הצנזורה הצבאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלוגו המופיע על הודעות ומכתבים של הצנזורה הצבאית
מעטפת מכתב שנשלח בדואר הצבאי מחייל בשרות פעיל (1968). על המדבקה בצד ימין מצוין כי המכתב נפתח ונבדק על ידי הצנזורה הצבאית.

הצנזורה לעיתונות ולתקשורת המוכרת יותר בשם הצנזורה הצבאית היא יחידה השייכת לאגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל שמטרתה ביצוע צנזורה מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל.

הצנזורה הצבאית פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, שפרסם המנדט הבריטי, ואשר אומצו לימים בספר החוקים של מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית אחראית לכך שחומר כתוב או מודפס, המופץ בציבור או המגיע מידי אדם אחד לידי אחר, לא יכיל בתוכו ידיעות שהפצתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה, שלום הציבור או הסדר ציבורי. הצנזורה הצבאית בודקת שידורי טלוויזיה ורדיו, עיתונים וספרים, מוחקת בעצמה קטעים או מורה למחברים להשמיטם. בעבר, בדקה גם מכתבים (הן מכתבי חיילים והן מכתבי אזרחים לחו"ל), אך כבר אינה עושה זאת כיום.

בראש הצנזורה הצבאית עומד הצנזור הראשי לעיתונות ולתקשורת המוכר יותר בשם הצנזור הצבאי הראשי הואיל ולתפקיד ממונה באופן מסורתי קצין צה"ל, אף כי הדבר אינו הכרחי. על הצנזור הצבאי הראשי מוטלת החובה לאזן בין שני ערכים שמתנגשים לפעמים: האחד הוא "זכות הציבור לדעת" כחלק מהערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, והשני הוא הערך הביטחוני המחייב פיקוח על חשיפת מידע שפרסומו יגרום לנזק ממשי לביטחון המדינה. בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי אין הצנזור מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, שלום הציבור או הסדר ציבורי.

הצנזורית הצבאית הראשית היא תת אלוף סימה וואקנין-גיל, סגנה וממלא מקומה הוא סגן אלוף רון קרניאלי.

הצנזור הצבאי הראשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצנזור הצבאי הראשי מתמנה על ידי שר הביטחון. במקביל למינוי על ידי השר לצנזור צבאי ראשי, ממנה אותו הרמטכ"ל למפקד היחידה של הצנזורה הצבאית באמ"ן. תקנה 86 מאפשרת, אומנם, לשר הביטחון למנות כצנזור "כל אדם", אולם הנוהג הוא שמתמנה לתפקיד קצין צבא בכיר. הצנזור הראשי אינו כפוף לאחר מינויו לשר הביטחון, לרמטכ"ל או לדרג צבאי או מדיני כלשהו. הצנזור יכול להתייעץ עם ראשי מערכת הביטחון אך זכותו וחובתו להפעיל שיקול דעת עצמאי. מלבד הצנזור הצבאי הראשי ישנם גם שני קצינים בדרגת סגן-אלוף המשמשים כצנזורים מחוזיים ויושבים בירושלים ובתל אביב. מתוכנן בסיס אחוד חדש לצנזורה אשר ככל הנראה ימוקם בתל אביב.

סמכויות הצנזורה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכויות הצנזורה הצבאית מוגדרות בחלק ח' של תקנות ההגנה (שעת חירום). על-פי התקנות, רשאי הצנזור הצבאי הראשי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי. הצנזור רשאי לדרוש הצגת כל חומר טרם פרסומו, אולם כדי למנוע הצפת חומר התפתח הנוהג של קביעת רשימת נושאים שכתבות שעוסקות בהם יוצגו לצנזור. רשימה זו נקבעת לרוב בתיאום עם ועדת העורכים. חל איסור על פרסום מאמר שמתאר אפילו את עצם העובדה שהצנזור שינה או התערב בפרסום. לצנזור סמכות מנהלית להורות על החרמת מכונות דפוס או לאסור על הפעלת מכונות דפוס ששימשו להדפסת "פרסום בלתי מותר" הכולל פרסום המכיל חומר שלא הוגש לצנזורה או פרסום שהתפרסם למרות פסילתו בידי הצנזורה או פרסום שהוכרז על ידי הצנזור כפרסום אסור או פרסום שהתפרסם תוך הפרת תקנה 94 המחייבת עיתונים בקבלת היתר להופעתם מן הממונה על המחוז במשרד הפנים והנותנת בידי הממונה סמכות לבטל היתר שניתן, וזאת מבלי לתת טעם לדבר.

הצנזורה הצבאית מוסמכת גם לפסול פרסומים של חיילי צה"ל שעלולים לפגוע בשמו הטוב של צה"ל.

הבסיס החוקי לצנזורה הביטחונית בישראל וסמכויותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכותה של הצנזורה נובעת מתקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945.

  • תקנה 86 קובעת הגדרות, ביניהן: "'צנזור' פירושו כל אדם שמינה אותו שר הביטחון לכך בכתב".
  • תקנה 87 – קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.
  • תקנה 88 – עוסקת ביצוא ויבוא של חומר. תקנה זו דומה לתקנה 87 ומשלימה את הסמכות הרשומה בה. המשמעות היא שסמכות הצנזור חלה גם על כלי תקשורת זרים.
  • תקנה 89 - מרחיבה את סמכותו של הצנזור לחבילות שנשלחו בדואר או עברו דרך המכס, וכן לכל חומר מודפס העובר במכס.
  • תקנה 90 - מסמיכה פקידי דואר לבדוק, כנציגי הצנזורה, תכולת חבילות.
  • תקנה 91 - מרחיבה את הסמכות לתעודה, דמות, תמונות, תצלום, וקובעת דרכי פיקוח עבורם.
  • תקנה 92 - מרחיבה את הסמכות לאנשים היוצאים מהארץ וחפציהם, כולל סמכות לביצוע חיפוש גופני.
  • תקנה 93 - בחינת משלוחים, מתן זכות חיפוש בכל חבילה הנכנסת או יוצאת מהמדינה, כולל חיפוש בכלי רכב, מטוסים, אוניות ושאר אמצעי תובלה.
  • תקנה 94 - הבסיס החוקי לפיקוח על העיתונים: לפני הוצאה לאור של עיתון יש לקבל היתר בכתב של הממונה על המחוז, אשר רשאי לתת או לא לתת אישור כזה על פי שיקול דעתו, וכן לבטל על פי שיקול דעתו היתר שניתן בעבר.
  • תקנה 95 -הרחבת התקנה הקודמת לגבי פרסום הודעות רשמיות.
  • תקנה 96 - הרחבת תקנה 94 לגבי חוברות, מודעות, כרוזים ושאר אמצעי פרסום.
  • תקנה 97 – קובעת שהצנזור רשאי לדרוש כל חומר טרם פרסומו בכל דרך, וזאת על מנת שהצנזור יוכל לממש את סמכותו לאשר או לא לאשר חומר לפרסום.
  • תקנה 98 – קובעת שאם צונזרו חלקים מסוימים בידיעה או בפרסום, יש לוודא שאי אפשר יהיה להבחין בכך שהפרסום עבר טיפול צנזוריאלי (לדוגמה, אסור לפרסם ידיעה שמופיעים בה סימני מחיקות), וכן אסור להוסיף הערה שחלקים מסוימים נמחקו על ידי הצנזורה.
  • תקנה 99 - מסמיכה כל פקיד מורשה להחרים פרסומים שלא אושרו.
  • תקנה 100 – אם עיתון עובר עברה צנזוריאלית, רשאי הצנזור להחרים כל ציוד דפוס ששימש להדפסת פרסום שלא אושר, או להורות על סגירת בית הדפוס, או לאסור על הפעלת ציוד אחר ששימש להוצאת הפרסום האסור, מתוך סעיף 100 משתמש שאם עיתון עובר עברה צנזוריאלית רשאי הצנזור לסגור אותו.
  • תקנה 101 - מקנה לצנזור סמכויות חיפוש (באמצעות המשטרה) כולל חיפוש גופני, וכן סמכויות החרמת ציוד.

סעיף 113 לחוק העונשין (ריגול חמור)- לפני ששונה, החוק קבע שכל מי שמוסר ידיעה סודית יואשם בריגול חמור. סעיף זה בוטל וכיום צריכה להיות כוונה לפגוע בביטחון המדינה. הגדרה למונח "ידיעה סודית" מופיעה בסעיף 113(ד) – זוהי ידיעה שהממשלה הכריזה עליה בצו שהיא עניין סודי. באופן כללי, צו ממשלתי נעשה תקף רק לאחר שפורסם ב"רשומות". ישנו צו הקובע שכל ידיעה הקשורה לישיבות הקבינט הביטחוני היא ידיעה סודית. עקב כך הצנזור חייב לאסור פרסום ידיעות העוסקות בישיבות של הקבינט הביטחוני. אם עיתונאי מפרסם ידיעה מודלפת מישיבת קבינט, הוא עשוי להיות מואשם בריגול (אם יראו שהתכוון לפגוע בביטחון המדינה). עולה מכך בעיה – ניתן לדון בהחלטות פוליטיות במסווה ביטחוני, אף על פי שאין להן כל קשר לנושא ביטחוני, ובכך למנוע את פרסומן.

בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי

בבג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי עמד לראשונה לביקורת שיפוטית היקף סמכותו של הצנזור הצבאי הראשי. בפסיקת השופטים שניתנה פה-אחד ב-10 בינואר 1989 נקבע הכלל לפיו אין הצנזור הצבאי הראשי מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, שלום הציבור או הסדר ציבורי. השופטים קבעו כי החלטתו של הצנזור הצבאי הראשי, תא"ל יצחק שני, לפסול כתבה במקומון "העיר" המותחת ביקורת על תפקודו של ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, תוך ציון שהדבר בא לרגל חילופים קרובים בראשות הארגון אינה עומדת במבחן זה.

הצנזורה הצבאית בשנות הארבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצנזורה הצבאית הונהגה בארץ ישראל לראשונה בשנת 1939, בראשית ימי מלחמת העולם השנייה. שני נימוקים רשמיים נלוו לה: מניעת פרסום מידע העשוי להועיל לאויב, ומניעת הפרעת השלום והביטחון הפנימי בארץ ישראל. הפעלת הצנזורה זכתה לשיתוף פעולה מצד העיתונות בתקופת המלחמה, אך עם סיומה, התחדדו הקונפליקטים.

באוקטובר 1945 בוטלה הצנזורה על הדואר והטלגרף, אך נמשכה הצנזורה על העיתונות‏[1]. ממלא מקום הנציב העליון הכריז ביוני 1945 שהצנזורה על העיתונות תימשך, בגלל המצב במזרח התיכון, אך תנהג בליברליות יתרה. למרות ההצהרות, נסגרו בנובמבר 1945 העיתונים היומיים "דבר" ו"המשקיף" על ידי השלטונות לשבעה ימים, צעד שעורר התמרמרות רבה‏[2][3].

לאחר קום המדינה הופעלה הצנזורה הצבאית באופן מוסכם על ידיעות עיתונאיות הנוגעות לענייני ביטחון, בפועל היה תחום פעולתה רחב יותר. ביולי 1948 נסגר העיתון "על המשמר" ליום אחד בשל תמונות שלא הוגשו לביקורת. חודש אחר כך נסגר בית הדפוס של "ידיעות אחרונות" לשלושה ימים על פרסום רשימה בניגוד לתקנות הצנזורה. בתגובה מחתה ועדת העורכים של העיתונות על הניסיון להטיל צנזורה פוליטית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הבטיח לפעול לחקיקה בעניין‏[4].

במאי 1949 הוסרה הצנזורה הצבאית מישיבות הכנסת‏[5].

ועדת העורכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת העורכים

ועדת העורכים גוף המתאם בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין גורמי הביטחון במדינה.

בוועדה חברים נציגים של כלי התקשורת בישראל, היא נפגשת באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שמעבירים לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר.

הוועדה נוסדה בשנת 1942, ביוזמת עורכי העיתונים, שביקשו לקבל הכוונה מהנהגת היישוב בכל הקשור לפרסום מידע על נושאים רגישים. בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל, הושג הסכם בין העיתונים לבין שלטונות צה"ל, שנועד להסדיר את יחסי העיתונים עם הצנזורה הצבאית. לפי ההסכם, הצנזורה מיועדת למנוע הסתננות מידע ביטחוני באופן העשוי לפגוע בביטחון המדינה, ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם העיתונים.

בשנת 1992, בעקבות טיפול הצנזורה בפרשת אסון צאלים ב', הודיע עיתון "הארץ" על פרישתו מהסכם הצנזורה, ואחריו פרש גם "ידיעות אחרונות". ההסכם קרס למעשה, משום שרק מיעוט מכלי התקשורת בישראל נותר מאוגד בו. במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. בין השאר הוא הגביל את סמכות הצנזורה, והתיר לה לפסול רק מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות קרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, והבטיח את זכות אמצעי התקשורת לעתור לבג"ץ נגד החלטות הצנזורה.

למרות שהסכם הצנזורה ממשיך להיות ההסדר המקובל לפעילות הצנזורה הצבאית בישראל, ועדת העורכים איבדה את הכוח שהיה לה בעבר. הכינוס השנתי של הוועדה הוא למעשה מסיבת עיתונאים שתוכנה מדווח באופן פומבי.

האזנות סתר לשיחות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2004 ביצעה הצנזורה הצבאית האזנות סתר לשיחות טלפון בינלאומיות שיצאו מישראל. ההאזנות נועדו לפקח על המידע המועבר על ידי הכתבים הזרים שדיווחו מישראל, אך בפועל בוצעו האזנות לכל שיחות הטלפון הבינלאומיות שיצאו מישראל. לא אחת נותקו שיחות על ידי הצנזורים המאזינים לאחר שנמסרו בהן מידע שהצנזורה קבעה כי הוא אסור לפרסום או מידע בנושאים ביטחוניים שלא הוגש לצנזורה מוקדמת כנדרש. כך למשל, ב-22 במאי 1967, במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, איש-צנזורה שקיים האזנה לשיחת טלפון של כתב צרפתי עם מערכת עיתונו ניתק את השיחה לאחר שהכתב מסר בה ידיעה שנפסלה קודם לכן במברק ששלח - על אונייה שעברה במצרי טיראן והגיעה לאילת.

עקב הגידול במספר קווי התקשורת לשיחות בינלאומיות מישראל, הוקם מתקן האזנה חדש ומשוכלל בקומת המרתף של בניין הנמצא ברחוב קרליבך 7 במרכז תל אביב, שבנייתו הושלמה באוגוסט 1973. לטענת צה"ל, "לאורך שנות הפעלתו התערב המתקן מספר פעמים בשיחות ומנע פגיעה בביטחון המדינה. על מנת למנוע שימוש לרעה ביכולת ההאזנה, התקיים נוהל פנימי של ניתוק וירידה מהאזנה בכל עת כשלמאזין התברר כשמדובר בשיחה אזרחית או פרטית". המתקן נסגר ב-2004 לאחר שהצנזורית הצבאית הראשית רחל דולב החליטה, בתמיכת ראשי מערכת הביטחון, אנשי מודיעין וביטחון מידע, כי אין הצדקה לקיומו.‏[6]

עקיפת הצנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינתם של העיתונים והעיתונאים, הצנזורה היא מחסום לפרסום המידע שהצליחו לחשוף, לעתים מחסום שאין ביכולתם לשאתו. לפיכך עוקפים לעתים העיתונים את הצנזורה, בדרכים שונות.

סיפור בדיוני לכאורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הדרכים לעקיפת הצנזורה היא פרסום סיפור בדיוני לכאורה, ששמות גיבוריו בדיוניים, המרמז למעשים ולאנשים מציאותיים לחלוטין (לעתים תוך שינוי פרטים מסוימים).

דוגמאות:

  • בשנת 1960 ניצל העיתונאי זאב גלילי את סדרת סיפורי ההרפתקאות לילדים "דן טרזן" שאותה כתב, כדי לפרסם לראשונה פרטים, כסיפור בדיוני בשם "דן טרזן והפושע הנאצי" אודות "רודולף טייכמן", על נסיבות לכידתו של אדולף אייכמן והבאתו למשפט בישראל.‏[7]
  • בשנת 1960 פרסם אורי אבנרי רמז ראשון על "העסק הביש" ו"הפרשה". הוא עשה זאת בשבועונו "העולם הזה", באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות "הפרשה" והאישים שנטלו בה חלק.

ציטוט מקורות זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוהג מקובל בעיתונות בישראל להתגברות על מגבלות הצנזורה הוא ציטוט "מקורות זרים" או "פרסומים זרים" - אמצעי תקשורת הפועלים בחו"ל, ולכן אינם כפופים למגבלות הצנזורה בישראל. לאחר שמידע פורסם במקור זר, קשה לאסור את פרסומו גם בישראל.

דוגמאות:

  • תחילתה של פרשת קו 300 בחטיפתו של אוטובוס על ידי מחבלים שבאו מרצועת עזה, והריגת שניים מהם, לאחר לכידתם ובעת שהיו כבולים, על ידי אנשי שב"כ. לציבור דווח כי כל המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים פרסם העיתון "חדשות", ידיעה שצוטטה מהעיתון "ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה, ולפיה שניים מהמחבלים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהמחבלים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס. העיתון נסגר בשל כך לארבעה ימים, ב-29 באפריל 1984.
  • בשנת 2007 אסרה הצנזורה לפרסם פרטים על תקיפת חיל האוויר הישראלי בסוריה. העיתונות הזרה פירסמה פרטים רבים על תקיפה זו, ופרטים אלה צוטטו בהבלטה בתקשורת הישראלית.
  • בעקבות ניסוי בטיל שנערך בינואר 2008 דיווח "הארץ":

ל"הארץ" נודע כי מדובר בשיגור של טיל בליסטי שבו על-פי פרסומים זרים מצוידת ישראל. על פי אותם פרסומים, בשנים האחרונות פותח דגם מתקדם יותר של הטיל - יריחו- 3 - הנחשב לבין-יבשתי. על-פי פרסומים זרים בעבר, טילים אלה מסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים. עוד מציינים אותם פרסומים כי בבסיס של חיל האוויר מערבית לבית שמש נמצאות שלוש טייסות של טילים אלה.‏[8]

כולכם שמעתם ממקורות זרים על מה שהיה בתחילת ספטמבר על-פי מקורות זרים. מה שהיה, על-פי מקורות זרים, היה כתוצאה מתהליך מסוים של קבלת החלטות, ותהליך קבלת החלטות לקראת האירוע שהיה, היה יוצא דופן לדעת כל מי שהיה מעורב בו, במחשבה ובסדר בהכנות, באלטרנטיבות, בהכל, ולכן אני לא מדבר על משהו תאורטי שאתה שאלת, אני מדבר על משהו שהיה מעשי לפי מקורות זרים.‏[9]

התעלמות מהצנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים קיצוניים מסתכנים עיתונים בפרסום מידע תוך ידיעה ברורה שמידע זה אסור בפרסום.

דוגמאות:

  • ב-1966 עברו מקסים גילן ושמואל מור על חוקי הצנזורה בחשיפת הפרשה שנודעה בשם "פרשת בן ברקה", כאשר פרסמו, בכתב העת שלהם, "בול", את הידיעה ששירותי הביטחון הישראליים השתתפו ברציחתו של האופוזיציונר המרוקני מהדי בן ברקה. מור וגילן נדונו למאסר, שבמהלכו המשיכו וערכו את "בול" לפי דרישת שירות הביטחון, לבל ייוודע דבר המאסר וכך תתאשרר הידיעה המביכה. אף על פי כן, התקפה זו של ישראל על חופש הביטוי והעיתונות נודעה ברחבי העולם והתארגנה עצומה בינלאומית לשחרורם של מור ושל גילן, שעליה חתמו גם ברטרנד ראסל וז'אן פול סארטר.

עידן האינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן האינטרנט הפך תפקידה של הצנזורה לקשה ומורכב הרבה יותר, שכן מידע על נושאים חסויים מתפרסם באתרים השוכנים במדינות אחרות.‏[10] הצנזורה לא יכולה לשלוט על אתרים אלו, כיוון שאינם תחת שיפוטה, ולרוב גם לא יכולה לחסום גישה אליהם.

בעידן זה ישנו כרסום גדל והולך במעמדה של הצנזורה הצבאית. דוגמה לכך היא פרסום של פרופסור אבנר כהן על תולדות תוכנית הגרעין של ישראל: הצנזור הצבאי אסר ב-1997 על פרסום האתר, ואולם כתב קול ישראל באותה עת, אלי הכהן, עמד על כך שהוא יתפרסם. הכהן טען כי לא ייתכן שבכל רחבי תבל יוכלו לגלוש ולדלות מידע מן האתר ורק בישראל לא. הצנזור קיבל טענה זו. גם במבצע חומת מגן ובמלחמת לבנון השנייה, במקרים שבהם הצנזורה אסרה על פרסומים מסוימים הופץ המידע כשמועות במקום שיפורסם באופן ממוסד (ראו: רב-סרן שמועתי).

בדו"ח ועדת וינוגרד יש המלצות להגברת הפיקוח של הצנזורה הצבאית על מקורות מידע באינטרנט. הן בזמן מלחמה והן בשגרה.

על צנזורת האינטרנט אמרה הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל:

בגדול, לא מעניין אותי מה נמצא בבלוגים או בפורומים. היתרון המרכזי של האינטרנט זה גם החיסרון המרכזי שלו, והיכולת שלך כקמ"ן לברור עכשיו מבליל המידע שנמצא ברשת את הדברים הרלוונטיים, היא קשה מאוד. לכן גם אני, כצנזור, מתמקדת יותר בכלי תקשורת שיש להם אמינות גבוהה יותר, ובאלה שפוטנציאל החשיפה שלהם הוא גבוה יותר, בגלל הקרבה של כתבים או פרשנים לגורמים ממסדיים אלה או אחרים.‏[11]

במאי 2012 הודיעה וואקנין-גיל שהצנזורה הצבאית החלה לנטר בלוגים ורשתות חברתיות מקוונות כגון פייסבוק וטוויטר.‏[12]

צנזורים צבאיים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה
גרשון דרור (שוולבה) 1948 - 1951
אבנר (ולטר) בר-און 1951 - 1953
אורי וולש 1953 - 1955
אבנר (ולטר) בר-און 1955 - 1977
יצחק שני 1977 - 2000
רחל דולב 2000 - 2004
מירי רגב 2004 - 2005
סימה וואקנין-גיל החל מ-2005

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבנר (וולטר) בר-און, הסיפורים שלא סופרו - יומנו של הצנזור הראשי, ספרי ידיעות אחרונות/הוצאת עידנים, ירושלים, 1981
  • דוד רונן, דיני צנזורה - תקשורת, חופש הביטוי וביטחון המדינה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הצנזורה בארץ ישראל, דבר, 6 בספטמבר 1945
  2. ^ "חופש העיתונות", "הארץ", 27.11.1945
  3. ^ מקרה בולט נוסף: באוגוסט 47 נאסרה הופעתו ברדיו של ד"ר י. גולדשטיין, יו"ר ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים, כמה שעות לפני השידור, "בגלל המצב בארץ", לאחר שכתב היד של דבריו כבר אושר על ידי הצנזורה
  4. ^ "בן-גוריון: צנזורה רק בענייני ביטחון", "הארץ", 29.8.1948
  5. ^ רויטל בלומנפלד, הוסרה הצנזורה מהדיונים בכנסת, באתר הארץ, 30.5.2012
  6. ^ שי חזקני, צה"ל האזין לשיחות מישראל לחו"ל במשך 30 שנה, חדשות 10 באתר נענע
  7. ^ אלי אשד, דן טרזן -תשובה ישראלית לשואה יהודית, באתר "המולטי יקום של אלי אשד"
  8. ^ יובל אזולאי, מערכת הביטחון שיגרה בהצלחה טיל ניסוי בפלמחים, באתר הארץ, 17.1.08
  9. ^ ערוץ 10, כפי שצוטט באתר ynet
  10. ^ אלי הכהן, איך האינטרנט החליש את הצנזורה הצבאית, באתר ynet‏, 24 באוקטובר 2004
  11. ^ ראיון לניר נוימן ונעמה פרי, "הסודות של סימה", במחנה, 25 בינואר 2008
  12. ^ ספי קרופסקי, הצנזורה החלה לנטר רשתות חברתיות ובלוגים, באתר הארץ, 2 במאי 2012