מדיניות הגרעין של ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נשק גרעיני
דגם של הפצצה "איש שמן", פצצת האטום שהוטלה על העיר היפנית נגסאקי ב־1945

היסטוריה של הנשק הגרעיני
מלחמה גרעינית
מרוץ החימוש הגרעיני
תכן נשק גרעיני / ניסוי גרעיני
השפעות פיצוץ גרעיני
מערכות לשיגור נשק גרעיני
ריגול גרעיני
התפשטות הנשק הגרעיני

פצצות:
פצצה מלוכלכת | פצצת ביקוע גרעיני
פצצת מימן | פצצת נייטרון
איש שמן | ילד קטן | פצצת הצאר
מדינות בעלות נשק גרעיני

מדיניות הגרעין של ארצות הברית · רוסיה · בריטניה · צרפת
סין · הודו
פקיסטן · צפון קוריאה
דרום אפריקה · ישראל

מדיניות הגרעין של מדינת ישראל היא "עמימות גרעינית". ישראל מעולם לא פרסמה דבר הנוגע ליכולתה הגרעינית, אולם על פי הדלפה לעיתונות של מרדכי ואנונו, טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני, והערכות של מומחים וארגוני מודיעין שונים, ישראל נמנית עם המדינות שלהן נשק גרעיני. בשל העמימות אין אפשרות לנקוב במספר מדויק של הפצצות הגרעיניות שברשות ישראל, אך מקובל לדבר על סדר גודל של עד 600 פצצות מדגמים שונים (ראו להלן). ההערכות מתבססות על הדלפתו של ואנונו, על קיומו של הידע הנדרש בידי מדעני ישראל, ועל פוטנציאל הייצור של הקריה למחקר גרעיני.

הדיון ביכולתה הגרעינית עולה מפעם לפעם לכותרות העיתונים. שני ראשי ממשלה התבטאו בעניין ובפרט עלתה הסוגיה לדיון עם המידע שפרסם ואנונו בשנת 1986. בעקבות הפרסום הורשע ואנונו בבגידה ובריגול חמור. הדיון מקודם גם על ידי ממשלת מצרים[1].

תחילת פעילותה הגרעינית של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בן-גוריון

הדיון בנושא פיתוח נשק גרעיני עלה על סדר היום כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 ולמעשה עם תום מלחמת השחרור. קברניטיה של מדינת ישראל הגיעו כבר אז להחלטה כי על מדינת ישראל להתחמש בנשק גרעיני לצורך הרתעת מדינות ערב שאינן משלימות עם קיומה.

ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, פעל למימושה של אופציה גרעינית לישראל לצורך מניעת מלחמת השמדה. בשלב מאוחר יותר האמין שכאשר מדינות ערב יבינו שלישראל יש יכולת גרעינית הן יזנחו את הרעיון להשמידה, דבר שיוביל בטווח הארוך לשלום באזור.

כדי לחזק את עמדתו, העלה בן-גוריון את הרעיון שבעוד שהערבים יכולים להפסיד מלחמה אחר מלחמה, הרי שלישראל אסור להפסיד ולו במלחמה אחת שכן זו תהיה עבורה מלחמת השמד. לפי התאוריה הזו מדינות ערב יכולות להקריב במלחמותיהם קורבנות רבים הן בגלל מספרם והן בגלל אי הרגישות שלהם לנושא. לעומת זאת, החברה הישראלית לא תוכל לחיות עם תוצאותיה של מלחמה שבה יש לישראל קורבנות רבים, דבר שיפורר אותה מבפנים ולמעשה יביא בעקיפין לסופה. ישראל, לפי בן-גוריון, לא תוכל לעולם לעמוד נגד הכמות המספרית של מדינות ערב, ולשם כך עליה להחזיק אופציה גרעינית לשם הרתעה.

החשיפה הראשונה של הפעילות הגרעינית של מדינת ישראל בעיתון ניו יורק טיימס גררה התייחסות פומבית ראשונה של בן-גוריון לעניין זה, שבה אמר שהכור "מיועד לצורכי שלום בלבד".‏[2] תומכי תוכנית האטום הישראלית, ובראשם דוד בן-גוריון ולצדו שמעון פרס וארנסט דוד ברגמן, פעלו מאחורי הקלעים לקידום התוכנית. מולם התגבש חוג אחר ובו ישעיהו ליבוביץ' ואליעזר ליבנה, שפעלו כדי למנוע את קידום התוכנית. החוג כונה "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" והוא החל לפעול בדצמבר 1960. ליבנה היה הרוח החיה בוועד, בזכות קשריו הרבים ובעקבות פעילותו הביטחונית ארוכת השנים. כן חברו אל הוועד חברים לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית שהתפטרו שנים אחדות קודם לכן בגלל שיתוף הפעולה הגובר והולך עם צרפת, שהיה בו כדי להעלות את פרויקט האטום על פסים מעשיים. הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני.

הוועד פעל מאחורי הקלעים תוך שמירה על הסודיות המקובלת, והוביל לדיון שקט בסוגיה בקרב כמה ממנהיגי המפלגות הגדולות, ובהם לוי אשכול, שירש את בן-גוריון ב-1963, ובקרב מנהיגי מפלגות אחרות, כגון איש המפד"ל חיים משה שפירא, פנחס רוזן מהמפלגה הליברלית, יעקב חזן ומרדכי בנטוב ממפ"ם ואנשי אחדות העבודה ישראל גלילי ויגאל אלון. אלון, במיוחד, היה קשוב לדברי הוועד ונחשב לאיש שלומו בממשלה.

ב-1963, עם עליית אשכול לראשות הממשלה ובלחץ של הנשיא האמריקני קנדי חל שינוי במדיניות, והפיתוח הגרעיני עבר לפעילות בפרופיל נמוך יותר. הדבר הסתייע גם בשל מצב מפלגתי שאליו נקלעו תומכי האופציה הגרעינית, ובהם בן-גוריון ופרס. הם נדחקו לאופוזיציה פנימית בתוך מפלגתם, ולאחר מכן למפלגת האופוזיציה רפ"י, והדבר הביא להורדת הפרופיל של הפעילות הגרעינית של ישראל.

החוקר ד"ר אבנר כהן טוען כי בשלהי מאי 1967, ב"תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לאחר פעילות קדחתנית לבנות התקן גרעיני מאולתר‏[3].

במהלך "תקופת ההמתנה" צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, מעמדו של לוי אשכול נחלש, ומצבה האסטרטגי של המדינה השתנה - כל אלה הובילו שוב לשינוי מדיניות הממשלה בנושא הגרעין. בתקופה זו חדל הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון מפעילותו. אבנר כהן כותב כי תקופת פעילותו של הוועד הייתה הדבר הקרוב ביותר לדיון דמוקרטי פומבי במדיניות הגרעין של ישראל מאז ומעולם‏[4].

כורים גרעיניים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדינת ישראל כור מחקר גרעיני באזור שפך נחל שורק, אשר הוקם ב-1958 בגלוי ונמצא תחת פיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

במסגרת מדיניותה הגרעינית של מדינת ישראל הוקמה בשנת 1960, בעזרת ממשלת צרפת, הקריה למחקר גרעיני ליד דימונה. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל", בספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה", ולאחר מכן נטען כי זהו כור למטרות שלום בלבד. ממשלת ישראל מסרבת לפתוח את הכור לפיקוח בינלאומי, אף על פי שבעבר ביקרו בכור משלחות ביקורת אמריקאיות.

בשנת 1979 נקלט על ידי לוויינים הבזק שיוחס לפיצוץ אטומי באוקיינוס ההודי, ונטען שהוא קשור לניסוי גרעיני שערכו במשותף ישראל ודרום אפריקה. מאז הופרכה השערה זו‏‏‏[5].

יכולתה הגרעינית של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות ראשונות על אפשרות חתירתה של ישראל לנשק גרעיני פורסמו בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. הערכות אלה זיהו את "הקריה למחקר גרעיני - נגב" כבסיס לתוכניות אלה‏[6].

על פי ההערכות, בעת מלחמת ששת הימים, היו בידי ישראל שני כלי נשק גרעיניים בעיצוב פרימיטיבי, על פי הערכות נוספות היו בידי ישראל באותה התקופה כ-13 כלי נשק גרעיניים ויש הטוענים כי כמות כזאת הייתה בידי ישראל רק ערב מלחמת יום הכיפורים. מקובל להניח כי הקפיצה הגדולה בכושר הייצור הישראלי התרחשה אי שם בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, אז עברה ישראל לייצר כ-10 כלי נשק גרעיניים בשנה, רובם פצצות מימן, כאשר על פי ניתוח דגם פצצה שצילם מרדכי ואנונו בדימונה, מניחים כי פצצת גרעין ישראלית סטנדרטית מכילה 4 ק"ג פלוטוניום והיא בעלת עוצמה שבין 130-260 קילוטון (פי 10-20 מזו שהוטלה על הירושימה).

לאחר גילוייו של מרגל האטום מרדכי ואנונו באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, התקבלה ההערכה שלישראל היה ארסנל תחמושת גרעינית בסדר גודל של 200 כלי נשק גרעיניים ב-1980. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 הועלתה ההערכה לכ-400 כלי נשק גרעיניים‏[7] מסוגים שונים כולל פצצות היתוך תרמו-גרעיני וכלי נשק טקטיים אחרים. אם מידע זה נכון, הרי שישראל היא המעצמה הגרעינית השישית בגודלה בעולם‏[8]. ב-2014 פורסם בארה"ב מחקר שלפיו כמות הנשק הגרעיני שבידי ישראל עשוייה להיות קטנה מכך בהרבה‏[9].

ניתוחי מומחים גורסים כי בשל המבנה האופייני של מדינות המזרח התיכון, די לישראל ב-50 פצצות גרעין כדי להשמיד את כל מדינות האויב במזרח התיכון גם יחד, ולכן הכמות העודפת נועדה כדי להוות איום עבור מעצמות גרעיניות זרות, ובראשן רוסיה, שיחשבו להעניק מטרייה גרעינית לניסיון להשמיד את ישראל.

במקביל לפיתוח כלי הנשק הגרעיניים עצמם, פיתחה ישראל תוכנית טילים שיוכלו לשאת את כלי הנשק הללו לכל מטרה אפשרית. סדרת טילי יריחו שפיתחה ישראל כוללת שלושה דגמים: יריחו 1, יריחו 2 ויריחו 3. כאשר 2 הראשונים הם בעלי טווח של 500 ו-1,500 ק"מ בהתאמה, ואילו יריחו 3 המבוסס על משגר הלוויינים הישראלי "שביט" הוא בעל טווח שבין 4,500 ל-7,000 ק"מ, לדעת הממעיטים, כאשר הוא נושא ראש קרבי במשקל של טון (או 6,000 - 6,500 ק"מ בנשיאת ראש גרעיני ישראלי סטנדרטי במשקל 350 ק"ג)‏[10] ועד 7,800 ק"מ לדעת המרבים‏[11].

טווחים כאלו מאפשרים לטילי הגרעין של ישראל לכסות את רוב שטחה הגדול של אסיה, את כל אירופה ואת כל אפריקה ואולי אף לאפשר פגיעה בחלקים הקרובים יותר של אמריקה הצפונית.

בנוסף, שלוש צוללות דולפין שהתקבלו מגרמניה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נושאות, על פי הערכות, כארבעה טילי שיוט מתוצרת ישראל, כל אחת, בעלי טווח של 1,500 ק"מ ומאפשרות לישראל להגיב במכה שנייה גם אם בסיסי הגרעין על אדמתה יוחרבו במכה הראשונה‏[12]. מבחינה זו, לא ידוע האם בנתה ישראל בסיסי סילו לטילים ("אסמים"), בסיסים אלו יכולים לאפשר לישראל להשתמש בטילים הגרעיניים שלה גם כאשר הבסיס שבו הם מאוחסנים מותקף בנשק גרעיני.

יתרון משמעותי בשיגור טיל גרעיני מצוללת הוא בכך שבעצם שיגור הטיל אין סיכון של אוכלוסיית המדינה. היות שלישראל יש מספר מועט של צוללות, המוגבלות בטווח הפעילות שלהן ובמספר הטילים שהן נושאות, יהיה זה בזבזני מבחינת כושר ההרתעה להשתמש בהן למכה ראשונה, אם כי, בשל הסיכונים הכרוכים בשיגור נשק גרעיני מתוך שטחה של המדינה, במיוחד בשל אחוזי הכישלון הגבוהים יחסית בעת שיגור השביט (שני כשלונות בשיגור לווייני "אופק", אם כי בתנאים קשים מאוד של שיגור אנכי וכנגד סיבוב כדור הארץ כדי למנוע את נפילת הלוויינים בשטח מדינות אויב) שעליו, על פי הערכות, מבוססים הטילים ארוכי הטווח של ישראל, קיימת אפשרות שישראל תשתמש בצוללות כבר במכה הראשונה של תרחיש קיצוני שבו היא תבחר להשתמש בנשק גרעיני.

ארגון איכות הסביבה "גרינפיס" הציג במרץ 2007 פרטים המבוססים על הערכות בדבר מתקני הגרעין של ישראל. לטענת הארגון, לבד משני הכורים הגרעיניים בשורק ובדימונה יש לישראל גם כמה מחסנים של נשק גרעיני: באזור עיילבון שבצפון פועל מתקן לאיחסון נשק גרעיני טקטי, ובאזור יודפת יש מתקן להרכבת נשק גרעיני. גם באזור המושבים תירוש וזכריה שבחבל עדולם וכן בחיפה מחזיקה ישראל, על פי מקורות אלה, מתקנים לאחסון טילים גרעיניים.‏[13]

מדיניות השימוש בנשק הגרעיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתרחיש שבו תשתמש ישראל בנשק גרעיני בהימצאה על סף השמדתה הפיזית ובמצב שאין לה מה להפסיד, ניתן השם "ברירת שמשון" - סוג של נקמה על סמך דוגמת שמשון הגיבור התנ"כי שלפת את עמודי מקדש האל דגון ומספר הפלשתים שהרג במותו היה רב יותר מאשר בחייו, בקוראו: "תמות נפשי עם פלשתים".

על כן, משקלו העיקרי של הנשק הגרעיני הוא ההרתעה - הן כנגד מדינות האויב והן כנגד מעצמות העל. קיומו של נשק מסוג זה והחשש שישראל תעשה בו שימוש אמור למנוע ממדינות ערב להשתמש בכוחן הקונוונציונלי העודף נגד ישראל. בנוסף, על פי הערכות, השתמשה ישראל באיום של הפעלת הנשק הגרעיני שלה בעת מלחמת יום הכיפורים כדי לקבל סיוע צבאי ומדיני מארצות הברית[14]. יש טענות שישראל עשתה שימוש באיום כזה גם בעת מלחמת המפרץ (ראו להלן).

שימוש בנשק הגרעיני הישראלי יכול להיעשות, על פי הערכות, רק בהוראה ישירה של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל או שלושתם גם יחד. בנוסף נטען כי שר הביטחון וראש הממשלה אינם טסים לעולם באותו מסוק, כדי לא להפקיר את היכולת הגרעינית של ישראל במסוק אחד, אם ייפגע. בהקשר להפעלת הפוטנציאל הגרעיני של הצוללות מסדרת דולפין נטען כי את מקומו של הרמטכ"ל בהפעלת הנשק הגרעיני ממלא מפקד חיל הים.

בנוסף, על פי מספר פרסומים, האסטרטגיה הגרעינית של ישראל היא מורכבת יותר. כך, טוען העיתונאי סימור הרש בספרו ״ברירת שמשון״ כי לישראל שתי סוללות תותחים לפחות, שהוסבו, באמצעות הגדלת טווח הירי ל-70 ק"מ (תוך הקטנת הדיוק), לעשיית שימוש בנשק גרעיני טקטי, הגורם לנזק בהיקף מצומצם (בדרך כלל קילוטון אחד, 5% - 10% מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה) ובפצצות נייטרון שמפיצות קרינה רבה, המסוגלת לחדור שכבות שריון עבות מאוד, אך נעלמת לאחר כ-24 שעות וקוטלת רק אורגניזמים ביולוגיים (בני אדם, חיות, צמחים) ואינה גורמת לנזק למבנים או לכלי הנשק של האויב עצמם.

לפי טענה זו, גם במקרה שבו צה"ל יימצא במצוקה חמורה - עדיין, ישראל תוכל להימנע ממלחמה גרעינית באמצעות פגיעה חמורה בכוחות הצבאיים הקונבנציונליים של האויב באמצעות נשק גרעיני בעל נזק מצומצם המספיק לגרימת נזק חמור מאוד לכוחות צבא קונבנציונלי שמטבעו נע במסות גדולות - על ידי ניצול המצב בו פצצת נייטרון אחת יכולה להשמיד דיוויזיית טנקים שלמה הנעה בטור.

לפי הפרסומים, מדיניותה הגרעינית של ישראל גורסת כי שימוש בנשק גרעיני ייעשה רק באחד משלושת המצבים הבאים:

  • השמדת חיל האוויר
  • חציית הקו הירוק על ידי כוחות צבאיים סדירים
  • שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי נגד ישראל

בעוד שבשני המקרים הראשונים תיתכן אפשרות להשתמש בנשק טקטי כדי להכריע צבאית את האויב, הרי שהמצב השלישי מורכב יותר.

פיתוח פרויקט החץ הביא לשינוי במדיניות האסטרטגית במדינות האסלאם הקיצוניות הקרובות לישראל - מאז 1973 נשענות מדינות ערב על אסטרטגיה הגורסת כי קיימת עדיפות למצבורי טילים בליסטים בעלי טווח בינוני-ארוך, המסוגלים לשאת ראשים קרביים גדולים, על פני בניית חילות אוויר גדולים מתוך ההנחות הבאות:

  1. חיל האוויר הישראלי יעלה תמיד ביכולותיו ובאופן ניכר על אלו של חילות האוויר הערביים
  2. עלות החזקת חיל אוויר גדול יקרה לאין שיעור ממחיר החזקתם של טילים

עם השנים נוספו לכך שיקולים נוספים, כמו הייצור והפיתוח הקלים יחסית של טילים בליסטיים לעומת ייצור ופיתוח מטוסי הפצצה, זמן התגובה המהיר מאוד של הטילים והעמידות הגבוהה שלהם מול מערכי הגנה אווירית בהשוואה למטוס‏[15].

בעקבות מלחמת המפרץ שונתה דוקטרינת ההפעלה של טילים בליסטיים והיקף הייצור שלהם בסוריה ובאיראן, הנחת העבודה שהביאה לשינוי במדינות אלו היא כי ירי טילים מועטים על ישראל בכל מטח, כפי שהתרחש במלחמת המפרץ על ידי עיראק של סדאם חוסיין לא יחדור את מעטה ההגנה של טיל החץ ולא יגרום לכאוס בעורף הישראלי. לכן, הדוקטרינה הטילית החדשה של איראן ושל סוריה מתוכננת כך שבכל מטח יירו על ישראל עשרות טילים, שכל אחד נושא ראש קרבי במשקל שבין 500-1500 ק"ג, טילים אלו יכולים להיות קונבנציונליים אך גם להיות חמושים בנשק כימי או בנשק ביולוגי. איראן פועלת כל העת להרחבת היקף יכולת ירי הטילים האסטרטגיים הן מבחינת כמות (איראן מממנת את הגדלת הייצור הסורי של טילי סקאד מדגמים חדשים) והן מבחינת מהירות השיגור (איראן הצליחה לפתח טילים המונעים בדלק מוצק כך שזמן הכנתם לשיגור הוא אפסי לעומת הטילים המונעים בדלק נוזלי דוגמת אלו שנורו על ישראל במלחמת המפרץ).

עמימות גרעינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה הצהרתית מאמצת ישראל מדיניות של עמימות בנוגע ליכולותיה הגרעיניות. העמימות בנושא הייתה אמורה מחד להרתיע את מדינות ערב מלנהל מלחמת השמד נגד ישראל ומאידך לא לדחוף אותם להשיג טכנולוגיית גרעין משלהם.

היסטוריה מלחמתית של הנשק הגרעיני בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר ד"ר אבנר כהן טוען כי בשלהי מאי 1967, ב"תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לאחר פעילות קדחתנית לבנות התקן גרעיני מאולתר‏[16]. במאמר שפרסם הפרשן הצבאי יוסי מלמן נטען שישראל אף נערכה להפעלתו של התקן זה.‏[17]

לדברי מלמן לא ברור אם הדיון בו נתקבלה ההחלטה נערך בידיעה או באישור של ראש הממשלה לוי אשכול. לדבריו מי שהיה אחראי לנושא הוא הרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף (מיל') צבי צור, שהיה אז עוזר שר הביטחון ועמד בראש ועדה מצומצמת שעסקה בסוגיה. מלמן מצטט את דברי צור שאמר, בעדות שפורסמה לאחר מותו על ידי העיתונאי אמיר אורן ב"הארץ", כי "לא שמישהו חשב לעשות משהו. הדרג הפוליטי לא עסק בזה והדרג הטכני שאני הייתי חבר בו היה (צריך) לבדוק מה מצבנו, ואם אפשר לעשות משהו, זה הכל. אחרי יום הסתבר שלא צריך לבדוק. אבל ביום הראשון בדקנו". לצד צור ויצחק יעקב השתתף בדיונים גם אלוף משנה (מיל') יובל נאמן.

מלמן מדגיש כי מי שדחף באותם ימים להבלטת היכולת הגרעינית של ישראל היה שמעון פרס, אז חבר הכנסת מטעם סיעת רפ"י, שימים אחדים לפני המלחמה הצטרפה לממשלת הליכוד הלאומי. לדברי מלמן, המסתמך על דברי הביוגרף של פרס, מיכאל בר-זוהר, ב-1 ביוני 1967 הציע פרס "לבצע ניסוי גרעיני הפגנתי, שיציג בפני הערבים והעולם את עוצמתה של ישראל", אך הצעתו נדחתה.

הבדיקה וההכנות לשמישות נעשו על ידי רפא"ל שמהנדסיה עבדו מסביב לשעון בשבועות שלפני המלחמה. במקביל הצטווה מפקד סיירת מטכ"ל, סגן אלוף דב תמרי, להכין צוות של היחידה, שיוטס במסוק לחצי האי סיני ויישא עמו "חפץ", שלא הוסבר לו מהו. הכוונה הייתה, ככל הנראה, שהלוחמים יניחו את ה"חפץ" – המתקן הגרעיני הראשון של ישראל – על הר גבוה בסיני.

מלמן הדגיש כי על פי העדויות והאזכורים המעטים הקיימים בנושא, הכוונה הייתה לאיים בהפעלת המתקן כדי להרתיע את מצרים. לדברי מלמן אפשר שגם דובר על הפעלת המתקן, כמוצא אחרון, אם צבא מצרים יפעיל במלחמה נשק כימי או ביולוגי או יפציץ בטילים מרכזי אוכלוסייה וישראל תעמוד בפני סכנת הכחדה. מלמן מצטט את דברי יצחק יעקב בספרו, כי "אף לא פעם אחת, לשנייה אחת, לא עלה בדעתי, שאמצעי ההרתעה הפרימיטיבי שהכנו יבוא לידי שימוש אם נאצר לא יפעיל את טיליו".

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראל במלחמת יום הכיפורים#נשק יום הדין

בראיון שנתן ארנן עזריהו, יועצו של השר ישראל גלילי, לאבנר כהן, תיאר עזריהו (על פי דברים ששמע, לדבריו, מגלילי) התייעצות שקיימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם השרים משה דיין, יגאל אלון וגלילי, בצהרי 7 באוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים, לאחר שקיבלו סקירה מהרמטכ"ל דוד אלעזר. בסופה של התייעצות זו הציע דיין, לקיים, לנוכח חומרת המצב בחזיתות, הפגנה של יכולתה הגרעינית של ישראל. השרים אלון וגלילי התנגדו בתוקף להצעה, וזו נדחתה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה לדיין: "תשכח מזה".‏[18]

נטען כי בתחילת מלחמת יום הכיפורים שלחה ראש הממשלה, גולדה מאיר, איום מפורש לארצות הברית שלפיו כלי הנשק הגרעיניים של ישראל חומשו ואלו יופעלו אם ישראל לא תקבל סיוע צבאי. הדבר הביא, על פי הטענות, לרכבת אווירית שהעבירה תחמושת מארצות הברית לישראל בעת המלחמה. טענה נוספת היא שצבאות ערב נמנעו מלהעמיק את המתקפה שבה החלו לאחר שקיבלו הבהרה מברית המועצות שהדבר עלול להסתיים בהתקפה גרעינית של ישראל עליהן.

בספרו של הרש נטען, כי הסובייטים קיבלו מהאמריקאים מידע לווייני המאשש את נכונות ישראל להשתמש בנשק גרעיני טקטי ברמת הגולן, ושזו הסיבה לכך שהסורים שהגיעו עד גשר בנות יעקב, סבו על צירם לאחור.

מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספרו של הרש, בעת מלחמת המפרץ הראשונה חשש ראש הממשלה, יצחק שמיר, שעיראק תשתמש בנשק להשמדה המונית (בעיקר נשק כימי) ובעת שיגור הטיל הראשון על ישראל איתרו לווייני ריגול אמריקניים למעלה מ-20 משגרי טילים שכוונו לישראל ולמדינות נוספות, על-פי הערכת האמריקנים מדובר בטילים שחומשו בנשק כימי והכרתו של סדאם חוסיין בכושר הגרעיני הישראלי מנעה ממנו לעשות שימוש בנשק להשמדה המונית.

איומי איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1995 הצהיר עלי רפסנג'אני, נשיא איראן ואחד מאבותיה החשובים של תוכנית הגרעין האיראנית, בעת נאום דתי אסלאמי במסגד, כי "ישראל יכולה לגרום לנו נזק רב, אך די בפצצה אחת כדי למחוק את ישראל". לדבריו אלו נוספו עם השנים הצהרות נוספות, כמו אלו של מפקד משמרות המהפכה, רחים ספווי, שטען כי "לישראל יש נשק רב עוצמה, אבל היא בית עשוי מזכוכית".

"ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכורה היטב התבטאות משנות ה-60 בה הצהיר מנהיג ישראלי כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון אולם גם לא תהיה השנייה לעשות זאת". כלומר אם מדינה ערבית תנסה לפתח נשק גרעיני ישראל תקדים אותה. (החצי הראשון של משפט זה נשאר מאז כנוסח הקבוע של מדינאים ישראליים בכל פעם שהתבטאו בנושא) יש המייחסים אמירה זו ללוי אשכול, ואחרים ייחסו אותה לשמעון פרס, תוך הסכמתו בדיעבד של דוד בן-גוריון[19]. ברבות הימים הפכה זו למדיניות הרשמית של מדינת ישראל, עם זאת פירושה המעשי אינו ברור: האם כניסתה של צוללת נושאת נשק גרעיני לאזור המזרח התיכון מפקיעה מן הראשוניות של המדינה הראשונה שתייצר נשק גרעיני? האם פצצה גרעינית מפורקת שניתן להרכיבה בתוך עשרים דקות עדיין עומדת בתנאי ההצהרה? ניסיונות של ארצות הברית, בעת ממשלי הנשיאים קנדי וג'ונסון, לפזר את העמימות סביב הצהרה זו, כשלו‏[20]. כך או אחרת, שתי המטרות לא הושגו: מדינות ערב לא נרתעו מפני פתיחה במלחמה כוללת נגד ישראל במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים מחד, עיראק וסוריה פעלו, ואיראן פועלת, להשגת נשק גרעיני משלהן, כדי להשתוות ליכולת הישראלית, מאידך.

התבטאויות של מנהיגי ישראל בדבר יכולתה הגרעינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1967 אמר הפיזיקאי עמוס דה-שליט, בראיון לעיתונאי: "ישראל מצוידת בידע הטכני הנחוץ לייצור פצצה אטומית, ואף הייתה מסוגלת לייצר אותה תוך שנתיים-שלוש, אילו החליטה הממשלה על תוכנית כזאת; אולם לפי שעה שוללת מדיניות הממשלה לחלוטין כל תוכנית כזאת."‏[21]

לצד ההצהרה הרשמית והמקובלת של ישראל, "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", יש מדי פעם התייחסויות מרומזות של מנהיגי המדינה לנושא הגרעיני. התבטאות יוצאת דופן הייתה לנשיא אפרים קציר, שאמר לכתבים זרים בדצמבר 1974 כי: "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". ובתשובה לשאלה האם אין הדבר מדאיג, השיב: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו? שידאג העולם."

בשנת 1996, בעת עימות הבחירות הטלוויזיוני בין בנימין נתניהו לשמעון פרס, נשאל פרס על ידי המנחה, דן מרגלית, האם לא טעה כשהכריז שתמורת שלום יהיה מוכן לוותר על תוכנית הגרעין הישראלית, ופרס השיב שהוא נעלב מהשאלה, בעודו אחד ממקימי הכור הגרעיני בדימונה‏[22].

בדצמבר 2006, במהלך שימוע בקונגרס, הסביר שר ההגנה האמריקאי המיועד, רוברט גייטס, את מניעיה של איראן בפיתוח נשק גרעיני, באמרו כי "מוקפים במעצמות גרעיניות: פקיסטן במזרח, הרוסים בצפון, הישראלים במערב וארצות הברית במפרץ הפרסי". זמן מה לאחר מכן התייחס ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לשאיפת איראן להשיג נשק גרעיני "כמו אמריקה, צרפת, ישראל ורוסיה", אך הבהיר פעמיים באותו ראיון גם כי ישראל מעולם לא טענה שיש בידה נשק גרעיני. למחרת הבהיר במסיבת עיתונאים כי אין שינוי במדיניות העמימות של ישראל וש"ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".

ב-7 באפריל 2008, בעת שביקר בחמ"ל משרדו במסגרת תרגיל העורף הלאומי, אמר השר בנימין בן אליעזר: "תקיפה של איראן תוביל לתגובה קשה של ישראל, שתגרום לחורבן האומה האיראנית"[5].

ב-23 ביוני 2008 אמרה יו"ר הכנסת דליה איציק בנאום לכבוד נשיא צרפת ניקולא סרקוזי: "אנחנו זוכרים בעיקר, ורוצים לזכור, את הימים הנפלאים של שיתוף הפעולה המדיני ובעיקר הביטחוני, ולעולם נהיה אסירי תודה לכם, הצרפתים, על שנתתם לנו את מקור הכוח וההרתעה העיקרי שהיה ויש ויהיה לנו."[6].

העמימות ויחסי ישראל-ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכר סודי ביותר, מה-26 במרץ 1963, מאת מקג'ורג' בנדי, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קנדי, המורה בשם הנשיא כי יש לעשות מאמצים דחופים לבירור תוכניות הגרעין של ישראל, כולל סקירה מקיפה של הכור הגרעיני. זאת במטרה לעכב פיתוח נשק גרעיני בידי ישראל.

מדיניות עמימות גרעינית הייתה נחוצה גם לצרכים פוליטיים גלובליים. הכרזה רשמית של מדינת ישראל על כך שהיא מחזיקה בנשק גרעיני הייתה פוגעת ביחסיה עם מדינות העולם ובמיוחד עם ארצות הברית, שהייתה בין היוזמות על חתימה על האמנה למניעת נשק גרעיני (NPT) ודגלה בפירוז המזרח התיכון מנשק שכזה. חשיפה כזו הייתה פוגעת גם בסיכויי ישראל לקבל תמיכה פוליטית וסיוע בגלל לחץ חלק מהקונגרס האמריקני שלא היה משלים עם הכרזתה של ישראל על יכולת גרעינית. ב-3 בינואר 1961 נפגש שגריר ארצות הברית בישראל, אוגדן ריד, עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, והודיע לראש הממשלה על דרישה אמריקאית לדעת מה אופיו המדויק של המבנה המוקם סמוך לדימונה[23]. דרישה זו, כמו דרישות שבאו אחריה בתחילת שנות ה-60, לא נענו. בין השנים 1961-1963 ארצות הברית עשתה מאמצים מודיעיניים ניכרים לזהות את מקור האורניום שהגיע לכור הגרעיני בדימונה ועיקר החשדות נפלו על צרפת, דרום אפריקה וארגנטינה[24]. בזמן ממשל קנדי בארצות הברית התגבשה מדיניות "אל תשאל, אל תספר" מול ממשלת ארצות הברית. החל משנת 1964 שלחה ארצות הברית מספר משלחות ביקורת לכור, שלא הורשו לבקר במעמקי הכור אלא רק בחלקים שלו שהיו מעל הקרקע ופעילות המחקר הגרעיני היחידה שבה הורשו לצפות, הייתה מחקר גרעיני לצורכי שלום. בשלהי תקופת שלטונו של הנשיא ניקסון ב-1974, גיבש ה-CIA הערכת מודיעין בסיווג "סודי ביותר" לפיה ישראל יצרה ואגרה מספר מתקני נפץ גרעיניים ובידיה טילי קרקע-קרקע לשיגורם‏‏‏[25]. ב-1975 פורסמה הערכה זו בניסוח שונה על ידי משרד החוץ האמריקני ובה הקביעות החד-משמעיות הוחלפו ב"חשדות" לקיום נשק גרעיני בידי ישראל‏‏‏[26].

בשנות ה-60 חקרו רשויות החוק האמריקני את זלמן שפירו כימאי יהודי-אמריקני בחשד שהעביר אורניום מועשר לתוכנית הגרעין הישראלית, אך חשד זה לא הוכח מעולם.

בשנת 2008 פורסם דו"ח של המכון למדע וביטחון לאומי בוושינגטון, בראשות דיוויד אולברייט, אחד המומחים הגדולים בעולם לנשק גרעיני ומניעת הפצתו. הדו"ח מתריע מפני עליית הפוטנציאל לשימוש בנשק גרעיני במזרח התיכון. הדו"ח, שהוגש לנשיא הנבחר של ארצות הברית, ברק אובמה, ממליץ לשכנע את ישראל להצטרף למשא ומתן העולמי על אמנה האוסרת על ייצור והפקה של חומרים בקיעים (פלוטוניום ואורניום מועשר) בעבור נשק גרעיני‏[27]. למרות הדו"ח, הבטיח אובמה לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לשמור על העמימות הישראלית‏[28].

נושא לסאטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים הנושא אוזכר לא מעט בשולי הדיונים הרציניים. הן נושא העמימות, ובמיוחד חטיפת ואנונו באיטליה (למשל במערכוני החמישייה הקאמרית). ההקדמה "על-פי פרסומים זרים" נאמרת לא פעם בחצי חיוך, ובדיונים רציניים ניתנת הקדמה אוטומטית (לעתים אף במילמול מהיר) "על-פי פרסומים זרים וכולי..." לפני הדיון.

הנושא נמצא ברקע סדרת האנימציה הסאטירית הישראלית מ.ק. 22 וכן אוזכר מספר פעמים בסדרה ייסורי אפרים, ובאופן ישיר בחלק מהפרקים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סימור הרש, ברירת שמשון, ספרית מעריב, 1991.
  • אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000‏[29].
  • אבנר כהן, הטאבו האחרון – סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2005‏[30].
  • יאיר עברון, הדילמה הגרעינית של ישראל, יד טבנקין, רמת אפעל, 1987‏[31].
  • זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון – המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1968-1960, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2004‏[32].
  • יאיר עברון, "הגרעין וגבולות הדיון הציבורי" או "הדיון הפתוח והפריית המחשבה האסטרטגית הגרעינית". פוליטיקה 13, קיץ 2005, עמ' 32-19.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מצרים תאשרר אמנת גרעין אם יפקחו על ישראל, וואלה, 27 באוגוסט 2005
    ברק רביד ונטשה מוזגוביה, ישראל מחתה בפני מצרים על יוזמתה לפירוק המזרח התיכון מנשק גרעיני, באתר הארץ, 4 במאי 2010
  2. ^ ד. בן-גוריון: הכור השני הנבנה בנגב יפיק 24,000 קילוואט; נועד לשמש לצרכי שלום בלבד, דבר, 22 בדצמבר 1960
  3. ^ אבנר כהןהולכים על האופציה הגרעינית, באתר הארץ, 21 במאי 2007‏
  4. ^ אבנר כהן, "נשק גרעיני, עמימות ודמוקרטיה בישראל", בתוך ב. נויברגר, א. בן עמי (עורכים) דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל, ת"א, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 594. המאמר נותן סקירה מקיפה של הוועד ופעולתו, שעליה מסתמכות הפסקאות האחרונות
  5. ^ [1]
  6. ^ ישראל - והנשק הגרעיני, דבר, 26 באוקטובר 1962
  7. ^ Harold Hough, Could Israel's nuclear assets survive a pre-emptive strike?, Jane's
  8. ^ [2],[3]
  9. ^ ארמין רוזן, Israel's Nuclear Arsenal Might Be Smaller And More Strategic Than Everyone Thinks, ביזנס אינסיידר, 10 בנובמבר 2014
  10. ^ Israel: How Far Can Its Missiles Fly?, Wisconsin Project
  11. ^ Nuclear Stockpiles,NuclearFiles.org
  12. ^ Uzi Mahnaimi and Matthew Campbell, Israel Makes Nuclear Waves With Submarine Missile Test, London Sunday Times, June 18, 2000
  13. ^ סקירת המתקנים הגרעיניים באיראן, ישראל וטורקיה, באתר "גרינפיס", מרץ 2007
  14. ^ הפרשן שלום ירושלמי כתב כי "רק איום ישראלי מפורש בשימוש בנשק גרעיני, עם תושייה צבאית ומעשי גבורה, עצרו בקושי את המתקפה המצרית והסורית המתואמת." ("כל הזמן", רשת מקומוני "מעריב", 28 באפריל 2009)
  15. ^ יובל שטייניץ, טילים, רבותיי, טילים!, מערכות
  16. ^ אבנר כהןהולכים על האופציה הגרעינית, באתר הארץ, 21 במאי 2007‏
  17. ^ יוסי מלמן, איש הסוד בפרויקט הגרעין, באתר וואלה!, 28 במרץ 2013
  18. ^ Arnan "Sini" Azaryahu, Woodrow Wilson International Center for Scholars
    Avner Cohen, When Israel Stepped Back From the Brink, New York Times, October 3, 2013
    רונן ברגמן, "לחץ אטומי", ידיעות אחרונות, 4 באוקטובר 2013
  19. ^ יוסי מלמןעוד סיכה בבלון, באתר הארץ, 11.12.06
  20. ^ כך לדברי עוזר מזכיר המדינה למודיעון ומחקר תומאס ל. יוז בראשון שנתן בשנת 2007[4]
  21. ^ לישראל יש הידע הטכני הדרוש לייצור פצצת אטום, דבר, 21 ביולי 1967
  22. ^ קרב עם מנצח ידוע מראש, "פנים" 7, אוקטובר 1998.
  23. ^ Walworth Babrour, Oral History Interview - 5/22/1981
  24. ^ Walworth Babrour, Oral History Interview, p. 9.
  25. ^ CIA said in 1974 israel had a-bombs
  26. ^ אמיר אורןבמקביל לביקור בוש, הסי-איי-אי חשף: קבענו ב-74' שלישראל יש נשק גרעיני, באתר הארץ, 11 בינואר 2008‏
  27. ^ יוסי מלמןדו"ח אמריקאי ממליץ לאובמה ללחוץ על ישראל להקפיא הגרעין, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2008
  28. ^ אלוף בןהישג לאקטיביזם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, באתר הארץ, 04/10/2009
  29. ^ 'Israel and the Bomb', על הספר, באתר The National Security Archive (הארכיון לביטחון לאומי), אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון
  30. ^ ביקורת: הלל אדלר, הסוד הגלוי, באתר הצופה, 12 בינואר 2006
  31. ^ ביקורת: יעקב ורצברגר, [ביקורת], בעיות בינלאומיות כ"ח (53), 1989, עמ' 89-85.
  32. ^ ביקורת: אפרים ענבר, בין דימונה לוושינגטון, עיונים בתקומת ישראל ‏כרך 15, 2005, עמ' 525-523; אבנר כהן, ‏על ההיסטוריוגרפיה של הגרעין הישראלי: בין עמימות לבהירות היסטורית, ישראל ‏2006, עמ' 256-245 ; שלמה אהרונסון, [ביקורת], המזרח החדש 48, 2009, עמ' 283-280.