בארי גולדווטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בארי גולדווטר
Barry Morris Goldwater
Barry Goldwater photo1962.jpg
לידה 2 בינואר 1909
פיניקס, אריזונה
פטירה 26 בינואר 1979 (בגיל 70)
אריזונה, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת המדינה של אריזונה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, קצין, צלם עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת הכנסייה האפיסקופלית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג מרגרט ג'ונסון (1934-1985)
סוזן ושלר (1992-1998)
יושב ראש ועדת הביטחון של הסנאט
תקופת כהונה 3 בינואר 19853 בינואר 1987 (שנתיים)
הקודם ג'ון טאוור
הבא סם נון
יו"ר ועדת המודיעין של הסנאט
תקופת כהונה 3 בינואר 19813 בינואר 1985 (4 שנים)
הקודם בירץ' ביי
הבא דייוויד דורנברגר
סנאטור מטעם מדינת אריזונה
תקופת כהונה 3 בינואר 19693 בינואר 1987 (18 שנים)
הקודם קרל היידן
הבא ג'ון מקיין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בארי מוריס גולדווטראנגלית: Barry Morris Goldwater; ‏ 2 בינואר 1909 - 29 במאי 1998) היה פוליטיקאי, איש עסקים וסופר אמריקני שכיהן כסנאטור מטעם מדינת אריזונה במשך חמש כהונות (1953-65, 1969-87) ומועמדה של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-1964 בהן הפסיד למועמד המפלגה הדמוקרטית, לינדון ג'ונסון. נושא דגל השמרנות הפוליטית באמריקה שעל אף הפסדו בבחירות, היה בין מחולליה של התחייה השמרנית שהשיג "הימין החדש" בארצות הברית, בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בנוסף השפיע על התנועה הליברטריאנית.[1]

גולדווטר התנגד לניו דיל והשתמש ב"קואליציה השמרנית"[2] כדי לחסום חוקי ניו דיל. הוא הניע את השמרנים לבחור בו ב-1964 למועמדה של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות לאחר מערכת בחירות קשה. למרות שגדל כאפיסקופלי,[3] היה המועמד הנשיאותי הראשון מטעם המפלגות הגדולות שהיה ממוצא יהודי (אביו היה יהודי).[4][5] המצע השמרני של גולדווטר לא זכה לתמיכת ציבור הבוחרים[6] והוא הפסיד בבחירות לנשיא ג'ונסון בהפרש גדול, כשמועמדים רפובליקנים שמרנים אחרים מפסידים גם הם. ההפסד הוביל לפגיעה באגף השמרני של המפלגה.[7]

גולדווטר חזר לסנאט ב-1969 והתמקד במדיניות ביטחונית, כשהוא מביא את ניסיונו כקצין טיס לתפקיד. ב-1974, כוותיק המפלגה, שכנע בהצלחה את הנשיא ריצ'רד ניקסון להתפטר לאחר שנראה היה שיודח בשל פרשת ווטרגייט. בשנות השמונים,עם עליית הימין הנוצרי במפלגה הרפובליקנית, הפך גולדווטר למתנגד לממסד הדתי בנושאים כגון הפלה מלאכותית, זכויות הומוסקסואלים ותפקיד הדת בחיים הציבוריים. לאחר שנבחר שוב לסנאט ברוב זעום ב-1980, בחר לא לרוץ לתקופת כהונה חמישית ב-1986, והוחלף בידי ג'ון מקיין. הישג גדול במהלך הקריירה שלו היה חוק גולדווטר-ניקולס, שהגדיר מחדש את שרשרת הפיקוד שבין מזכיר ההגנה לזרועות הצבא השונות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר היה בן העיר פיניקס שבטריטוריית אריזונה, לימים מדינת אריזונה. הוא היה בנם של בארון גולדווטר והאטי ג'וזפין ("ג'וג'ו") ויליאמס. בבעלות משפחתו האמידה מצד אביו, שהייתה במקור מפוזן שבפולין, הייתה חנות כלבו גדולה בפיניקס.[8] סבו של גולדווטר מצד אביו, מיכאל גולדוואסר, יהודי פולני, נולד ב-1821 בפולין, והיגר ללונדון לאחר מהפכות 1848. לאחר הגירתו ללונדון, שינה את שמו לגולדווטר. מיכאל נישא לשרה נתן, בת למשפחה יהודית-בריטית, בבית הכנסת הגדול של לונדון.[9][10]

אביו היה יהודי ואמו, שהייתה אפיסקופלית, באה ממשפחה מניו אינגלנד.[11] הוריו נישאו בחתונה אפיסקופלית בפיניקס. גולדווטר היה אפיסקופלי כל חייו, למרות שלעתים התייחס לעצמו כאל "יהודי".[12] דודו של גולדווטר היה סאם גולדווטר, שהתמודד בשנת 1890 על ראשות עירית דטרויט. הוא לא נכח בכנסייה לעתים קרובות, אולם טען שאדם דתי הוא אדם שמתנהג בצורה דתית ומוסרית, ולא אדם שהולך לכנסייה.[13][14][15]

העסק המשפחתי הכניס למשפחה הכנסה נאה. גולדווטר סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית של סטאונטון, בית ספר פרטי לאליטה בווירג'יניה, ולמד באוניברסיטת אריזונה[12][16] במשך שנה. גולדווטר לא היה קרוב לאביו, אולם לאחר מותו של אביו ב-1930, החל לנהל את העסק. הוא התפקד למפלגה הרפובליקנית (במדינה דמוקרטית במיוחד), קידם שיטות עסקיות חדשניות, והתנגד לניו דיל שתמך באיגודים המקצועיים. גולדווטר פגש את הנשיא לשעבר, הרברט הובר, והעריץ את מדיניותו השמרנית.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1934 נישא למרגרט "פגי" ג'ונסון, בתו העשירה של תעשיין מאינדיאנה. נולדו להם ארבעה ילדים: ג'ואן (נולדה ב-1 בינואר 1936), בארי (נולד ב-15 ביולי 1938), מייקל (נולד ב-15 במרץ 1940) ופגי (נולדה ב-27 ביולי 1944). גולדווטר התאלמן ב-1985, וב-1992 נישא לסוזן ושלר, שהייתה צעירה ממנו בשלושים ושתיים שנים.[17]

בנו של גולדווטר, בארי, שירת כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת קליפורניה בין 1969 ל-1983.[18]

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשארצות הברית נכנסה אל מלחמת העולם השנייה, קיבל גולדווטר פיקוד על יחידת מילואים בחיל האוויר של ארצות הברית. הוא הטיס אספקה לאזורי הקרבות. רוב הזמן טס בין ארצות הברית והודו. בנוסף העביר אספקה במטוסו אל הרפובליקה הסינית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, תמך בהקמת אקדמיית חיל האוויר של ארצות הברית, וכיהן בחבר הנאמנים שלה. מרכז המבקרים באקדמיה נקרא על שמו. כקולונל הקים את משמר האוויר הלאומי של אריזונה, בו ביטל את ההפרדה הגזעית שנתיים לפני שאר הצבא. גולדווטר תמך בביטול ההפרדה הגזעית בפנטגון ובצבא.[19]

לאחר המלחמה נשאר במשמר הלאומי של אריזונה, ופרש כטייס קרב בדרגת מייג'ור גנרל.[20] באותה התקופה הטיס 165 סוגי מטוסים שונים.

תחומי עניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר רץ למרחקים ארוכים בבית הספר. הוריו עודדו אותו להתחרות בספורט.

ב-1940, הפך לאחד מהראשונים ששטו בנהר קולורדו דרך הגרנד קניון.[21]

ב-1970, פורסם יומנו של גולדווטר מהמסע בגרנד קניון, כולל תמונות.

ב-1963 הצטרף לאיגוד בני המהפכה האמריקנית. בנוסף היה חבר לכל חייו באיגוד יוצאי המלחמות העולמיות ובלגיון האמריקני. הוא היה חבר בתנועת הבונים החופשיים.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר הפך לרפובליקני שמרן במדינה דמוקרטית, ולחבר קרוב של הרברט הובר. הוא התנגד לניו דיל, ובעיקר לקשריו לאיגודי העובדים שהחשיב למושחתים. כטייס וצלם, הוא טס ברחבי אריזונה והתעניין בהיסטוריה האנושית והטבעית של המדינה.

גולדווטר נכנס לפוליטיקה המקומית ב-1949, כשנבחר למועצת העיר כחלק מצוות בלתי מפלגתי של מועמדים שהתחייבו לטפל בזנות ובהימורים. בעשרים השנים הבאות, שלט הצוות בפוליטיקה של אריזונה. גולדווטר בנה מחדש את המפלגה הרפובליקנית במדינה והצליח להביא להיבחרו של מושל רפובליקני ב-1950.[22][23]

סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1952 נבחר לראשונה מבין חמש כהונותיו בסנאט, לאחר שגבר במפתיע על מנהיג הרוב הדמוקרטי ארנסט מקפרלנד. הוא ניצח בעיקר בזכות העובדה שזכה במחוזו שלו בהפרש של 12,600 קולות, פי שניים מההפרש בין המועמדים ברחבי המדינה, 6,725. גולדווטר היה הרפובליקני השני שייצג את אריזונה בסנאט בארבעים שנותיה מאז הצטרפה לאיחוד. גם ב-1958 ניצח את מקפרלנד: הוא היה הרפובליקני הראשון שנבחר גם לתקופת כהונה שנייה בסנאט מטעם אריזונה. ניצחונו של גולדווטר היה חשוב שכן הגיע בשנה בה השיגו הדמוקרטים שלושה עשר מושבים בסנאט. הוא וויתר על ניסיון להיבחר מחדש ב-1964 כיוון שנבחר להיות המועמד הנשיאותי.

במהלך הקריירה שלו בסנאט, נחשב גולדווטר לבכיר המפלגה ולאחד מנציגי השמרנות המכובדים ביותר.[24]

ביקורת על ממשל אייזנהאואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמחוקק היה גולדווטר שמרן כלכלי, יריבם הגדול של איגודי העובדים מבית ונץ אנטי-קומוניסטי במדיניות החוץ. עמדותיו היו אנטיתזה לניו דיל של רוזוולט ול"חברה הגדולה" של ג'ונסון. הוא ביקר קשות את ממשלו של דווייט אייזנהאואר וטען שחלק מפעולותיו ליברליות מדי עבור נשיא רפובליקני. הדמוקרטים הבליטו את העובדה שהסנאטור החדש היה עקשן כל כך עד שביקר את נשיא מפלגתו.[25] במשך רוב הכהונה של אייזנהאואר היה רוב דמוקרטי בקונגרס, וגולדווטר חש שאייזנהאואר מתפשר עם הדמוקרטים יותר מדי כדי להעביר חקיקה. הוא ביקר את התקציב בן 71.8 מיליארד הדולרים ששלח אייזנהאואר לקונגרס.[26] גולדווטר התנגד למינויו של ארל וורן לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית.[27] גולדווטר תמך בעמדת ממשל אייזנהאואר שדרשה את ביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר בדרום, אולם הרגיש שהמדינות צריכות לבחור כיצד לשלב את הגזעים ושהממשל הפדרלי לא יכול לכפות עליהם. הוא התנגד לשימוש בחיילים וטען שהממשל מפר את החוקה כשלקח סמכות מהמדינות. גולדווטר הסכים שתחת החוק על כל מדינה לפעול לשילוב גזעי בבתי ספרה, אולם טען שכל מדינה צריכה לעשות זאת בדרכה שלה.[28] רפובליקנים רבים הסכימו עם ביקורתו של גולדווטר על ממשל אייזנהאואר."[29]

המסע לנשיאות ב-1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964
כרזת בחירות של גולדווטר

מסעו של גולדווטר לנשיאות החל בתחילת שנות השישים. לפני שהכריז על מועמדותו, הואשם בידי מושל ניו יורק נלסון רוקפלר בניסיון להשיג תמיכה מערבית ודרומית ובהזנחה של המדינות הצפוניות והתעשייתיות.[30]

האהדה הגדולה כלפיו בדרום ארצות הברית בתחילת שנות השישים הובילה לרצונו להתמודד מול הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, ידידו. גולדווטר רצה לטוס בדאון שלו ברחבי המדינה במהלך מסע הבחירות. רצח קנדי בנובמבר 1963 ניפצה את חלומו של גולדווטר להתמודד מול חברו ויריבו הפוליטי. עם זאת, הכריז גולדווטר בינואר 1964 מחצר ביתו על התמודדותו.

מסע הבחירות היה קשה. גולדווטר נאלץ להתמודד מול נשיא מכהן בתנאים כלכליים טובים. גולדווטר סירב למתן את עמדותיו וגרם לניכור מצד האגף המתון של המפלגה הרפובליקנית. גם התקשורת תקפה אותו, והנשיא ג'ונסון הציג אותו כקיצוני.[31] לבסוף הפסיד גולדווטר כשזכה רק בשש מדינות וב-38% מהקולות.[32]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו השנייה בסנאט ביסס גולדווטר את מעמדו כיורשו של רוברט טאפט, מנהיג האגף השמרני במפלגה. ב-1960 ניסה להתמודד לראשונה לנשיאות מטעם הרפובליקנים ופרסם ספר, מצפונו של שמרן.[33][34] בספרו, ביקר גולדווטר את הגישה הליברלית וכתב על נושאים רבים שהטרידו את המדינה, כגון זכויות האזרח ומדינת הרווחה. לאחר פרסום הספר, הוא הפך לרב מכר.[35]

באגף הימני של המפלגה הרפובליקנית, נחשבו עמדותיו של גולדווטר לאנטי קומוניסטיות, בדגש על ניצחון מוחלט במלחמה והתנגדות למסים גבוהים ולהוצאה ממשלתית גבוהה.[36] הוא ביקר את המתונים במפלגתו, בעיקר את הנשיא אייזנהאואר, שלא הצליח לאזן את התקציב. ב-1960 נחשב לקיצוני מדי עבור מפלגתו, ולכן תמך בריצ'רד ניקסון בבחירות של 1960.[37]

ההתחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת סוויטה 3505[עריכת קוד מקור | עריכה]

Chanin Building in New York City
סוויטה 3505 בבניין צ'נין ניו יורק סיטי הייתה המטה של ועדה בת עשרים ושניים חברי המפלגה הרפובליקנית שפעלו למען בחירה במועמד שמרן ב-1964.

ב-1961, התכנסו עשרים ושניים שמרנים בשיקגו כדי לדון בהקמת תנועה שתוביל לבחירה במועמד שמרן בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964. הם הוציאו 65,000 דולר בשנתם הראשונה וחילקו את ארצות הברית לתשעה אזורים, כשהם ממנים אחראי לכל אחד מהאזורים כדי להשיג השפעה על המפלגה המקומית. המטה הראשי הוקם בסוויטה 3505 בבניין צ'נינג בניו יורק סיטי, ולכן קראו לעצמם המעורבים "ועידת סוויטה 3505". הם חיכו לאחר הבחירות לקונגרס ב-1962 כדי לבחור מועמד מועדף. לאחר מערכת הבחירות, החליטו לתמוך בגולדווטר, שהודיע להם בינואר 1963 שאינו רוצה להתמודד. כעבור שלושה חודשים הקימו תומכיו תנועת גיוס. התנועה סייעה לגולדווטר להשיג תמיכה מטעם משלחות של המדינות במערב ובמערב התיכון. בנוסף, הקימה התנועה תשתית ארגונית למפלגה בדרום ארצות הברית.[38]

הכנת הקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1963, עדיין לא היה ידוע האם גולדווטר ירוץ. הפעילות למענו נמשכה,[39] ושיאה היה במצעד ב-4 ביולי שנכחו בו 8,000 תומכים.[40] גולדווטר רמז שיסכים להתמודד והסביר לתנועות שתכנן להשתמש במטה שלו אם יחליט לרוץ.[41] בסוף אוקטובר, הניח שיוכל להכריז על מועמדותו בינואר 1964 ולערוך מסע בחירות בניו המפשייר.[42] כדי להכין את הקרקע, מינה כלכלנים ומדעני מדינה להציג מצע.[43] באותה התקופה, הראה סקר ש-85% מהרפובליקנים האמינו שגולדווטר הוא המועמד המועדף. סקר אחר הראה שסגן הנשיא לשעבר ניקסון,[44] שלאחר הפסדו בבחירות של 1960 וניסיונו הכושל להיבחר למושל קליפורניה ב-1962, לא הביע עניין בריצה,[45] מוביל על גולדווטר בהפרש של ארבעה אחוזים.[44] בהתמודדות מרובת משתתפים, הוביל גולדווטר בסקרים עם 37%.[46]

גולדווטר זכה לתמיכה נלהבת מצד השמרנים,[44] אולם הליברלים והמתונים התנגדו אליו, בעיקר מושל ניו יורק, נלסון רוקפלר, שרצה להתמודד גם הוא. הוא טען שגולדווטר התנגד לזכויות האזרח[47] ושהיה בדלן שתכנן לפרוש מהאומות המאוחדות.[48] הוא נשבע לחסום את גולדווטר "בכל מחיר".[47] רבים דאגו שגולדווטר ורוקפלר יובילו לפילוג במפלגה, מה שיפגע בסיכוייה בבחירות.[49] גולדווטר היה מנהיגה של תנועה שורשית במערב ובדרום ונתמך בידי השמרנים. רוקפלר, בניגוד אליו, התנגד לעמדותיו החברתיות והפיסקליות, והעדיף גישה מרכזית יותר.[50] נישואיו של רוקפלר במאי 1963, רק שנה וחצי לאחר שהתגרש מאשתו, עם אישה שאיתה הייתה לו מערכת יחסים במשך חמש שנים, עוררה שערורייה. בתחילה לא התעסקה התקשורת בנושא, אולם נישואיו מחדש עוררו תגובה שלילית בקרב רבים. רוקפלר, שהוביל בסקרים רק כמה שבועות קודם לכן, איבד תמיכה רבה במהירות. ביולי 1963, ניסה להחזיר את התמיכה ותקף "קבוצות קיצוניות" במפלגה, בעיקר את גולדווטר. גולדווטר טען שרוקפלר מטשטש את ההבדלים בין המפלגות הגדולות. רוקפלר טען שהבוחרים לא יבחרו באג'נדה פוליטית מהעבר רק כיוון שהיא מציעה תירוצים למצב הקשה בהווה.[50]

רצח קנדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המירוץ חווה טלטלה לאחר שהנשיא קנדי נרצח בנובמבר 1963, ובמקומו עלה סגן הנשיא לינדון ג'ונסון. גולדווטר החל לקבל דואר שבו נטען שיצר "אווירה של שנאה" והוא החל לשקול מחדש את ריצתו.[51] גולדווטר חשש שהפסד לג'ונסון יפגע בתנועה השמרנית.[52] כדרומי, משך ג'ונסון את הפרוטסטנטים הכפריים שקיווה גולדווטר למשוך מול קנדי, הצפוני והקתולי.[53] התנועות למענו החליטו למלא את תיבות הדואר שלו במכתבי תמיכה. הם חששו מסירוב של גולדווטר לרוץ שיפגע במורל של הפעילים.[52] לאחר סיום תקופת האבל על קנדי, החל גולדווטר לתקוף את הנשיא החדש, וטען שהוביל חוק למתן סיוע זר בערב חג המולד.[53] גולדווטר המשיך להוביל, אולם זכה לתמיכה של 25% בלבד מול שאר הרפובליקנים.[46] מטרתו של גולדווטר הייתה להשיג את המועמדות הרפובליקנית, גם שהיו לו סיכויים מועטים לנצח את הנשיא ג'ונסון, כדי להדיח את האגף המזרחי והליברלי מהשליטה במפלגה.[50][50]

מעט לאחר ההתנקשות בקנדי, הגדיר ג'ונסון את מטרות ממשלו כהמשך של מדיניות קנדי בנאום מול הקונגרס. נדבך בולט היה העברת חוק זכויות האזרח.[54] גולדווטר תמך בזכויות האזרח, אולם התנגד לחוק בטענה שפגע בריבונות המדינות. התנגדותו לחקיקה ממשלתית בנושא ותמיכתו בזכויות המדינות הובילה לעלייה בתמיכה בו במדינות הדרום, מה שסייע לו בהשגת המועמדות.[55] גולדווטר הוביל בסקרים ורבים תהו אם ינסה להתמודד על הנשיאות או שיחליט להתמודד על עוד כהונה בסנאט. גולדווטר שלח מברק בו טען שיערוך מסיבת עיתונאים בביתו בפיניקס, בה יודיע על תוכניותיו ל-1964.[56]

מסע הבחירות המקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

'בחירה, לא הד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שישי, ה-20 בינואר 1964, במסיבת עיתונאים ממרפסת ביתו בפיניקס,[57] הודיע גולדווטר, שהלך על קביים לאחר ניתוח, על התמודדותו הרשמית לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית.[58] בנאומו, הצדיק גולדווטר את מועמדותו בטענה שלא שמע מאף מועמד רפובליקני הצהרה על עמדה פוליטית שתעניק לעם האמריקני בחירה ברורה במערכת הבחירות.[59] הוא הדגיש את הצורך בהגבלת הממשלה אל מול ריכוז העוצמה בוושינגטון,[59] בעידוד האחריות האישית בקרב האזרחים, והתחייב שמועמדותו תהיה ניצחון העקרונות והצגת הזדמנות לבחור.[59] הוא הבטיח "בחירה, לא הד" בבחירות, ומיצב את עצמו לימינו של רוקפלר,[60] שהכריז על מועמדותו חודשיים קודם לכן.[61]

תומכיו התלהבו מכניסתו למירוץ, וחזו שיוכל לקחת את הדרום מהדמוקרטים.[62] יומיים לאחר מכן, הופיע בפגוש את העיתונות, אולם עדיין התאושש מהניתוח. גם תומכיו טענו שהריאיון היה כישלון.[63] גולדווטר קיווה למחוק את הרושם ונסע לניו המפשייר, כדי להתחיל מסע בחירות בן תשעה עשר ימים לפני הבחירות המקדימות ב-10 במרץ. בכל תחנה ביקר את הליברליזם של ג'ונסון ואת הרחבת הממשלה.[64] הוא טען שג'ונסון ניסה למשוך את תומכי הניו דיל בוושינגטון, אולם שניסה להציג את עצמו כשמרן בפני הציבור. הוא טען שג'ונסון היה מחויב להמשך תוכניות ממשל קנדי כנגד רצונו. גולדווטר האשים את הקומוניסטים ברצח קנדי.[65] בסקר מול ג'ונסון, פיגר גולדווטר עם 20% לעומת 75%.[66] כתוצאה מכך הצטמצם הפער בינו לבין רוקפלר.[67]

בסוף ינואר, זכה גולדווטר לביקורות רבות. הוא ביקר את תוכניתו של ג'ונסון לקיצוץ במימון מטוסים מפציצים, בטענה שטילים לטווח-ארוך "אינם אמינים". מזכיר ההגנה, רוברט מקנמארה, טען שגולדווטר פוגע בביטחון הלאומי.[68] הגנרל קרטיס לה מיי תמך בגולדווטר, וכך החלו שימועים בקונגרס בנוגע לטילים.[69] לאחר מכן, התנגד רוקפלר[70] לטענתו של גולדווטר שלא כדאי לארצות הברית להישאר באומות המאוחדות במקרה של צירוף סין הקומוניסטית לארגון.[71] רוקפלר אתגר את גולדווטר לעימות,[70] וגולדווטר טען שהוא דומה יותר לדמוקרט מאשר לרפובליקני.[72] למרות הביקורות, סירב גולדווטר למתן את עמדותיו וביקש להישאר עם האידאולוגיה השמרנית.[73] עם זאת, הסקרים בניו המפשייר חשפו שאיבד שמונה אחוזים בחודשיים האחרונים. הוא עדיין הוביל על רוקפלר עם 54% לעומת 46%.[74]

בתחילת פברואר, נסע גולדווטר למינסוטה. במיניאפוליס, החל לתקוף את מדיניות החוץ של ג'ונסון. הוא טען שהממשל נכשל בווייטנאם ובפנמה, וטען שג'ונסון מבטיח הבטחות כדי לקנות קולות בזמן שהעולם סביבו מתמוטט.[75] לאחר מכן נסע לשיקגו והכריז על תמיכתו בסגר חזק יותר מול קובה.[76] בסן פרנסיסקו טען שלארצות הברית אין מדיניות בנוגע למלחמה הקרה. הוא הציע תוכנית למניעת השתלטות קומוניסטית על המדינה ושמירה על העוצמה של ארצות הברית כדי לעצור את ברית המועצות.[77]

לאחר מכן נסע לארבעה ימים לניו המפשייר, בפעם האחרונה לפני מערכת הבחירות.[78] הוא תהה מדוע משפחת רוקפלר רוצה לעשות עסקים עם מדינות קומוניסטיות,[79] וטען שהיה מפטר את מקנמארה שטען שהטילים לטווח ארוך מדויקים יותר מהפצצות אוויריות.[80]

בחירות מקדימות וועידות מפלגתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף פברואר, החליט גולדווטר להקטין את מאמציו בבחירות בניו המפשייר, בתחושה שכל תוצאה מעל 35% תהיה טובה עבורו בגלל עודף המועמדים. הוא חזה שהבחירות המקדימות בקליפורניה, ב-2 ביוני, יבחנו את כוחו בצורה טובה יותר לקראת הוועידה הלאומית ביולי.[81] הוא נכח בוועידות המפלגתיות באוקלהומה ובקרוליינה הצפונית כדי לנסות להשיג צירים.[82] בקרוליינה הצפונית טען שכדי לנצח בבחירות על הרפובליקנים לנצח בדרום. הוא טען שאף מועמד חוץ ממנו לא מבין את בעיות הדרום ולכן לא מסוגל לנצח בבחירות. הוא השיג עשרים ושניים צירים באוקלהומה אולם לא זכה באף ציר בקרוליינה הצפונית למרות שזכה לתמיכת הוועידה. היה ברור שעשרים וששת הצירים של המדינה יתמכו בגולדווטר.[83]

לקראת הבחירות בניו המפשייר, החל רוקפלר לתקוף את גולדווטר, בטענה שתמך בתוכנית ביטוח לאומי וולונטרית שתחסל את המדינה. גולדווטר הכחיש זאת.[84] הוא ערך מסע בחירות בניו המפשייר עד לבחירות, והשקיע 150,000 דולר בהשוואה ל-250,000 דולר שרוקפלר השקיע. הבוחרים חששו מעמדותיו של גולדווטר בנושא הביטוח הלאומי, קובה, הצבא ותפקיד הממשלה, אולם לא רצו לתמוך בגולדווטר בשל פרשיית גירושיו. כתוצאה מכך הם הצביעו למועמדים אחרים. באופן מפתיע,,[85] בבחירות זכה השגריר בדרום וייטנאם, הנרי קבוט לודג' הבן, לאחר שהשיג 35.5% מהקולות[86] כמועמד שלא נרשם, בעודו משרת בתפקידו ולאחר שלא ניהל מסע בחירות.[85] גולדווטר הגיע למקום השני עם 22.3%, ואחריו רוקפלר עם 21%.[86] אף אחד מהם לא השיג צירים כתוצאה מכך.[85] יושב ראש המפלגה בפלורידה טען שהתבוסה נגרמה בגלל פילוג הקולות, שקרה גם במדינה שלו.[87]

לאחר ההפסד בניו המפשייר, התמקד גולדווטר בקליפורניה, בטענה שהוא מתעניין רק במערכת הבחירות שם.[88] הוא נסע לשם כדי לקבל את תמיכת 14,000 חברי המפלגה במדינה, וזכה לתמיכתה ולמתנדבים רבים למטה הבחירות שלו. רוקפלר טען שהקיצוניים השתלטו על המפלגה.[89] בסוף מרץ, נסע גולדווטר לדטרויט והמשיך לבקר את מזכיר ההגנה מקנמארה, כשקרא לו מפסידן.[90] בנו של גולדווטר החל במסע בחירות עבור אביו באורגון[91] לקראת הבחירות המקדימות שם ב-15 במאי.[92]

מועמד מוביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית, 1964:
  לא נערכו בחירות מקדימות
  ג'ון בירנס
  ברי גולדווטר
  ג'יימס רודס
  ויליאם סקרנטון

בתחילת אפריל, נסע גולדווטר לאורגון כדי לערוך מסע בחירות, והדגיש את חשיבות המדינה בגלל קרבתה אל קליפורניה. במסיבת עיתונאים הכריז על תוכניותיו להשתמש בטלוויזיה כדי להפיץ את מסריו, ותקף את רוקפלר על כך שתייג אותו כקיצוני. הוא סירב להשתמש בגירושין של רוקפלר למטרות פוליטיות,[93] ורוקפלר מיתן את ביקורתו ושיבח את גולדווטר על רצונו לדון בנושאים עם הציבור.[94] שני המועמדים נאמו בוועידה לנשים רפובליקניות שנערכה בוושינגטון בתחילת אפריל. רוקפלר הסתכל על גולדווטר והזהיר מפני ה"קיצוניות" במפלגה, אולם גולדווטר ביקר את ממשל ג'ונסון על מדיניותו מול הקומוניזם, וקרא לרפובליקנים להילחם בדמוקרטים ולא ברפובליקנים אחרים.[95]

לפני הבחירות באילינוי, נסע גולדווטר לשיקגו והכריז שישנה את מדיניות התקשורת במסע הבחירות כדי לא להיחשף יותר מדי לעיתונות, שהאמין שדיווחה עליו בצורה שלילית.[96] הוא השיג 64% מהקולות באילינוי ואת רוב הצירים מתוך ארבעים ושמונה שהוקצו לה,[97] אולם השיג פחות קולות ממה שציפה. הוא ציפה לפחות ל-80%.[98] אולם התוצאה חשפה שיכול היה לנצח גם במדינה צפונית ומאוכלסת,[97] אם כי סקר חשף שרוב הצירים של גולדווטר העדיפו את ניקסון, שעדיין העדיף לא לרוץ.[99] גולדווטר היה בטוח בניצחונו, אולם המשיך להרגיש שניקסון יהיה המכשול האחרון בפניו.[100]

לאחר מכן באפריל, תקצר הנשיא ג'ונסון את נושאי מדיניות החוץ בפני המועמדים המובילים לנשיאות, אולם גולדווטר סירב להיפגש איתו,[101] בטענה שהיה מדובר ב"מחווה פוליטית כלאחר יד".[102] הוא המשיך לבקר את ממשל ג'ונסון על השקעתו בטילים, גם לאחר שוועדה של הסנאט קבעה שהטילים הם אמינים, אם כי קבעה שיש להעלות את התקצוב למטוסים מפציצים.[103] גולדווטר הודיע על תמיכתו בהעלאת כוחות הצבא בצפון וייטנאם ובפגיעה בקווי האספקה לסין.[104]

גולדווטר השיג שלושה צירים כשהגיע למקום השני ולמקום הרביעי בבחירות במסצ'וסטס ובפנסילבניה בהתאמה, כשהזוכים בשתי המערכות היו המועמדים המקומיים, הנרי קבוט לודג' הבן והמושל ויליאם סקרנטון.[105] הוועידה המפלגתית של אריזונה העניקה לגולדווטר שישה עשר צירים ללא כל קושי.[106] לאחר תוספות הצירים, נחשב גולדווטר למועמד המוביל. לקראת הבחירות המקדימות באורגון ב-15 במאי, התעקש רוקפלר לנצח.[107] נפוצו שמועות שהנשיא לשעבר אייזנהאואר רצה מועמד מתון יותר מגולדווטר, אולם הוא לא התערב במערכת הבחירות. גם ניקסון ולודג' סירבו להתמודד.[108] הסנאטור ג'ייקוב ג'אביטס ניסה לגייס תומכים כדי לחסום את גולדווטר, אולם ככל שהוועידה הלאומית התקרבה, הלכו סיכוייו של גולדווטר וגדלו.[109] הוא רכש זמן אוויר ברשתות הטלוויזיה ודיבר ישירות אל הציבור בתשדירים בני חצי שעה שהבהירו את עמדותיו. אף מועמד לא נאם כך לפני שזכה בבחירות המקדימות.[110] גולדווטר קיווה להמשיך בכך, אולם העלות הגבוהה של התשדירים אילצה אותו לוותר.[111] הוא כבר השיג 274 צירים מתוך 655 שהיה זקוק להם כדי להיבחר, הרחק מוויליאם סקרנטון, שהגיע למקום השני בעזרת הזכייה בשישים ואחד הצירים מפנסילבניה. רוקפלר היה במקום הרביעי עם שמונה צירים בלבד.[112] לאחר מכן ניצח גולדווטר בטקסס,[113] נברסקה,[114] ואינדיאנה,[115] אולם רוקפלר זכה בשמונה עשר הצירים מאורגון. גולדווטר טען שהפסדו היה "ניצחון לשמאל הקיצוני".[116] לאחר מכן חזה גולדווטר שרוקפלר ישתף פעולה עם תומכי לודג' בניסיון לחסום אותו בבחירות בקליפורניה ב-2 ביוני. גולדווטר סירב להשתתף במה שכינה "מסע הנקמנות האישית" וטען שעל הרפובליקנים להתמקד בהבסת הנשיא ג'ונסון.[117]

בסוף מאי, נראה היה שגולדווטר נחלש. כנס בחירות שלו משך רק 2,000 תומכים במקום 8,000,[118] והצהרותיו בנוגע לשימוש בנשק גרעיני מול הקומוניסטים בדרום וייטנאם פגעו בו.[119] בינתיים, הוא לא הצליח לזכות בצירים מפלורידה,[120] ובקליפורניה הוביל עליו רוקפלר עם 57% לעומת 43%.[121] גולדווטר טען שהסקרים מוטעים,[122] וקיבל זריקת עידוד לאחר שסקרנטון וניקסון הכריזו על נייטרליות בבחירות בקליפורניה, והכירו בחשיבות אחדות המפלגה, כך שמנעו הוספת מתנגדים לגולדווטר.[123] לידתו של בנו של רוקפלר הזכירה לבוחרים את פרשיית גירושיו.

זכייה במועמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 ביוני, ניצח גולדווטר בבחירות בקליפורניה כשהוא משיג 51% מהקולות ואת שמונים וששת הצירים מהמדינה, מה שהבטיח את מועמדותו.[124] הוא מיד החל לחפש עמית למירוץ, ושקל ארבעה מועמדים: ויליאם סקרנטון, תורסטון מורטון מקנטקי, חבר הקונגרס ויליאם אדוארד מילר מניו יורק, ומושל אוהיו ג'יימס רודס.[125] העיתונים דיווחו שאייזנהאואר שכנע את סקרנטון לסרב לכך כדי שיוכל לנסות להתמודד מול גולדווטר. עם זאת, אייזנהאואר סירב לפעול נגד גולדווטר וייעץ לסקרנטון לא להתנגד אליו. הרפובליקנים המתונים הרגישו שההתפתחות סתמה את הגולל על ההתנגדות לגולדווטר והבטיחו את מועמדותו. הם ניסו לפעול למען מיתון עמדותיו.[126]

תומכים

גולדווטר זכה סופית במועמדות כשהשיג עוד חמישים ושישה צירים בוועידה המפלגתית בדאלאס, טקסס, ב-16 ביוני. נאומו משך 11,000 אנשים, והוא טען שעל הרפובליקנים לנצח בדרום המדינה.[131] גולדווטר אמנם השיג יותר צירים ממה שהיה זקוק להם כדי לנצח, אולם רק 361 מתוכם היו מחויבים להצביע לו, וכך נותר פתח ש-316 הצירים האחרים ינטשו אותו ויאפשרו מאבק.[132] סקרנטון קיווה למשוך אותם וניסה לחסום את גולדווטר כשהחל מסע בחירות וטען שהוא לא מתאים לכהן כנשיא.[133] הנרי קבוט לודג' התפטר מתפקידו בווייטנאם כדי לסייע למסע הבחירות, וגולדווטר ביקש מלודג' עדכון בנוגע למצב בווייטנאם, שלודג' סירב למסור בטענה שהמלחמה אינה נושא פוליטי.[134] התנגדותו של גולדווטר לחוק זכויות האזרח על בסיס חוקתי זכתה להתנגדות ה-NAACP, ששמרה בדרך כלל על נייטרליות בבחירות.[135] עם זאת, הצבעתו סייעה לו בקרב הדמוקרטים הדרומיים.[136] לאחר שחזר מוושינגטון, נסע גולדווטר לפיניקס לחתונת בתו שזכתה להתעניינות תקשורתית. לאחר מכן נסע אל המערב התיכון ואל מזרח המדינה כדי להשיג עוד תמיכה.[137] סקרים מסוף יוני חשפו שרוב הרפובליקנים העדיפו את סקרנטון על גולדווטר[133] וסקרנטון החריף את התקפותיו לקראת הוועידה.[138]

ב-30 ביוני, זכה גולדווטר לתמיכת הסנאטור המתון אוורט דירקסן מאילינוי,[139] לאחר נסיעתו אל המערב התיכון.[140] התמיכה פגעה במתנגדי גולדווטר.[139] ריצ'רד ניקסון הכריז על תמיכתו כעבור יומיים.[141]

גולדווטר חשש שנושא הגזע יהפוך לנושא במסע הבחירות ויגרום לאלימות. הוא סירב לבקר את הדמוקרטים על כך שהשתמשו בהתנגדותו לחוק זכויות האזרח כדי לתקוף אותו וטען שהיה עושה את אותו הדבר במקומם.[142] עם זאת, ההתקפות על גולדווטר נמשכו, ושישה ימים לפני הוועידה טען סקרנטון שגולדווטר מנסה להרוויח ממהומות גזעיות. מושל מישיגן ג'ורג' רומני תקף את גולדווטר והציע לתקן את מצע המפלגה כך שיסלק "קיצוניים מהימין" מהמפלגה. גולדווטר לא הגיב להאשמות,[143] וטען שיכבד את החוק כנשיא כיוון שהחוק הוא רצון הרוב.[144] כשהוועידה התקרבה והיה ברור שיהפוך למועמד, הודיע גולדווטר בריאיון לדר שפיגל שלא יוכל להביס את ג'ונסון.[145]

הוועידה הרפובליקנית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר בוועידה
חבורת "נערות גולדווטר" נוכחות בפגישה של וועידת המצע

הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964 נערכה בין ה-13 ל-16 ביולי בסן פרנסיסקו. בוועידה, ניסה האגף המתון של המפלגה ניסיון אחרון לבחור במועמד מתוכו, במושל פנסילבניה ויליאם סקרנטון. הם הראו את מה שהחשיבו לקיצוניות מצד תומכי גולדווטר וקיוו שהבוחרים יבקשו מהצירים שלהם לתמוך בסקרנטון. לאחר האשמות שגולדווטר ניסה ליצור קשר עם הימין הגרמני בעוד ניסיון לגרום לציריו לנטוש אותו, תמכו הצירים בגולדווטר בהתלהבות,[146] כש-883 מהם תמכו בו עוד בסיבוב הראשון. סקרנטון השיג 214 בלבד.[147] נלסון רוקפלר, כשנאם נגד הקיצוניות בוועידה, זכה לקריאות בוז מצד תומכי גולדווטר. גולדווטר לא נרתע מתווית ה"קיצוני" שהודבקה לו: "קיצוניות בהגנת החירות אינה מידה רעה", אמר בנאום קבלת המועמדות, ו"מתינות במרדף אחר הצדק אינה מעלה".[146]


Photograph of William E. Miller
ויליאם אדוארד מילר היה עמיתו של גולדווטר למירוץ

גולדווטר בחר בויליאם אדוארד מילר, חבר בית הנבחרים של ארצות הברית ויושב ראש הוועידה כעמיתו למירוץ.[148] הוא היה אלמוני יחסית, אולם אלו שהכירו אותו טענו שיוכל לנהל מסע בחירות תקיף מול ג'ונסון והדמוקרטים.[148]

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Goldwater-Miller "A Choice – Not An Echo" campaign logo
סמליל הבחירות של גולדווטר ומילר.

לאחר מותו של קנדי והמצב הכלכלי הטוב, נחשב ג'ונסון למועמד המוביל. העימות בין הפלגים הרפובליקניים בוועידה, ששודר בטלוויזיה, העלה את השאלה האם יתמוך רוקפלר בגולדווטר בבחירות. בנוסף, נודע ג'ונסון ביכולתו לנהל מסע בחירות בצורה טובה. ג'ונסון, יחד עם התקשורת, הציגו את גולדווטר כקיצוני מסוכן. ציטוט של גולדווטר, שהילל את הנשק הגרעיני בתור נשק שיכול למחוק שלוש מאות מיליון אנשים בזמן קצר, שומש בידי ג'ונסון כדי לרמוז שגולדווטר רוצה מלחמה גרעינית. גולדווטר טען שהתקשורת ניפחה את הנושא.[31]

רונלד רייגן נואם עבור גולדווטר בלוס אנג'לס.

הסנאטור לשעבר פרסקוט בוש, שהיה רפובליקני מתון מקונטיקט, היה חבר של גולדווטר ותמך בו במערכת הבחירות. בנו של בוש, ג'ורג' הרברט ווקר בוש (שהתמודד לסנאט בטקסס) תמך גם הוא בגולדווטר.

יועצו המשפטי של גולדווטר במערכת הבחירות היה נשיא בית המשפט העליון לעתיד, ויליאם רנקוויסט. רנקוויסט החל בעריכת דין ב-1953, והיה חברו של גולדווטר במשך שלושים שנה.[149]

ג'ונסון התעלם מגולדווטר במהלך רוב מערכת הבחירות ולא הזכיר אותו בנאום קבלת המועמדות שלו. ג'ונסון תמך במעורבות מוגבלת בווייטנאם ובהמשך מימון תוכניות חברתיות, ואילו גולדווטר דרש קיצוץ בתוכניות, והציע מנגנון וולונטרי של ביטוח לאומי, ושימוש בנשק גרעיני במידת הצורך בווייטנאם.[150] גולדווטר גם תמך בהפרטת רשות עמק טנסי.[151] בנושאי חוץ דגל גולדווטר בגישה הפוכה מיריבו שתמך במעורבות מוגבלת בווייטנאם ובמתן יותר סמכויות לאסייתים.[152] גולדווטר האשים את ג'ונסון ואת הדמוקרטים בוויתור לתוקפנות הקומוניסטית.[152]

Gerald Ford and Richard Nixon speak in support of Goldwater on the campaign trail
חבר הקונגרס דאז, ג'רלד פורד (משמאל) וסגן נשיא ארצות הברית לשעבר, ריצ'רד ניקסון, עורכים מסע בחירות עבור גולדווטר במישיגן.

הרטוריקה הפרובוקטיבית של גולדווטר בנושא תקיפות מול התפשטות הקומוניזם באסיה הובילה לאזהרות מצד מטה ג'ונסון שבחירה בגולדווטר תוביל למלחמה גרעינית. גולדווטר טען במאי 1964 שהיה צורך בשימוש בנשק גרעיני לצורך חישוף עצים ב-1954.[153] בנוסף התבדח וטען שיש להכניס פצצה גרעינית לשירותים בתוך הקרמלין.[154] לבסוף טען גולדווטר שיש לתת למפקדי השדה בווייטנאם ובאירופה אישור להשתמש בנשק גרעיני טקטי ללא אישור נשיאותי.[155]

מדבקה של גולדווטר שמתארת את שמו בעזרת הטבלה המחזורית, באמצעות Au (זהב- גולד) ו-H2O (מים- ווטר)

גולדווטר תקף את ממשל ג'ונסון בגלל חוסר מוסריותו, וטען שארצות הברית בדרך לחורבן מוסרי שהפיל אומות ועמים רבים. גולדווטר טען שהגיע הזמן להחזיר את המוסריות לממשלה ולחים האמריקניים.

בנוגע למדיניות גולדווטר בנוגע לנשק גרעיני, השתמש מטה ג'ונסון בתשדיר שנודע כתשדיר החרצית, בו ילדה קטנה נראית קוטפת עלי כותרת מחרצית עד שענן פטרייה משתלט על המסך. ג'ונסון האשים את גולדווטר ברצון לעשות הכול למען הניצחון בווייטנאם, כולל שימוש בנשק גרעיני, אולם גולדווטר טען שלא התכוון לשימוש בנשק גרעיני. גולדווטר המשיך להיות מוצג כמחרחר מלחמה.[156] התשדיר הסתיים בקריאה להצביע לג'ונסון, ומבלי להזכיר את גולדווטר הציג אותו כמחרחר מלחמה גרעינית. התשדיר, שלא כלל יותר מדי מלל, השפיע מבחינה רגשית ונחשב לאחד מאבני הדרך בהיסטוריה הפוליטית. הוא שודר רק פעם אחת.[157]

תשומת הלב השלילית של התקשורת נמשכה לאחר שמגזין פרסם כתבה, בה נטען שנשלחו שאלונים ל-12,000 פסיכולוגים בנוגע לכשירותו הפסיכולוגית של גולדווטר לשרת כנשיא. פסיכולוגים רבים טענו שגולדווטר לא מתאים לתפקיד. גולדווטר זכה ב-75,000 דולרים בתביעת דיבה לאחר הבחירות.[158][159][160]

חברי קו קלוקס קלאן תומכים בגולדווטר בוועידה הרפובליקנית הלאומית

לגולדווטר לא היו קשרים עם הקו קלוקס קלאן אולם חברי הארגון הודיעו על תמיכתם בו באופן פומבי.[161][162] הנשיא ג'ונסון ניצל זאת במהלך הבחירות,[163][164][165] אולם גולדווטר גינה את הקלאן באופן פומבי.[166]

רונלד רייגן נואם את נאום זמן לבחור ותומך בגולדווטר.

במהלך רוב מסע הבחירות נאלץ גולדווטר להתגונן, ולהשתמש בתשדירים כדי להגיב להאשמותיו של ג'ונסון ולהבהיר הצהרות שנתן. גולדווטר ניסה לתקוף בעזרת תשדירים גם כן, ושידר תשדיר ובו נראה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, צועק "אנחנו נקבור אתכם" על רקע של ילדים נשבעים אמונים לדגל.[167] הצלחת התשדיר התעמעמה לאחר שחרושצ'וב פוטר מתפקידו באוקטובר.[167] בתגובה להתקפותיו של גולדווטר, החל ג'ונסון לשנות את סיסמתו של גולדווטר: "In your heart, you know he's right" (בלבכם, אתם יודעים שהוא צודק), לסיסמאות כגון In your guts, you know he's nuts" (בתוככם, אתם יודעים שהוא מטורף), "In your heart, you know he might" (בליבכם, אתם יודעים שהוא יכול [ללחוץ על הכפתור הגרעיני]), וגם "In your heart, he's too far right" (בלבכם, הוא יותר מדי ימני).[167] בנוסף שודר התשדיר "וידויים של רפובליקני", בו שחקן רפובליקני הביע את דאגתו לגבי גולדווטר.

התנגדותו של גולדווטר לממשלו של דווייט אייזנהאואר, בטענה שממשלו היה "חיקוי זול לניו דיל", הובילה לקרירות מצד הנשיא לשעבר. אייזנהאואר בכל זאת השתתף בתשדיר עם גולדווטר.[168] הוא טען שהצביע למפלגה הרפובליקנית ולא לגולדווטר באופן ספציפי.[169] ממשל ג'ונסון תקף התבטאות של גולדווטר מדצמבר 1961, שטענה שיש לנסר את החוף המזרחי של המדינה ולתת לו לצוף בים, כהתנגדות לליברליות של האזור.[170]

בספטמבר, חשף סקר של מטה גולדווטר שג'ונסון מוביל בקלות.[171] פרט למצב הכלכלי הטוב, השלים ג'ונסון את כהונתו הבלתי-גמורה של ג'ון קנדי, וביקש מהעם האמריקאי מנדט להגשים את חלומותיו של הנשיא הנרצח.[172][31]

ב-27 באוקטובר, הכריז השחקן רונלד רייגן, שעדיין לא נכנס לפוליטיקה, על תמיכתו בגולדווטר בנאומו "זמן לבחור". בנאומו, הדגיש רייגן את התפשטות הקומוניזם, המסים והחוב הלאומי, ותמך בממשלה קטנה, מדיניות תקיפה כנגד ברית המועצות וקפיטליזם בסגנון לסה פר.[173][174] הנאום נחשב ל"כניסתו הבלתי רשמית" של רייגן לפוליטיקה, והוא נבחר לתפקיד מושל קליפורניה כעבור שנתיים.[128]

במהלך אוקטובר, הדגישה התקשורת את ההובלה של ג'ונסון ואת סיכויו הקטנים של גולדווטר. הדבר הוביל לכך שמצביעים עצמאיים רבים שלא תמכו באף מועמד לא הצביעו בתחושה שמערכת הבחירות הוכרעה.[31]

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Map showing 1964 election results by county
תוצאות בחירות 1964 לפי מחוזות
  אלקטורים עצמאיים

ביום הבחירות, הפסיד גולדווטר לג'ונסון בהפרש הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז.[31] הוא זכה ב-52 אלקטורים בלבד לעומת 486 לג'ונסון ו-39% מהקולות (27,178,188) לעומת 61% לג'ונסון (43,129,566).[175] הוא ניצח בשש מדינות: לואיזיאנה, אלבמה, מיסיסיפי, ג'ורג'יה, קרוליינה הדרומית וביתו, אריזונה.[175] הוא הצליח בדרום בעיקר בגלל תמיכתו בהשקפת הדרום בנושאי זכויות אזרח: שעל המדינות לשלוט בחוקיהן ללא התערבות ממשלתית.[176]

גולדווטר השיג רק 40% מקולות הגברים ו-38% מקולות הנשים. הוא הצליח בעיקר בדרום, שם השיג 48% מהקולות, אולם במזרח, במערב התיכון ובמערב השיג 32%, 39% ו-40% מהקולות, בהתאמה. ג'ונסון זכה לתמיכת רוב הקתולים (76%), וגם לרוב קטן בקרב הפרוטסטנטים (55%). גולדווטר גם הפסיד לג'ונסון בקרב העצמאיים והשיג רק 44%. ג'ונסון זכה לרוב הקולות הלבנים (59%) ולרוב מוחץ בשאר המגזרים (94%). גולדווטר הפסיד לג'ונסון בקרב בוגרי המכללות, יוצאי התיכונים ויוצאי בתי ספר יסודיים (48%, 38% ו-34% בהתאמה).[177]

הפסדו המוחץ של גולדווטר בבחירות פגע גם במפלגה הרפובליקנית, שאיבדה מושבים רבים בשני בתי הקונגרס. [178][179] הוא היה הרפובליקני הראשון שניצח בג'ורג'יה, למרות הפסדו הגדול יחסית מבחינת המפלגה: גם במדינת אריזונה ניצח בהפרש זעום של 20,000 קולות.

גולדווטר, בכנות האופיינית לו, טען שגם אם אברהם לינקולן היה חוזר מהמתים המפלגה הייתה מפסידה. הוא טען שרצח קנדי הביא לתקופת אבלות במדינה, שלא הייתה מוכנה להחליף נשיא.

מבין חמישים ושבעת חברי הקונגרס שתמכו בגולדווטר בבחירות, הובסו עשרים בניסיונם להיבחר מחדש, וגם רבים שהיו צעירים. תבוסת המבוגרים הובילה לחלון הזדמנויות לצעירים להתקדם. אמנם הרפובליקנים המתונים השתלטו שוב על המפלגה, אולם גולדווטר הצליח למשוך לבנים שמרנים הרחק מקואליציית הניו דיל.[180]

גולדווטר היה המועמד הרפובליקני המוצלח ביותר בדרום מאז תקופת השיקום. במיסיסיפי - מדינה בה פרנקלין דלאנו רוזוולט זכה בכמעט 100% מהקולות ב-1936 - השיג גולדווטר 87% מהקולות.[181] הצלחתו של גולדווטר באזורים דרומיים שבעבר היו מעוזים דמוקרטיים סימנה את תחילת המעבר של הדרום למפלגה הרפובליקנית.[182] תמיכתו העיקשת בחירות אישית סימנה את תחילתו של מעבר בפוליטיקה האמריקנית, ממדיניות כלכלית ליברלית לשמרנית.[183]

לאחר תבוסתו של גולדווטר, הפך רייגן למנהיג האגף השמרני במפלגה, ואימץ את רוב תפיסותיו של גולדווטר. רבים טענו שגולדווטר ניצח ב-1964, אולם שלקח שש עשרה שנה לספור את הקולות.[184]

חזרה לסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר נותר אהוד באריזונה, ובבחירות לסנאט ב-1968, נבחר בפעם השנייה. הוא נבחר שוב ב-1974 וב-1980, כשב-1974 הוא זוכה לרוב מוחץ, וב-1980 המירוץ צמוד יותר. התוצאה הצמודה הייתה גורם בהחלטתו לא לרוץ עוד פעם.[185]

פרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר שקל פרישה לפני הבחירות לסנאט ב-1980, אולם החליט לנסות להיבחר שוב. פגי גולדווטר קיוותה שהכהונה שלו תסתיים בינואר 1981. הוא החליט לרוץ פעם אחת אחרונה, ובאופן מפתיע נאלץ להילחם על היבחרו. הוא נחשב לסנאטור מבוגר מדי, ורצונו בפרישה הוביל לכך שלא ביקר ביותר מדי מקומות במהלך הבחירות.

אוכלוסיית אריזונה השתנתה. רוב האוכלוסייה החדשה שהיגרה למדינה לא גרה שם כשגולדווטר נבחר, ולא הכירה אותו. בתחילה נראה היה שהפסיד, אולם רק מוקדם בבוקר התברר שניצח.[186] ניצחונו הצמוד קרה למרות ניצחונו המוחץ של רונלד רייגן, שהשיג 61% מהקולות מול ג'ימי קרטר באריזונה. הרפובליקנים השתלטו על הסנאט, וגולדווטר צבר עוצמה.

גולדווטר פרש ב-1987, לאחר ששירת כיושב ראש ועדת הסנאט למודיעין וכוחות מזוינים. למרות שהיה מוכר כפוליטיקאי ניצי, לקראת סוף הקריירה שלו נחשב לקול מתון ושקול, והיה אחד מהסנאטורים המכובדים ביותר. הוא נותר אנטי קומוניסט מובהק, אולם תמך באשרור ההסכם שהעניק את השליטה בתעלת פנמה לרפובליקת פנמה. החקיקה החשובה ביותר שלו הייתה חוק גולדווטר-ניקולס, שארגן מחדש את מבנה הפיקוד של הכוחות המזוינים של ארצות הברית

מדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר מוכר בציבור בעיקר בשל התנגדותו לאיגודי עובדים ולקומוניזם. הוא היה תומך פעיל של הקואליציה השמרנית בקונגרס. הוא העביר חוקים נגד שחיתויות באיגודי העובדים ב-1957, וב-1958 זכה להתנגדות איגודי העובדים בניסיונו להיבחר שוב לסנאט. הוא התנגד לגינויו של הסנאטור ג'וזף מקארתי ב-1954, אולם לא האשים אף אדם בהיותו סוכן קומוניסטי. גולדווטר הדגיש את התנגדותו לקומוניזם העולמי בספרו מ-1960, מצפונו של שמרן. ספרו הפך לטקסט חשוב בקרב הוגי דעות שמרנים.

מסיבת עיתונאים בלתי רשמת ב-7 באוגוסט 1974 (יום אחד לפני התפטרותו של ניקסון), לאחר פגישה בין גולדווטר, מנהיג הרוב יו סקוט, מנהיג המיעוט ג'ון רודס, והנשיא, בנוגע לפרשת ווטרגייט ולהליכי ההדחה מול ניקסון

ב-1964 הדגיש גולדווטר את זכויות המדינות.[187] הוא משך שמרנים שהתנגדו למעורבות הממשלה בכל ענייני המדינות. למרות שתמך בעבר בחקיקה למען זכויות האזרח ותמך בגרסה המקורית של החוק, הוא התנגד לחוק זכויות האזרח. הוא טען שהחוק פגע בזכותם של אנשים פרטיים לעשות עסקים עם מי שרצו והאמין שיש לתת לאנשים עצמם לבחור.[188] הוא תמך במאבק לזכויות האזרח בפיניקס, אולם לא פרסם את שמו ברבים.[189]

כל זה משך דמוקרטים לבנים ודרומיים, וגולדווטר היה הרפובליקני הראשון שזכה בכל מדינות הדרום הדמוקרטיות מאז תקופת השיקום[178] (זאת למרות שאייזנהאואר זכה בלואיזיאנה ב-1956). התנגדותו לחוק זכויות האזרח פגעה בו בכל מקום אחר פרט לאריזונה.

גולדווטר הוצג בידי יריביו כנציג השמרנות, כקיצוני וזר למפלגה, אולם רוב הזמן תמך במפלגתו. בניגוד לקודמיו, היה אדם נחוש וערכי, ועמד על דעתו בקנאות.[190]

גולדווטר לחם ב-1971 כדי להפסיק את המימון האמריקני לארגון האומות המאוחדות לאחר צירוף הרפובליקה העממית של סין לארגון. הוא טען שעדיף שהאו"ם יעביר את משרדיו לבייג'ינג או למוסקבה.[191]

יחסים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר נעצב רבות[192] לאחר רצח קנדי, והתאכזב מכך שיריבו בבחירות ב-1964 לא היה קנדי אלא סגנו, מנהיג הרוב בסנאט לשעבר, לינדון ג'ונסון.[193] גולדווטר לא חיבב את ג'ונסון (הוא טען שהוא "השתמש בכל טריק מלוכלך"), ואת ריצ'רד ניקסון (וטען שהיה "האדם הכי לא כנה שפגשתי בכל ימי חיי").[193] לאחר הפיכתו לסנאטור, דחק בניקסון להתפטר במהלך פרשת ווטרגייט, בטענה שפחות מעשרה סנאטורים יתנגדו להרשעתו של ניקסון אם זה יודח בידי בית הנבחרים.[194] שמו של גולדווטר הפך למזוהה עם חברים משפיעים מהקונגרס שהתנגדו לנשיא ממפלגתם.

תחיית השמרנות האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שגולדווטר לא היה חשוב בתנועה השמרנית כמו רונלד רייגן לאחר 1965, הוא היה מנהיג התנועה מסוף שנות החמישים עד 1964. הסנאטור ג'ון מקיין, שירש את מקומו של גולדווטר בסנאט, טען שגולדווטר הפך את המפלגה הרפובליקנית מארגון אליטיסטי מהמזרח למפלגתו של רייגן.[195]

המפלגה הרפובליקנית התאוששה מתבוסתה ב-1964, והשיגה ארבעים ושבעה מושבים בבית הנבחרים ב-1966. לאחר מכן חזר גולדווטר לסנאט ב-1969. בינואר כתב שהוא לא התנגד לליברלים, שהאומה הייתה זקוקה להם כמתנגדים לשמרנות.[196]

גולדווטר תמך באיכות הסביבה. ב-1969 טען שממשל ניקסון צודק ברדיפת ארגונים ורשויות שמזהמים את האוויר ואת המים. הוא טען שלמרות שהוא תומך בחברה תחרותית וחופשית, הוא תומך אף גדול יותר בזכותם של בני האדם לחיות בסביבה נקייה וחופשיה מזיהום. הוא טען שיש לחסל את מקורות הזיהום, גם במחיר פעולה ממשלתית כנגד מגזרים חשובים בכלכלה.[197]

בשנות השבעים, חזר האגף השמרני לשלוט במפלגה בעזרת רייגן, וגולדווטר התמקד בנושאים ביטחוניים בסנאט. הוא לא מילא תפקיד בממשלו של ריצ'רד ניקסון אולם השפיע על החלטתו להתפטר ב-1974.[198] ב-1976 ניסה למנוע מרוקפלר לרוץ לכהונה נוספת כסגן הנשיא. כשרייגן התמודד מול פורד על המועמדות לנשיאות ב-1976, תמך גולדווטר בפורד בשם האחדות המפלגתית.[199][200][201]

בשנת 1979 הוביל גולדווטר תביעה משפטית נגד הנשיא ג'ימי קרטר על שנרמל את היחסים עם הרפובליקה העממית של סין באופן הפוגע בברית של ארצות הברית עם טייוואן, ללא שקיבל אישור של הקונגרס. התביעה נדחתה על ידי בית המשפט אשר קבע שהנושא פוליטי ואינו שפיט.

סוף ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר חותם על חתימות באירוע ב-1983

בשנות השמונים, לאחר היבחרו של רונלד רייגן לנשיאות ועליית הימין הנוצרי בתנועה השמרנית, נחשפה הליברטריאניות שלו. הוא האמין שהשקפותיו היו חשובות בשמרנות אמיתית. תמיכתו העיקשת בחרות אישית, כולל חרות האישה לעבור הפלה מלאכותית, הרחיקו אותו מהזרם המרכזי הרפובליקני.[202]

גולדווטר ראה בעמדותיו של הימין הנוצרי כפוגעות בפרטיות האדם ובחירויות האזרח.[203] ב-1980, כשניסה להיבחר מחדש לסנאט, זכה לתמיכת השמרנים הדתיים, אולם בכהונתו האחרונה תמך במיסוד ההפלות וטען שהוא מתכוון להילחם בארגוני הימין הנוצרי.[204][205][206] בנוסף התנגד להשקפות חוץ מסוימות של רייגן (למשל, לפעילות ה-CIA בניקרגוואה). למרות חילוקי הדעות שלו עם אייזנהאואר, טען גולדווטר בריאיון ב-1986 שהיה הטוב מבין הנשיאים שעבד איתם.

ב-1984 הגיש חוק שאפשר לממשל המקומי לדרוש העברת שידורי כבלים ממשלתיים, ומנע מחברות הכבלים לשלוט בתוכן השידורים בספקים הפרטיים.

ב-12 במאי 1986, קיבל את מדליית החירות הנשיאותית מהנשיא רונלד רייגן.

עם פרישתו ב-1987 העביר ביקורת על המושל של אריזונה וקרא לו להתפטר, וב-1989 טען ש"חבורת משוגעים" השתלטה על המפלגה הרפובליקנית.[207]

ב-1987 קיבל מדליה ממוסד סמית'סוניאן. ב-1988, העניקה לו אוניברסיטת פרינסטון מדליה על שירות ציבורי.[208]

ב-1994, ביקר קשות את פט רוברטסון ואת הימין הדתי, בטענה שהם הורסים את המפלגה הרפובליקנית.[209]

הנשיא רייגן והסנאטור גולדווטר מעניקים כוכב רביעי לגנרל ג'יימס דוליטל, 10 באפריל 1985

ב-1989 ביקר את הכפר בו נולדה אמו.

בסערה שחולל הימין הנוצרי עקב מינויה של סנדרה דיי או'קונור אל בית המשפט העליון, תמך גולדווטר באו'קונור.[210][211] גולדווטר גם תקף את רייגן לאחר פרשת איראן-קונטראס ב-1986. בריאיון, טען שהיה מדובר בהחלטת מדיניות החוץ הטיפשית ביותר שעשתה המדינה.[212] עם זאת, הוא סבר שרייגן היה נשיא טוב.[213] במהלך הבחירות ב-1988, דרש מהמועמד של המפלגה לתפקיד סגן הנשיא, דן קווייל, שג'ורג' הרברט ווקר בוש יתחיל לדבר על מדיניות.[214]

בשנות התשעים זכה להתנגדות מצד שמרנים. הוא תמך במועמדת דמוקרטית במירוץ באריזונה, ביקש מהרפובליקנים להניח לביל קלינטון כשנחשפו פרשיות נדל"ן שלו, וביקר את מדיניות הצבא כלפי הומוסקסואלים.[209] הוא טען שהומוסקסואלים שירתו בצבא מאז ימיו של יוליוס קיסר,[215] וטען שכדי להיות בצבא לא צריך להיות סטרייט (ישר), אלא רק לירות ישר.[216] מעט לפני מותו תקף את הרפובליקנים וטען שהם פוגעים במפלגה, ושהוא לא רוצה להיות מקושר אליהם.[217]

ב-1996, לאחר שבוב דול זכה להתנגדות מסוימת מצד רפובליקנים שמרנים, טען בבדיחות הדעת שהוא ודול הם הליברלים החדשים במפלגה.[218] באותה השנה תמך במאמץ להנהיג קנאביס רפואי באריזונה כנגד דעת השמרנים.[219]

תחביבים ותחומי עניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חובבות רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר עסק בחובבות רדיו משנות העשרים.[220][221] במלחמת וייטנאם הפעיל תחנת רדיו צבאית.[222]

גולדווטר תמך בחובבות רדיו. מ-1969 עד מותו הופיע בסרטים לקידום חובבות הרדיו.

בובות קצ'ינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יותר מחצי מבובות הקצ'ינה במוזיאון הארד נתרמו בידי גולדווטר.

ב-1916, ביקר גולדווטר בשמורה אינדיאנית ורכש בובת קאצ'ינה ראשונה. הוא אסף 437 בובות שנתרמו ב-1969 למוזיאון הארד בפיניקס.[223]

צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווטר היה צלם חובב, ותרם בצוואתו 15,000 מתמונותיו למוסדות באריזונה. הוא קיבל את המצלמה הראשונה שלו מאשתו בחג המולד הראשון שלהם.

במשך עשורים, תרם תמונות למגזין של אריזונה, וצילם את האינדיאנים.

תחביבי הצילום שלו הקבילו לקריירה הפוליטית שלו. ג'ון פיצג'רלד קנדי, במהלך כהונתו, הזמין את חבריו מהקונגרס לבית הלבן למשקה. במקרה אחד, צילם גולדווטר את קנדי. לאחר מכן החזיר קנדי את התמונה לגולדווטר עם הקדשה בה הפציר בפניו להמשיך בקריירה בה הראה כישרון רב כל כך - צילום. גולדווטר שמר על התמונה במשך כל חייו.[224]

בנו מייקל הקים קרן להנגשת התמונות באינטרנט.

עב"מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 במרץ 1975, כתב למכר שהתעניין בעב"מים במשך שנים. ב-25 באפריל 1988, שאל את חברו, הגנרל קרטיס לה מיי, האם אכן יש עדויות סודיות לעב"מים בחדר סודי בבסיס חיל האוויר, והאם יוכל להגיע אל החדר. לה מיי, לפי גולדווטר, דרש שלא ישאל זאת שוב.[225]

בריאיון ב-1988 אצל לארי קינג ברדיו, טען שהממשלה מסתירה ראיות לעב"מים. הוא טען שהוא מאמין בחייזרים ושיש מחקר לגביהם.[226]

מלגת גולדווטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלגת גולדווטר להצטיינות בחינוך נוסדה בידי הקונגרס ב-1986.[227] מטרתה היא לעודד מדענים, מתמטיקאים ומהנדסים.

המלגה נחשבת למלגה היוקרתית ביותר בלימודי המדעים בארצות הברית ומוענקת לשלוש מאות תלמידים בשנה בסכום של 7,500 דולרים לשנה.[228]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה של גולדווטר

ב-1996 הפסיק גולדווטר להופיע בציבור בגלל שבץ. לאחר מכן חשפה משפחתו שהיה בשלבים מתקדמים של מחלת אלצהיימר. הוא מת ב-29 במאי 1998, בגיל שמונים ותשע בביתו באריזונה, מסיבוכים מהשבץ.[229] את לווייתו ניהלו כומר ורבי.[230][231] אפרו נקבר בכנסייה האפיסקופלית של העיר. פסל זיכרון הוקם לזכרו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בארי גולדווטר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Poole, Robert (August–September 1998), "In memoriam: Barry Goldwater", Reason (Obituary), אורכב מ-המקור ב-June 28, 2009 
  2. ^ "הקואליציה השמרנית" הוא שיתוף פעולה שהתקיים בין הרוב השמרני במפלגה הרפובליקנית לבין סנאטורים שמרנים במפלגה הדמוקרטית (בעיקר סנאטורים מדרום ארצות הברית), משנות ה-30 עד שנות ה-90 של המאה ה-20.
  3. ^ Kurt F. Stone (2010). The Jews of Capitol Hill: A Compendium of Jewish Congressional Members. Scarecrow Press. עמ' 191. 
  4. ^ Evans, Harold; Buckland, Gail; Baker, Kevin (1998). The American Century. Knopf. עמ' 515. ISBN 0-679-41070-8. The first major candidate known to be of ethnic Jewish origin, Goldwater used to Joke that only half of him could join an exclusive country club. 
  5. ^ Murray Friedman (2006). The Neoconservative Revolution: Jewish Intellectuals and the Shaping of Public Policy. Cambridge University Press. עמ' 96–97. Goldwater did not run as a Jew and did not seek the support of other Jews. He did not go out of his way to support Israel, either. On the other hand, he never disavowed his Jewish antecedents. ... Whether Goldwater should be seen as Jewish is an open question. 
  6. ^ White 1965, p. 217.
  7. ^ Jeff Fishel, Parties and elections in an anti-party age: American politics and the crisis of confidence (1978) p. 56.
  8. ^ Kathleen Garcia (2008). Early Phoenix. Arcadia Publishing. עמ' 62. 
  9. ^ Zornik, George. "Thoroughly modern grandmothers". High beam. אורכב מ-המקור ב-April 30, 2013. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  10. ^ "Barry Goldwater". The Washington Post. 13 במאי 1997. בדיקה אחרונה ב-30 במרץ 2010. 
  11. ^ Goldberg 1995, p. 21.
  12. ^ 12.0 12.1 Clymer, Adam (29 במאי 1998). "Barry Goldwater, Conservative and Individualist, Dies at 89". The New York Times. ארכיון ארכיון מהמקור מ-March 7, 2013. 
  13. ^ "Worship: Goldwater's Faith". Time. 28 באוגוסט 1964. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2013. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  14. ^ Goldberg 1995, pp. 22–27, esp. 27.
  15. ^ A Jewish essayist famously remarked of Goldwater: Golden, Harry Golden (22 בנובמבר 1963), "The Taboo", Time, אורכב מ-המקור ב-August 17, 2013, I have always thought that if a Jew ever became President, he would turn out to be an Episcopalian. 
  16. ^ United States Congress. "בארי גולדווטר". המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית. 
  17. ^ Goldberg & 1995 pp. 41–42, 48–49, 326, 332.
  18. ^ Rich, Frank (1998). "Journal; The Right Stuff". The New York Times. 
  19. ^ "Life". Books. Google. 18 בספטמבר 1964. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  20. ^ "Major General Barry M Goldwater". U.S. Air Force. אורכב מ-המקור ב-August 2, 2013. 
  21. ^ Lavender, David, River Runners of the Grand Canyon, ISBN 978-0-8165-0940-9 
  22. ^ Robert Alan Goldberg, Barry Goldwater (1995) pp. 67–98
  23. ^ "A Look at the Life of Barry Goldwater". The Washington Post. 5 ביוני 1998. אורכב מ-המקור ב-September 14, 2000. בדיקה אחרונה ב-30 במרץ 2010. 
  24. ^ Barnes, Bart (30 במאי 1998). "Barry Goldwater, GOP Hero, Dies". The Washington Post. בדיקה אחרונה ב-4 באוקטובר 2014. 
  25. ^ Lee, Edwards (1995). Goldwater : the man who made a revolution. Washington, D.C.: Regnery Publishing. עמ' 89. ISBN 0895264714. 
  26. ^ Perlstein, Rick (2009). Before the Storm: Barry Goldwater and the Unmaking of the American Consensus. Nation Books. עמ' 33. ISBN 1568584121. 
  27. ^ Edwards, Lee (1995). Goldwater: The Man Who Made a Revolution. Washington, D.C.: Regnery Publishing. עמ' 57. ISBN 0-89526-471-4. 
  28. ^ Lee, Edwards (1995). Goldwater : the man who made a revolution. Washington, D.C.: Regnery Publishing. עמ' 233. ISBN 0895264714. 
  29. ^ Perlstein, Rick (2009). Before the storm : Barry Goldwater and the unmaking of the American consensus. Nation. עמ' 147. ISBN 9781568584126. OCLC 938852638. 
  30. ^ Bell, Jack (11 ביולי 1963). "Rockefeller Challenges Goldwater". The Nevada Daily Mail. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 31.4 "1964 Johnson v. Goldwater". Kennesaw State University. אורכב מ-המקור ב-2 February 2012. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  32. ^ "1964 Presidential General Election Results". בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  33. ^ White, p. 12
  34. ^ "Goldwater, Barry Morris, (1909–1998)". Biographical Directory of the U.S. Congress. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  35. ^ "Barry Goldwater's Early Senate Career and the De-legitimization of Organized Labor". Journal of American History. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  36. ^ "Barry Goldwater: Where He Stands". St. Petersburg Times (Congressional Quarterly). 4 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-20 ביולי 2011. 
  37. ^ "Barry Goldwater : Biography". Spartacus Educational. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  38. ^ Busch, pp. 57–60
  39. ^ Edson, Peter (3 ביולי 1963). "July 4 Rally Is Set To Skyrocket Goldwater". Ocala Star-Banner. 
  40. ^ McGrory, Mary (13 בינואר 1964). "Goldwater Urged To Go After Big Prize". The Virgin Islands Daily News. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  41. ^ "Goldwater Hierarchy No Longer Amateurs". Reading Eagle. 25 ביולי 1964. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  42. ^ Glover, Gordon A. (30 באוקטובר 1963). "Goldwater Decision May Be Announced Before Jan. 27". The Free Lance-Star. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  43. ^ "Goldwater Names Research Director". St. Petersburg Times. 24 באוקטובר 1963. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 "Through The Confusion". Ocala Star-Banner. 5 בנובמבר 1963. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  45. ^ Chamberlain, John (11 בנובמבר 1963). "Goldwater, Nixon And Foreign Policy". Ludington Daily News. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  46. ^ 46.0 46.1 "Goldwater Still Leads Poll". The Spokesman-Review. 27 בדצמבר 1963. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  47. ^ 47.0 47.1 Williams, Gladstone (15 באוגוסט 1963). "Rockefeller Guns For Goldwater". Modesto Bee. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  48. ^ "Goldwater Hit on His UN stand". The Milwaukee Journal. 24 באוקטובר 1963. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  49. ^ "Goldwater vs. Rockefeller Would Be Valuable Debate". Eugene Register-Guard. 21 באוגוסט 1963. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 50.3 "People & Events: The 1964 Republican campaign". The Rockefellers. Public Broadcasting Service. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  51. ^ "Abusive Notes Shock Goldwater". Pittsburgh Post-Gazette. 9 בדצמבר 1963. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  52. ^ 52.0 52.1 Evans, Rowland; Robert Novak (20 בדצמבר 1963). "Goldwater Still Hasn't Made His Decision". St. Petersburg Times. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  53. ^ 53.0 53.1 "Goldwater Critical Of President". Lodi News-Sentinel. 27 בדצמבר 1963. בדיקה אחרונה ב-21 ביולי 2011. 
  54. ^ "1964 Presidential Election". United Press International. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  55. ^ "A Profile of Barry Goldwater". בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  56. ^ "Goldwater Plans Promised Friday". The Victoria Advocate. 31 בדצמבר 1963. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  57. ^ "Goldwater Formally Declares Candidacy". The Evening Independent. 20 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  58. ^ "Sen. Goldwater Announces For President Race". Toledo Blade. 3 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 "Senator Barry Goldwater 1964 Candidacy Announcement". בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  60. ^ "Race Entered by Goldwater". The Spokesman-Review. 4 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  61. ^ "Rockefeller Announces Candidacy". Lodi News-Sentinel. 8 בנובמבר 1963. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  62. ^ Powers, Walter (4 בינואר 1964). "Goldwater Leader Predicts Victory". Sarasota Herald-Tribune. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  63. ^ Evans, Rowland; Robert Novak (12 בינואר 1964). "Truman Pleased By LBJ's Special Briefing". St. Petersburg Times. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  64. ^ "Goldwater Claims Johnson Most Liberal Of All". Kentucky New Era. 9 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  65. ^ "Goldwater Says Johnson Stuck With JFK's Plans". Sarasota Herald-Tribune. 8 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  66. ^ Drummond, Roscoe (8 בינואר 1964). "Political Picture Changes Completely". Tri City Herald. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  67. ^ Alsop, Joseph (26 בינואר 1964). "Goldwater's Swift Decline". Daytona Beach Morning Journal. 
  68. ^ "Barry 'Damages' National Security". The Daily Collegian. 10 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  69. ^ "Goldwater Hails View of LeMay". The Spokesman-Review. 15 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  70. ^ 70.0 70.1 "Rocky Raps Barry's Stand". Sarasota Herald-Tribune. 25 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  71. ^ "Red China Will Ruin UN: Barry". The Evening Independent. 22 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  72. ^ "Timely Quotes". The Victoria Advocate. 29 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  73. ^ "I Won't Modify My Techniques, Barry Declares". The Miami News. 21 בינואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  74. ^ Harris, Louis (3 בפברואר 1964). "Goldwater Clings To Narrow Lead". The Deseret News. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2011. 
  75. ^ Mears, Walter R. (4 בפברואר 1964). "Goldwater Puts Blast On President; Charges Foreign Policy Failure". The Lewiston Daily Sun. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2011. 
  76. ^ "New Cuban Blockade Urged By Campaigning Goldwater". Herald-Journal. 9 בפברואר 1964. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2011. 
  77. ^ "Goldwater Says World Peace Due To Policies Of Soviets". Sarasota Herald-Tribune. 13 בפברואר 1964. בדיקה אחרונה ב-25 ביולי 2011. 
  78. ^ "Barry Returns to N.H. Today". Times Daily. 18 בפברואר 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  79. ^ "Half-Baked Way Assailed By Barry". Tri City Herald. 23 בפברואר 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  80. ^ "Goldwater Slaps Anti-Bomber Talk Of Defense Chief". Gadsden Times. 20 בפברואר 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  81. ^ Norton, Howard (29 בפברואר 1964). "Goldwater High on Nixon". The Sun. 
  82. ^ Biosatt, Bruce (10 בפברואר 1964). "California Is Biggest Test For Barry, Rocky". Sarasota Journal. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  83. ^ "Sen. Goldwater's Supporters Set Back After N.C. Battle". The News and Courier. 2 במרץ 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  84. ^ "Social Security Stand of Goldwater is Rapped". The Telegraph. 28 בפברואר 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  85. ^ 85.0 85.1 85.2 "1964: Lodge's write-in victory". UnionLeader.com. 3 במאי 2011. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  86. ^ 86.0 86.1 "Past New Hampshire Primary Election Results". PrimaryNewHampshire.com. 2006. ארכיון ארכיון מהמקור מ-15 July 2011. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  87. ^ "Barry's Aides Accused Of Bungling". Herald-Journal. 12 במרץ 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  88. ^ "Goldwater Asks Lodge Return for Viet Report". Los Angeles Times. 14 במרץ 1964. 
  89. ^ "California GOP Endorses Barry". The Deseret News. 16 במרץ 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  90. ^ "Barry: McNamara 'All-Time Loser'". The Miami News. 26 במרץ 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  91. ^ "Young Goldwater stumps Oregon for his father". The Bulletin. 26 במרץ 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  92. ^ "Favorite Sons Are Prolific". The Evening Independent. 14 במרץ 1964. בדיקה אחרונה ב-29 ביולי 2011. 
  93. ^ Robinson, Don (6 באפריל 1964). "Barry Explains Change In Campaign Strategy". Eugene Register-Guard. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  94. ^ "Rockefeller Lauds Barry's Directness". The Deseret News. 2 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  95. ^ "Goldwater Lashes Out At Johnson". Sarasota Herald-Tribune. 11 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  96. ^ "Goldwater Plans To Alter Future Campaign Tactics". Reading Eagle. 13 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  97. ^ 97.0 97.1 Lawrence, David (18 באפריל 1964). "Barry Got The Delegates". The Palm Beach Post. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  98. ^ Smothers, David (15 באפריל 1964). "Barry Reaps 64 Pct. Of Illinois Vote". The Deseret News. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  99. ^ "Goldwater Out, Publishers Say". The Milwaukee Journal. 20 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  100. ^ Miller, Irwin J. (21 באפריל 1964). "Goldwater Has Hope Of First Ballot Win". Schenectady Gazette. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  101. ^ "Briefings Over Foreign Policy Might Be Set". Lawrence Journal-World. 23 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  102. ^ "President May Expand Reports To Candidates". The Free Lance-Star. 27 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  103. ^ "U.S. Plans New Cut In Atomic Weapons". St. Petersburg Times. 18 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  104. ^ "Scranton Against Viet War Spread". The Pittsburgh Press. 20 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  105. ^ "Scranton, Lodge Win Voting Tests". The Milwaukee Journal. 29 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  106. ^ "Goldwater Favorite Son". The Baltimore Sun. 19 באפריל 1964. 
  107. ^ "Loss in Oregon could be fatal for Rockefeller". The Bulletin. 23 באפריל 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  108. ^ Bell, Jack (16 באפריל 1964). "Ike Seen as Key to Republican Nomination". Eugene Register-Guard. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  109. ^ "Barry's Backers in 12 States Predict First Ballot Victory". Eugene Register-Guard. 4 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  110. ^ "Views discussed by Goldwater". The Bulletin. 14 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  111. ^ Du Brow, Rick (19 במאי 1964). "TV Costs Have Suspended Goldwater Broadcast Plans". The Dispatch. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  112. ^ "Survey Shows Barry Has Delegate Lead". Sarasota Journal. 11 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  113. ^ "Barry's The Lone Star In Texas Voting". The Miami News. 3 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  114. ^ Osius, Larry (14 במאי 1964). "Goldwater Wins Nebraska Poll; Nixon Good 2nd". Schenectady Gazette. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  115. ^ Lahr, Raymond (6 במאי 1964). "Indiana Gives Wallace Impressive Vote Total". The Deseret News. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  116. ^ "Goldwater Writes Off Rocky And Lodge Despite Oregon". Sarasota Herald-Tribune. 17 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  117. ^ "Rocky, Lodge To Join Forces – Barry". The Palm Beach Post. 17 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  118. ^ Pearson, Drew (24 במאי 1964). "'Straws-In-Wind' Showing Drop In Popularity For Goldwater". St. Petersburg Times. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  119. ^ "Suggestion to Use A-Bombs in Asia Assailed by Thant". The Milwaukee Journal. 26 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  120. ^ "Goldwater's Slate Fails to Win Florida Vote". Ellensburg Daily Record. 27 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  121. ^ "Pollster Claims Governor Leads". Spokane Daily Chronicle. 20 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  122. ^ "California Race Over; Decision Up to Voters". The Free Lance-Star. 2 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  123. ^ "Nixon, Scranton Neutrality Statements Cheer Goldwater". Eugene Register-Guard. 28 במאי 1964. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2011. 
  124. ^ "Late Surge Gives Goldwater Victory In California Race". Kentucky New Era. 3 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  125. ^ "Barry Studies 4 Running Mates". Eugene Register-Guard. 10 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  126. ^ Lehr, Raymond (8 ביוני 1964). "Ex-President appears to have changed his stand over weekend". The Bulletin. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  127. ^ "Ayn Rand on Goldwater". Objectivism Reference Center. בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2011. 
  128. ^ 128.0 128.1 "Barry Goldwater endorsement speech (1964)". Reagan's 100th birthday: 10 defining moments. Christian Science Monitor. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  129. ^ Healy, Robert (14 ביולי 1964). "Ike Likes Barry and Endorses Platform". Boston Globe. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2011. 
  130. ^ "The anointed: Al Gore makes Howard Dean awfully hard to beat in the race for the Democratic nomination". The Economist. 11 בדצמבר 2003. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  131. ^ "Barry Has Votes". Daytona Beach Morning Journal. 17 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  132. ^ Osius, Larry (18 ביוני 1964). "361 Delegates Firmly for Barry; 316 Others Favor Him". Eugene Register-Guard. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  133. ^ 133.0 133.1 "Scranton Says Barry Lacks Qualifications". Daytona Beach Morning Journal. 29 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  134. ^ "Goldwater Urges Viet War Report". The Spokesman-Review. 26 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  135. ^ "NAACP goes on record against Barry". The Bulletin. 27 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  136. ^ "Barry's Vote On Rights Creates Demo Problem". Sarasota Journal. 23 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  137. ^ "Barry Back In Arizona On Brief Stay". Eugene Register-Guard. 25 ביוני 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  138. ^ Graves, Richard L. (30 ביוני 1964). "Scranton, In South, Blasts At Opposition". The Lewiston Daily Sun. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  139. ^ 139.0 139.1 Evans, Rowland (1 ביולי 1964). "Dirksen's Decision: He'll Nominate Goldwater At San Francisco". St. Petersburg Times. בדיקה אחרונה ב-23 בנובמבר 2011. 
  140. ^ "Midwest Trip Brightens Barry's Hopes". The Dispatch. 1 ביולי 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  141. ^ "Nixon Resigns Himself To Backing Barry". The Modesto Bee. 3 ביולי 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  142. ^ "Goldwater Fears Race Issue Blowup". The Modesto Bee. 3 ביולי 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  143. ^ "Romney Asks Repudiation of Extremists". The Deseret News. 8 ביולי 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  144. ^ Green, Sterling F. (11 ביולי 1964). "Goldwater Says He Will Enforce Civil Rights Law". Pittsburgh Post-Gazette. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  145. ^ "Barry admits he can't win". Ottawa Citizen. 7 ביולי 1964. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2011. 
  146. ^ 146.0 146.1 Perlstein, Rick. "1964 Republican Convention: Revolution From the Right". Smithsonian Magazine. אורכב מ-המקור ב-23 October 2008. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  147. ^ Barnes, Bart (30 במאי 1998). "Barry Goldwater, GOP Hero, Dies". Washington Post. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  148. ^ 148.0 148.1 "Miller Fits In". Lawrence Journal-World. 17 ביולי 1964. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  149. ^ McLellan, Dennis (24 באוקטובר 2002). "Denison Kitchel, 94; Ran Goldwater's Presidential Bid". Los Angeles Times. אורכב מ-המקור ב-November 6, 2013. בדיקה אחרונה ב-2 ביוני 2013. 
  150. ^ "Presidential Election of 1964". History Central. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2011. 
  151. ^ "'Tennessee Valley Authority' In Goldwater's Back Yard?". Times Daily. 28 בנובמבר 1963. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2011. 
  152. ^ 152.0 152.1 "Nov 3, 1964: Johnson defeats Goldwater for presidency". This Day in History. History.com. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2011. 
  153. ^ Tannenwald, Nina (2006). "Nuclear Weapons and the Vietnam War". The Journal of Strategic Studies 29 (4): 675–722. doi:10.1080/01402390600766148. ארכיון ארכיון מהמקור מ-November 25, 2013. 
  154. ^ Lapham, Lewis H. (ספטמבר 2004). "Tentacles of Rage: The Republican propaganda mill, a brief history". Harper's Magazine 309 (1852). אורכב מ-המקור ב-October 12, 2009. 
  155. ^ Our Defense: a Crucial Issue for Candidates. Life. 25 בספטמבר 1964. עמ' 11. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  156. ^ "Jul 15, 1964: Goldwater nominated for president". This Day in History. History.com. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2011. 
  157. ^ ""Daisy" ad". Livingroomcandidate.org. 7 בספטמבר 1964. אורכב מ-המקור ב-April 26, 2014. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  158. ^ Gillespie, Nick (30 ביולי 2006). "The Hard Right". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2011. 
  159. ^ Satel, Sally, M.D. (29 ביוני 2004). "Essay; The Perils of Putting National Leaders on the Couch". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2011. 
  160. ^ Burks, Edward (25 במאי 1968). "Goldwater Awarded $75,000 in Damages In His Suit for Libel; Goldwater Wins $75,000 in Libel Action". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2011. 
  161. ^ Leffler, Warren K. "Ku Klux Klan members supporting Barry Goldwater's campaign for the presidential nomination at the Republican National Convention, San Francisco, California, as an African American man pushes signs back". Library of Congress. בדיקה אחרונה ב-8 באוגוסט 2015. 
  162. ^ "1964 Johnson defeats Goldwater for presidency". History. בדיקה אחרונה ב-8 באוגוסט 2015. 
  163. ^ "1964 Johnson vs. Goldwater". The Living Room Candidate. בדיקה אחרונה ב-8 באוגוסט 2015. 
  164. ^ Diamond, Edwin; Bates, Stephen (1992). The Spot: The Rise of Political Advertising on Television. MIT Press. עמ' 132. ISBN 0-262-54065-7. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2015. 
  165. ^ Dallek, Robert (8 בינואר 2004). Lyndon B. Johnson : Portrait of a President: Portrait of a President. New York: Oxford University Press. עמ' 186. ISBN 0-19-972859-3. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2015. 
  166. ^ Mohr, Charles. "Goldwater Bars Klan Aid". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2015. 
  167. ^ 167.0 167.1 167.2 "The Living Room Candidate: 1964 Johnson vs. Goldwater". Museum of the Moving Image. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  168. ^ "Ike at Gettysburg", Living room candidate (campaign ad), Goldwater, 1964, אורכב מ-המקור ב-October 19, 2013 
  169. ^ Polsky, Andrew (30 בנובמבר 2015). The Eisenhower Presidency: Lessons for the Twenty-First Century (מהדורה ראשונה). Lexington Books. עמ' 33, 296. ISBN 978-1-4985-2220-5. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2016. 
  170. ^ "Eastern Seabord", Living room candidate (campaign ad), Johnson, 1964, אורכב מ-המקור ב-October 20, 2013 
  171. ^ Mohr, Charles (3 בספטמבר 1964). "Goldwater Doubts Polls Can Uncover The Subtle Impulse". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  172. ^ Gallup, George (15 במרץ 1963). "Most GOP Voters See Kennedy Victor in '64". The Hartford Courant. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  173. ^ "Ronald Reagan's "A Time For Choosing" Speech". C-SPAN. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  174. ^ "A Time for Choosing (The Speech – October 27, 1964)". Ronald Reagan Presidential Library. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  175. ^ 175.0 175.1 "1964 Presidential Election". The American Presidency Project. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  176. ^ Williams, Juan (10 ביוני 2004). "Reagan, the South and Civil Rights". National Public Radio. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  177. ^ "Election Polls – Vote by Groups, 1960–1964". Gallup. בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2011. 
  178. ^ 178.0 178.1 Cosman, Bernard (1966), Five States for Goldwater: Continuity and change in Southern presidential voting patterns 
  179. ^ Charles S Bullock III, and Mark J. Rozell, The Oxford Handbook of Southern Politics (2012) p. 303
  180. ^ Goldberg, Barry Goldwater pp. 232–37
  181. ^ Kornacki, Steve (February 3, 2011) The "Southern Strategy", fulfilled, Salon
  182. ^ Rodriguez, Daniel; Weingast, Barry R. (יולי 2006). "How the GOP Helped the Democrats Destroy the Solid South" (PDF). Stanford University. אורכב מ-המקור ב-July 16, 2011. בדיקה אחרונה ב-7 בינואר 2007. 
  183. ^ Edwards, Lee (2008). "Goldwater, Barry (1909–1998)". in Hamowy, Ronald. The Encyclopedia of Libertarianism. Thousand Oaks, CA: SAGE; Cato Institute. עמ' 211–12. ISBN 978-1-4129-6580-4. LCCN 2008009151. OCLC 750831024. doi:10.4135/9781412965811.n127. [He] opposed Big Government, Big Business, Big Labor, and Big Media. 
  184. ^ Will, George (31 במאי 1998). "'The Cheerful Malcontent'". The Washington Post. בדיקה אחרונה ב-12 ביולי 2011. 
  185. ^ YouTube, Google, אורכב מ-המקור ב-November 4, 2010 
  186. ^ Goldberg 1995.
  187. ^ Donaldson 2003, p. 20.
  188. ^ Donaldson 2003, pp. 152–79.
  189. ^ Goldberg, Barry Goldwater (1995) pp. 88–90
  190. ^ Morgenthau, Hans J (ספטמבר 1964), "Goldwater – The Romantic Regression", Commentary 
  191. ^ "Red China Admitted to UN: 1971 Year in Review". United Press International. 28 בדצמבר 1971. אורכב מ-המקור ב-May 5, 2009. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  192. ^ Goldwater 1980, p. 161: "When that assassin's bullet ended the life of John Fitzgerald Kennedy in Dallas on November 22, 1963, it was for me a great personal loss."
  193. ^ 193.0 193.1 Mr. Conservative: Goldwater on Goldwater (documentary film), HBO, אורכב מ-המקור ב-April 7, 2014 
  194. ^ Goldberg 1995, p. 282.
  195. ^ Grove, Lloyd (28 ביולי 1994). "Barry Goldwater's Left Turn". The Washington Post. אורכב מ-המקור ב-September 14, 2000. בדיקה אחרונה ב-25 באוקטובר 2008. 
  196. ^ Rothbard, Murray N.. "Confessions of a Right-Wing Liberal". Ludwig von Mises Institute.
  197. ^ Barry Goldwater, The Conscience of a Majority (1969) in Brian Allen Drake, "The Skeptical Environmentalist: Senator Barry Goldwater and the Environmental Management State", Environmental History, (2010) 15#4 pp. 587–611, p. 589
  198. ^ "The Last Week: The Unmaking of the President". Time. 19 באוגוסט 1974. אורכב מ-המקור ב-September 17, 2012. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  199. ^ Kolkey, Jonathan Martin. The New Right, 1960–1968: With Epilogue, 1969–1980. University Press of America. 1983. quote p. 254
  200. ^ Brennan, Mary C. Turning Right in the Sixties: The Conservative Capture of the GOP. University of North Carolina Press. 1995. ch. 6
  201. ^ Reinhard, David W. The Republican Right since 1945. University Press of Kentucky. 1983, p. 230.
  202. ^ Goldberg 1995, p. 331.
  203. ^ Goldberg 1995, p. 315.
  204. ^ "WWBD: What Would Barry Do", Piece of mind, Word press, 10 בנובמבר 2006, אורכב מ-המקור ב-October 29, 2013 
  205. ^ Goldwater (17 בספטמבר 1981), "The 'New Right' Has Nothing to Do with the 'Old Conservatism'", Los Angeles Times 
  206. ^ The God Delusion, עמ' 39 
  207. ^ Goldberg 1995, p. 329.
  208. ^ Item in KAA (PDF), UN, אורכב מ-המקור ב-December 26, 2012 
  209. ^ 209.0 209.1 Grove, Lloyd (28 ביולי 1994), "Barry Goldwater's Left Turn", The Washington Post: C01 
  210. ^ Magnuson, Ed (20 ביולי 1981), "The Brethren's First Sister", Time, אורכב מ-המקור ב-May 21, 2013, בדיקה אחרונה ב-1 בינואר 2007 
  211. ^ Goldberg, Barry Goldwater, p. 315
  212. ^ MacNeil, Robert, "Part 5 of 14", Interview (video) (archive), American Television 
  213. ^ Rose, Charlie, "Goldwater tribute", YouTube, Google, אורכב מ-המקור ב-June 6, 2015 
  214. ^ Dowd, Maureen (13 ביוני 1988). "Campaign Trail; Outspoken Advice From a G.O.P. Hero". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-13 ביוני 2008. 
  215. ^ "Ban On Gays Is Senseless Attempt To Stall The Inevitable", Los Angeles Times (CMU), אורכב מ-המקור ב-October 21, 2012 
  216. ^ Goldberg, Barry Goldwater, p. 332
  217. ^ Bugliosi, Vincent, The Betrayal of America, עמ' 19, ISBN 978-1-56025-355-6 
  218. ^ "Conservative pioneer became an outcast". The Arizona republic. 31 במאי 1998. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  219. ^ "Prescription: Drugs", Reason, אורכב מ-המקור ב-September 3, 2009 
  220. ^ "An Afternoon with Senator Goldwater". Smecc.org. אורכב מ-המקור ב-January 4, 2014. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  221. ^ "FCC K7UGA record". Wireless2.fcc.gov. 29 במאי 1998. אורכב מ-המקור ב-January 4, 2014. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  222. ^ "MAJOR GENERAL BARRY M. GOLDWATER". af.mil. U.S. Air Force. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2016. 
  223. ^ "Goldwater Kachinas a public treasure". The Arizona Republic. 3 בדצמבר 1986. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  224. ^ "Heritage Auctions description of signed Kennedy photo". Historical.ha.com. 17 בנובמבר 2010. אורכב מ-המקור ב-February 21, 2011. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  225. ^ Bernstein, Burton (25 באפריל 1988). "AuH2O". The New Yorker. Profiles, p. 43. 
  226. ^ Cooke, P. "UFO Quotations – The United States Congress". Bible UFO. אורכב מ-המקור ב-April 8, 2013. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2012. 
  227. ^ "Barry Goldwater Scholarship and Excellence in Education Program". ACT, Inc. בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2013. 
  228. ^ "Bulletin of Information for the 2013–2014 Competition". Goldwater Scholarship Program. בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2013. 
  229. ^ Biographical Directory of the United States Congress, Goldwater, Barry Morris, (1909–1988). Retrieved January 1, 2007.
  230. ^ "The Jews of Capitol Hill". 
  231. ^ "Arizona Jews recall Goldwater's ties to community". The Jewish News Weekly of Northern California.