלו לסבול הרבה דברים שהיו מוזרים בעיניהם". מורי העברית בבגדאד כינו את בית הספר בשם "היכל אלילי השקר", הם היו מוחים נגד הביאורים שהמורה היה מבאר את שיטת הכוכבים, את חומה הפנימי של הארץ, את ימיה, את חורבן ירושלים, נגד כל השיעורים האלה המערערים את יסודות האמונה היהודית.

בשנים הראשונות לקיומה של בית הספר קמו לו מתנגדים מבין הקהילה היהודית והאשימו את חברת אליאנס בחילול המסורת היהודית. החכם שמעון אגסי קובע בדרושו "לאיזה תכלית נברא האדם" שהתכלית אשר למענה נברא האדם היא לעסוק בתורה ובמצוות. "והנה אנחנו בני הדור הקודם אשר חונכו על ברכי הדת והאמונה על ידי מורים יראי ה', מאמינים בני מאמינים, אין אנו צריכים לחקירה ודרישה כדי שיתאמת אצלנו דבר זה.. אבל לבני הנעורים המחונכים בבתי ספר "האשכולות מרורות" (יהודי בגדאד קראו לבית הספר של חברת כי"ח אסכול והחכם הפכו לשם גנאי "אשכולות מרורות") על ידי מורים לא אמון בם וריח תורה נראה לא עדת בהון- מגמתינו כי הם (בני נעורים אלו) לא חונכו על ברכי האמונה הנאמנה, ולא ידעו ולא יבינו מה חובת האדם בעולמו ומה תכליתו.. להם אשא דעי למרחוק, למועצות ודעת להוכיח להם בראיות ברורות וטענות שכליות מה היא חובת האדם בעולמו ומה היא סיבת ביאתו, ומה תכליתו.." הוא רואה בחינוך המודרני איום על החינוך המסורתי ומזהיר מפני חורבן העלול לבוא כתוצאה מחינוך זה. בשנת 1886 ניסה ישראל לוריאן לפתוח בית ספר למלאכה לבנות בבגדאד. חכמי הקהילה בראותם את יחס העוין לדת יצאו במלחמת חרמה נגדו ופרסמו "הסכמה" לאמור: "מסכימים הסכמה גמורה ושלמה על עניין מה שרוצים איזה אנשים לעשות אסכול (בית ספר) של בנות לקבץ בנות למקום מיוחד ללמדן אומניות, ויענו שהדבר הזה הוא מתנגד לשורת דרך למנוע את הדבר הזה, ואם המצא ימצא איזה אנשים שיעיזו לעשות את הדבר הזה, מחויבים אנחנו לעמוד כנגדם להפר עצתם ולקלקל מחשבתם …" מאות אנשים  חתמו על "ההסכמה", וביום שבת הוקרא ככרוז נוסף באותה רוח בכל בתי הכנסיות: "מטעם הרבנים וחכמי העדה, בהיות כי איזה אנשים יסדו בית הספר ללמד בנות ישראל מלאכה, ויסכימו החכמים ויחידי הקהל למנוע ולבטל הדבר, כי ממנו תצא פריצות. לכן נודיעכם כי לא יהיו איש לשלוח ביתו לבית הספר הזה, ואשר יזיד וישלח, לבד אשר ידון כעובר על הסכמת הקהל, ועונו ישא, גם אנחנו מצידנו נעשה את אשר ביכולתינו להענישו, וכל נערה אשר תלך לבית הספר הזה נמנע אירוסיה ונישואיה, ולא נכתוב לה כתובה ותשאר עגונה כל ימי חייה. ובוודאי ישראל קדושים הן ולא יעברו על הסכמת הקהל". בית ספר זה נסגר ובית ספר כללי לבנות נפתח בשנת 1893. אף לפתיחת בית הספר הכללי התנגד הרב שמעון אגסי וראו שהוא "מצודד נפשות יקרות תמות ותמימות. המורות בבתי הספר הן נשות המורים, עושות כמעשה בעליהן להדיח את בנות ישראל מעל אלוהיהם ומעל מנהגי חוקי הדת של אמותיהם הכשירות והצנועות".

עם זאת, לא הייתה בבגדאד קנאות דתית וההתנגדות לחברת כי"ח לא האריכה ימים. לצד המתנגדים נמצאו רבנים שעודדו את פעולותיה של חברת כי"ח, השתתפו בחגיגות בית הספר ושלחו תלמידים אליו. מבין אלה היו עבדאללה סומך המקובל כסמכות דתית בקרב יהודי בגדאד. 

אווירת שיתוף הפעולה שהלכה והתחזקה לקראת סוף המאה ה-19, איפשרה לחברת כי"ח להרחיב את רשת מוסדותיה. נפתחו בתי ספר נוספים לבנים ולבנות בבגדאד ובראשית המאה העשרים נוספו בתי ספר מחוץ לבגדאד. בתחילת המאה ה-20, מתקבל בברכה הסיוע שמגישה חברת כי"ח למדרש תלמוד תורה. אומנם חוסר האמון של חלק מן הרבנים בהתרבות זו לא נעלם כליל. חברת כי"ח והנהלות בתי הספר מטעם הקהילה היהודית לא שאפו לבטל את מסורת ישראל, אך התלמידים הצעירים לא מצאו בלימודי הדת תשובות לשאלות לבעיות שהעסיקו אותם ורבים הפסיקו להתעניין בקיום מצוות הדת. על אף ההתרחקות מן הדת מעטים הגיעו לניתוק גמור מן היהדות ולהתבוללות מוחלטת. אפילו בשנות הארבעים נשמר לרוב אורח חיים יהודי, והיהודים המשיכו להקפיד על צום ביום כיפור ועל דיני כשרות בבתיהם. העצמאיים לא עבדו בשבתות, ודיני מילה, נישואין, גירושין וקבורה קיומו לפי ההלכה. לא התפתחה אווירה אנטי- דתית קיצונית ולא נוצרה מתיחות בין הדור הצעיר והדור המבוגר. המשכילים הצעירים, נוכח הרגשת המשבר מטיפים לידיעת המקורות וההיסטוריה של העם היהודי. מנהגים שונים הקשורים במסורת היהודית נשתמרו בצד המנהגים המודרניים. אחד האירועים המרכזיים בחיי הדת והחברה של יהודי בבל היה העלייה לרגל לקברי צדיקים ונביאים (יחזקאל) הנמצאים בבבל.

העובדה שדור האבות לא שמר בקיצוניות על המסורת, מנעה חיכוך והתגברות המתח בינם לבין דור הבנים. אלה מצידם לא גילו נטייה להטמע בקרב האוכלוסייה הלא יהודית שהייתה עדיין מסורתית: מחד- לא נוצרו בה התנאים לקליטת מתבוללים, מאידך- השרתה אווירה מסורתית ומנעה תהליך חילון מהיר: לא נוצר הרקע המתאים לתופעה ההתבוללות כפי שנודעה באירופה.

בנוסף, חינוך המקצועי הרשמי לא היה מפותח בעיראק. נהוג היה שילד לומד מסחר \ מלאכה מאביו וכך הוא ממשיך במסורת המקצוע המשפחתי. אם ילד רצה ללמוד מלאכה אחרת או שאביו לא היה בעל מלאכה, היה עובד כשוליה אצל בעל מלאכה ולומד את המקצוע תוך כדי עבודה. החינוך המקצועי המסודר הראשון בעיראק הונהג עם יסוד בית הספר המקצועי הראשון בבגדאד בשנת 1869 על המושל העותמאני מדחת פחה. בית הספר הזה נועד ללמוד מלאכה לצעירים עניים, ואם כי הכוונה הייתה לכלל הצעירים ללא הבדל דת, יש רמזים המצביעים כי יהודים לא יכלו לנצל את ההזדמנות הזאת. המקצועות שנלמדו בבית הספר הזה היו: נגרות, נפחות, סנדלרות, מכניקה, אריגה, שטיחים ומוזיקה. לאחר מכן נפתחו בתי ספר כאלה במוצל ובכרכוך. נראה שבתי ספר אלה זכו להצלחה ונעשו למקובלים על הציבור העיראקי. אמנם אין בידינו ידיעות כמה בתי ספר כאלה נפתחו עד סיום השלטון העותמאני בעיראק, אולם ניתן ללמוד על התפשטות המגמה הזאת בתוך כך שגם היהודים הקימו באותה תקופה מוסדות מסודרים לחינוך מקצועי. אולם כל המוסדות האלה נסגרו במלחמת העולם הראשונה כשם שנסגרו מוסדות חינוך אחרים בגלל מצב המלחמה.

אחרי המלחמה והכיבוש הבריטי לעיראק, ובגלל הצרכים של צבא הכיבוש, יזמו הבריטים בשנת 1919 הקמה או פתיחה מחדש של בית הספר מקצועי כדי להכשיר פועלים שיעבדו בבתי המלאכה הממשלתיים. בבית הספר זה הורו, נוסף על לימוד המלאכה, גם כמה מקצועות עיוניים החיוניים לביצוע המלאכות הנלמדות. לבית הספר נתקבלו בוגרי חינוך יסודי. הלימודים ארכו שנתיים בתנאי פנימיה בשיעור תלמיד אחד מכל מחוז.

כשהתרחבה מערכת החינוך הכללי הלכה והתמעטה השפעתו של החינוך המסורתי. היהודים החלו לעסוק במקצועות חדשים שדרשו השכלה כללית וידיעת שפות זרות אשר לא נלמדו במוסדות החינוך המסורתיים. אף שמשכילים הציעו להקים סמינר לרבנים, בהאמינם שבוגרי סמינר כזה יהיו ליבראליים יותר אם יקבלו השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית, לא הוקם סמינר כזה. מספרם של התלמידים במסגרת החינוך המסורתי הלך וקטן, כאשר מרביתם נשארו במסגרת בשל עוניים. במוסדות המסורתיים למדו חינם, ואף קיבלנו ארוחות וביגוד.

 בשנות השלושים והארבעים, כשהורחבו מוסדות החינוך הגבוהים (רפואה ומשפטים) בבגדאד ונפתחו מוסדות נוספים (רוקחות, הנדסה, כלכלה וכו'), היו היהודים מיוצגים במחזורים הראשונים באחוז העולה פי כמה על חלקם בכלל האוכלוסייה העיראקית העירונית, על אף העובדה שבסוף שנות ה-30 ובמשך שנות ה-40 היה נורמוס קלאוזוס בלתי רשמי על מספר היהודים המתקבלים למוסדות אלה. לפי מחקר על אקדמאים יהודים מעיראק, הנערך על ידי המכון ליהדות זממנו באוניברסיטה העברית, סיימו את לימודיהם בעשור הראשון של המאה (1910-1901) לא יותר מ15 יהודים, כולם למדו מחוץ לעיראק. בעוד שבעשור החמישי (1950-1941) סיימו כ-600 יהודים, ומהם יותר מ-100 בשנת 1950. בסוף שנות ה-30 החלו בנות יהודיות להיכנס למוסדות חינוך גבוהים, וב-1941 גמרו הראשונות את הפאקולטה למשפטים, ובהמשך שנות הארבעים (1950-1941) סיימו לפי אותו מחקר כ60 צעירות יהודיות את הפאקולטות לרוקחות, לרפואה, למשפטים ואחרות. התפתחות ההשכלה הכללית השפיע תרבותית על האשה היהודיה. נשים היהודיות והנוצריות בבגדאד ובבצרה ומעט גם בערים האחרות. גם ביחסם לדת חל שינוי בקרב יהודי עיראק, ובייחוד בשתי הערים הגדולות בגדאד ובצרה, מאז מלחמת העולם הראשונה.

בוגרי בית הספר הכלליים שמספרם הלך וגדל, הצליחו בגין השכלתם לפנות לקשת רחבה יותר של מקורות פרנסה, ובכך עוררו רבים ללכת בעקבותיהם. יש לזכור שהחינוך הכללי היה רק גורם אחד מני גורמים רבים שדרכם הגיעה השפעה חיצונים שתרמה להאצת תהליך החילון בקרב הקהילה היהודית בעיראק. השפעת התרבותיות הזרות החלה לחדור עם פתיחת קשרי המסחר עם הודו והמזרח הרחוק בשלבי המאה ה-18 ועם ארצות אירופה עקב פתיחת תעלת סואץ. קשרי הדואר, הטלאגרף ואוניות הקיטור זירזו את התהליך. השלטונות הטורקיים החלו באותה תקופה להנהיג ברחבי האימפריה הטורקית סדרי ארגון וממשל מודרניים. מושלים נאורים, מהנדסים, סוכני חברות אירופיות, אנשי קונסוליות ושליחי מסיון הופיעו בבגדאד והביאו עמם הדים מתרבויות שונות. בראשית המאה ה-20, ובייחוד לאחר מהפכת הטורקים הצעירים (1908) הקיפה ההשכלה המודרנית יהודים רבים שחלקם למד בבתי ספר ממשלתיים. הדור הצעיר ובמיוחד אלה שנסעו לרכוש השכלה גבוהה בטורקיה ובאירופה החלו להתרחק מן המסורת. 

בראשית המאה העשרים רצו המשכילים החדשים בעיראק לגבש אידאלים חדשים של דרכי לימוד וחינוך וארגון חיי הציבור והנהגתו. עם הכיבוש הבריטי החלו יהודים רבים לעבוד במשרדי ממשלה.

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד מתוך הגדה של פסח שחוברה בבגדאד בערך בשנות ה-20 של המאה העשרים על ידי הרב עזרא אליאס כחלק מספר תפילות שלם המוצג בספריית משה דיין באוניברסיטת תל אביב
יהודים בבליים עומדים לצד קבר הנביא יחזקאל בצ'יפיל שבעיראק, 1932

בתקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית חל במצבם שיפור, אף שהיו גם תקופות שבהן נרדפו ורבים מהם מצאו מקלט בפרס ובהודו. הכל היה תלוי בפשה, השליט מטעם השלטון העות'מאני. במאה ה-19 עסקו רוב היהודים במסחר והם השתתפו בחיים הציבוריים של הממלכה. ב-1908, בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים, קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט העות'מאני. עם זאת, בתגובה להכרה של השלטון העות'מאני במעמדם השוויוני של מיעוטים לא-מוסלמים, פרצו מהומות אנטי-יהודיות בבגדאד, במהלכן נפצעו עשרות יהודים.[5]הקשר עם ארץ ישראל המשיך להתקיים במהלך התקופה העות'מאנית ולאחריה (תקופת המנדט), בעיקר קשר דתי או אחר. בימי פייסל הראשון, כאשר הבריטים שלטו למעשה, הובטחו זכויות היהודים, 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט והם שותפו במוסדות השלטון, במנהל ובמסחר.

בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. הבריטים, שהיו מודעים למסורת והכשרון המסחרי של יהודי עיראק, אף העמידו במכרזים לרשות יהודי עיראק מספר תפקידים בקווי יבוא ויצוא של החברה המסופוטמית-פרסית למסחר, אשר היוותה קו הלוגיסטיקה חשוב מנמל בצרה למזרח הרחוק ובחברה האנגלית-פרסית לנפט. יהודים שלטו בנתח גדול מהיבוא והיצוא של עיראק והסחר בין עיראק למזרח הרחוק. בשנות ה-1930 קיוו היהודים שהשלטון הבריטי בעיראק יימשך ואף חתמו עצומה לשם כך שהועברה לממשל הבריטי, והובילה לעצומה דומה מצד המיעוט הנוצרי האשורי. אך המשטר המלוכני בעיראק שהוקם בשנת 1921 בראשות המלך פייסל הראשון, זכה בשנת 1932 בעצמאות.

בתקופה זו כיהן יהודי בשם ששון חזקאל כשר האוצר של עיראק בשנים 19201923, ותרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד היהודים נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. בשנת 1933, עלה לשלטון גאזי מלך עיראק והחלה אפליה כלפי היהודים ומעמדם הורע. רבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה בממלכה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית של הנאצים והמופתי של ירושלים, ואחר כך, פרצו פרעות בעת המרד ב-1941 הידועים בכינוים הפרהוד. פרעות אלו סימנו את תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.

קשריהם של היהודים בעיראק עם ארץ ישראל במאות השנים האחרונות התבטאו בתפילה ובכיסופים לביאת המשיח ולגאולה. אין ספק שהיו גם עליות של משפחות בודדות, שעלו לארץ מתוך אותם מניעים דתיים. אחרים אף קנו משלוחי ארץ ישראל שהגיעו לעיראק שטרות על חלקות אדמה, שזיכו אותם להיקבר בארץ ישראל, והאמינו כי אם לא יקברו בארץ ישראל, הרי עצם קבורת השטר הזה יחד איתם בגולה תזכה אותם להגיע לירושלים לאחר מותם. שלוחים רבים מארץ ישראל הגיעו לעיראק. הם לא רק מכרו שטרות, אלא גם אספו נדבות למוסדות הצדקה בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. השלוחים זכו לכבוד גדול בזכות היום מארץ ישראל. הם הוסיפו להגיע לעיראק ולהסתובב בעריה ובעיירותיה עד שנות העשרים של המאה שלנו. כן נמצאו בעיראק יהודים שהורישו הונם לטובת יהודי ארץ- ישראל.

בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבי"ס של "כל ישראל חברים" שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית). בשנת 1853 ייסדה קבוצת עולים מעיראק את בית הכנסת חסדאל בעיר העתיקה בירושלים.

מאז מאורעות תרפ"ט שהתרחשו בארץ ישראל חל מפנה ביחסם של השלטונות והחברה הסובבת בעיראק ליהודים. מעתה ילך ויגבר הלחץ על היהודים וכצעד ראשון הוטל איסור על הפעילות הציונית בעיראק. מתברר כי התעמולה הציונית בעיראק התקשתה להשפיע על יהודי עיראק לזנוח את תפיסתם המסורתית את הגאולה ולסגל את המחשבה הציונית-מדינית. יהודי עיראק כשאר היהודים בארצות האסלאם, ביקשו לראות בתנועה הציונית תנועה אחידה בתפיסתה הרעיונית ומאוחדת בהנהגתה ובפעולתה למען הגשמת המטרה הנעלה: השבת עם ישראל לארצו וכינון הישות הלאומית בה. לכן גרמו המאבקים על דרכה והנהגתה של התנועה הציונית, לרפיון בזיקתם של יהודי עיראק לציונות ולהחלשת תמיכתם במפעל הלאומי.

פעילות ציונית במובן המודרני החלה בעיראק עוד בתחילת המאה ה-20. בשנות ה-20 וה-30 פעלה "ההסתדרות הציונית של ארם-הנהריים" באישור או בהעלמת עין מצד השלטונות. נשיא ההסתדרות היה אהרן ששון ("המורה") והיו פעילים בה אישים נוספים בעלי מעמד בקהילה היהודית כגון עו"ד סלמן שינה. באמצע שנות ה-30 הציונות הוצאה מחוץ לחוק על ידי הממשל העיראקי, ועקב כך הפעילות הציונית נאלצה להמשיך תחת מעטה חשאיות. היא קיבלה תנופה בעיקר לאחר מאורעות הפרהוד. בין השנים 1941–1951 פעלה בעיראק מחתרת ציונית שהייתה ארגון חשאי אשר פעל בקרב הקהילה היהודית. מטרות המחתרת היו: חינוך עברי וציוני, הגנה ועליה לארץ ישראל. מחתרת זו פעלה בשלוש זרועות עיקריות: תנועת החלוץ, פעילות מטעם ההגנה ("השורה"), ותנועת העפלה לארץ ישראל.

בחג השבועות בשנת תש"א 1941, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי מרד רשיד עאלי. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם, כחודש קודם לכן בוצע פוגרום בעיר בצרה. לעזרתם של היהודים בבצרה חשו מספר תושבים מוסלמים, אשר הגנו עליהם; והגם כי נבזז רכוש רב, לא היו פגיעות בנפש.[6] כתוצאה מהפרעות החלה בריחה המונית של יהודי עיראק; הפּרעות שימשו גורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק כיוון שעוררו הדים בקרב היישוב היהודי בא"י. על כן הוחלט להקים "גשר" לאורך בסיסי- פעולה ותנועות ציוניות בפרס ובארצות מזרח התיכון. באפריל 1942 הגיעו, מא"י לבגדאד, השליחים הראשונים" ד"ר חיים- אנצו סירני (חינוך), עזרא כדורי (הגנה) ושמריה גוטמן (עלייה). חיש מהר התארגנו קבוצות של לומדי עברית, ותוך שנה הגיע מספר החברים בתנועה מעל 200, והוחל בניצנים ראשונים של פעילות בבצרה וכן בערים נוספות. כמו כן, אורגנו גרעינים ראשונים להגנה עצמית בשם "השורה".

התנועה ראתה בלימוד השפה העברית יסוד חינוכי ראשון במעלה להקניית תרבות יהודים וערכים ציוניים. במרוצת השנים נפתחו 23 סניפים, כמעט בכל הקהילות היהודיות ברחבי עיראק. התנועה החדירה מורים מקרב חבריה לצוותי- ההוראה בבתי הספר היהודיים. המחתרת החלוצית לא הייתה כאחד המוסדות החינוכיים הפורמליים, אבל היא שימשה במידה רבה כבית ספר ללימוד עברית, תולדות עם ישראל, תולדות הציונות והיישוב בארץ ישראל, יותר מאוחר גם כמקור להקניית קריאה וכתיבה ליהודים אנאלפביתים.  

מיעוט מקרב יהודי עיראק גלו עם השנים מרצונם או מחוסר ברירה לבריטניה ופיתחו שם קהילה משגשגת אמידה ובעלת אמצעים הקיימת גם כיום ומחזיקה בתפקידי מפתח בחברה ובכלכלה הבריטית.

המצב הכלכלי [דרוש מקור][עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבם הכלכלי של יהודי עיראק היה תלוי באזור מגוריהם.

האזורים תחת חסות שבטית - אזורים אלה היו בדר"כ מקומות מרוחקים מהעיר שבהם השלטון לא היה ישיר, לדוגמה הכפרים. באזורים אלה עבדו היהודים בשני תחומים עיקריים: חקלאות ומלאכה.

המלאכה הייתה נחלתם הכמעט בלעדית של היהודים אך המשק לא היה מפותח וצרכי האוכלוסייה היו מעטים ולכן בעלי המלאכה לא היו "בעלי הון" אך עבדו והרוויחו דיו על מנת לחיות בכבוד.

החקלאות השתמרה אצל היהודים בעיקר בצפון המדינה באזורים כפריים.

לעומת האזורים הכפריים - שלהם לא היה קשר לשלטון המרכזי למרכזי הערים היה. באזורי השלטון המרכזי והערים ניכר שינוי מסוים בעיסוק היהודים, ממקצועות של חקלאות/מלאכה, היהודים החלו להתעסק במסחר. היהודים שעסקו במסחר היו בדרך כלל אנשים אמידים.

מקצועות המסחר העיקריים היו: טקסטיל, מלאכה בכלל וצורפות בפרט. ליהודים כמעט ולא היו מתחרים במקצוע זה מכיוון, שהמוסלמים לא נהגו לעסוק בצורפות מחשש לעבירה על מצוות דתם. מקצוע הצורפות היה כה רווח עד שהוקמו שווקים מיוחדים לצורפים היהודים. היהודים היו הספקים והסוחרים העיקריים באזור השלטון המרכזי.

יהודים רבים עסקו במסחר עצמאי בערים השונות.

אנשים בקהילת יהדות בגדד היו בעלי קרקעות, בתים וחנויות שרכשו, קיבלו כתרומה או עברו לידיהם. יחד עם כל הקושי היומיומי הקהילה שמרה על אורח חיים יהודי ושילמה כראוי לרב הראשי של הקהילה, לדיינים, לשוחטים, לפקידים, ולאנשים שעובדים באחזקת בית הכנסת, חסד ותלמוד תורה וכו'. מבנה זה של פעילות מעיד על פעילות בעלת אופי דתי. אחוזי הנשים העובדות היה נמוך ולכן הפרטים והכתוב כאן מתייחס בעיקר לגברים.

המקצועות הנפוצים היו:

  • מקצועות חופשיים וטכניים 5.9%
  • פקידות ומנהל 15.8%
  • מסחר וזבנות 27.5%
  • מלאכה ותעשייה 32%
  • הובלה בניין ומכרות 11.1%

ניתן לראות כי באזורי השלטון הישיר והערים, החקלאות לא הייתה רווחת בקרב היהודים.

גורמי ההשפעה על המעמד הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורם השפעה עיקרי היה מקום מגוריהם של היהודים - אם היהודים חיו באזורים כפריים ובצורה שבטית, הם חיו חיים צנועים יותר והתפרנסו בהתאם. אם היהודים חיו בעיר, סביר להניח שהם עסקו במקצועות של תווך ומסחר והיו אנשים אמידים יותר מהיהודים שחיו בכפרים.

בנוסף, כלכלת יהודי עיראק הייתה תלויה במידה רבה בהצלחת האיכר המוסלמי, ובכלכלת עיראק כולה. משמע, אם האיכר המוסלמי היה בשנה טובה מבחינה כלכלית ו"הרשה לעצמו" להוציא יותר כסף מהרגיל, היהודים נהנו מכך והרגישו זאת, בכמויות הקנייה שלהם והרווח הכלכלי שלהם עלה.כלומר, עונת הפעילות הכלכלית של היהודים הייתה מקבילה לעונת היבול החקלאי ולהצלחתו .

משנת 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה ברמת גן, לזכר יהודי עיראק שהוצאו להורג בידי שלטונות עיראק

ערב הקמת המדינה שררה אווירה של פורענות. הממשלה העיראקית הכריזה על משטר צבאי, ואילו "השורה"  (גרעינים ראשונים להגנה עצמית) הכריזה על מצב הכן. חברי ה"שורה" התייצבו בעמדותיהם ועמדו נכונים על משמרתם להגן על חיי היהודים. השלטון בעיראק החל להחמיר עוד יותר את מסע הרדיפות, העלילות והדיכוי נגד היהודים. הוחמר הפיקוח של הצנזורה על קשר היהודים עם העולם בכלל ועם א"י במיוחד. סמוך לאחר קום המדינה, מאות יהודים נעצרו, נחקרו ונאסרו בגלל מכתבים שקיבלו מא"י, או סתם נחשדו בפעילות ציונית. פקידי ממשלה יהודים פוטרו וחלקם הושפלו ונשלחו למחנות מעצר. פרנסת היהודים נפגעה קשות. אבטלתם גברה ופעילותם המסחרית צומצמה. התנועה ו"השורה" דווקא הרחיבו את שורותיהן, תוך החמרת תנאי המחתרת. החינוך היהודי עברי המשיך להתקיים כל העת תוך עליות וירידות בהתאם לנסיבות. זמן קצר אחרי ראשית העצמאות העיראקית, (1932) ננקטו צעדים שונים מצד השלטונות כדי לשים קץ לכל צורה שהיא של פעילות ציונית, במיוחד בתחום החינוך עד כדי כך שלימוד השפה העברית, נחשב לרוב לחלק מפעילות ציונית, ולו מהטעם הפשוט, ציונים דיברו עברית.

לאחר החלטת החלוקה של האו"ם וכתוצאה מפרוץ מלחמת העצמאות, ולאחריה הקמת מדינת ישראל ב-1948, התגברה הרדיפה של היהודים, (בעקבות חללי צבא עיראק במלחמת העצמאות ובשל שבויים מצבא עיראק שטופלו בידי צה"ל) רדיפה שגרמה להתגברות תנועת הבריחה לישראל, בעיקר דרך איראן. ידועה גם הגעה של חלק מבני הקהילה לקיבוץ בית הערבה, ומספר יהודים שניסו להגיע לישראל דרך סוריה.

בשנות ה-50 החל מבצע עזרא ונחמיה שבו הועלו רוב בני הקהילה הנותרים, כתוצאה מהחלטתה של ממשלת עיראק, לפיה כל יהודי יכול לעזוב את המדינה, בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו. במבצע הועלו לארץ ישראל כמעט כל חברי הקהילה - מעל 120,000 נפש, ונותרו אלפים ספורים. בין העולים היו רוב הרבנים, למעט הרב ששון כדורי. השלטונות בטלו את סמכויות בתי הדין הרבניים, והעבירו אותם אל בתי משפט אזרחיים של המדינה, שנעזרו במנהיגי העדה כשדנו בענייני אישות.[7] החתונה היהודית המדווחת האחרונה הייתה בשנת 1978, וצעירים יהודיים נוסעים לחוץ לארץ כדי להתחתן, ולרוב אינם שבים לעיראק.

בתקופת שלטון מפלגת הבעת' האנטי-ישראלית, בין השנים 1968–1973, היהודים בעיראק סבלו מהתנכלויות של השלטונות אשר מנעו מהם את חופש התנועה והחרימו רכוש, וכ-50 יהודים נרצחו,[8] באירועי התליות בבגדאד ב-1969 ובאירועים נוספים. בעקבות זאת, הואצה עזיבת היהודים; וכאלף מהם עזבו בתקופה זאת את עיראק בעזרת המוסד, ששיתף פעולה עם הכורדים.

כמעט כל אלו שנשארו עזבו את המדינה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991. בסוף שנת 1994 דווח בעיתונים ערביים, היוצאים לאור בלונדון, על 50 משפחות יהודיות בבגדד. החיים הקהילתיים של יהודי בגדד בשנות ה-90 של המאה ה-20 נסובו סביב "בית הכנסת מאיר טויק", אליו הגיעו עד 25 איש בשבתות ולעד כ-50 בחגים. בראש הקהילה עמד יצחק עזרא עבד-אללה.

בתום מלחמת עיראק בשנת 2003 עלו לארץ כ-40 יהודים, אשר היוו כמחצית מכלל האוכלוסייה היהודית במדינה. לאחריה נותרו בבגדד כ-30 עד 40 יהודים, אשר עוסקים בעיקר בייצור דבש ומוצרי עור. בשנת 2003 נסגר בית הכנסת האחרון, בהיעדר משתתפים במניין. בתחילת 2008 דווח בניו יורק טיימס כי הקהילה היהודית בבגדד כמעט נכחדה. מספר היהודים במדינה, על פי אומדן הסוכנות היהודית, הוא כשמונה נפשות.[9]

החינוך המסורתי-דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך המודרני בקרב יהודי עיראק החל בשנת 1864. עם הקמת בית הספר אליאנס של חברת כל ישראל חברים (כי"ח) מפריס. עד אז החינוך היה בעל אופי מסורתי-דתי,  שיצא גם הוא מקפאונו, בתחילה ארגונית ולאחר מכן גם מבחינת התוכן. מאז הרבע השני של המאה ה-19 שימש "החדר", כמו בכל קהילות ישראל, במזרח ובמערב, כבסיס של החינוך המסורתי- דתי. בעיראק, התקיים במשך דורות רבים רק סוג אחד של "החדר"- החדר שהיה בבעלות פרטית ודרש תשלום עבור הלימודים בו.   לכן, רק בעלי היכולת הכלכלית יכולים היו ללמוד בו. בשנת 1832 קם לראשונה החדר הציבורי בבגדאד ונקרא "מדרש תלמוד תורה". הוא הוקם מאחוד מספר חדרים פרטיים והעברת אחזקתו על חשבון קופת הקהילה. יש לראות בייסוד מדרש תלמוד תורה תפנית חיובית בכיוון בית ספר תקין המיועד לכל שכבות הקהילה כיוון שנתאפשרה חדירת השכלה גם לשכבות מיעוטי יכולת. בעצם, השינוי כאן היה ארגוני- חברתי בלבד.

המעבר לתוכנית מודרנית לא היה מהיר והלימודים במדרש תלמוד תורה התבססו בעיקרם על לימודי קודש. הילד נכנס למדרש תלמוד תורה בגיל חמש ואם לא נשר תוך כדי לימודיו הוא סיים בגיל בר מצווה. אם הישגיו היו טובים, הוא המשיך ללמוד בישיבה ואם לא יצא לחיי עבודה. שינויים כלשהם בתוכנית הלימודים היו מלווים במאבקים ומשברים קשים שבהם היו מעורבים החכמים, הגבירים וחלקים גדולים מן הקהילה.

במדרש היו שלוש עשרה כיתות. בחמש הכיתות הראשונות הקנו המלמדים לתלמידים קריאה בשלבים שונים, דהיינו קריאה שוטפת בתורה. רוב התלמידים הגיעו לרמה זו בגיל שבע. במדרש תלמוד תורה היו שתי חצרות, פנימית וחיצונית ומסביב להן היו חדרי הכיתות. כל חצר שימשה גם כבית כנסת ולכל מלמד הייתה כיתה קבוצה, אך לא תלמידים קבועים. פעמיים בשנה התקיימו בחינות רשמיות בעיקר בכיתות הגבוהות בנוכחות רבנים, לפני סוכות ולפני פסח. הלימודים התקיימו כל השנה ללא חופשות אביב וקיץ. עד שנת 1936, למדו בשתי משמרות. משמרת ראשונה משעה שמונה עד שתים עשרה ומשמרת שנייה משעה אחד וחצי עד ארבע. בשנת 1936 עבר יום הלימודים למשמרת אחת משעה שמונה עד אחת וחצי. המשמעת הייתה חמורה תוך שימוש בעונשים רבים למפריעים ולמתרשלים בלימודים. העונשים היו גופניים או הורדה לכיתה נמוכה יותר.

לעומת ההוראה הכמעט פרטית בחדר, הייתה דרך ההוראה במדרש תלמוד תורה קולקטיבית ופרונטלית. במדרש היו 2 סוגי מורים. מורה המקרא או הגמרא שנקרא "אסתאד" או "חכם" והמורה כללי שנקרא "אפנדי" (אדון) והוא לימד מקצועות כלליים כשהללו הוכנסו לתוכנית הלימודים.

עד לראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 התפללו הילדים יום יום במדרש. כשנמסרה הנהלתו של המדרש לוועדת בתי הספר היהודים בשנת 1942, מונו מורים בעלי השכלה תיכונית שלא היו מסורתיים וטענו שהתפילה היא ענינו הפרטי של התלמיד או של הוריו. מורים אלו אף הופיעו בגילוי ראש וטענו כי כיסוי ראש הוא עניין לתפילה ולטקסים דתיים. בשנים האחרונות של קיום המדרש חל שיפור ניכר בדרכי ההוראה ונוספו מקצועות כלליים הדרושים לילד בחיי יום יום. בוטלו העונשים הגופניים והותאמה רמת הלימודים לבתי הספר הכלליים כדי שיוכלו התלמידים לעבור אליהם עם סיום חוק לימודיהם בבית המדרש. אי לכך, כל הניסיונות למודרניזציה של החינוך המסורתי לא הועילו ומוסדות החינוך היהודי המודרני משכו אליהם בסופו של דבר את רוב ילדי הקהילה. על אף כל זאת, למדרש תלמוד תורה מקום נכבד בתולדות החינוך היהודי בעיראק בהיותה בית הספר הראשון לאחר תקופה ממושכת בה היו החדרים מוסדות הלימוד היחידים.

כניסת החינוך המודרני לעיראק נתנה את אותותיה על המדרש. חברת כי"ח התערבה למען שיפור התנאים הפיזיים במדרש וניסתה להכניס מקצועות לימוד כלליים בנוסף ללימודי הקודש. ניצנים בכיוון זה החלו לצמוח עוד בשנות ה-60 של המאה 19. יצחק לוריאן (אירופאי שהתגורר בבגדאד והיה יו"ר סניף חברת כי"ח בעיר) פעל בכיוון הוראת המקצועות הדרושים לחיי היום יום. " אמנם טובה מאוד כוונת המיסדים להחזיק ידם בלימוד התורה והדת אבל כל תורה שאין בה מלאכה סופה לבטלה ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".[10] 

תהליך הכללת מקצועות כלליים בתוכנית הלימודים לא היה קל. כל התערבות מבחוץ נתקבלה בחשדנות ובהתנגדות מרובה. בתוכן הלימודים חל שינוי רק משנת 1882 כאשר מונו מורים ללמד חשבון ובשנת 1889 מונה מורה ללמד טורקית בכיתות הגבוהות. הניסיון להכניס את השפה הערבית לתוכנית הלימודים גרם למחלוקת קשה בין רוב החכמים והגבירים לבין חסידי ההשכלה המודרנית וחלק מהורי התלמידים. התנגדות ההורים פרצה לאחר ניסיון קצר. "באו עניים רבים אל החכמים, הם רוצים שהילדים ילמדו רק תנ"ך, מטרתו של המדרש היא ללמד תורה. אם זקוק הילד ללמוד ערבית יעשה זאת מחוץ לבית המדרש או אחרי שיסיים אותו.. שוב ערכו החכמים התייעצות והחליטו לבטל את הוראת הערבית"[11]

רק בשנת 1905 הוכנסה הערבית לתוכנית הלימודים באופן סדיר.

עם ייסוד בתי הספר המודרניים והתפשטותם, הלך ופחת מעמדו של החדר בכלל והפרטי בפרט עד כי החדר הפרטי כמעט התחסל כליל בבגדאד במחצית שנות השלושים למאה ה20, אך הוא המשיך להתקיים בעיירות וכפרים של יישובים יהודיים קטנים. בכל ישוב יהודי, גדול כקטן, היה קיים חדר פרטי  או ציבורי. החדר המשיך לשמש כמקום לרכישת היסודות של האלפא- ביתא העברית וכמה מיסודות המסורת הדתית. בחדר הציבורי בתקופת החינוך המודרני למדו בדרך כלל ילדי העניים, ושולבו בו גם כמה מקצועות חילוניים. לעתים יש שלמדו בו גם ילדי העשירים לפני הליכתם לבית ספר יסודי או במקביל לביקורם בבית ספר יסודי ערבי- אחרי שעות הלימודים בבית ספרם. ברוב החדרים הפרטיים למדו בנים ובנות יחד, אולם בחדרים הציבוריים למדו רק בנים. בשנת 1894 יצא חוק שחייב את המלמדים בעמידה בבחינות מסוימות וקבלת רישיון לפתיחת חדר או המשכת החזקתו- דבר שהביא לצמצום רב בחדרים הפרטיים.

 החל משנות ה-30 למאה ה20 החל לתפוס את מקום החדר הפרטי בבגדאד בית הספר הקדם יסודי (אווליה) שהלימודים בו הם עד כיתה ג' או ד' לכל היותר. זהו למעשה חדר פרטי מתוקן והיה מעין סינתזה בין החדר המסורתי ובית הספר המודרני. לימודי הדת בו תופסים חלק מתוכנית הלימודים אם כי לא רובה, ובדרך כלל רמתו הכללית נמוכה. מרבית בתי הספר האלה היו מעורבים בנים ובנות יחד ועובדים בכל חודשי השנה. לכן בזמן חופשת הקיץ של בתי הספר היסודיים היו חלק מילדיהם שבכיתות הנמוכות מצטרף לבתי הספר הקדם יסודיים האלה, הן כדי להתחזק בנושאים שבהם הם חלשים והן כדי להימנע משוטטות ברחוב.

לימודים דתיים גבוהים במסגרת מוסדית כנראה לא היו עד שנת 1840 כאשר בשנה זו הוקמה הישיבה הראשונה בבגדאד שנקראה בזמנו "מדרש אבו מנשה" על ידי החכם עבדאללה סומך, ובמהלך המאה ה-20 הוכרה יותר בשם "ישיבת בית זלכה". לאחר מכן הוקמו ישיבות נוספות כאלה, כנראה רק בבגדאד. ישיבות אלו נועדו להכשיר רבנים וכלי קודש אחרים. ככל שההשכלה המודרנית הלכה והתפשטה כן גם מעמדן של הישבות הלך ופחת ומספר המצטרפים אליהן לשם קבלת הסכמה הלך והצטמצם.

החינוך המסורתי במסגרת בית ספר מודרני:

למרות השוני הרב בין התפיסות במערכת החינוך המסורתי והמודרני, נכללו השפה העברית ולימודי הקודש בבתי הספר המודרניים של חברת כי"ח. חשיבות לימודים אלה הייתה קטנה והוקדשו לה שעות מעטות. עם זאת עצם הכללתם בתוכנית הלימודים מצביעה על קשר הידברות בין החוגים הדתיים לבין אנשי הכי"ח. אלה האחרונים, כיבדו את רצונם של הרבנים והמורים לעברית.

ככל הידוע, הממונים על החינוך היהודי בעיראק לא דנו בצורה שיטתית ויסודית במטרות החינוך ושיטותיו או בדמות התלמיד, שהם מנסים ליצור. לא ידוע שאי פעם התכנסו ודנו בכך, גם לא כתבו רשימה כלשהי בנידון זה. לגביהם, הדבר היה ברור: הנער נשאר יהודי בכל מצב, בין שהוא יותר דתי או פחות דתי, יותר קרוב למסורת או פחות קרוב. לא הייתה שאלה של התבוללות וטמיעה, גם לא היו נסיבות ואוירה כאלה כפי שהיה המצב באירופה. לכן שאלת יהדותו של הצעיר או הדור לא הייתה מוטלת בספק, לא עוררה חששות בלב ולא הצריכה מחשבה ודיון בה. אי לימוד העברית כאחת השפות לא עורר, גם הוא, חששות ודאגה, כי ממילא היהודים רובם ככולם, גם בדורות קודמים לא ידעו עברית על בוריה, אף שהיו יותר דתיים ויותר מסורתיים. הם התפללו וקיימו טקסים דתיים בעברית, אם כי לא הבינו את אשר קראו. לעומת זאת, היה חשוב להם מאוד שהילד ידע את האלפא-ביתא העברית, כדי להתפלל ולקיים מצוות דתיות בשפה המקורית. מאידך, האווירה וההתפתחות החברתית- תרבותית לא עודדה לימוד עברית כשפה או דבקות בה. לא היה צורך להשתמש בה או לקרוא ספרות בה, אדרבא- החשיבות רוכזה בידיעה טובה של הערבית ושפות לועזיות, בעיקר האנגלית והצרפתית בהתאם לתקופה. דאגתם של קברניטי החינוך היהודיים הייתה נתונה, לאופן שבו אפשר להעניק לצעיר או לדור הצעיר את המטען המתאים של השכלה כללית, כדי שיוכל להתקדם ולתפוס מקום מתאים בחברה העיראקית בכלל. מכאן, שהושם דגש על המקצועות הריאליים ובהתאם לכך, כל בתי הספר התיכוניים היהודיים היו כל העת ריאליים בלבד, ורק אחרי העלייה ההמונית הוכנסה מגמה מסחרית. מאחר ששאלת הזהות היהודית לא העסיקה אותם הרבה, הם גם לא עסקו בשאלת הזהות העיראקית.

התפתחות החינוך המקצועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך המקצועי הרשמי לא היה מפותח בעיראק. נהוג היה שילד לומד מלאכה מאביו וכך הוא ממשיך במסורת המקצוע המשפחתי. אם ילד רצה ללמוד מלאכה אחרת או שאביו לא היה בעל מלאכה, היה עובד כשוליה אצל בעל מלאכה ולומד את המקצוע תוך כדי עבודה. החינוך המקצועי המסודר הראשון בעיראק הונהג עם יסוד בית הספר המקצועי הראשון בבגדאד בשנת 1869 על המושל העותמאני מדחת פחה. בית הספר הזה נועד ללמוד מלאכה לצעירים עניים, ואם כי הכוונה הייתה לכלל הצעירים ללא הבדל דת, יש רמזים המצביעים כי יהודים לא יכלו לנצל את ההזדמנות הזאת. המקצועות שנלמדו בבית הספר הזה היו: נגרות, נפחות, סנדלרות, מכניקה, אריגה, שטיחים ומוזיקה. לאחר מכן נפתחו בתי ספר כאלה במוצל ובכרכוך. נראה שבתי ספר אלה זכו להצלחה ונעשו למקובלים על הציבור העיראקי. אמנם אין בידינו ידיעות כמה בתי ספר כאלה נפתחו עד סיום השלטון העותמאני בעיראק, אולם ניתן ללמוד על התפשטות המגמה הזאת בתוך כך שגם היהודים הקימו באותה תקופה מוסדות מסודרים לחינוך מקצועי. אולם כל המוסדות האלה נסגרו במלחמת העולם הראשונה כשם שנסגרו מוסדות חינוך אחרים בגלל מצב המלחמה.

אחרי המלחמה והכיבוש הבריטי לעיראק, ובגלל הצרכים של צבא הכיבוש, יזמו הבריטים בשנת 1919 הקמה או פתיחה מחדש של בית הספר מקצועי כדי להכשיר פועלים שיעבדו בבתי המלאכה הממשלתיים. בבית הספר זה הורו, נוסף על לימוד המלאכה, גם כמה מקצועות עיוניים החיוניים לביצוע המלאכות הנלמדות. לבית הספר נתקבלו בוגרי חינוך יסודי. הלימודים ארכו שנתיים בתנאי פנימיה בשיעור תלמיד אחד מכל מחוז.

המוזיקה של יהודי עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליהודי בגדאד היה בית ספר מיוחד לעיוורים בו נלמדו בעיקר תחומי הנגינה והשירה, וכך מספר רב מהמוזיקאים המובילים היו עיוורים. מספר רב של יהודים היו מפורסמים בשל כישוריהם המוזיקליים, ובתחרות המוזיקה של העולם הערבי אשר נערכה בשנת 1932 בקהיר זכתה המשלחת העיראקית, שהורכבה ממוזיקאים יהודים וזמר אחד מוסלמי. בקרב מוסלמים בעיראק, מקצוע המוזיקה נחשב בתקופה זאת למקצוע ירוד, ולכן היהודים היו דומיננטים בסצנת המוזיקה. יהודים זכו להרכיב את התזמורת הממלכתית העיראקית ביניהם הכנר הנודע והמלחין צאלח אלכויתי, המלחין ונגן הקאנון בעל השם העולמי יוסף זערור שהיה מנהל תזמורת רשות השידור בעיראק משנת 1941 ועד לשנת 1951, נגן הקאנון אברהם סלמאן, החלילן אלבר אליאס ועוד.

רובם של המוזיקאים עלו לארץ והמשיכו את יצירתם המוזיקלית, ביניהם יוסף זערור המלחין ונגן הקאנון, המהנדס והמלחין סלים אל נור, נגן העוד יוסף שם טוב, נגן העוד והזמר אליאס שאשא, האחים סלאח ודאוד אל כוויתי המלחינים והנגנים הידועים, הזמר פילפל ג'ורג'י ואחרים. חלק לא מבוטל מהנגנים, בהגיעם לישראל, המשיכו את מלאכת המוזיקה כתחביב ובמטרה לשמר את ציביון המוזיקה העיראקית, ביניהם הכנר והזמר שלמה בנאי ונגן העוד אלי שגב. האחרונים ניגנו בחפלות של התזמורת העיראקית (צ'לרי) בשיתוף עם נגני תזמורת קול ישראל בערבית.

התזמורת המזרחית של רשות השידור הישראלית בניצוחו של זוזו מוסא (יליד מצרים) הייתה למעשה מורכבת מנגנים עיראקים. התזמורת ביצעה שירים ערבים באיכות גבוהה ביותר. על המחלקה העיראקית בתזמורת היה אחראי הכנר ששון עבדו. התזמורת ביצעה הקלטות רבות של שירים מוכרים בעולם הערבי, הקלטות שירים עיראקים והקלטות מקוריות. רוב אלה נעשו בהנחייתו של איש המוזיקה בקול ישראל בערבית על פני חמישים שנה, יצחק אביעזר, שכעורך הגיש 2500 תוכניות כולל פסטיבלים, מחקריים ובידוריים; וכמלחין יצר כ-50 יצירות ומהם נושאי מסר תרבותי ולאומי, כמו נבואת הנביא ישעיהו "לא ישא גוי אל גוי חרב", ירושלים של שלוש הדתות, השלום ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישעיהו גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1990
  • אברהם בן־יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, הוצאת קרית־ספר, ירושלים תשכ"ה; מהדורה שנייה 1979.
  • חיים סעדון (עורך), עיראק, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", ירושלים: הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, 2002.
  • נסים קזז, היהודים בעיראק במאה העשרים, ירושלים: הוצאת מכון בן צבי, 1991.
  • יצחק בצלאל, לבדם במבצר הקץ: כך נעלמה יהדות עיראק, תל אביב: ספרית מעריב, 1976.
  • רפאל הירשמן, רבותינו שבבבל, משפחה, מוסף "קולמוס", 39.
  • רפאל הירשמן, "כאשר עלה הלל מבבל", משפחה, מוסף "קולמוס", 40.
  • אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים: מרכז זלמן שזר,2007.פרק חמישי: יחסי רבי עם התפוצה בבבל, עמ' 143–156.
  • פריאל חורש, החינוך היהודי בעיראק- במאות התשע עשרה והעשרים, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדעי הרוח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, 1984
  • יוסף מאיר, התפתחות חברתית- תרבותית של יהודי עיראק, החינוך המסורתי-דתי עמוד 23–24, תל אביב : נהרים - מרכז להפצת תרבות יהודי עיראק 1989
  • הציונות והמחתרת הציונית-חלוצית בעיראק, רמת אפעל : ארגון יוצאי המחתרת החלוצית בעיראק
  • חיים י' כהן, הפעילות הציונית בעיראק, הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית; האוניברסיטה העברית - המכון ליהדות זמננו - המדור לחקר יהדות אסיה ואפריקה, 1969
  • תקוה דרויש ,יהודי עיראק בכלכלה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1987
  • צבי יהודה ,יהודי בבל באלף השני לספירה, הוצאת "מרכז מורשת יהדות בבל" 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Moshe Gil, Jews in Islamic Countries in the Middle Ages, Brill, 2004, p.284.
  2. ^ Ibid, p. 416.
  3. ^ S. D. Goitein, Mediterranean society: the Jewish communities of the Arab world as portrayed in the documents of the Cairo Geniza, University of California Press, 1967-1993, vol. 2, p. 287
  4. ^ פריאל חורש, החינוך היהודי בעיראק- במאות התשע עשרה והעשרים, אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה למדעי הרוח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, 1984, עמ' 113
  5. ^ Yaron Ayalon; Ariel I. Ahram. "Baghdad." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
    Iraq in Encyclopaedia Judaica.
  6. ^ מרכז המידע אודות השואה, יד ושם בית הספר המרכזי להוראת השואה.
  7. ^ ניסים קזז, קהילה בהתחסלותה, נהרדעא, 15, אייר התשנ"ה, עמ' 7-6.
  8. ^ NEW ARREST OF IRAQI JEWS, March 23, 1973. Public Library of US Diplomacy.
  9. ^ STEPHEN FARRELL, Baghdad Jews Have Become a Fearful Few, The New York Times Site.
  10. ^ פריאל חורש, החינוך היהודי בעיראק- במאות התשע עשרה והעשרים, אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה למדעי הרוח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, 1984, עמ' 27
  11. ^ פריאל חורש, החינוך היהודי בעיראק- במאות התשע עשרה והעשרים, אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה למדעי הרוח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, 1984, עמ' 27