מנחם בן סרוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנחם בן סרוק
920 –‏ 970
תרומות עיקריות
מחבר מחברת מנחם, מילון עברי-עברי למקרא.
נתונים נוספים
ענף מדעי בלשנות
נולד 920
נפטר 970 (בגיל 50 בערך)
ארצות מגורים ספרד

מנחם בן סרוק (920 עד 970 בערך), בלשן ופילולוג יהודי בספרד של תור הזהב. מחבר מחברת מנחם, מילון עברי-עברי למקרא.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם בן יעקב אבן סרוק נולד בשנת 900 בטורטוסה, שבצפון-מזרח ספרד (קרוב לברצלונה) למשפחה מהמעמד הבינוני שעסקה במסחר. משפחתו הייתה, כנראה, משפחת תלמידי חכמים שעסקו, בין היתר, גם בחוכמת הלשון העברית, ואף בחיבור פיוטים. מנחם החל אף הוא לעסוק בחוכמת הלשון והצטיין בכך, עד כי שמעו הגיע לאוזניו של נגיד היהודים בקורדובה (דרום-מרכז ספרד) - יצחק אבן שפרוט. חכמים כמו מנחם גדלו בחסותם של עשירים, שנתנו להם את האפשרות להתמסר ללימוד החוכמות (נוהג מקביל לזה שהיה קיים בתרבות הערבית). הנגיד, ששמע על מנחם, הזמינו לקורדובה עם כל משפחתו לשמש לו למזכיר, ולתת לו אפשרות לעסוק בלשון העברית. מנחם עבד עד שנפטר יצחק אבן שפרוט, ואז חזר לעיר מולדתו לעסוק במסחר. כעבור זמן מה, בנו של אותו יצחק - חסדאי אבן שפרוט, שהתמנה אף הוא לנגיד, הזמין את מנחם לחזור ולעבוד בקורדובה, ולחסות בצלו כקודם.

מנחם הוא שניסח כנראה את האיגרת המפורסמת של רבי חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים, הוא שילב את שמו באקרוסטיכון לשיר הפתיחה לאחר שמו של רבי חסדאי.

תקופת חייו של הרב מנחם בן סרוק על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן

מחברת מנחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מחברת מנחם", נדפס בידי "חברת מעוררי ישנים" לונדון. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 198

בסביבות שנת 960-950 פרסם מנחם את עבודתו המונומנטלית - ה'מחברת' שהיא מילון ללשון המקרא כולל הארמית המקראית. זהו, למעשה, המילון העברי-עברי הראשון ללשון המקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המילונים המוכרים לנו מלפני המחברת, כגון האגרון של רב סעדיה גאון והריסאלה של יהודה בן קוריש, כתובים בערבית יהודית.

דונש בן לברט השיג על המחברת. הוא טען שיש במחברת מנחם ביאורים הנוטים לקראות. כשהגיעו השגותיו של דונש לידי חסדאי, ואולי גם מסיבות אחרות סר חינו של מנחם בעיני חסדאי והוא שלח שליחים ששרפו את ביתו של מנחם בעצם יום השבת והגלוהו אל מחוץ לעיר. מנחם כתב לחסדאי במליצה שירית כי אינו מבין על מה הואשם, והביע תקווה שאלהים ישפוט את המקרה אחרת. המחברת אינה חיבור קראי. עם זאת, מנחם הואשם במשך הדורות בהחזקת דעות קראיות, משום שהציע פירושים המבוססים ישירות על פשט המקרא ומנוגדים לעתים לפרשנות של חז"ל.

המחברת מחולקת לפי שורשי המילים, אלא שלפי דעת מנחם שורשים רבים הם בני שתי אותיות או אף אות אחת. הדבר נבע מאי הכרתו בשורשים חסרים כגון חסרי פ"נ או ע"ו. לדעתו, הלשון העברית נבחרה על ידי האל ואין לשנות מהמקרא אף לא אות אחת. משום כך הוא התנגד בכל תוקף לביאור מילים על פי חילוף אותיות, שיכול אותית או הוספת אותיות ואף לא השווה מילים קשות לערבית כדי לבארן.

הוויכוח בן מנחם לדונש לא הסתיים, תלמידי מנחם שראו את תשובות דונש, השיבו עליהם בספר "תשובות תלמידי מנחם". תלמידי מנחם היו: יצחק בן קפרוּן, יצחק אבן ג'יקטילה ויהודה בן דוד. היה זה יהודה חיוג' שפיתח במפנה המאה העשירית את התיאוריה של שלשיות השורש העברי, שיטה המקובלת עד היום. יהודי בן ששת, תלמידיו של דונש, השיב על תשובות תלמידי מנחם. בעוד שבמדינות דוברות הערבית התקבלה התיאוריה של חיוג' וממשיכו אבן ג'נאח, הרי שבמדינות שהיו מחוץ לאיזור הדיבור הערבי היתה מחברת מנחם מילון שימושי ומוכר. רש"י ציטט ממנה לעתים קרובות וגם אימץ חלק גדול מהתיאוריה הדקדוקית של מנחם. רבנו תם (נכדו של רש"י) קינא את קינאתו של מנחם ואף חיבר ספר 'הכרעות' ובו הגן על מנחם. גם ר' יוסף קימחי, אביו של הרד"ק הכריע במחלוקת שבין מנחם לדונש בספרו 'ספר הגלוי' לאור תורתו של חיוג' שיצאה בינתיים לאור. דבר זה מלמד על חשיבותה של המחברת שגרמה לשרשרת תגובות שהעשירו את מחקר הלשון העברית.

מחברת מנחם הגיעה לידינו בתשעה עשר כתבי יד ובכעשרים קטעי גניזה המפוזרים כיום בספריות שונות באירופה, דבר המלמד על התקבלותה של המחברת ועל הפופולריות שלה בקהילות ישראל. היא יצאה לאור בשתי מהדורות מדעיות, מהדורת פיליפובסקי (פיליפאווסקי), לונדון, תרי"ד 1854 ומהדורת בדיוס (Sáenz-Badillos), גרנדה, 1986 הנחשבת מהדורה ביקורתית..

מחברת מנחם ושירתו פתחו את תחילת תור הזהב בספרד

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו של בן סרוק קרויים היום רחובות בירושלים, בהרצליה ובתל אביב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, כרך א', ירושלים 1966
  • דוד ילין, תולדות התפתחות הדקדוק העברי, ירושלים תש"ה, עמ' 49 - 66 
  • וילהלם בכר, ניצני הדקדוק, תל אביב תרפ"ז  (תורגם מגרמנית בידי א. ז. רבינוביץ)
  • זיגמונד גרוס,  Menahem ben Saruk, Breslau 1872

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו