הפנתרים השחורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא נייטרלי, דורש ויקיזציה ואסמכתאות לטענות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הפנתרים השחורים היא תנועת מחאה ישראלית של צעירים מבני הדור השני של עולים לישראל ממדינות ערב, שהוקמה בשנת 1971. המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל גברה מאוד בעקבות פעולות הפנתרים השחורים והנושאים אותם העלו התנועה ופעיליה נכנסו לסדר היום של מדינת ישראל.

הקמת התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הוקמה על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. בסיועם של עובדי יחידת הרחוב של "המדור לעבודה קהילתית" בעיריית ירושלים, הם ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם. שמה של התנועה מגיע מתנועת המחאה האפרו-אמריקנית "הפנתרים השחורים". החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו: ראובן אברג'ל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, רפי מרציאנו, אלי אביכזר, רוני הורביץ, מאיר לוי, כוכבי שמש, דוד לוי ממוסררה (לא חבר הכנסת), יעקב אברג'ל, אליעזר אברג'ל, קוקו דרעי וקאקי דיין. אנשים אלו הצליחו להעלות אל פני השטח את מצוקת העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ואף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת דוגמת ברוך נדל, חיים גורי ועמוס קינן להגברת המודעות למאבק. ראובן אברג'ל נתן לתנועה את שמה בהשראת התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, בעקבות פגישה עם אנג'לה דייוויס. מצטרפים בולטים בהמשך היו אדי מלכה, יעקב אלבז (מאוחר יותר נחשף כי פעל בין הפנתרים כסוכן סמוי של משטרת ישראל‏[1]), ויקטור אלוש, מתיתיהו אוליאל ודני סעיל.

פעולות מחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1971 ביקשו ראשי התנועה לקיים הפגנה, אך משטרת ישראל סירבה לתת רישיון לקיומה וההפגנה התרחשה ללא רישיון. אותה הפגנה לא חוקית זכתה לתהודה רבה. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ראתה בראשי התנועה פורעי חוק וסירבה להכיר בהם כתנועה חברתית. עם זאת, ב-13 באפריל 1971 פגשה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה. הפגישה הייתה סוערת, ומאיר נגררה לחילופי דברים קשים עם הקבוצה. מנהיגי הפנתרים יצאו פגועים ממפגשם היחיד עם ראש הממשלה, והמאבק החריף. גולדה מאיר אף אמרה לאחר מכן (לפי המיוחס לה) "הם לא נחמדים".

ב-18 במאי 1971 הגיע המאבק לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". גם הפגנה זו התקיימה ללא רישיון. המשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ובקבוקי תבערה. התוצאות היו קשות: שוטרים ומפגינים נפגעו בהתנגשות, 20 אושפזו בבית החולים ו-74 מפגינים נעצרו על ידי המשטרה. לאחר מחאה אלימה זו נעתרה הממשלה לדון ברצינות בטענותיהם של הפנתרים ואף הוקמה ועדה ציבורית למציאת פתרון למצוקתם. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה. בעקבות כך, הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות. מלחמת יום הכיפורים שבאה לאחר האירועים העלתה בחזרה את נושא הביטחון לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לצורכי הביטחון.

כניסת התנועה לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית. לקראת הבחירות לכנסת ה-8 בשנת 1973 התמודדה התנועה כמפלגה לכנסת ה-7, והגיעה קרוב מאוד לאחוז החסימה, שעמד אז על 1%. התנועה קיבלה 13,332 קולות, שהם 0.9% מהקולות.

לאחר הבחירות אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בתנועה. ראשי התנועה חברו לגופי שמאל קומוניסטים ולפעילים פלסטינים, דבר שגרם לפרישת יעקב אלבז, שהיה בעברו לוחם בשורות הלח"י. לאחר עזיבתו של אלבז הסתיים למעשה פרק המאבק העממי, וראשי התנועה השתלבו בפעילות בפוליטיקה המקומית וניסו לקדם דרכן את הנושאים החברתיים. לקראת הבחירות בשנת 1977 סעדיה מרציאנו הצטרף למחנה של"י ונבחר לכנסת מטעמה. צ'רלי ביטון עמד בראש פלג של הפנתרים השחורים שהקים יחד עם רק"ח את מפלגת חד"ש, וכיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1992.

פעולות המדינה נגד התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור עשרות שנים, ב-2007, התברר כי אחד מחמשת מנהיגי התנועה שהשתתפו בפגישה עם גולדה מאיר היה סוכן של המשטרה. יעקב אלבז, שהיה עבריין מוכר למשטרה, גויס בפברואר באותה שנה כסוכן ומודיע משטרתי בשורות ה"פנתרים השחורים". אלבז קיבל תשלום על שירותיו, והמשטרה אף העלימה עין מפעילותו כסרסור. לדברי רפ"ק אברהם תורג'מן, מגייסו של אלבז, הוא חשש שתנועת הפנתרים השחורים תפעל באלימות כמו התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, ולכן רצה להיות מעודכן במעשיה. ייחודו של אלבז היה שלא היה פעיל זוטר אלא אחד מראשי התנועה, ובשלב מסוים אף נבחר ליו"ר הארגון. לדברי כוכבי שמש, עמיתו בהנהגת הפנתרים השחורים, אלבז הוא שהוביל את התנועה למאבקים אלימים, סיפק בעצמו חזיזים ורימוני עשן, ושימש למעשה כפרובוקטור של המשטרה‏[1].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמטת "הם לא נחמדים"

בשנת 2011, לציון 40 שנים לתחילתו של המאבק, הוחלט לקרוא לשתי סמטאות חסרות שם בשכונת מוסררה (מורשה) דרך הפנתרים השחורים ו- סמטת הם לא נחמדים במסגרת פרויקט אמנותי של קבוצת "מוסללה" שנערך בשיתוף מינהל קהילתי מוסררה.

בשנת 2008 הקימו קבוצה של פעילים חברתיים בירושלים‏[2], בראשותה של איילה סבאג (אחותו של סעדיה מרציאנו, ממייסדיה הראשונים של התנועה), מפלגה חדשה בשם "הפנתרים השחורים מודל 2008", שהודיעה על כוונתה להתמודד בבחירות לעיריית ירושלים. שורה של משוררים ואמנים הביעו את תמיכתם בהקמתה המחודשת של התנועה‏[3]. אולם, התנועה הצליחה לגייס רק עשרת-אלפים שקלים מתוך העירבון הכספי על סך עשרים-ושלושה אלף שקלים הדרוש לשם התמודדות בבחירות, ולבסוף לא התמודדה בהן‏[4].

כהמשך של המחאה החברתית בישראל 2011, ובמטרה לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים ולקדם שוויון, החלה בשנת 2012 פעילות של אנשי שכונות ופריפריה מרחבי הארץ תחת הכינוי "הלא נחמדים". הלא נחמדים פועלים באמצעות הפגנות וצעדות נגד הפערים הכלכליים ולמען מדינת רווחה[5].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‏מנחם הופנונג, מחאה וחמאה: השפעת הפגנות הפנתרים השחורים על הקצאות לצורכי חברה ורווחה, שריגים: הוצאת נבו, 2006.
  • סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 2003-1948, תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2004.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דבורה ברנשטיין, הפנתרים השחורים: קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית, בתוך: מגמות, כרך כ"ה, 1979, עמ' 80-65.
  • דבורה ברנשטיין, הפנתרים השחורים כתנועת מחאה: קריאת תגר למדינה ולסדריה, בתוך: צבי צמרת, חנה יבלונקה, (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2008.
  • טלי לב, יהודה שנהב, כינונו של האויב מבפנים: הפנתרים השחורים כמושא של פאניקה מוסרית, סוציולוגיה ישראלית 12 (1), 2010, עמ' 158-135.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 גידי וייץ, נמר כפול, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2007
  2. ^ יונתן גולן, ‏קרב חייה, באתר גלי צה"ל, 3 ביולי 2008
  3. ^ יונית נעמן, שירים ופנתרים - אירוע תמיכה באיילה סבאג, באתר nrg‏, 21 ביולי 2008
  4. ^ ציפי מלכוב, הפנתרים השחורים לא יתמודדו בבחירות, באתר mynet‏, 26 באוקטובר 2008
  5. ^ דף הלא נחמדים באתר פייסבוק


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg