משתמשת:Hanay/שירת החשק
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: קטעים נרחבים בערך מפרים זכויות יוצרים, החשד הוא שבכל פסקה בה מובאת הערת שוליים בוצעה העתקה מתוך המיקום שצוין. ראו דף שיחה. | |
| שכתוב | |
שירת האהבה, או כפי שנהוג לכנותה: שירת החשק, מופיעה בשירה העברית בספרד מראשיתה. היא קרובה לשירת היין ולפעמים כרוכה בה ללא הפרד. כמוה, היא חילונית במובהק, הרחק מציווי דת ומוסר, נהנתנית בעיקרה. היא מעצבת עולם שוחר תענוגות, מברך על הנאות החושים, נענה בלא עכבות לחמדות הלב ולתשוקות – ומייפה אותם באמנות פיוטית מגוונת ועשירה. קרוב לוודאי שרבים מן השירים שהשתמרו עד ימינו הושרו ולוּו בנגינת מנגן, והושמעו, כשירי-יין ושירי-גן רבים, במסיבות עינוגים בבתיהם או בגניהם של אצילי הקהילות היהודיות, שהיו דגם החיקוי לרבים.[1]
שירת האהבה יכלה להיות מקור השראה ודגם חיקוי ליצירה החדשה של הספרדים, אולם לא כן היה. אמנם, בחברם את שירי החשק החילוניים שלהם נטלו המשוררים חומרים לשוניים רבים ומגוונים מן השירים המקראיים הנערצים, שהרי בהם יותר מאשר בכל חטיבה ספרותית אחרת למדה העברית לשיר על האהבה.[1][דרושה הבהרה]
ניתן ללמוד עד כמה קשים היה להביא שירי החשק בתחום השירה העברית מן הצורך של שמואל הנגיד להתנצל עליהם – גם הוא וגם יהוסף בנו טענו שאין להבין את השירים כפשוטם, אלא כאלגוריה ברוח המסורתית של מדרש שיר השירים, שעניינה היחסים בין עם ישראל ובין הקב"ה.[1] שמואל הנגיד לא היה הראשון שכתב שירי חשק עבריים ברוח השירה הערבית, אבל הוא הראשון שמידיו הגיענו מספר רב מסוגם. כעדות בנו, כמעט כל השירים הם שירים קצרים שווי חרוז, וקרוב להניח שלא רק קראו אלא גם שרו אותם, אולי גם בליווי כלי נגינה.[1]
מגמות בשירת-החשק הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
גזל[עריכת קוד מקור | עריכה]
"גזל" הוא כינוי בערבית לשיר אהבה (غزل) המונח הערבי עבר גם לפרסית, לטורקית, לאנגלית ולאורדו. משמעות שורש המילה "גזל" היא "טוה", אך הגזל לא היה מעולם שירן של הנשים הטוות, אלא שירו של גבר המופנה אל נערה אהובה. במהלך ההיסטורי של השירה הערבית התבסס השם "גזל" כשמו של הסוג האמנותי של שירת-החשק.[2]
הגזל בתקופה הקדם-איסלמית (ג'אהליה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה הקדם אסלאמית, התייחסו לגזל בהתאם למסורת עתיקה ומכובדת. הגזל היה מן הנפוצים בסוגי "השירה הספונטנית" המדברית, שירת רוכב הגמל שהייתה מאולתרת ונמסרה על ידי ה"ראווי" (מקריא השיר) משבט לשבט.[2]
נסיב[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהמאה השביעית מוצאים את הגזל המדברי משובץ כפתיחה ארוטית לקצידה (قصيدة) (אודה), שיר ארוך שעיקרו שירת גיבורים, שבח וקינה שבטיים. פתיחה זו נודעת בשם "נסיב" (نسيب) והיא הייתה חלק מן המתמטיקה הקבועה של ה"קצידה".[2]
לדעת אבן–קתיבה ( ابن قتيبة) מת 889 ) נועד ה"נסיב" להנאתם של השומעים. נושא ה"נסיב" כמו נושא הגזל-המדברי היה פועל יוצא של חיי המדבר: השבטים בנדודיהם, מקורות המים, המרעה, המאהלים וקושי חיי היום-יום. כתוצאה מקשיי החיים אין האהבה מגיעה למימוש, והאהובה היא בחינת מושא לגעגועים.
הפגישות בין בני הזוג הן קצרות, כשהשבט של האהובה נודד עם הצאן למקומות המרעה, והפרידה בין האוהבים היא כורח המציאות.[2]
"הנסיב" הוא איפוא גזל ג'אהלי שמצא את מקומו במסגרת שירית גדולה. "בסך הכל הגיעו לידינו כמה מאות קצידות שמהימנותן הוכחה בהרבה או במעט. נציין את קובץ אל מועלקאת שנערך על ידי חמאדא-ראוויה (حماد الراوية) (המספר), אשר קיבץ את שרידי השירה הג'אהלית והביאם בכתב במאה ה-8. בקובץ הזה מופיעים שבעה שירים (יש הגורסים כי מספרם הוא עשרה) שנכתבו על ידי משוררים במדבריות ערב באותה תקופה. בין המשוררים ששיריהם מופיעים בקובץ: אמרוא אלקייס, טרפה וענתרה (امرؤ القيس طرفة وعنترة)[2]
מלבד "המועלקאת" מצויה גם אסופה אחרת בת זמנה של "המועלקאת" – "אלמפצ'ליאת", הקרויה על שם המכנס חוקר הלשון אל-מופצ'ל. קובץ זה מכיל 120 אודות וקטעי שירים. מצויות גם כמה אסופות אחרות, פחות מפורסמות. הגיעו לידינו גם שירים קצרים יותר בקבצים של קטעי שיר ושירים לעת מצוא מתקופה יותר מאוחרת, כמו דיוואן אלחמאסה (שירי גבורה) שנתחבר בידי אבו תמאם (מת ב-846), אסופה הקרויה באותו שם "דיוואן אלחמאסה" נעשתה בידי המשורר אל בוחתרי (البحتري מת בשנת 897). קטעים רבים מן השירים העתיקים נמצאים ב"כתאב אלאגאני" (ספר הזמירות) של אבו אל פרג' אל אצפהאני.[2]
בגזל הג'אהלי יש לראשונה בשירה הערבית הביטוי למפגש פואטי בין האהוב לאהובה, תיאור אהבה שהיא פרי פגישה טבעית אשר אינה מאריכה ימים עקב תנאי החיים של התקופה. לצד תיאורי האהבה האבודה מתאר המשורר הג'אהלי שהיה בעל גישה מעשית לחיים, ובכלל זה לאהבה ולאהובה, גם פגישות בין יריעות האוהל ותיאורים ריאליסטיים של האהובה ושל אקט האהבה הקצר, בהווה.[2]
תקופת מוחמד והכליפים הדתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה מתחילה עם קום האסלאם ומסתיימת ברציחתו של עלי (علي), הכליף הדתי הרביעי, בשנת 661.[2] נבחין בתקופה זו בשתי קבוצות של משוררים: אלה המזדהים עם רוח התקופה הדתית ואלה המורדים בה. סגנון הגזל של משוררי ההזדהות עם האסלאם היה מושפע מהקוראן ויש בו שיבוצים של פסוקים מן הספר הקדוש, אך דימוי האהובה ו'המעונות העזובים' היו אותם דימויים בהם השתמשו משוררי הג'אהליה לפניהם, כמו: הרוח שהפילה אהלים, האהובה הדומה לעופרה, עיניה הגדולות וצווארה הגמיש, שערה העבות הנשרך כענף הגפן וכן מעלותיה הנפשיות. ממשורי ההזדהות עם הנשרך כענף הגפן וכן מעלותיה הנפשיות. ממשוררי ההזדהות עם האסלאם ניתן למנות את עבדאללה אבן ראוויה (عبدلله ابن راوية).[2]
המשוררים המורדים באסלאם כפרו באיסור שתית היין, התנגדו לדרך הצניעות הנהוגה כלפי האישה באסלאם והפגינו את רעיונותיהם ביחס הדרישה לנאמנות מצד האהובה מאידך, רובם חיו רחוק ממדינה. יש לציין שחלקם, אמנם, חזר בתשובה בסוף ימיהם והכה על חטא.[2]
הגזל בתקופה האומיית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אצר דור המשוררים שקם בסוף המאה ה-7 בערך מ 661–726, לובשת הסוגה של שירת-החשק צורות אחדות, כשהיא מתפתחת במרכזים ערביים אחדים.[2]
הגזל הקלאסי[עריכת קוד מקור | עריכה]
משוררי עיראק אשר תפשו מקום בצמרת האסכולה השירית המשיכו במסורת הקדומה של הגזל שהועברה אליהם מן המדבר. ה"נסיב" הקלסי מוסיף איפוא להופיע אצלם כפתיחה ל"קצידה", ואילו בחג'אז החלה להיווצר שירת-חשק כסוג לעצמו.[2]
הגזל החיג'אז[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר רצח הכליף עלי (661) עלתה לשלטון שושלת ביתאומיה (بيت امية) בתקופה זו נחלשה ההשפעה הדתית בקרב השלטון, אצל הכליפים ומושלי הפרובינציות. הדבר בלט בייחוד בחיג'אזי. המנהיגים הדתיים שם הסתגרו במסגדים, עסקו בעיקר בלימודי דת ואיבדו חלק משליטתם בחיים הציבוריים, בו בזמן שבחצרות השליטים ומקורביהם התפתחו חיי הוללות של רודפי בטלה עירוניים. נערכו משתאות של אנשי החצר ואורחיהם והוצגו להנאת המסובכים הופעות של זמרה, ריקוד, ליצנים, ובידור עליז אחר. תופעה מיוחדת היווה הסלון הספרותי בו היו המשוררים קוראים משיריהם, מתנצחים בנושאי יצירותיהם וגם משחקים שחמט. במשתאות החצר נקראו בקול רם שירי-חשק בעלי סגנון חדש.[2] עיקרו של הגזל היה בטווח הקליל של תענוגות האהבה. בערים הגדולות של חיג'אז התפתחה איפוא, במסגרת החברתית החדשה, שירת-חשק עירונית. השירה הייתה גם מזומרת. המוזיקה טופחה בייחוד על ידי עבדים יוונים ופרסים. נשים ערביות אריסטוקרטיות שיחקו תפקיד חשוב בחיי החברה של חיג'אז ונוכחותן העניקה זוהר לסלונים הספרותיים במכה ובמדינה. השפחות היפות התואר אשר ליוו את גבירותיהן השפיעו גם הן על שירת-החשק ועל סיגנוניה. הן פיתו את המשוררים בחן שלהן, בקוקטיות ובתכסיסים של משיכה מינית והביאום לידי התבטאות בלשון בלתי מרוסנת.[2]
שירת החשק העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרקע לצמיחת שירת החשק העברית בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך תקופה ארוכה, מאז חתימת המקרא וכן בתקופה ההלניסטית והרומית, לא נכתבה שירת חול - עברית. אמנם במאות הראשונות לאחר צמיחת הנצרות ניכרת פה ושם נטייה לשירת חול, אבל נשתמרו ממנה רק שרידים מועטים. "השרידים המעטים של שירה עברית חילונית שנשתיירו בספרים החיצוניים קרובים עדיין באופיים ובצורתם לשירה המקראית".[3]
באותה תקופה פרחה שירת קודש ליטורגית עברית ונתקיימה במשך למעלה מאלף שנים. רב סעדיה גאון (סורא, המאה התשיעית והעשירית) מזכיר את יהושע הכהן, יוסי בן יוסי, יניי, אלעזר הקלירי, יהושע ופינחס הכהן כפייטנים קדמונים ארצישראלים.[3] מפייטני בבל היה הפייטן נסי אלנהרואני שפיוטיו נמצאים בפזורי הגניזה, ואחריו מופיע רב סעדיה גאון המתואר כ"גדול פייטני בבל". יצירת הפיוט נמשכה במרכזים האיטלקי, האשכנזי, והצרפתי ופרחה בספרד עם הופעתו של מנחם בן סרוק בקורדובה באמצע המאה העשירית, ושל דור המשוררים שקמו אחריו. בד בבד עם שירת הקודש בספרד הופיעה גם שירת החול בנושאים שונים ( ביניהם שירת חשק), שנכתבה על ידי אותם המשוררים שכתבו שירת קודש. שלא כמו שירת החשק הערבית, אין לשירת החשק העברית רצף היסטורי מאז חתימת המקרא עד להופעתה בספרד. משום כך גם אין בה התפתחות של אסכולות כשם שיש בשירת החשק הערבית.[3]
במאה העשירית היה בספרד חוג של יהודים עשירים מחונכים על ברכי השפה הערבית וספרותה, מיומנים במקצועות שונים, בעלי משרות שיש עמן אחריות וכוח בחיים הציבוריים. אותם יהודים היו אדוקים בדתם, מלומדים במסורת היהודית ומעוניינים באינטרסים היהודים. יהודים אלה הטמיעו בהכרה את התרבות המוסלמית הערבית במסורות הדתיות והספרותיות היהודיות. בשבילם התחייבות דתית, זהות תרבותית ונאמנות לאומית היו חזקות וגמישות למדי כדי להרשות להם לחדור בגלוי לחיים ולסגנון של התרחבות הקיימת, בד בבד עם השארותם יהודים. הם יסדו טיפוס חדש של חיים יהודיים המבוססים על חינוך מעולה, וחתרו לקראת הנהגה חדשה. הם אכלסו שני עולמות, וכל עוד הסטטוס הפוליטי והחברתי שלהם היה יציב, לא התייחסו לסתירה שבין שני עולמות אלה. יהודים אלה חיפשו ביטוי ספרותי בשירה חדשה.[3]
לראשונה נפתח צוהר למשכילים ולאנשי הרוח היהודים אל מרחב העולם הזה ואל תענוגותיו, ליופי ולהנאת החושים, לעיתים קרובות בחסות הנדיב היהודי ששימש כפתרון למשוררים ואשר ביתו שימש אכסניה ובמה לשירתם. שירת החול הנחשבת שירה לשמה ביטאה את עולמו של הפרט, את רגשותיו של המשורר העברי שהחל ליצור בסוגים ובנושאים חדשים לקהל שדבק בשירה זו. אחד מן הז'אנרים של שירת החול הוא שירת החשק, שירת האהבה, והשירה החושנית.[3]
שירי חשק אנו מוצאים כבר אצל דונש הלוי בן לברט, אצלו נמצא את המוטיב הקונבנציונלי בשירה הערבית, מוטיב החלפת המתנות בין האוהבים בשיר ביום פירוד.
יצחק אבן מר שאול (חי בלוסינה בסוף המאה ה-10 ובראשית המאה ה-11) כתב אף הוא שירי חשק. אצלו מופיעים רעיונות ודימויים הידועים מהשירה הערבת, כמו: סוד האהבה, השריפה בלב האוהב והגעגועים אל ידידיו האהובים. הוא הראשון במשוררים העבריים ששר גם על אהבת נערים ותיאר את יפים, שירי חשק מצויים גם אצל בן דורו יצחק אבן כלפון (1970- אחרי 1020) שכתב שירים חילוניים בלבד (ביחוד שירי שבח ששכרם היה בצדם). ידוע שירו בעת חשק יעירני בו מופיע נושא האכזבה מן האהבה, כשבפגישה עם האהובה נוכחת כל משפחתה, ואת פני המשורר האוהב מקדמים אמה ואביה ואחיה ודודה. אצל ראשוני משוררי החשק נמצא נימה אישית, כשהאוהב והחשוקה מוצגים בנוסח הקרוב לשירה הג'אהלית. אצלם מתואר רגש האהבה במידה רבה בצורתו הטבעית כשהוא פועם בליבות החושקים.[3]
את שירת החשק העברית בצורתה המגובשת והמסוגננת בדרך האסכולה הקלאסית הערבית נמצא החל משיריו של שמואל הנגיד ואצל המשוררים שבאו אחריו.[3]
שירת החשק העברית בספרד בעקבות הז'אנר הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ז'אנר שירת החשק העברית הלך בעקבות הז'אנר הערבי התואם, בעל המסורת הארוכה של מאות שנים, כפי שהוא מתואר בספר "ענק היונה" לאבן חזם האנדלוסי.
מן הצד התמטי והפואטי נמצא בשירת החשק העברית את מעגלי המוטיבים של השירה הערבית, את העלילה ואת הדמויות הלוקחות חלק בדרמה של האהבה, וגם ציורים ומטפורות שהיו נחלת המשורר הערבי מקדמת דנא. אומצו נורמות מבניות וצורניות מהשירה הערבית, דרכי הבעה שהיו קבועות בנוסחאות וחוקי פואטיקה מגובשים ונוקשים. באופיה, בחושניותה ובגישה הנהנתנית שלה מושפעת שירת החשק העברית במידה רבה מאחותה הערבית.[3]
שירת החשק העברית נכתבה בעיקרה על אהבה חושנית, אהבת גבר לאישה, או אהבת גבר לנער. המשוררים העברים הלכו בעקבות הז'אנר הערבי התורם, כפי שאבן חזם מסווגו בשיטה מדויקת לנושאים, מוטיבים, תיאורים וסיטואציות, בספרו ענק היונה. עם זאת מגלה המשורר העברי מידת מקוריות בעיבוד החומר של הז'אנר הערבי כשהוא נצוק בדפוס עברי.[3]
המשורר העברי טעון במטען תרבותי עברי עמוק שיסודו במקרא, בלשון המקרא, ובסיטואציות, תיאורים וניבים מקראיים רבים ומגוונים. אלה מוצאים את רישומם בשיר, אצל כל משורר בדרכו שלו, כשהוא מטמיע את הרכיבים הפואטיים המקראיים בדרך ההבעה הפואטית של חומר שנלקח מז'אנר שירת החשק הערבית.[3]
חומרים פואטיים מקראיים בשירת החשק העברית בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרי המקרא, מצויים חומרים תמטיים וביטויים ספרותיים רבים בנושא האהבה לסוגיה השונים. התימטיקה בנושא האהבה החושנית מתמצית בשיר השירים ומתבטאת בייחודה, כאהבה הדדית לפני הנישואין, אולם התמטיקה זו משמשת את המשורר העברי בספרד במידה קטנה.[3] האהבה שהוא מביע היא על פי רוב ביטוי לאהבת צד אחד והיא מובעת בכלים המקובלים של השירה הערבית, אך הוא משכיל להשתמש בשירתו להבעת אהבה כזו בסגנון, בניבי לשון, במטפורות, בדימויים וברמיזות מהמקרא, ולא דווקא באלה הבאים במקרא בהקשר לנושא האהבה. הזיקה למקורות המקראיים נראית בייחוד בסגנון השיבוץ וברמיזות המקראיות (אלוזיות).[3]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עבדאללה טרביה, שירת החשק הערבית והעברית, עיון משווה בשירת ימי הביניים, הוצאת רסלינג, 2020
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שיר חשק מאת שמואל הנגיד, באתר האקדמיה ללשון העברית, 30 ביוני 2013
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 ישראל לוין, מעיל תשבץ: הסוגים השונים של שירת החול העברית בספרד, כרך ב, תל אביב: המכון לחקר הספרות העברית – אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה 1995, עמ' 287–433.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 צפירה עוגן, תשתיות מן המקרא ומשירת החשק הערבית בשירת החשק העברית בספרד (משמואל הנגיד עד יהודה הלוי), דיסרטציה, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ו 1996, עמ' 60–84.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 צפירה עוגן, תשתיות מן המקרא ומשירת החשק הערבית בשירת החשק העברית בספרד (משמואל הנגיד עד יהודה הלוי), דיסרטציה, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ו 1996, עמ' 146–156.
קטגוריה:ספרות יהודית של ימי הביניים קטגוריה:שירת ימי הביניים קטגוריה:שירה