אבנר כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

ד"ר אבנר כהן משמש כחוקר בכיר במרכז לחקר מניעת הפצת נשק בלתי קונבנציונלי ע"ש ג'יימס מרטין במכון מונטריי (The James Martin Center for Nonproliferation Studies) ועד מאי 2010 היה חוקר בכיר במכון ללימודים בינלאומיים ולימודי ביטחון של אוניברסיטת מרילנד בארצות הברית. כן מכהן כעמית מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס[1] וכמרצה אורח באוניברסיטת חיפה. כהן מתמחה בחקר ההיסטוריה של מדיניות הגרעין הישראלית, ופרסם ספר פורץ דרך בתחום זה, בשנת 1998 ("ישראל והפצצה", הופיע מאוחר יותר במהדורה עברית בשנת 2000).

כהן גדל ברמת השרון. הוא סיים תואר ראשון בפילוסופיה ב-1975, באוניברסיטת תל אביב. את התואר השני בפילוסופיה, סיים ב-1977 באוניברסיטת יורק. את הדוקטורט שלו עשה בתחום ההיסטוריה של התרבות באוניברסיטת שיקגו. ב-1983 הצטרף כמרצה למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואף הרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

ישראל והפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "ישראל והפצצה" הוא סיפור המעשה ההיסטורי של הקמת הכור הגרעיני בדימונה, התנהלותה של ישראל מול ארצות הברית בסוגיות הפיקוח הגרעיני וסיפורה של מדיניות העמימות הישראלית בתחום הגרעין. בספר נחשפו לראשונה פעילותה של מדינת ישראל בנושא הגרעיני ותגובתה של ארצות-הברית על פעולות אלה. הספר מבוסס על אלפי מסמכים שאסף המחבר בארכיונים בישראל ובעולם, על כמאה וחמישים ראיונות עם אישים ישראלים, עם דמויות מפתח בממשל האמריקני ועל מקורות מידע נוספים.

אבנר כהן הגיש את טיוטת ספרו לצנזורה הצבאית, שסירבה לקרוא אותו. לאחר דין ודברים פסלה באופן גורף את כל כתב היד. כהן החליט לפרסם את הספר בארצות הברית, והוא יצא לאור בשנת 1998 בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קולומביה. לכהן הובהר כי הגעתו לארץ תביא למעצרו. כשהוכח שהוא לא נחשף למסמכים חסויים הוא הורשה לשוב לישראל. כהן נחקר בישראל על ידי המלמ"ב, ולאחר מאבק ארוך נסגר נגדו תיק החקירה.

בפרסומים נוספים הביע כהן את דעתו כי מדיניות העמימות בה נוקטת ישראל באשר לשאלת הימצאו של נשק גרעיני בידיה, היא אנכרוניסטית ובלתי דמוקרטית ו"יצרה ציבור בור, פחדן, ציבור שבמובן מסוים בגד בחובות האזרחיות הדמוקרטיות שלו", וכי "לא ניתן לקיים תהליכים בריאים של קבלת החלטות בדמוקרטיה, או להיזהר מכשלים של חשיבה קבוצתית, תוך מחויבות לעמימות". בהקשר זה טוען כהן, כי המצב בו כל המומחים לתחום הגרעין הם חלק מהמערכת הממשלתית, מביאה להגברת תלותם של מקבלי ההחלטות (ראש הממשלה ושר הביטחון) בבירוקרטיה המקצועית, מה שמגביר מאד את הסבירות לכך שראש הממשלה יקבל תמיד את המלצות הדרג המקצועי, וכך הסיכויים שהוא יכתיב מדיניות הסותרת את עמדתו של ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ויתר הפקידות המקצועית, עלולה להיות קטנה.

לטענתו, העמימות אף פוגעת באינטרסים של ישראל. לדבריו, נטישת מדיניות העמימות תעניק לישראל לגיטימציה והכרה בינלאומית.

כהן אישר הערכות שפורסמו על ידי מקורות זרים בעבר, ולפיהן ישראל ביצעה במלחמת יום הכיפורים תנועות שמהן השתמע על העלאת הכוננות הגרעינית. "נראה שבשניים או שלושה מקרים במהלך המלחמה, הוכרזה 'כוננות אסטרטגית' (שם הקוד לכוננות גרעינית): פעמיים בשבוע הראשון של המלחמה, ופעם ב-17 או ב-18 באוקטובר, בתגובה לכוננות של מערך טילי סקאד סובייטיים במצרים. האמונה היא שהכוננויות הללו כללו שינויי 'מצבים' שונים, כמו שינוע של טילי היריחו מאתרי האפסון שלהם, תדלוקם ופעולות קשורות שונות".

בספרו "The Worst Kept Secret: Israel's Bargain with the Bomb" טוען כהן, כי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, בתקופה שממשלת ישראל נאלצה להחליט על עמדתה ביחס לחתימה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, החליטו עורכי העיתונים היומיים, ידיעות אחרונות, מעריב והארץ על צנזורה מרצון. כהן מציין כי אף מאמר מערכת לא פורסם בנושא וכי "הצנזורה ממילא לא יכלה לפסול מאמרי דעה, כך שההסבר חייב להיות אחר". להערכתו, "העורכים והכותבים הם שהחליטו על דעת עצמם לא לכתוב על הנושא הגרעיני, משוכנעים ש'קדושת הביטחון' מחייבת שתיקה". כהן אף טוען כי: "הצנזורה והצנזורה העצמית בנושא הזה הולכות יד ביד. בוודאי בתקופה ההיא ובמידה לא קטנה עד עצם היום הזה".

פרופסור ברוך קימרלינג, בסקירה שכתב על ספרו של כהן "הטאבו האחרון", מציין כי אבנר כהן הוא חסיד של חובת ישראל להיות מצוידת בנשק גרעיני.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנושות בצל האטום, הקיבוץ המאוחד, 1987.
  • העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית, משרד הביטחון, 1989.
  • ישראל והפצצה, שוקן, 2000.
  • הטאבו האחרון - סוד מצבה הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, כנרת, 2005.
  • The Worst-Kept Secret: Israel's Bargain with the Bomb, הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ MIT defends scholar's right to publish [1], באתר MIT.