אלכסנדר גריבויידוב

אלכסנדר גריבויידוב (15 בינואר 1795 - 11 בפברואר 1829)
מקום קבורה	פנתאון מתאצמינדה
מקום מגורים	טביליסי פלך טביליסי מלכות המשנה של הקווקז
בת זוג	נינו צ'בצ'בדזה

אלכסנדר סרגייביץ' גריבויידוב (ברוסית: Александр Сергеевич Грибоедов;‏ 15 בינואר 1795 - 11 בפברואר 1829) היה דיפלומט, מחזאי ומלחין רוסי, שמת מוות אלים בהתפרעות של אספסוף בשגרירות רוסיה בטהראן. הוא התפרסם כאיש-ספר וכמחברו של מחזה אחד, "Горе от ума", קומדיה בחרוזים. שלונסקי ניסה לתרגם את המחזה לעברית אך נכשל, ומניסיונותיו נותרו רק הצעותיו לשם היצירה בעברית: "חכם ורע לו" או "מרבה דעת - מרבה מכאוב" יחד עם זאת הוא ידוע בארץ כ"צער מתוך חוכמה". המחזה נחשב ברוסיה לאחד משני מחזות המופת של התיאטרון הרוסי (לצד "רוויזור" של גוגול).

קורות חייו

גריבויידוב נולד במוסקבה ובין השנים 1810-1812 למד באוניברסיטת מוסקבה. לאחר מכן הוסמך לקצונה ברגימנט ההוסרים. אולם בשנת 1816 התפטר מהרגימנט. בשנה שלאחר מכן הצטרף גריבויידוב לשירות הציבורי, ובשנת 1818 מונה למזכיר לשכת הציר הרוסי בפרס, והועבר לגאורגיה. הוא החל לכתוב מוקדם, ובשנת 1816 חיבר עבור תיאטרון בסנקט פטרבורג קומדיה בחרוזים שנקראה "בני הזוג הצעירים" (Молодые супруги), שאחריה באו יצירות נוספות מאותו סוג. אולם, אף אחד מהמאמרים והחריזות שכתב לא הטביעו את חותמם. מצד שני זכתה היצירה, צער מתוך חוכמה, קומדיה סאטירית בחרוזים על האריסטוקרטיה הרוסית, להצלחה כבירה.

דף מתוך כתב-היד של גריבויידוב, "צער מתוך חוכמה"

יצירה זו כונתה על ידי הפקידים רמי הדרג במחזה, "פסקוניאדה במוסקבה". המחזה הצליח להציג בצורה מדויקת טיפוסים מסוימים של פקידים בכירים כמו "פמוסוב", חסיד הגידופים הישנים, שונא הרפורמות; הליברל והאריסטוקרט הצעיר והאנגלופיל , "רפטילוב"; מתעמת עם גיבור השלום, צ'אצקי, סאטיריקן אירוני, שחזר זה לא מכבר ממערב אירופה. צ'אצקי חשף ולעג לחולשותיהם של יתר הדמויות במחזה, מילותיו הידהדו כמחאת הדור הצעיר של 1820, אשר הגיעה לשיאה בשנת 1825, במרד הדקבריסטים, שדוכא באכזריות מאוחר יותר על ידי ניקולאי הראשון. אף על פי ששורשיהם הוא בקומדיה הצרפתית הקלאסית של מולייר, הדמויות הן טיפוסים הרבה יותר אינדיבידואלים, וההשפעה ההדדית בין החברה לפרטים שופע תן וקח דיאלקטי (ניגודי).

גריבויידוב בילה את קיץ 1823 ברוסיה. הוא סיים את המחזה שלו ולקח אותו לסנקט פטרבורג, ושם הוא נדחה על ידי הצנזורה. עותקים רבים של המחזה הועתקו והופצו באופן פרטי, אולם גריבויידוב מעולם לא ראה בפרסום המחזה. המהדורה הראשונה הודפסה בשנת 1833, ארבע שנים לאחר מותו. הפעם היחידה שבה ראה גריבויידוב את המחזה על הבימה הייתה כאשר הוצג על ידי קציני חיל המצב שהוצבו בירוואן. הוא חזר מאוכזב לגאורגיה, שם סייע לקרוב משפחתו הרוזן איוון פסקביץ', הנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז, בכישוריו כבלשן, במהלך המלחמה הרוסית-פרסית, 1826-1828. גריבויידוב ניהל את המשא ומתן על הסכם טורקמנצ'י. בשנת 1828, לאחר תום המלחמה וחתימת ההסכם הוא נשלח לסנקט פטרבורג, וקיבל קבלת פנים נלהבת. בסנקט פטרבורג הוא הקדיש את עצמו לספרות, וניהל את הדרמה הרומנטית, "לילה גאורגי" (Грузинская ночь).

מותו

קברו של גריבויידוב, יחד עם אשתו.
פנתאון מתאצמינדה בטביליסי

מספר חודשים לאחר נישואיו לבתו בת השש עשרה של הנסיך אלכסנדר צ'בצ'בדזה, נשלח גריבויידוב בפתאומיות לטהראן כציר מוסמך. כספיח של המלחמה הרוסית-פרסית, 1826-1828 והסכם טורקמנצ'אי המשפיל, התעוררו רגשות עוינות לרוסים בפרס וזמן קצר לאחר הגעתו של גריבויידוב לטהראן הסתער המון על השגרירות הרוסית בעיר.

אנדרטה לזכרו של גריבויידוב בדיליג'אן ארמניה, שהונצח במקום בו אלכסנדר פושקין פגש בקרון שהוביל את גופתו של גריבויידוב לטביליסי. הכיתוב ברוסית ובארמנית על האנדרטה אומר:

	כאן ראה א. ס. פושקין 27 VI‏ 1829 ראה את גופתו של א. ס. גריבויידוב

התקרית החלה ב-11 בפברואר 1829, כאשר סריס ארמני שברח מהרמון השאה ביקש מקלט בשגרירות, יחד עם שתי נערות ארמניות מהרמון חתנו. על פי הסכם הכניעה שנחתם תשעה ימים קודם לכן בעיר טורקמנצ'אי, הורשו ארמנים המתגוררים בפרס לחזור בחזרה למזרח ארמניה. השאה תבע מגריבויידוב כי שלושת הנמלטים יוחזרו, אולם גריבויידוב סרב. השמועה על כך התפשטה בעיר והמון משולהב של אלפי פרסים כיתרו את השגרירות בתביעה למסור את שלושת הארמנים לידם.

ברגע האחרון, הסכים גריבויידוב באי-רצון למסור את השלושה כאשר ההמון התפרץ למתחם השגרירות. פלוגת הקוזאקים שהייתה אמונה על הגנת השגרירות הייתה קטנה מדי ועדיין הצליחה לעכב את ההמון במשך מעל לשעה, עד שבסופו של דבר נסוגה לאחור למשרדו של גריבויידוב. שם הצליחו עוד להחזיק מעמד עד שבסופו של דבר פרץ ההמון למשרד תוך קריאות "אללה אכבר" וטבח בגריבויידוב ומגניו. ראשו של גריבויידוב נחתך וגופתו הושלכה לעבר ההמון. הסריס הארמני, שבריתו הניעה את האירועים, היה בין הראשונים שנטבחו; גורלן של הנערות הארמניות נותר לא ידוע. הטבח האכזרי נלמד מאז בבתי הספר של משרד החוץ הרוסי, על כל פרטי הפרטים של הלינץ'.^{[דרוש מקור]}

ההתעללות בגופתו של גריבויידוב נמשכה שלושה ימים ושרידיה זוהו בזכות צלקת ישנה על ידו שנגרמה בעקבות השתתפותו בדו-קרב. גופתו נלקחה לטביליסי ונקברה בפנתאון מתאצמינדה שבחצר כנסיית מאמאדוויתי. כשקיבלה נינו, אשתו בת ה-16, את הבשורה על מותו, ילדה בטרם עת את תינוקה, שמת כעבור שעות אחדות. היא המשיכה לחיות שלושים שנה נוספות לאחר מות בעלה, ודחתה את כל המחזרים שביקשו את ידה. על נאמנותה לזכרו היא זכתה להערכה אוניברסלית.^{[דרוש מקור]}

	"אינני יודע כלום, הראוי יותר לקנאה מהשנים האחרונות על חייו הסוערים. המוות עצמו תוך הקרב נועז, הבלתי שווה, לא היה בשביל גריבויידוב כלום מן הנורא ״הוא כהרף-עין והיה נאה״. בלילות-נדודים עודנו נלחם ברעיון המוות".
– פושקין על גריבויידוב

גריבויידוב, בן 34 בלבד במותו, לא זכה לראות את מחזהו עולה על במות מוסקבה. הצנזור לא אהב את הלגלוג נגד האצולה הרוסית הרקובה הפוסט-נפוליאונית והיצירה פורסמה בשלמותה רק בשנת 1861.

על שמו של גריבויידוב נקראה תעלת גריבויידוב (кана́л Грибое́дова) בסנקט פטרבורג, תעלה אותה חוצים 21 גשרים, ובארמניה נקרא על שמו יישוב גריבויידוב והונפק לזכרו בול. אחד המערכות בסאטירה של בולגקוב, האמן ומרגריטה, מתרחשת "בית גריבויידוב".

לקריאה נוספת

תעלת גריבויידוב בסנקט פטרבורג

• פטר הופקירק (1992), The Great Game: The Struggle for Empire in Central Asia,‏ ISBN 4770017030, (באנגלית)
• הערך על אלכסנדר גריבויידוב בהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
• ד.ס. מירסקי ופרנסיס ויטפיילד (1999), ההיסטוריה של הספרותה הרוסית, ISBN 0810116790, (באנגלית)

קישורים חיצוניים

• מחזה בחרוזים, "צדיק נעזב", המבוסס על היצירה של גריבויידוב, של מאיה ערד, הארץ