אהרון בכר

אהרון בכר

אהרון (אהרל'ה) בכר (12 במאי 1942 – 27 ביולי 1987) היה עיתונאי, פובליציסט, סאטיריקן, בעל טור פוליטי, בעל טור אישי בנושאי חברה, שליח "ידיעות אחרונות" בניו יורק.

קורות חיים

אהרון בכר נולד ב-1942 בעיירה קרנובט, בבולגריה. אביו, ויטלי בכר, ואמו רחל שאול, שניהם נצר למשפחות ממגורשי ספרד, עלו לישראל מבורגס שבבולגריה, בשנת 1949 עם שני ילדיהם: אהרון הבכור ונפתלי הצעיר ממנו בחמש שנים. המשפחה התיישבה ביפו, בקרב קהילת עולי בולגריה.

אהרון היה בן 7 כאשר הגיע לארץ. ילד בעל מבטא זר ולבוש מוזר עוד יותר. על ילדותו זו כתב: "הייתי בן עשר כאשר נאלצתי להשתתף בנטל הפרנסה של משפחתי כשליח במכבסה. עד היום אני מתקשה לשאת את הריח החריף של אקונומיקה וסבון כביסה. ותיקי שכונת נוזהה ביפו, שנותרו בה, זוכרים אותי עד היום כנער צנום, שסבב בין פתחי הבתים, ועל ראשו ערימות כביסה ענקיות".‏

כדי להעניק לו חינוך טוב שלחו אותו הוריו ל"תיכון חדש", מה שחייב אותם לעקור את מגוריהם מיפו לשכונת נחלת יצחק, קרוב יותר לבית הספר.

את שירותו הצבאי עשה בחיל הקשר, ואת שירות המילואים עשה בגלי צה"ל, בהגשת "מבזקי לילה", ובשבועון "במחנה". הוא סיים לימודי היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופתו הסטודנטיאלית כתב בעיתון של השמאל "אתגר", היה פעיל בארגון השמאל הקיצוני 'מוקד' ותמך בפנתרים השחורים. בשנים שלאחר מכן פעל בתנועות שמאל שונות, והיה שותף לפרסומם של גילויי דעת ולמודעות שתמכו במטרות השמאל.

אהרון בכר התגורר בתל אביב. היה נשוי לאנה בכר, בוגרת "בצלאל", אמנית וציירת. להם בן, נמרוד בכר. חי עד מותו עם בת זוגו סימה אלה, עיתונאית ב"ידיעות אחרונות", ולהם בן, בועז בכר, יזם בתחום ההיי טק.

בשנת 1982, מיד לאחר מלחמת לבנון ראיין אהרון בכר את אריק שרון ובצאתו מן הראיון כתב סידרה בת שישה פרקים "שש אחרי המלחמה" ובה, בפעם הראשונה, תמך בשרון וטען כי לשרון השקפת עולם החותרת לשלום, הרבה יותר ממה שמצטייר בציבור. דעה זו לא הייתה פופולרית כלל בימים ההם וגררה ביקורת מצד עמיתיו במחנה השמאל.

בשנת 1983 כתב את התסריט לסרט העלילתי "כאסח" בבימויו של חיים גיל והמפיק יוסי משולם. הסרט עסק בשירה המזרחית בעת שנחשבה עדיין למוזיקה של התחנה המרכזית. העלילה: זמר חתונות גרוש (חופני כהן) מתאהב בבלונדינית עשירה (פנינה רוזנבלום). בסרט השתתף גם אהרון בכר.

בשנת 1983 נשלח על ידי "ידיעות אחרונות" לניו יורק. נסיעה זו נתנה לו הזדמנות לבחון את הכלכלה הקפיטליסטית בעיניים סוציאליסטיות, ובסופו סיכם זאת כך: העם האמריקאי הוא 'העבד המודרני'. מעמד השכירים כבול בשלשלאות חייהם. הם נשלטים בידי התאגידים ובידי בוסים קטנים, ללא הביטחון, של מראית העין, ממנו נהנו אפילו השחורים בתקופת העבדות.

ביולי 1987, שבועיים לאחר שובו משליחות בת שלוש שנים בניו יורק, מת אהרון בכר מדום לב. הוא נקבר בבית העלמין בחולון.

בשנת 1989, במלאת שנתיים למותו, יצאה לאור אסופה מכתביו , "יריות באויר" (הוצאת 'ידיעות אחרונות'). עורכי הספר היו חבריו הקרובים בלה אלמוג ועמנואל בר קדמא ובת זוגו סימה אלה.

הקריירה העתונאית

"אביר מסדר מכונת הכתיבה", כך הגדיר אהרון בכר את עצמו. הוא היה פורץ דרך ומהפכן בעתונות העברית והיה מהראשונים שיצרו את ז'אנר הכתיבה העיתונאית העכשווית, בה נעשה שימוש עד עצם היום הזה. הוא היה מהכותבים הראשונים שהשתמש בסלנג ובשפתו של האיש ברחוב, בניגוד לכתיבה שהייתה נהוגה בעיתונות עד אז: שפה שמרנית, מכובדת, מאופקת ומרוחקת משפתו של הקורא הממוצע. אהרון בכר הוכיח את מה שטען עורך העיתון, דב יודקובסקי: שניתן לכתוב אל העם, בלשון העם, ועדיין להיות שנון, מקורי, חכם, מצחיק ונוגע ללב.

הישג נוסף רשום על שמו של אהרון בכר: קוראים מושבעים של "מעריב", המתחרה, נטשו אותו ועברו ל"ידיעות אחרונות", כדי לקרוא את מדוריו. אהרון בכר נמנה עם אלה שבזכותם, עלה "ידיעות אחרונות" על המסלול שהפך אותו ל'עיתון של המדינה'.

"אהרון בכר היה מגדולי העיתונאים של תקופתו", כתב עליו אתר ynet‏‏. הוא היה ליברלי ורדיקלי בדעותיו הפוליטיות משחר נעוריו. ההתנסות הראשונה שלו בכתיבה הייתה בגיל 16 כאשר פרסם מענה חריף למאמר של משה סנה באחד העיתונים המפלגתיים. לאחר שירותו הצבאי החל לכתוב בשבועון "העולם הזה". את השבועון עזב בטריקת דלת, שהניבה את הספר פרי עטו "הנדון: אורי אבנרי", (הוצאת יפעת, 1968). ביקורת על פעילותו של אורי אבנרי, הבעלים והעורך הראשי, אותו העריץ ותעב בעת ובעונה אחת.

את הקריירה שלו ב'ידיעות אחרונות' החל בשנת 1969, ככתב שטח לא מוצלח במיוחד. הפריצה הגדולה שלו אירעה כאשר החליף את הכתב לענייני משפט שיצא לחופשה. אהרון בכר בחר להביא לעיתון סיפורים מבית המשפט, שהזכירו לכול את דיימון ראניון האמריקאי. התוצאה הניבה את המדור הפופולרי "מאזני צדק" ואת הז'ארגון העיתונאי החדש.

"מאזני צדק" הביא סיפורים אנושיים, מצחיקים ונוגעים ללב על עבריינים קטנים, כייסים וגנבים, שעמדו מול כס המשפט וביקשו את רחמיו. "אבא שלי שיכור ואמא שלי זונה" טענו לקולת העונש, שימש מאז ועד היום מטבע לשונית אותה טבע אהרון בכר. "מאזני צדק" היווה נקודת מפנה הן בקריירה של אהרון בכר, והן בהצלחתו של 'ידיעות אחרונות'. קוראים רבים החלו לקנות את העיתון בגלוי, כדי לקרוא את אהרון בכר, ובכך הוענקה לעיתון לגיטימציה וחשיבות בציבור שלא הייתה לו, בהשוואה ל'מעריב' שהוערך רציני ומכובד .

העורך הראשי של העיתון, דב יודקובסקי, ידע לזהות את הכישרון של הכתב הצעיר, ומהר מאוד הרחיב את נוכחותו של אהרון בכר בכל חלקי העיתון: הוא היה בעל טור פוליטי נוקב 'יריות באוויר', שהופיע בעמודי האמצע של המוסף הפוליטי של יום שישי, שכונה גם "פתחלנד" בשל אופיים השמאלי והיוני של כותביו. הוא היה גם בעל מדור שבועי "פרופיל", שהשתרע על פני שני עמודים במוסף סוף השבוע '7 ימים' ועסק בנושאים חברתיים, שהיו קרובים לליבו של בכר. הוא תרם במהלך השבוע מאמרים בעמוד הפובליציסטי של '24 שעות' , חלק של העמודים הפנימיים של העתון, ונהג לכתוב טור אישי משעשע במדור הספורט, 'יפו מדבר' שנועד בעיקר כדי לעודד ולתמוך בקבוצת הכדורגל של הבולגרים 'מכבי יפו'. הוא שימש שנים רבות עורך מדור 'ברחבי המדינה', עם אורי פורת, חברו הטוב.

בין שני העורכים של 'ברחבי המדינה', אהרון בכר ואורי פורת, התהדקו היחסים לכדי חברות ארוכת שנים, שהייתה דוגמה מוצלחת לגשר שבנו בין שני קצוות פוליטיים מובהקים: אורי פורת ייצג את 'הימין הקיצוני' בעוד אהרון בכר תפס את המשבצת של 'השמאל הסהרורי'. חילוקי הדיעות התהומיים ביניהם שימשו אותם כדי להכות זה בזה חבטות פוליטיות מילוליות, בוויכוחי אין קץ מלאי הומור וצחוק על כוסות בירה ויין, וטוב שיהיה גם אבטיח וקצת גבינה בולגרית על השולחן.

אהרון בכר היה עיתונאי חד עין ואוהב אדם. מקום עבודתו היה בבארים האפלולים של תל אביב עם הזונות והשתיינים ובמזנון הכנסת בירושלים, עם נבחרי האומה, שהיו גוהרים ללחוש על אוזנו כמה סודות לפרסום.

רבים העריצו אותו גם בשל אישיותו המורכבת והממגנטת. אנשים נמשכו אליו, וחששו מפניו. אך בעיקר אהבו לבלות במחיצתו, וזאת על אף, ואולי בעיקר, משום שהוא התמקד בשיחותיו בנושאי חברה ופוליטיקה. סקרן, נהג להקשיב לדיעותיו של 'האיש ברחוב' אותו פגש לאורך היום בשיטוטיו בין בתי הקפה ועימו היה נכנס לשיחה בכוונה רבה. הוא היה 'האיש' שממנו ינק את חומרי הכתיבה שלו.

בכל מקום בו בחר להתיישב 'לכוסית קטנה', הפך מהר מאוד אבן שואבת לעתונאים, שחקנים, פוליטיקאים, בעלי טורים ואנשים, שזיהו אותו, וביקשו את חברתו. חבורתו הקבועה כללה קבוצה גדולה יחסית ובה, בין היתר: אורי פורת, דן בן אמוץ, עמנואל בר קדמא, בלה אלמוג, חיים אסא, אלכס אנסקי, רמי טל, נתן זהבי, לאה אתגר, עמוס קינן, אברהם בן-שלום, אמנון דנקנר, שייקה בן פורת, שחקני "הבימה" ניסים עזיקרי ואברהם רונאי, מבקרת התיאטרון שוש אביגל , המשורר יאיר הורביץ, בת זוגו סימה אלה – ולפעמים הצטרף גם המו"ל , נח מוזס, לשולחן.

אין כמעט נושא שבכר לא נגע בו במגע של סאטירה והגות. ברגישות ובחוכמה: דיוקנאות של אישים, של פוליטיקאים ואנשים נטולי ייחוס מיוחד. הוא הביע דעותיו בנושאי השלום ומלחמות ישראל בהן גם השתתף ככתב בשדה הקרב, הוא נשלח לגבול קמבודיה ולאפריקה, ושלח רשמיו מנסיעה סנטימנטלית למולדת הבולגרית – בשנים שהייתה עוד אפופת מיסתורין מאחורי מסך הברזל, בעת ביקור בגרמניה שעסק בחשבון נפש, מפריז שהוא כה אהב, על ילדותו ביפו, סיפורי תל אביב של לילה, בתי היין בירושלים והפארסה של חיי החברה ("הסוסייטי") הגבוהה, השכבות החלשות בחברה וכמובן, קטעים אישיים כמו המכתב שכתב לאלוהים:

"...האמת היא, אלוהים אדירים, שחילוקי הדיעות בינינו לא התחילו לא היום ולא אתמול. בפעם ההראשונה ששמעתי את שמך הגדול – עוד לפני שידעתי מי אתה ומה אתה – התחלתי לפחד מפניך. הייתי אז בן שלוש או ארבע. לא זוכר מה בדיוק עשיתי ובמה פשעתי. אני רק זוכר שאמרו לי: "אלוהים יעניש אותך". לא היה לי מושג מי אתה ולא ידעתי מה יש לך נגדי. האמת? לא העלתי בדעתי, במה אתה מסוגל להעניש אותי, ומה אתה כבר יכול לעשות לי. הבנתי רק דבר אחד: צריך להזהר מפניך.... תסכים איתי, אלוהים אדירים, שהדרך הטובה להימלט מפני פחדים אלה היה להתכחש לעצם קיומך...."

משנתו העיתונאית

'כבד לשון וקל קלידים', העיד על עצמו אביר מסדר מכונת הכתיבה. בראיון שנתן לגלי צה"ל סיפר על היחס המיוחד שיש לו למילים: "נדמה לי", כך הסביר , "שהדבר הראשון ששאלתי את עצמי, ברגע שבו עמדתי על דעתי כילד היה, מה זו מילה. למה היא משמשת? האם היא נועדה לבטא מחשבות, או נועדה להסתיר אותן. האם היא נועדה לומר את האמת או לחפות עליה. האם היא נועדה לבטא רגשות או לחפות על רגשות.

"במרוצת השנים למדתי, שאפשר, בעצם, לעשות במילה כל מה שאתה רוצה. גם לבטא מחשבות ורגשות וגם להסתיר באמצעותה את אותן מחשבות ורגשות בדיוק.

..."אני זוכר, שהמילה הכתובה הראשונה, הציצה אלי מתוך עיתון, עוד לפני שיכולתי לקרוא אותה. תמהתי, האם זו המילה שאנחנו גם משתמשים בה בשפת היום-יום, בשפת הדיבור שלנו בבית, במטבח, בחדר האורחים, ביני לבין הורי; או שיש מילים אחרות, גבוהות מאיתנו, חגיגיות מאיתנו, שאני כילד אינני רשאי להשתמש בהן"...

..."אני מוכרח לומר שאין לי בעולמי דבר, זולת המילה. אני עובד איתה, אני משתמש בה אני אוהב ושונא אותה, אבל תמיד תמיד יש לי איזשהו יחס אליה, למילה הכתובה – לאין שיעור יותר מאשר למילה המדוברת. יש בה, בעיני, איזה שהוא קסם מיוחד, איזה קיום משל עצמו, קיום, שלפעמים לא כל כך קשור לחיים עצמם. לכן, אני לעולם אעדיף להתבטא בכתב, ואני לעולם אעדיף לכתוב לחבר מאשר לשוחח עם חבר.

..."בדיבור אינני מוצא את ידי ואת רגלי, משום שהמילים עפות להן, בורחות להן, ואני אוהב אותן מביטות בי מן הנייר, ואני מביט בהן לנייר, ושנינו, המילה ואני, חושבים זה על זה מחשבות... לעולם יהיה יחס ביני לבין המילה, בין אם זו מילה שיצאה תחת ידי, בין אם זו מילה שיצאה מתחת ידו של אדם אחר.

..."ברגע שאני מתיישב ליד מכונת הכתיבה, ההתמודדות העיקרית שלי היא התמודדות עם המילים. עם כל מילה לחוד כמעט, מפני שאין לי דבר אחר לעשותו, מלבד לצרף מילים...

... "מכאן, בעצם, נובעים קשיי הביטוי שלי בעל פה. אני לא איש שיחה נעים וקשה לי מאוד לרתק קהל שומעים. לכן אני נמנע באופן קיצוני מהופעות בפומבי. אני נזהר שלא להופיע בסימפוזיונים ולא בערבי ראיונות. מילה מדוברת חולפת במהירות גדולה מידי, בלי שיש לי שליטה עליה. שליטה עד הסוף".

קישורים חיצוניים

• נתן רועי, אחד משלנו , באתר 'העין השביעית'
• לאה אתגר, אהרון בכר, 20 שנה למותו, באתר "נוצץ"
• אהרון בכר נגד בלה אלמוג ולהיפך, מתוך הבלוג של בועז כהן לונדון קולינג

מכּתביו:

• שש אחרי המלחמה, באתר ynet‏
• בקצה השורה, מימין / מסיפורי מלחמת יום הכיפורים
• המדים עושים את האדם
• על היהודים, פורסם באתר התקשורת החופשית של ישראל מיי סיי
• צבא בלי גנרלים, כתבה המופיעה באתר 'עד עולם'