אורי אבנרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורי אבנרי
UriAvnery.jpg
תאריך לידה 10 בספטמבר 1923
כנסות 6, 7, 9
סיעה העולם הזה - כוח חדש, מחנה רדיקלי ישראלי, מחנה של"י
תפקידים בולטים
  • פעילות בוועדות הכנסת
עטיפת ספר האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (נולד ב-10 בספטמבר 1923) הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי ישראלי יליד גרמניה, חבר הכנסת לשעבר, פעיל פוליטי המזוהה עם השמאל הרדיקלי בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם הלמוט אוֹסטרמן (Helmut Ostermann) בעיירה בֵקום שבקרבת מינסטר בגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, עלה לארץ ישראל עם הוריו. אביו, אלפרד, שהיה בנקאי בגרמניה, פתח מכבסה בתל אביב שהפעלתה הייתה כרוכה בעבודה קשה ובפרנסה מועטה. אחיו אבנר (ורנר) נהרג כלוחם במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולזכרו נבחר שם המשפחה אבנרי‏[1].

עקב המצב הכלכלי הקשה, נאלץ אבנרי לעזוב את הלימודים בגיל 14 ולעבוד בפקידות. את השכלתו הרחבה רכש בעצמו מקריאה בספרים. הוא היה מזכירו של אריה אלטמן, יושב ראש הצ"ח (ההסתדרות ציונית חדשה שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים שפרשו מההסתדרות הציונית). היה מעורב בהקמת קבוצה בסגנון הכנענים[2] ששמה היה "ארץ-ישראל הצעירה", ואשר הוציאה כתב עת בשם "במאבק"‏‏, שאבנרי היה עורכו. בקבוצה זו היה חבר גם נחום זולוטוב, אשר היה מאיירו של כתב העת.

לדבריו, בגיל 15 הצטרף לאצ"ל לפלוגה ז' בפיקודו של האדריכל אביאל כץ‏[3]. במלחמת העצמאות שירת בשועלי שמשון, הסיירת (בלשון אותם ימים - פלוגת הקומנדו) של חטיבת גבעתי. אבנרי השתתף בקרבות הנגב ונפצע. בתום המלחמה, העלה על הכתב את חוויות המלחמה שלו בספר "בשדות פלשת - 1948" שבו כונסו הרשימות שכתב בתור חייל בפלוגת שועלי שמשון לפני ואחרי קרב ולעתים תוך כדי קרב. הספר זכה להצלחה חסרת תקדים ותוך זמן קצר הודפסו עשר מהדורות. ספר זה הפך את אבנרי לחביב הקהל ובמשך כשנה ניתכו עליו ביקורות נלהבות וגילויי חיבה. לדברי אבנרי, בעת שישב באוטובוס האזין לשני נערים שישבו מאחוריו ודברו בהתלהבות על "שדות פלשת", וניכר היה שהם מקנאים בגיבוריו. אחד הנערים אמר בעצב כי חבל שפיספס את המלחמה בכמה חודשים. אבנרי, שכתב את הספר לדבריו לא כדי לפאר את המלחמה או לטשטש את זוועותיה, הבין כי המסר שלו לא הובן והחליט לכתוב את הספר "הצד השני של המטבע", שהוא ספר אנטי מלחמתי המתאר את הצדדים המכוערים של המלחמה ובו ביקורת קשה על הפוליטיקאים. תוך זמן קצר הפך אבנרי מחביב הקהל ליעד לביקורת ולהסתה.‏[4][5][6] פרסום הספר נאסר אחרי הופעת המהדורה הראשונה. הוא יצא שוב ב-1976 וב-1990.

העולם הזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 נטל אבנרי את הכסף שקיבל מאגף השיקום של משרד הביטחון בעקבות פציעתו בקרב, ואת ההכנסות מספרו "בשדות פלשת - 1948", ורכש שבועון דל תפוצה בשם "העולם הזה", שאותו ערך ביחד עם חברו (ולימים יריבו) שלום כהן ועם נחום איתן (אשר מכר את חלקו בעיתון בסוף שנות החמישים), הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות הישראלית. השבועון הופיע בעריכת אבנרי במשך כ-40 שנה. בסוף שנות השמונים ירדה תפוצתו, ובשנת 1990 מכר אותו אבנרי; זמן קצר לאחר מכן נסגר השבועון.

אורי אבנרי הפך את "העולם הזה" לעיתון לוחם וחוקר, תוך הגברת תפוצתו באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות (שערוריות), סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום - דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.

באמצעות "העולם הזה" ניהל אבנרי מאבק בשלושה מישורים:

אבנרי אף חידש מילים וביטויים בשפה העברית, כגון 'ח"כ', 'כְּתַבְלָב' (כינוי לעיתונאי לא-אובייקטיבי המתחנף לבעלי-כוח), בליין, אלתור, מחזמר, חינמון, יומון ואת המילה 'חללית', אשר הגה בשנת 1951 כאשר תירגם עבור עיתונו "העולם הזה" מאמר של ורנר פון בראון על המסע העתידי בחלל, שהיה אז עדיין בחזקת מדע בדיוני.

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 הקים ביחד עם אחרים את "הפעולה השמית", תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות, שלא האריכה ימים.

בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע הקים, לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, רשימה שנקראה "העולם הזה - כוח חדש", ונבחר לכנסת לבדו. בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 נבחר אבנרי שוב, כשהפעם זכתה רשימתו בשני מנדטים; במנדט השני זכה שלום כהן, שבמהלך כהונת כנסת זו גילה פעילות רדיקלית על רקע עדתי, שלא הייתה לרוחו של אורי אבנרי, עד שבשנת 1971 פרש מן הסיעה והיה למזכ"ל תנועת הפנתרים השחורים. אבנרי כיהן גם בכנסת התשיעית מטעם סיעת מחנה של"י, החל משנת 1979, אז החליף את לובה אליאב לפי הסכם רוטציה.

בשנת 1975 נעשה ניסיון התנקשות באבנרי על ידי אדם בשם אליהו גלילי. גלילי נתפס מיד לאחר ניסיון ההתנקשות, אובחן כבעל הפרעה נפשית ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי. אבנרי, שנפצע בדקירת סכין, טען כי המשטרה ובית המשפט הסתירו את מניעיו ושולחיו האמיתיים של המתנקש שהגיע לדלת ביתו. האדריכל נחום זולוטוב, ששהה באותה העת במשרדו שבבניין בו התגורר אבנרי ברחוב בן יהודה, היה האדם שתפס את המתנקש.

על אף נטייתו האנטי-ממסדית, כאשר נודע לאבנרי על פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין, הוא החליט שלא לפרסמה מחשש לפגיעה בשלטון השמאל בישראל ולעליית הליכוד. הוא פנה לרבין להזהירו שיסגור את החשבון.‏[7] בסופו של דבר פורסמה הפרשה בעיתון "הארץ".

בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, עורר סערה כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה (יחד עם ענת סרגוסטי ושרית ישי). לטענת מתנגדיו של אבנרי, מאז הוא הפך ל"חסיד של ערפאת", ויש שטענו שאף באופן עיוור. אבנרי עצמו ושותפיו לפעילות הפוליטית הכחישו בתוקף טענות אלה. אבנרי אמר כי אינו "חסיד" של ערפאת, אלא פטריוט ישראלי המכיר בכך שכדי להבטיח את עתידה על מדינת ישראל לדבר עם בני העם הפלסטיני באמצעות המנהיגות שהפלסטינים רואים בה את מנהיגותם.‏[8]

בשנת 1984 השתתף אבנרי , יחד עם חברו ושותפו הפוליטי, אלוף (מיל') מתתיהו פלד, בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום – מפלגה משותפת ליהודים וערבים שמצעהּ קרא לשוויון מוחלט בין אזרחי ישראל ולסיום הכיבוש. אבנרי לא ביקש להיבחר לכנסת מטעם מפלגה זו, אלא תמך בבחירתם של עו"ד מוחמד מיערי ומתתיהו פלד לייצג אותה בכנסת, והיה חבר פעיל בהנהלת הרשימה המתקדמת בכל תקופת קיומה. הוא הוצב במקום ה-120 הסמלי ברשימתה לכנסת.

מאז שחדל מלשמש כעורך "העולם הזה" הוא פעיל בגופי שמאל רדיקליים חוץ-פרלמנטריים. עיקר פעילותו מתרכזת כיום בגוף הנקרא "גוש שלום", שאותו ייסד ב-1993. בשנת 1997 הוענק לו פרס אריך מריה רמרק לשלום, ובשנת 2001 זכה עם אשתו רחל ו"גוש שלום" ב"פרס הקיום הנכון" בטקס שנערך בפרלמנט השבדי.

אחד ממייחדיו של אבנרי לאורך שנותיו כפעיל מרכזי בחוגי השמאל שאינו ציוני, הוא אי הזדהותו עם האידאולוגיה המרקסיסטית. מעולם לא היה אבנרי פעיל בגוף סוציאליסטי או קומוניסטי. כאשר זהות מטרות וצורך פוליטי בשיתוף כוחות הביאו אותו ואת ארגונו, בשנות השבעים והשמונים, לחבור אל גורמים סוציאליסטיים ברשימה לבחירות לכנסת, היו אלה תמיד ארגונים קטנים ואנטי ממסדיים: אק"יבחירות לכנסת השמינית), הסוציאליסטים העצמאיים, תכלת-אדום והפנתרים השחורים (כחלק ממחנה של"י בבחירות לכנסת התשיעית) ומצפן (כחלק מאלטרנטיבה, ברשימה המתקדמת לשלום בבחירות לכנסת האחת-עשרה).

בשנת 2002 יצא סרט תיעודי של יאיר לב בשם "הנדון: אורי אבנרי" (בהפקתו של דורון צברי) העוסק בו.
בניגוד לאנשי שמאל אחרים, אבנרי נמנע מלהטיח ביקורת ביאסר ערפאת, שעמו היה מיודד אישית, והטיל על ממשלת ישראל את מלוא האחריות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולכישלון התהליך המדיני. אבנרי תמך במימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לישראל. על פי הצעתו, חצי מיליון פליטים ישובו לישראל בתוך עשר שנים.‏[9]

בשנת 2004 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות על מפעל חיים.

דו-שיח עם חמאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי אבנרי (שלישי מימין) ורחל אבנרי (שלישית משמאל) בטקס קבלת מדליית קארל פון אוסייצקי לשנת 2008

תנועת גוש שלום החלה את דרכה בדצמבר 1992 תחת השם "הועד היהודי-ערבי נגד הגירוש" כארגון שקם למטרה ספציפית למחות נגד גירוש פעילי החמאס ללבנון בידי ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין, לפני חתימת הסכם אוסלו. במסגרת זו שהו אבנרי ואשתו רחל כחודשיים באוהל מחאה שהוקם מול משרד ראש הממשלה בירושלים, יחד עם פעילים יהודים וערבים רבים. במחאה זו שיתף אבנרי פעולה עם אנשי התנועה האיסלאמית בישראל בראשותו של השייח' ראאד סלאח, אז ראש עיריית אום אל פאחם.

לאחר שהוסכם בין יצחק רבין לבין נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לאפשר את חזרת המגורשים לאחר שנה, החליטו אבנרי וחבריו להפוך את ה"וועד נגד הגירוש" לתנועה בשם "גוש שלום", שבה פועל אבנרי עד היום. בתחילת 1994, לאחר חזרת המגורשים, פעילי ארגוני הטרור האסלאמיסטיים הסוניים הקיצוניים, חמאס והג'יהאד האיסלאמי, התקיימה עבורם קבלת פנים חגיגית במרכז האירועים ע"ש א-שאווה בעזה, שבה הודו נציגי הטרוריסטים שחזרו לאבנרי ולחבריו על עזרתם. "עשיתי מה שעשיתי כאזרח ישראלי, שהתנגד בכל לבו לגירוש המוני ושרירותי של אנשים מבתיהם אל מעבר לגבול. אני רואה בכם ובתנועתכם שותפים להסכם שלום עתידי בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין" אמר אבנרי בטקס, כשהוא עונד את סמל "גוש שלום" המורכב משני הדגלים, הישראלי והפלסטיני.

בעקבות חתימת הסכם אוסלו הקדיש אבנרי את עיקר מאמציו לקידום האפשרות של שלום בין ממשלת ישראל לבין הנהגת אש"ף בראשות יאסר ערפאת, אך במקביל המשיך לקיים קשרים בפרופיל נמוך עם אנשי חמאס. לאחר ניצחון תנועת החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית במרץ 2006, התרכז אבנרי בארגון מפגשים ודו-שיח עם נציגי הממשלה הפלסטינית החדשה, תוך שהוא מביע התנגדות חריפה לחרם שהוטל עליה על ידי ממשלת ישראל. בין השאר, הוא ניהל שיחות עם חסן יוסוף, מראשי חמאס ביהודה ושומרון, ועם מוחמד אבו טיר ("אדום הזקן"), חבר הפרלמנט הפלסטיני מחמאס בעזה. אבנרי אף ארגן מפגש של כל חברי מזכירות "גוש שלום" עם ארבעה חברי פרלמנט מחמאס. בפגישה זאת ציינו פעילי חמאס כי סירוב תנועתם להכיר בישראל אינו עמדה מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי, כי אם עמדת מיקוח שניתנת לשינוי אם וכאשר ממשלת ישראל תביע באופן קונקרטי הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים.

כאשר נעצרו נציגי חמאס בפרלמנט על ידי צה"ל בעקבות חטיפת גלעד שליט, נהגו אבנרי ואחרים מאנשי "גוש שלום" להגיע לאולמות בתי המשפט הצבאיים אליהם הובאו העצורים להארכת מעצרם, כדי לפגשם ולהפגין בקריאה לשחרורם ולפתיחת משא ומתן עמם על ידי ממשלת ישראל.

"אין לי הרבה משותף עם אנשי החמאס מבחינה אידאולוגית. אני אדם חילוני שבהיותי חבר כנסת נאבקתי בכל כוחי למען הפרדת הדת מהמדינה, הם אנשים דתיים הרוצים לבנות מדינה דתית. כל זה לגמרי לא מפריע לי לנהל אתם דו-שיח פורה. הדבר החשוב היחיד הוא שהם מייצגים כוח חשוב ומשמעותי בחברה הפלסטינית, ושלום שלא יכלול אותם פשוט לא יחזיק מעמד" אמר אבנרי.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבנרי היה נשוי לרחל, שנפטרה במאי 2011. השניים היו נשואים במשך 58 שנים. לאור בקשתה של רחל גופתה נשרפה ואפרה פוזר בים‏[10]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשדות פלשת - 1948, הוצאת טברסקי, 1949. (מהדורה נוספת ללא כל שינויים יצאה ב-1990 בהוצאת זמורה ביתן)
  • הצד השני של המטבע, הוצאת שמעוני, 1950.(מהדורה מצולמת יצאה ב-1990 בהוצאת זמורה ביתן)
  • צלב הקרס, הוצאת דע, 1961.
  • מלחמת היום השביעי, הוצאת דף חדש, 1969.
  • 1 מול 119 - קובץ נאומיו של אבנרי בכנסת, בעריכת אמנון זכרוני.
  • אויבי, אחי, 1988.
  • אנו לובשים את כתונת נסוס 1991.
  • לנין לא חי פה יותר, הוצאת כתר, 1992.
  • שני עמים, שתי מדינות 1995. (גרמנית).
  • בעיית ירושלים 1996. בשיתוף עם עזמי בשארה.
  • אופטימי, 2014 (אוטוביוגרפיה), הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרון בכר, הנדון: אורי אבנרי, הוצאת יפעת, 1968.
  • ניצה אראל, בלי מורא בלי משוא פנים - אורי אבנרי והעולם הזה, הוצאת מאגנס, 2006.
  • שלום כהן, העולם הזה, הוצאת טפחות, 1972.
  • אמנון לורד, רצח בין ידידים - אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי, בהוצאת דני ספרים 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים בנושא מפגשיו של אורי אבנרי עם אנשי החמאס

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי אבנרי נדבק אחיו במחלה והואשם שהדביק עצמו בכוונה כדי להשתמט מהקרבות. הוא נעלב,הסתגר בשירותים וירה בעצמו. (אופטימי, עמ' 127)
  2. ^ עמוס כרמל, ‏"הכל פוליטי", בערך עליו‏‏
  3. ^ זאב גלילי מפקפק בטענתו זו וטוען שלא נמצא כל עדות תומכת לכך. ראו זאב גלילי, למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל, אתר הגיון בשגעון, 19 בדצמבר 2010
  4. ^ הצד השני של המטבע ספרו החדש של אורי אבנרי, מעריב, 2 ביוני 1950
  5. ^ ד"ר שייב בדין על "מאמר-הסתה", דבר, 2 בינואר 1951
  6. ^ במשפטו של ד"ר שייב, דבר, 9 בדצמבר 1952
  7. ^ צבי לביא חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים, וגם ד"ר אורן מאיירס, החוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה.
  8. ^ הודעה לעיתונות של "גוש שלום", 11 באפריל 2003.
  9. ^ אורי אבנרי, עם מי ועל מה, באתר "הגדה השמאלית".
  10. ^ אורי אבנרי כותב על אשתו לאחר מותה.