קלייר בות' לוס

קלייר בות' לוס
Clare Boothe Luce

לידה	10 במרץ 1903 ניו יורק, מדינת ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	9 באוקטובר 1987 (בגיל 84) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם לידה	Ann Clare Boothe
מדינה	ארצות הברית
השכלה	Ward–Belmont College
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן זוג	הנרי לוס
שגרירת ארצות הברית באיטליה 4 במאי 1953 – 27 בדצמבר 1956 (3 שנים)
שגרירת ארצות הברית בברזיל 28 באפריל 1959 – 1 במאי 1959 (4 ימים)
חברת בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת קונטיקט 3 בינואר 1943 – 3 בינואר 1947 (4 שנים)
פרסים והוקרה
אוניברסיטת נוטרדאם (1957) היכל התהילה של נשות קונטיקט (1994) אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית פרס הורשיו אלג'ר מדליית החירות הנשיאותית

קלייר בות' לוס (באנגלית: Clare Boothe Luce, ‏10 במרץ 1903 - 9 באוקטובר 1987) הייתה סופרת, פוליטיקאית, דיפלומטית ואשת ציבור אמריקאית מהמפלגה הרפובליקנית. היא הייתה האישה הראשונה בתולדות ארצות הברית שמונתה לשגרירה במדינה חשובה בחו"ל (איטליה וברזיל). כפוליטיקאית, לוס הייתה ידועה בשל עמדותיה האנטי-קומוניסטיות. בצעירותה הייתה פעילה ליברלית אשר תמכה בנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט, תחת חסותו של איל ההון ברנרד ברוך. מאוחר יותר שינתה את דעותיה וביקרה את רוזוולט. אמנם היא תמכה בשותפות האנגלית-אמריקאית במלחמת העולם השנייה, אך ביקרה את השלטון הקולוניאליסטי של הממלכה המאוחדת בהודו.

בנוסף על עמדותיה, לוס הייתה ידועה בשל כישוריה כנואמת, והיא לקחה חלק מרכזי בכל הקמפיינים של המועמדים הרפובליקניים לנשיאות מוונדל וילקי ועד רונלד רייגן.

קורות חיים

תחילת דרכה

אן קלייר בות' נולדה בניו יורק ב-10 במרץ 1903. הוריה לא היו נשואים באופן רשמי ונפרדו בשנת 1912. אביה של קלייר היה סוכן נסיעות ללא הכנסה יציבה, אך הצליח להחדיר בבתו אהבת ספרות. כתוצאה מעבודתה של אביה, בות' בילתה במשך ילדותה רבות בנאשוויל, שיקגו ויוניון סיטי. היא סיימה את לימודיה בניו יורק בשנת 1919. היא ניסתה לפתח קריירת משחק לתקופה קצרה. בתקופה זו החלה גם להיות פעילה בתנועת הסופרג'יזם, אך עזבה את תנועה זו כעבור זמן לא רב.

ב-10 באוגוסט 1923 התחתנה עם מיליונר בשם ג'ורג' טאטל ברוקאו. כעבור כשנה נולדה לזוג ילדה. ברוקואו היה אלכוהוליסט, והזוג התגרש בשנת 1929. ב-23 בנובמבר 1935 נישאה להנרי לוס, מו"ל ידוע. ב-11 בינואר 1944 נהרגה אן קלייר ברוקואו, בתה היחידה של בות' מנישואיה הראשונים (שלמדה באוניברסיטת סטנפורד), בתאונת דרכים. האבל הכבד הוביל את בות' לשנות את דתה לקתוליות. ב-1949 כתבה את הסיפור "בוא לאורווה" הספוג באווירה קתולית, עליו הופק הסרט "בוא לאורווה" (1949).

הנישואים בין בות' ללוס עברו עליות ומורדות רבים. למרות זאת, הזוג נשאר ביחד עד מותו של לוס בשנת 1967.

קריירה פוליטית

בשנת 1942 נבחרה בות' לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת קונטיקט. המצע שלה כלל ניצחון במלחמת העולם השנייה, שלום וביטחון ברי קיימא וחיזוק התעסוקה. היא נבחרה לוועדת הביטחון היוקרתית של הקונגרס והייתה ממייסדות הוועדה לאנרגיה אטומית. היא נחשבה לנציגה חריפה, עד כדי כך שהסתכסכה עם הנשיא עצמו. בות' ניהלה שני סיורים לקווי החזית של בעלות הברית באירופה, ובאפריל 1945 נכחה בשחרורם של כמספר מחנות ריכוז נאציים. לאחר סיום המלחמה בות' התריעה כנגד עליית הקומוניזם במזרח אירופה, וטענה כי גישה זו עלולה להביא למלחמת עולם שלישית. בשנת 1946 הצליחה לחוקק חוק המגדיל את מספר ההודים והפיליפינים אשר יכולים להגר לארצות הברית בכל שנה.

בות' הייתה אחת הנואמות המרכזיות בוועידה של המפלגה הרפובליקנית בשנת 1944. בנאומה תקפה בות' את רוזוולט והביעה חשש לעתיד הדמוקרטיה האמריקאית. בוועידה המפלגתית בשנת 1948 נאמה בות' נאום דומה, והפעם ביקרה את ממשלו של הנשיא הדמוקרטי הארי טרומן. אמנם לאחר הנאום עצמו היו תשואות רבות, אך העיתונות ביקרה את נאומה ובות' הצטיירה כאשת ימין קיצוני.

בשנת 1952 חזרה לעולם הפוליטי כשבלטה בקמפיין של המועמד הרפובליקני לנשיאות דווייט אייזנהאואר. במהלך הקמפיין בות' נאמה יותר ממאה פעמים (גם בטלוויזיה וברדיו), כאשר המוטיב המרכזי בנאומיה היה החשש מהקומוניזם. נאומיה הדתיים הובילו לכך שקתולים דמוקרטים רבים הצביעו בסופו של דבר לאייזנהאואר.

אייזנהאואר זכה בבחירות, וגמל לבות' בכך שמינה אותה לשגרירת ארצות הברית באיטליה. תפקיד זה נחשב לתפקיד מרכזי החולש על כ-1,150 עובדים, 8 קונסוליות ו-9 מרכזי מידע. מינויה של בות' אושר על ידי הסנאט במרץ 1953. בות' היא האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה בתפקיד דיפלומטי כה חשוב. האיטלקים הגיבו לבואה של בות' באופן מעורב. בות' הצליחה להתחבב על מיליוני שמרנים, אך האיטלקים הקומוניסטים לא אהבו אותה. היא אף פגשה את האפיפיור פיוס השנים עשר, אשר שיבח את יכולת הנאום שלה.

אחד הדברים הבולטים שבות' ביצעה בכהונתה היה פתרון המשבר הטריטוריאלי בין יוגוסלביה לאיטליה באזור טריאסטה. בות' ראתה את משבר זה כהתנגשות בין מערב (וממשלתה הקתולית של איטליה בפרט) לבין המזרח הקומוניסטי. בות' הובילה להפחתה בחומרת המשבר, שנפתר סופית באוקטובר 1954 על ידי נציגים מיוגוסלביה, מאיטליה, מבריטניה, מצרפת ומארצות הברית. לוס התפטרה מתפקידה בדצמבר 1956, לאחר שמספר חודשים קודם לכן היא סבלה מהרעלת עופרת שמקורה בתקרה של חדרה שפגעה בתפקוד שלה באופן משמעותי.

בשנת 1959 אייזנהאואר מינה את בות' לשגרירת ארצות הברית בברזיל. בות' למדה פורטוגזית במיוחד לשם התפקיד, אך המינוי התקבל בהתנגדות רבה מצד סנטורים מן המפלגה הדמוקרטית אשר ראו בבות' שמרנית באופן קיצוני. אמנם הסנאט אישר את המינוי ברוב של 11–79, אך בעלה של לוס דחק בה לדחות את המינוי. בסופו של דבר בות' שלחה מכתב התפטרות לנשיא, בו טענה שהמחלוקות סביבה לא יאפשרו לה להיות מכובדת וממלכתית בעיני האמריקאים והברזילאים. היא שירתה 4 ימים בלבד בתפקיד, מבלי שעזבה בכלל את אדמת ארצות הברית.

קריירה מאוחרת ואחרית ימיה

לאחר המהפכה הקומוניסטית בקובה בהנהגתו של פידל קסטרו, החלה בות' לממן ארגונים אנטי-קומוניסטיים. בשנת 1964 תמכה ברפובליקאי בארי גולדווטר במועמדותו לנשיאות ארצות הברית. באותה השנה שקלה גם להתמודד לסנאט, אך בסופו של דבר לא עשתה זאת. בתקופה שלאחר מכן לוס ובעלה פרשו ביחד ועברו להתגורר בבית חורף באריזונה. בשנת 1967 הנרי לוס נפטר. בשנים 1973–1977 ו-1980–1983 כיהנה במועצה המייעצת לנשיא בנושאי ביטחון ומודיעין חוץ. בשנת 1983 נשיא ארצות הברית רונלד רייגן העניק לבות' את מדליית החירות הנשיאותית. היא הייתה חברת הקונגרס האישה הראשונה שקיבלה את המדליה.

בות' נפטרה ב-9 באוקטובר 1987 בדירתה במתחם ווטרגייט שבוושינגטון די. סי.. היא נקברה בקרוליינה הדרומית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קלייר בות' לוס בוויקישיתוף

• קלייר בות' לוס, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• קלייר בות' לוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קלייר בות' לוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קלייר בות' לוס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• קלייר בות' לוס, באתר AllMovie (באנגלית)
• קלייר בות' לוס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)