אשרה (אלה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אשרה
צלמית אלת פריון כנענית לפני לידת תאומים, עם תבליטי עצים קדושים ויעלים על רגליה.[1]
צלמית אלת פריון כנענית לפני לידת תאומים, עם תבליטי עצים קדושים ויעלים על רגליה.[1]
אלת האדמה, הנישואין והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה"
כינוי רבת אשרת ים, קונת האלים, אלת (האלה)
תרבות מיתולוגיה פיניקית, דת אוגריתית, מיתולוגיה כנענית עריכת הנתון בוויקינתונים
אלים מקבילים נינטו (בבל), הרה (יוון), יונו (רומא)
בן או בת זוג אל
צאצאים בעל (בן)
ענת (בת)
ים (בן)
מות (בן)
עשתורת (בת)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אשרהאוגריתית: 𐎀𐎘𐎗𐎚, אַתֿרת) היא אלה מרכזית במיתולוגיה הכנענית. היא אלת הבית של ארץ כנען, אשתו של אל אבי האלים, אלת האדמה והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה – "אמא אדמה". המקבילה של נינטו הבבלית, הרה היוונית ויונו הרומית. סמליה הם עץ, יונה ודג.[2]

בכתבי אוגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה המלא של אשרה באוגריתית הוא: רבת אַת'רת ים, שפירושו כנראה: "הגבירה הצועדת[3] על הים". בדרך־כלל הוצגה כאשת ראש הפנתיאון אל, ואם 70 בניהם האלים. בהקשר זה היא נקראת קנית אלם (מילולית: קונית האלים) כלומר אם האלים, ובניה מכונים "שבעים בני אשרה". המילה "רבת" (הגברת) משמשת כקידומת לשמה, לפעמים היא נקראת סתם אלת (האלה),[4] האלה הראשית. לעיתים הוצגה כזוגתו של בעל, בשם בעלת.

האשרה מוזכרת כאלוהי צור (אַתֿרת צרם – אשרת הצורים) וצידון (אִלת צדינם – אלת הצידונים). בלוחות המיתולוגיים נזכר משרתה קדש־ואַמרר,[5] המכונה גם דגי אַתֿרת[6] (דיַג אשרה[7]). לגבירה אשרה כוח השפעה רב. בעלילות בעל וענת בכתבי אוגרית היא מוצגת כמי שמשפיעה על אל בעלה להרשות בניית היכל לבעל, כדי לבסס את מלכותו,[8] וכמי שמסרבת לבקשת אל ראש הפנתיאון להמליך אחד מבניה תחת בעל שמת, והיא למעשה הממליכה את עשתר כשליט העולם.[9] בניה מוזמנים לשמחה בהיכל בעל, אבל לאחר מכן הם נלחמים בבעל כאשר הוא רוצה לחזור למלכותו והוא הורגם.

האשרה מוזכרת גם בהולדת האלים הנעימים (שחר ושלם) כמינקתם האלים שנולדו.[10]

כמו עשתורת וענת, גם האשרה נחשבה לאלת פריון נשית.[11] אך מאפייני האשרה מדגישים בדרך־כלל את הבטי הנשיות האמהיים, בעוד שמאפייני עשתורת מדגישים את הבטיה המיניים, ומאפייני ענת את הבתוליות. בפולחן האשרה עסקו קרוב לוודאי בעיקר נשים שביקשו עזרה בבעיות פוריות, לידה ואמהות.[דרוש מקור] בתקופות מאוחרות הייתה נטייה לאחד את היבטי שלוש האלות הללו לתוך אלת פריון אחת.[דרוש מקור]

במכתבי אל־עמארנה ממחצית המאה ה־14 לפנה"ס, כלומר מתקופה סמוכה לכתבי אוגרית, נזכר מספר פעמים מלך אמורי ששמו ʻabdi-aširti או ʻabdi-ašrati, שם תאופורי שמשמעותו "עבד האשרה".[12][11]

במקורות חוץ־מקראיים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיתולוגיה המסופוטמית זוהתה עם Aširtu (אנ'), הנקראת גם Ašratu, בת־זוגו של אל השמים אנו או האל השמי־מערבי אמורו (אנ').[11] בחתית נזכרת האשרה כ־𒀀𒊺𒅕𒌈 (כלומר a-še-ir-tu4),[13] באכדית: 𒀀𒅆𒋥 (כלומר a-ši-RAT),[14] ובקתבאנית 𐩱𐩻𐩧𐩩 (כלומר אתֿרת).

בתקופה ההלניסטית והרומית מוזגה עם עשתרת וענת תחת השם הארמי "עתרעתה", וביוונית עַטַרְגַתִיס (Atargatis). בדרך־כלל נחשבה לבת זוגו של הדד, ולעיתים תוארה כבעלת גוף דג בדומה לסירנה, או כרכובה על אריות בדומה לקובלה (Cybele). בתקופה זאת היה פולחנה נפוץ באזור דרום־סוריה, והרומים כינו אותה "האלה הסורית" (לטינית: Dea Syria או במילה אחת Deasura; ראו לוקיאנוס מסאמוסאטה). היא זוהתה עם מספר אלות אמהיות ואלות אדמה במיתולוגיה היוונית, בעיקר דמטר, ריאה, קיבלי והרה, ובמיתולוגיה הרומית עם יונו.

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

האשרה ופולחנה מוזכרים בהקשרים שליליים במקרא: ”לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ – אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ” (דברים, ט"ז, כ"א).[15] עם זאת, התנ"ך מודה כי לאורך השנים, התמידו הישראלים והיהודאים בעבודת האשרה.[16]

בתקופת השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן האשרה התקיים בישראל עוד בראשית תקופת השופטים: ”וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת” (שופטים, ג', ז').

בתקופת השופט גדעון בן יואש, פולחן האשרה הייתה מציאות שכיחה, לצד פולחן הבעל:

וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת. וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹוהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת

בתקופת המלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מלכים מסופר שבימי רחבעם נעבדה האשרה ביהודה,[17] ושאסא כרת את האשרה שעשתה אמו[18] – אולם מסופר כי גם בנו נלחם בפולחן האשרה, מה שמעיד על המשכיות הפולחן.[19] בימי אחאב נעבדה האשרה בישראל, ואף היו לה ארבע מאות נביאים.[20] התנ"ך מעיד כי האשרה נעבדה ברציפות מימי ירבעם בן נבט עד ימי יהואחז,[21] וככל הנראה פולחן זה המשיך לימי בנו יואש מלך ישראל.[22]

בימי יואש מלך יהודה, לאחר מות יהוידע הכהן, נעבדה האשרה ביהודה גם על ידי שרי יהודה.[23] עד ימי חזקיהו נעבדה האשרה בממלכת יהודה,[24] ולמרות ניסיונו של חזקיהו לעקור את פולחנה, מנשה שמלך אחריו הציב פסל של אשרה בבית המקדש: ”וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם.” (מלכים ב', כ"א, א'ז').[25] פולחן האשרה בבית המקדש המשיך עד ימי יאשיהו,[26] שבמסגרת ריכוז הפולחן נאבד בעבודת אלי כנען בישראל, ועד ימיו נעבדה האשרה גם בבמות מסביב לירושלים.[27]

וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‍ִם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה.

לאורך התנ"ך,[28] מוזכרת עבודת אלילים תחת עצים ולכבודם. עבודה זאת מזוהה עם עבודת האשרה ופולחני פריון כנעניים.[29] עצים נחשבו גם כסמלי פריון חיוביים במקרא,[30] ואלוהים אף מדומה בעצמו לעץ רענן.[31] קאסוטו הציע שברבים, אשרים או אשרות מורה על שם האלות בכלל או אף האלים והאלות יחד.[32] חוקר המקרא יוליוס ולהאוזן,[33] ובעקבותיו גם גאורג פוהרר (גר'),[34] אדמונד ז'קוב,[35] וג'ון דיי (אנ'),[36] סברו כי הפסוק ”אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים, אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּו, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא” (הושע, י"ד, ט') מתייחס לשמות האלות ענת ואשרה.

לפי ההיסטריון והאנתרופולוג רפאל פטאי בספרו "האלה העבריה", לאשרה היה חלק מרכזי בפולחן הפריון והאמהות שהיה נפוץ בכנען גם בקרב היהודים. הוא חישב שפסל האשרה היה נוכח בבית המקדש הראשון כשני שלישים מזמן קיומו (כ־370 שנים), לפי האזכורים הרבים בתנ"ך להכנסתה למקדש בידי מלכים שונים.[37][38]

ארכאולוגיה וממצאים אפיגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלמיות עמוד מיהודה, המאות השמינית עד השישית לפנה"ס, מוצגות במוזיאון ישראל

צלמיות חרס קטנות של נשים התומכות את שדיהן בידיהן נפוצות באתרים ארכאולוגים ביהודה בתקופת הברזל. הן מכונות במחקר "צלמיות עמוד", שכן בסיסן עוצב כך שניתן להעמיד אותן. שברי צלמיות כאלה נמצאו בעפר מהר הבית. החוקרים חלוקים בשאלה מה נועדו לייצג, אך דעה נפוצה היא שאלה פסלי אשרה או עשתורת, ששימשו בפולחן פריון של אלות אלו.[39][דרוש מקור][מפני ש...]

פיענוח חלק מאחת השורות על שברי הפיטס מכונתילת עג'רוד: ”יתנו ל/יהו/ה ...ימן ול/אשרת”.

ממצא אפיגרפי חשוב בנוגע לאשרה התגלה באמצע שנות ה־70 על גבעה במזרח סיני, באתר הארכאולוגי כונתילת עג'רוד. האתר נחפר במשך שלוש עונות בשנים 1974–1976, ואותרו בו ממצאים רבים בעלי חשיבות להבנת הספרות והדת של ממלכת ישראל בתקופת בית ראשון. מבין הממצאים השונים שנמצאו באתר, מספר כתובות בכתב עברי עתיק על גבי פיטס (סוג של כלי קרמיקה) נראות כברכות ליהוה ול"אשרתה":

...ב]רכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה
...] ליהוה התמן ולאשרתה [
...] ברכתך ליהוה תמן ולאשרתה יברך וישמרך ויהי עם אדני [
...י]תנו ליהוה תימן ולאשרת[ה

הכתובת מכונתילת עג'רוד; ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות : מימי בית-ראשון וראשית בית-שני, מוסד ביאליק, ירושלים, 1992

על אותו פיטס מצוירות גם מספר דמויות, שתיים מהן בסמוך לאחת הכתובות.

בנוסף, כתובת דומה בנוסח שלה התגלתה באתר הארכאולוגי חורבת אל כום שבהר חברון:

ברך אריהו ליהוה נצרי ולאשרתו הושע לה לדניהו
ולאשרתה

הכתובת מח'רבת אל קום; אחיטוב, שם

בקרב החוקרים ישנה מחלוקת הן לגבי אופן הבנת הכתובות והציורים, והן לגבי השלכות הבנה זאת על התפיסה הפולחנית בממלכת ישראל באותה תקופה. הארכאולוג זאב משל, מחופרי כונתילת עג'רוד, קרא את הכתובת באופן הבא: "לה' שומרנו ולאשרתו" (דהיינו, לאשרה שלו. במובן "מקום קדוש" או "מקדש").[דרושה הבהרה] הבלשן מרדכי גילולה היה הראשון לפרסם מאמר בנוגע לכתובת.[40] לשיטתו, יש לקרוא "לה' שומרון ולאשרתו". כלומר, שם האל הוא "ה' שומרון". הדבר עשוי להיות מוסבר או על ידי ביטויים כמו "ה' נסי" ו"ה' יראה" – צימוד שם מקום לשם האל; או על ידי הבחנה כי באותה העת המאמינים הבדילו בין "ה' שומרון" לאחרים, למשל, "ה' צבאות", כשם אלוהות נפרדת. לדעת גילולה לא מסתבר ש"אשרתה" הוא מקום קדוש, שכן אשרה במקרא היא חלק מן הפנתאון האלילי, או עצם המייצג את האלה, ואין במקרא התייחסות לאשרה כמקום מקודש. לדעתו: "תהיה האשרה אשר תהיה... אפשר ... לפרשה כעצם הקדוש לה' וקשור אליו... אך אין לזהותה בשום פנים כעצם המסמל את ה'". פירוש זה מחדד את ההבנה שפולחן האשרה היה רווח במשך דורות, הן בממלכת יהודה, שם, על פי המקרא, נעבדה האשרה בימי מספר מלכים,[41] והן בממלכת ישראל, שם ניצבה אשרה בשומרון מימי אחאב[42] ועד חורבן העיר, ולאחר מכן אצל המזבח בבית אל, עד ששרפה המלך יאשיהו.[43] לטענת גילולה, עורכי המקרא המאוחרים הם אלה ששיוו לעבודת האשרה אופי בלתי־לגיטימי שלא היה קיים בתקופה קדומה יותר. גילולה מסכם – "נראה כי אין מנוס מן המסקנה שהיא [האשרה] נחשבה לבת זוגו של ה', או שלפחות בתקופה מסוימת שייכו אותה אליו כבת זוג."

חוקר המקרא שמואל אחיטוב[44] סבר, בניגוד לסברות קודמיו, כי אין קשר בין הציורים על הפיטס לבין הכתובות, בין היתר מפני שהציורים קדמו לכתובות שחלקן אף שורבטו על גבי הציורים. על כן לא ניתן לדעתו לטעון כי הציורים מייצגים את ה' ואת אשרתו. בנוסף, מצביע אחיטוב על כך שבביטוי 'ה' שומרון ואשרתה', האשרה איננה שם עצם פרטי כיוון שלא ניתן לצרף כינוי חבור לשם עצם פרטי. לכן סביר יותר שהאשרה בכתובות מתארת חפץ מקודש הקשור לפולחן ה'. נימוק זה מצטרף לדעתו שבתקופת המקרא ירדה האשרה מגדולתה, וכבר לא התקיימה בישראל כאלוהות, ונותרה רק כעצם מקודש המשמש בפולחן היהודי והישראלי.

הארכאולוג נדב נאמן[45] התנגד לפירוש אחיטוב במילים: "השערה זו [לראות ב"אשרת" חפץ פולחני ולא שם של אלה], נסמכת על הופעת האשרה במקרא כחפץ פולחני מקודש. אבל פירוש זה משקף אי־הבנה של הזיקה בין האלוהות לבין החפץ המייצג אותה, ששניהם נושאים אותו שם". לשיטת נאמן מופיעה האשרה במקרא הן כאלה, הן כעץ רענן בטבע המזוהה עמה, והן כפסל המוצב במקדש. את משמעותה המילה "אשרתה" בכתובות מציע נאמן לקרוא ככתיב מוארך לשם האלה "אשרת" (זהו השם הקדום יותר לפני נשילת הת'), ולא כשם עצם הכולל כינוי חבור. לאור זאת, גם הוא מסכם כי אשרה/אשרת נחשבה בישראל וביהודה כבת זוגו של ה', והייתה מיוצגת באתרי הפולחן באמצעות פסלה או באמצעות העץ המקודש לה. למסקנה דומה הגיע גם חופר חורבת אל־כום, הארכאולוג המקראי האמריקאי ויליאם דיוור, בספרו המוקדש לנושא.[46] בהקשר זה הוצע על ידי מספר חוקרי מקרא כי בפסוק הפותח את ברכת משה: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ" (דברים ל"ג, ב), המילה היחידאית הסתומה "אשדת" נכתבה במקורה "אשרת", והאות ר' הוחלפה באות ד' הדומה לה.[47]

חוקר המקרא יגאל בן נון הסיק שאשרה היתה אלה כחלק מהפנתיאון הכנעני ובת זוגתו של יהוה.[48]

בספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הציווי המקראי, כחלק ממצוות השמדת עבודה זרה, נצטוו בני ישראל גם להשמיד את עצי האשרה שהם פוגשים: "וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ",[49] "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן ".[50] התנאים נחלקו אם האשרה האמורה בתורה היא דווקא כשהפולחן נעשה לעץ עצמו, או גם עץ שהפולחן נעשה לעצם שמונח תחתיו.[51]

התנאים התחבטו במצווה זאת, כיצד היא מתיישבת עם העקרון ההלכתי הרגיל, לפיו מצוות השמדת עבודה זרה נוגעת רק לפסלים ולמבנים מלאכותיים, ולא לדברים טבעיים המחוברים לקרקע, גם אם הם שימשו לפולחן. רבי יוסי הגלילי מסביר את הדבר במשנה: "מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם",[52] כלומר עצי אשרה אסורים משום שהחיבור שלהם לקרקע נעשה באופן מלאכותי, על ידי נטיעתם בידי אדם. התלמוד מציג מחלוקת האם על פי זה מצוות ההשמדה היא רק בעצים שניטעו מראש כאשרות, או גם בעצים שהוכרזו כאשרות רק לאחר שניטעו.[53] על פי המשנה[51] והתלמוד,[54] יכולים להיות מצבי ביניים שבהם מצוות ההשמדה נוגעת רק לענפים ולפירות שצמחו מהעץ לאחר שהקדישו אותו כאשרה.

על פי ההלכה, בנוסף למצוות השמדת האשרות, יש בהן גם כן איסור הנאה. המשנה קובעת שאסור לשבת בצל עץ אשרה, או לזרוע או לעבור מתחתיו, ושהעובר תחתיו נטמא.[55] כמו כן, אסור להשתמש בעצי אשרה להסקה או לשימושים אחרים, ולחם שנאפה בעצים כאלה או בגד שנארג באמצעות מוט שנעשה מהם – נאסרים אף הם בהנאה.[56]

האשרה, יחד עם שאר עצמי ע"ז, עוברת תמורה בספרות חז"ל.[57] מעצמים בעלי תכונות אליליות סגוליות, הם עוברים לעצמים אשר מיוחסות להם תכונות כאלה על ידי המאמינים. ההכרה הסובייקטית של המאמינים באלילותו של העצם ובכלל זה האשרה הם אלה שהופכים אותו לנעבד ולאסור. דבריו אלה בולטים בשיטת ר' שמעון במשנה – "איזו היא אשרה?... רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה".

אולם ההבדל הבולט עוד יותר בין האשרה שבמקרא לבין האשרה בספרות חז"ל נוגעת לביטול ולאיבוד שלה. במקרא, איבוד וביטול האשרה (בתוך שאר הע"ז) הוא מצווה בעלת מאפיינים קנאיים וברוטליים[58] ואילו במשנה ובתלמוד חובת השמדת האשרה מצטמצמת לאיסור הנאה ממנה ולדינים הנוגעים לביטולה ולהפקעת קדושתה. גם כאן ההבדל אינו ייחודי לאשרה בלבד, אלא מאפיין את היחס החז"לי לחובת הכרתת עבודה זרה באופן כללי.

רבים עמדו על תופעה זאת וניתנו לה הסברים שונים.[59] חלקם מתבססים על הסיטואציה הגיאו­־פוליטית במרחב הארץ־ישראלי באותה תקופה, על המצב הדתי ותחושת הביטחון היהודית באותו זמן או על שיקולים כלכליים. אחרים מתייחסים לשינוי אידאולוגי שנועד לקיים חיים משותפים עם האויב. לעומת ההסברים המבוססים על הריאליה הפוליטית, זהר תופס את השינויים בדיני ביטול האשרה כנלווים לשינוי בייצוג עצמי הע"ז – כיוון שזיהוים תלוי בתודעת הגוי, כך גם ביטולם תלוי בתודעת הגוי. יאיר פורסטנברג, בניגוד לזהר, תולה את השינוי בדיני הביטול בהבנת התאולוגיה הפגאנית־רומית. לשיטתו,[60] מודל הקדשת הקיסר וביטולו הם העומדים ברקע לשינויים בדיני הביטול. אולם, התייחסותו של פורסטנברג מוגבלת אך ורק לפסלים (שאכן מדמים את פסלי הקיסר במובנים מסוימים), ייתכן שבמקרה של עצים ואשרות הוא יטען שחז"ל התאימו את הדין גם למקרה הזה.

ישי רוזן־צבי טוען[61] שההבדל התהומי בין הדין המקראי לחז"לי איננו שולט בספרות חכמים באופן מובהק אלא מייצג רק אסכולה אחת, ואילו הגישה המקראית להשמדת עבודה זרה משתמרת בטקסטים דבי ר' ישמעאל. את פרקי המשנה הנוגעים לביטול ע"ז יש לקרוא כמתפלמסים עם השיטה שקוראת להשמיד את הע"ז.

בימי חז"ל נשארו 3 אשרות כאלה בארץ ישראל כמבואר בתוספתא (עבודה זרה ז, ד): "איזהו אשרה כל שהעובדי כוכבים עובדין ומשמרין אותה ואין טועמין מפירותיה ר"ש בן אלעזר אומר ג' אשרות בארץ ישראל חרוש שבכפר פטם ושבכפר פגשה שקמה שבראני ושבכרמל".[62]

על פי המסופר בספר מלכים (א' ט"ו, יג), מעכה בת אבישלום, אם המלך אסא הלוחם באלילים, עשתה לה "מפלצת אשרה", ובגלל זאת בנה המלך הוריד אותה ממעמדה הרם, והרס את הפסל. לא ברור מה הייתה המפלצת הזאת, ובגמרא, במסכת עבודה זרה דף מד עמוד א, מוסבר כי המדובר בפסל שיש לו איבר זכרות, שהייתה מקיימת איתו יחסי מין (דעת רב יוסף). הרד"ק הסביר שמדובר בבניין שהוקדש לעבודתה.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרואיד 214 Aschera (אנ') שהתגלה על ידי יוהאן פאליזה, קרוי על שמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה דוד קאסוטו, "אשרה", אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, א, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"י, טורים 786–788
  • lzak Cornelius, The Many Faces of the Goddess, Fribourg, 2008
  • Schroer, Silvia; Keel, Othmar (2005). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 1: Vom ausgehenden Mesolithikum bis zur Frühbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. ISBN 978-3-7278-1508-9.
  • Schroer, Silvia (2008). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 2: Die Mittelbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. ISBN 978-3-7278-1604-8.
  • Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. ISBN 978-3-7278-1671-0.
  • Schroer, Silvia (2018). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 4: Die Eisenzeit bis zum Beginn der achämenidischen Herrschaft (בגרמנית). Academic Press Fribourg. ISBN 978-3-7965-3879-7. (ניתן להוריד גם בקישור הבא: [1])
  • Nicholas Wyatt, "Asherah", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible (DDD), 2nd ed., Leiden: Brill, 1999, pp. 99–105.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו פרסום הצלמית באתר מוזיאון ישראל, תמונה של הצלמית המקורית ושבר של צלמית בסגנון
  2. ^ לוקיאנוס מסאמוסאטה, אודות האלה הסורית.
  3. ^ מהשורש אתֿר, שמשמעותו לצעוד: ”בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא וְאַל תְּאַשֵּׁר (כלומר אל תלך) בְּדֶרֶךְ רָעִים” (משלי, ד', י"ד), ”עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ (כלומר תצעדו) בְּדֶרֶךְ בִּינָה” (משלי, ט', ו'), ואף בבן סירא ד' י"ח: ועד עת ימלא לבו בי אשוב אאשרנו וגליתי לו מסתרי.
    על-פי: צבי רין ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, מהדורה חדשה, בדוקה ומורחבת, הוצאת ענבל, פילדלפיה 1996, עמ' 151.
  4. ^ צבי רין ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, מהדורה חדשה, בדוקה ומורחבת, הוצאת ענבל, פילדלפיה 1996, עמ' 152.
  5. ^ על-פי קאסוטו, קדש שמוקדש לעבודת אשרה, ואמרר "משורש אמר בהוראת רום, בהכפלת האות האחרונה של השורש, ופירושו מעין נעלה ונשגב".
    משה דוד קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית (מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון) – כרך א, תשל"ב, הוצאת מאגנס, ירושלים.
  6. ^ UT ʻnt VI vi שו' 10-11.
  7. ^ צבי רין ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, מהדורה חדשה, בדוקה ומורחבת, הוצאת ענבל, פילדלפיה 1996, עמ' 163.
  8. ^ KTU.1.4.I
  9. ^ KTU.1.6.I
  10. ^ UT 52 שו' 59: "ינקמ באַפ דֿד שית".
    על-פי צבי רין ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, מהדורה חדשה, בדוקה ומורחבת, הוצאת ענבל, פילדלפיה 1996, עמ' 410, שית משמעו "שרה, גבירה" והוא כינוי לאשרה.
  11. ^ 1 2 3 מ. ד. קאסוטו, האלה ענת - שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 45.
  12. ^ "אשרה", אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק בירושלים, 1950, כרך א', עמ' 785-788
  13. ^ 'Asertu, tablet concordance KUB XXXVI 35 - CTH 342', Hittite Collection, Hatice Gonnet-Bağana; Koç University.
  14. ^ Day, John. "Asherah in the Hebrew Bible and Northwest Semitic Literature." Journal of Biblical Literature, vol. 105, no. 3, 1986, pp. 385–408. JSTOR, www.jstor.org/stable/3260509. Accessed 5 Aug. 2021.
  15. ^ ראו גם ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'.
  16. ^ אזכורים כלליים לעבודת האשרה המתמשכת בממלכת ישראל נמצאים בספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק י', ספר ישעיהו, פרק י"ז, פסוק ח'; וכן בממלכת יהודה ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוק ב'.
  17. ^ ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוק כ"ג
  18. ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק י"ג; ספר דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוק ב', פרק ט"ו, פסוק ט"ז
  19. ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"ז, פסוק ו'
  20. ^ ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק ל"ג, פרק י"ח, פסוק י"ט
  21. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק ו'
  22. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק י"א
  23. ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד, פסוק י"ח
  24. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
  25. ^ ראו גם ספר דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק ג', פסוק י"ט.
  26. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים ד'ז', ספר דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוקים ג'ז'
  27. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים י"דט"ו
  28. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ב'ג'; ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוק כ"ג; ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ד', פרק י"ז, פסוק י'; ספר ירמיהו, פרק ב', פסוק כ', פרק ג', פסוק ו', פרק י"ז, פסוק ב'; ספר יחזקאל, פרק ו', פסוק י"ג; ספר הושע, פרק ד', פסוקים י"בי"ג; ספר דברי הימים ב', פרק כ"ח, פסוק ד'.
  29. ^ אליה שמואל הרטום, תורה נביאים כתובים - מפורשים פרוש חדש בצירוף מבואות על פי שיטת מ. ד. קאסוטו, כרך מלכים - מפֹרש על-ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה, 1974. פירוש למלכים א' פרק י' פס' כ"ג, עמ' 66.
  30. ^ ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוק ו'; ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוקים ז'ח', פרק י"א, פסוק ט"ז; ספר יחזקאל, פרק ל"א, פסוק ג', פרק י"ט, פסוק י'; ספר הושע, פרק י"ד, פסוקים ו'ח'; ספר תהילים, פרק א', פסוק ג', פרק נ"ב, פסוק י', פרק צ"ב, פסוקים י"גט"ו.
  31. ^ ספר הושע, פרק י"ד, פסוק ט'.
  32. ^ מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 46.
  33. ^ Julius Wellhausen, Die kleinen Propheten, Reimer, מהדורה 3, 1898, עמ' 134
  34. ^ Georg Fohrer, Umkehr und Erlösung beim Propheten Hosea, Theologische Zeitschrift 11, 1955, עמ' 171; נדפס מחדש בGeorg Fohrer, studien zur alttestamentlichen prophetie, De Gruyter, 1967, עמ' 230
  35. ^ Edmond Jacob, Carl-A. Keller, Samuel Amsler, Osée, Joël, Abdias, Jonas, Amos, Delachaux & Niestlé, 1965, עמ' 95, 97
  36. ^ John Day, Asherah in the Hebrew Bible and Northwest Semitic Literature, Journal of Biblical Literature 105, 1986, עמ' 404–407 doi: 10.2307/3260509
  37. ^ Patai, Raphael (1967). The Hebrew Goddess. ISBN 0-8143-2271-9.
  38. ^ מוזכר גם ב- יעקב מלכין, יהדות ללא אל? יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות, הוצאת כתר, ירושלים 2003, עמוד 110
  39. ^ Aaron Greener, The Characteristics of the Terracotta Figurines from the Temple Mount Soil
  40. ^ מ' גילולה, "ליהוה שמרנ ולאשרתה", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום (תשל"ט), עמ' 129–137
  41. ^ המלך אסא הסיר "מפלצת" שעשתה אמו לאשרה (מל"א טו, יב), ועל חזקיהו (מל"ב יח, ד) ויאשיהו (מל"ב כג, ד-טו) אחריו מסופר שהכריתו עבודה לאשרה. על מנשה מסופר שהעמיד אשרה במקדש בירושלים (מל"ב כא, ג-ז).
  42. ^ מל"א טז, לג
  43. ^ מל"ב כג, טו
  44. ^ ש' אחיטוב, "האשרה במקרא ובמקורות האפיגרפיים העבריים", בית מקרא מ (תשנ"ה), עמ' 331–336
  45. ^ נ' נאמן, "עיון מחודש בכתובות מכונתילת עג'רוד", איגרת 35 (2013), עמ' 39–46
  46. ^ Dever, William G. "Did God have a wife?: archaeology and folk religion in ancient Israel." (2005).
  47. ^ Blenkinsopp, J. (2008). The Midianite-Kenite Hypothesis Revisited and the Origins of Judah. Journal for the Study of the Old Testament, 33(2), 131-153.
  48. ^ יגאל בן־נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, 2017 (ראו להרחבה: YouTube play button icon (2013–2017).svg ביקורת המקרא- מוצא האל יהוה ואשרתו- ד"ר יגאל בן נון, סרטון בערוץ "ביקורת המקרא- חקר התנ"ך Biblical Criticism", באתר יוטיוב (אורך: 02:04:48))
  49. ^ ספר דברים, פרק ז', פסוק ה'
  50. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'
  51. ^ 1 2 משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ז'
  52. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ה'
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ה, עמוד ב'
  54. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ח, עמוד א'
  55. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ח'
  56. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק ג', משנה ט'
  57. ^ נ' זהר, "עבודה זרה וביטולה", סידרא, יז (תשס"א-תשס"ב), עמ' 63–77
  58. ^ שמות ל״ד:י״ג, דברים ז':ה', דברים י״ב:ג', שופטים ו':כ״ה
  59. ^ מראי מקום עבור שיטות לטיפול בבעיה זו ניתן למצוא בהערה 3 אצל זהר והערות 42–46 אצל רוזן־צבי.
  60. ^ י' פורסטנברג, "ביטול עבודה זרה: הדיאלוג של החכמים עם האלילות תחת הקיסרות הרומית", ראשית 1 (2009), עמ' 117–144
  61. ^ י' רוזן־צבי, "אבד תאבדון את כל המקומות", ראשית 1 (2009), עמ' 91–115
  62. ^ 1. חרוב בכפר קסם. ונשמר באל חרובה שלמזרח כפר קסם כיום.
    2. חרוב בכפר פגשה. היא פג'ה שבפתח תקווה כיום ונשמר באל קוצבת שלצפונה ושמו הסורי של החרוב הוא גשובא.
    3. שקמה בראני בכרמל. ונשמר בואדי אל ראהין שליד חורבת קדם וכיום נשארה רק האחרונה וגם היא כבר נפלה.