ניקולאי גוגול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה לכך היא: הפיסקה "חייו". אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

ניקולאי ואסילייביץ גוגול (1 באפריל 1809 - 4 במרץ ^[1]1852), סופר ומחזאי רוסי יליד אוקראינה. מגדולי הסופרים הרוסיים בכל הזמנים.

תוכן עניינים 1 חייו 2 מספריו של גוגול בעברית 3 לקריאה נוספת 4 קישורים חיצוניים 5 הערות שוליים

[עריכה] חייו

ניקולאי ואסילייביץ גוגול נולד בכפר שבסביבת עיר מירגורוד, מחוז פולטבה. אביו, אציל רוסי בעל אחוזה קטנה, בילה את מרבית חייו בכפר. ביתו היה בית פאטריארכלי, ובהשפעתו נתקנן בגוגול מילדותו רגש דתי עמוק. כנער היה גוגול ילד חולני ושונה מחבריו, וכל בני משפחתו חרדו לשלומו, ונהגו לפנקו לעתים תכופות מתוך חשש תמידי לחייו, ולבסוף נטעו בו את אותה הפקפקנות שגרמה לו לאחר זמן מה לייסורים רבים. בהיותו שרוי לבדו בגן ביתו היה שומע קולות, ושעות של אימה וביעותים היו באות עליו. יחד עם זאת היה קולט בקרבו את רשמי הטבע של אוקראינה, את תכונות עמו וסביבתו, ורשומים אלו הטביעו חותמם על כל יצירתו.

משפחתו של גוגול התגוררה בפינה נידחת, הרחק ממרכזי התרבות הרוסית של הימים ההם, אבל האנשים הקרובים לגוגול לא היו נאורים, המתעניינים בהשכלה ובמדע. אביו היה אדם מוכשר, אשר כתב בנקל חרוזי שירה, צייר והשתתף בהצגות שנערכו בחוג המשפחה, והוריש אחריו כמה וכמה קומדיות אוקראיניות. נוסף על ההשפעה שהשפיע עליו אביו מצא לו גוגול הנער מקור יניקה גם בביתו של אחד השועים בדימוס, שגר בקרבת מקום, ולו בית ספרים גדול ותיאטרון פרטי נאה.

בשנת 1821 נשלח גוגול לגימנסיה שבעיר נייז'ין, בה בילה שבע שנים תמימות כשהוא חוזר לבית הוריו רק בימות הפגרה. שיטת ההוראה בגימנסיה הייתה לקויה ביותר, והלימודים לא משכו את לבו. גוגול לא מצא עניין אלא בספרות ובציור. כמה מן התלמידים ייסדו מעין חוג להשתלמות. הם הוציאו לאור כתב עת והעלו מחזות על הבימה, ובשני הדברים גם יחד נהג גוגול להשתתף בהצלחה רבה. גוגול פרסם כמה וכמה מאמרים בכתב העת, ביים כמה מחזות, אף שיחק בהם בעצמו וצייר את התפאורות.

בשנת 1825, בהיות גוגול בן 16 מת אביו ובבת אחת הוא הוטל לתחום הבגרות. גוגול ראה את עצמו ראש למשפחה, שיתף את עצמו בדאגותיה של אימו ונהג להרהר על העתיד הצפוי לו. מובטח היה לו בתוך-תוכו כי נועד למעשה רב שאין לעשותו אלא בבירתה הגדולה של רוסיה, ובשנת 1828 נשא רגליו לפטרבורג. הבירה קיבלה את פניו בחומרה רבה: יוקר החיים, חוסר העבודה, ומצוקה שלא הורגל בה קיבלו את פניו. אך בעקשנות רבה, זו שהצטיין בה כל ימיו, ביקש לפתור את בעיותיו. הוא השקיף על סביבותיו וראה כי החברה שבפטרבורג מוצאת עניין בכל הנוגע לאוקראינה, ולפיכך גמר אומר להשתמש באמצעי זה על מנת להתקדם ולהתפתח.

בראשית שנת 1829 פרסם גוגול בשם בדוי את הפואמה "האנס קיכלגארטן". הפואמה התקבלה בפנים זעומות, והמחבר מיהר לעבור בחנויות, קנה את כל טפסי הפואמה ושרף אותם. מרוב עגמת נפש נטל את כספו המועט ששלחה לו אימו ונמלט לגרמניה, אלא שחזר כעבור שבועות מספר. רק בסוף החורף זכה למשרה קטנה במיניסטריון הפנים. בו בזמן קשר קשרים ראשונים עם החוג הספרותי שבפטרבורג, תרגם מאמרים בשביל כתבי עת וכתב סיפורים בודדים. בשנת 1831 התחיל המזל להאיר לו פנים. הוא עזב את משרתו שנמאסה עליו והתחיל עוסק בהוראה. הוא התוודע אל ז'וקובסקי ואל פושקין ובתקופה ההיא אף מסר לדפוס את ספר הביכורים הראשון "ערבים בחווה ליד דיקאנקה", אף הוא תחת בשם בדוי. הספר זכה להצלחה עצומה והוציא למחברו מוניטין, ופושקין – גדול הספרות הרוסית – נתן דעתו על הסופר הצעיר להדריכו ולסייע את ידו.

באביב שנת 1832 עזב את פטרבורג ושב למקום הולדתו, ובסתיו חזר לפטרבורג, ובידו כתב העת של חלק ב' של "הערבים בחווה ליד דיקאנקה". ועדיין דימה גוגול בלבו כי תעודת חייו אינה צפונה בספרות. מתוך שעסק בהתלהבות בפולקלור של אוקראינה עשה מאמצים לקבל קתדרה באוניברסיטה של קייב, כדי לעסוק שם בדברי ימיה של מאלורוסיה. את הקתדרה בקייב לא קיבל. תחת זה הוזמן בשנת 1834 לשמש פרופסור שלא מן המניין באוניברסיטה בפטרבורג. גוגול פתח בהתלהבות בעבודתו. הרצאותיו הראשונות היו מזהירות והילכו קסם על שומעיו, אך חוסר השכלה שיטתית נתן בו אותותיו ולאחר שנה ומחצה עזב את עבודתו באוניברסיטה ואת מלאכת ההוראה בכלל. מכאן ואילך שיקע עצמו בספרות בלבד. בימים ההם סיים את הקומדיה "רוויזור", והתחיל רוקם את פאר יצירתו: "נפשות מתות". בראשית שנת 1836 הועלה "רוויזור" על הבימה לאחר תקלות מרובות מצד הצנזורה של הרשות ולפיכך הקומדיה נכשלה כליל. מחמת אכזבות מרות כאלו שהיו מנת חלקו במשך השנים לא עצר גוגול כוח ונמלט שנית לחוץ לארץ. הוא בילה שלוש שנים בפאריס, בשווייץ, ולבסוף נשתקע ברומא. כאן המשיך ושקד על "נפשות מתות", למד איטלקית, ארכאולוגיה וספרות תאולוגית, וכאן הגיעה אליו השמועה על מות ידיו ומדריכו, פושקין.

עם מותו של פושקין נתגברה בגוגול ההרגשה שקיננה בו מנעוריו, כי תעודה גדולה נכונה לו בחיים, ומכיוון שנפטר המשורר הגדול שומה עליו, על תלמידו, להמשיך על פעלו בבחינת אמן-נביא.

בקיץ 1839 חזר גוגול לרוסיה וכולו מלא לכאורה חיים ורעננות. בפטרבורג ובמוסקבה קרא בחוג ידידים פרקים מתוך החלק הראשון של "נפשות מתות" שעוררו התלהבות רבה. אף על פי כן היסס למסור את הספר לדפוס. באביב 1840 יצא שוב בדרכו לאיטליה האהובה עליו אך בדרך תקפה אותו מחלה קשה וממארת. מחלה זו, ככל חולאיו האחרים, הגבירה בו את ההרגשה כי אל לו למות בטרם ישלים את "פעלו" הגדול. ברומא המשיך ב"נפשות המתות", ובתוכו הסיפור "טאראס בולבה", וסיים את סיפור "האדרת". בסתיו השלים את החלק הראשון של "נפשות מתות" ונסע לרוסיה כדי לפרסמו בדפוס אך שוב נתקל בקשיים רבים מצד הצנזורה שפסלה פרקים שלמים, ובעיקר את ה"מעשה בקפיטאן קופייקין", ואף התנגדה לעצם השם "נפשות מתות", שהרי הנפש אינה בת תמותה, כידוע, ופה נמצא כי המחבר מטיף לכפירה בהשארות הנפש. מרוב ייסורים שב גוגול ונמלט מארצו למשך שש שנים תמימות. בתקופה זו הוא עבד לאיטו וטרח על הכרך השני של "נפשות מתות", אלא שבתוך כך נקלע לתככים קטנים כאשר ידידיו שבמוסקה ובפטרבורג משכו אותו איש איש לעברוֹ. רבים גינו אותו על שום חיבתו לאיטליה. נוסף על כך התקבלו ידיעות על המצוקה ששרויה בה משפחתו ועל כי אין בידו לעזור להם. מנסיבות אלו נתגבש בנפשו אותו תהליך שנרקם בו לאמתו של דבר במשך כל חייו. ידידיו התחילו חשים בו נטייה מוגברת למיסטיציזם מעורפל. לפי התכניות שתיכנן לעצמו התעתד גוגול לכתוב את הפואמה שלו "נפשות מתות" בצורת "הקומדיה האלוהית" של דאנטה, היינו, שלשה חלקים: "תופת", "פורגאטוריון" (כור המצרף) ו"גן העדן". הוא הכין עצמו ליעוד חייו הגדול בתענית ובתפילה, ואף נהג להרהר הרהורי נזירות. הלך רוח זה שיתק בו מעט מעט את כוחו האומנותי הרענן, ובשנת 1846 פרסם במפתיע ספר בשם "מבחר אגרות לידידים", החדור כולו ביעותי מסתורין ואמונה נלהבת בייעודו הנבואי בקרב עמו. הספר הדהים את ידידיו, ואילו גוגול תלה את כשלון הספר בחטאיו שלו ובטומאת נפשו. גוגול עמד וגזר על עצמו אורח חיים סגפני ביותר שמוטט את גופו החלוש בלאו הכי, ובראשית שנת 1848 עלה לרגל לארץ-ישראל להשתחוות במקומות הקדושים, וחזר למולדתו מעורער כליל. מכאן ואילך הייתה נטושה בקרבו ללא הפוגה מלחמה עזה בין יצר האומנות לבין המסתורין הדתי. באחת משעות החשכוּת של נפשו קם, בחצות לילה (אור ל-11 בפברואר 1852), העיר את נערו וציווה עליו לצרור את כתבי היד של החלק השני של "נפשות מתות" ולהטילו לאש. הנער כרע ברך לפניו והתחנן בדמעות שליש לבל יעשה מעשה שאין להשיבו. אך גוגול המעונה, הנתון כולו לייסורי נפש ורוח, לא שמע בקולו. הוא שרף את כתב היד וחזר ושכב על מיטתו שממנה לא קם עוד. הוא שקע באותה רוח רעה שבעתה אותו כל שנותיו האחרונות, וב-2 בפברואר, 10 ימים לאחר שהעלה באש את יצירתו הגדולה, נפטר מן העולם.

כתיבתו של גוגול אודות היהודים נגועה באנטישמיות עזה. דוגמה לדבר ניתן למצוא בפתיחת הסיפור המפורסם "רשימותיו של מטורף":

	מי יודע, אולי אצליח להוציא מידי יהודון זה ולו כמה פרוטות של מיקדמה על חשבון המשכורת. גם זה יצור! שיתן לך פעם חודש מראש - ריבונו של עולם, הרי קודם לזה יבוא יום הדין. תתחנן, אפילו תתפקע, אפילו תתענה במצוקתך עד מוות - הוא לא יתן כלום, השד הארור
– תרגום: נילי מירסקי

[עריכה] מספריו של גוגול בעברית

מחזותיו:

• שידוכין, מעשה שלא יאומן בשתי מערכות מאת ג. גוגול , עברית - אברהם שלונסקי, במוי - מייקל אלפרדס, תל אביב, 1960.
• שידוכין, האדרת, רביזור, ספרית פועלים, תל אביב, 1981.
• רוויזור, קומדיה, עברית - יעקב שבתאי.
• רביזור, קומדיה בחמש מערכות, נוסח עברי - נסים אלוני, עיטר יוסף קארל, תל אביב, 1965.
• רביזור, קומדיה בחמש מערכות, תרגם מרוסית אברהם שלונסקי, ספרית פועלים, תל אביב, 1982.
• קלפנים, קומדיה במערכה אחת, תרגום - שמעון לוי, בית צבי, 1984. ‬

מספרי סיפוריו:

• האדרת, וסיפורים אחרים, תירגם מרוסית יצחק שנהר, תל אביב, 1964.
• בעלי אחוזה מן הדור הישן, תרגום - מנחם פוזננסקי.
• ערבי הכפר שליד דיקנקה, תרגום - יצחק אורן, ציורים - דבורה טושינסקי, ניומן תל אביב, תשכ"ט 1969.
• החוטם, היריד בסורוצ’ינץ, תרגום-יצחק שנהר, משרד הביטחון, 1982.
• טאראס בולבה, תרגום זאב נמירי.
• נפשות מתות, פואמה, מרוסית - צבי ארד, דביר, 1992.
• סיפורים אוקראיניים, תרגמה מרוסית והוסיפה אחרית דבר נילי מירסקי, עם עובד, 1980.
  • "מעשה במריבה שרב איואן איואנוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'"
  • "בעלי אחוזה מן הדור הישן"
  • "ויי "
  • "איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו"
  • "ערבו של יום איואן קופאלו"
• סיפורים פטרבורגיים, מרוסית - נילי מירסקי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תל אביב, 1992.
  • "האף"
  • "האדרת"
  • "רשימותיו של מטורף"
  • "שדירת נייבסקי"
  • "הדיוקן"

בבית הספרים הלאומי בירושלים מצויים גם תרגומי ספריו של גוגול ליידיש.

[עריכה] לקריאה נוספת

• גוגול כהיסטוריון בתולדותיה של המזרחנות הרוסית, מאת רומן וטר, נדפס בכתב העת ג'מאעה , כרך י"ד, תשס"ו.
• גוגול, ביוגרפיה מאת ולדימיר נבוקוב, תרגם לעברית דורי פרנס, הוצאת משכל, תל אביב, 1997.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אריאנה מלמד, לחיות את גוגול, ynet ‏, 13.11.03
• הפרק הראשון מתוך הרומן "נפשות מתות" בתרגום צבי ארד, nrg
• רועי חן, הסופר שחלם על מעילים, ynet

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ תאריכי הלידה והפטירה המובאים הם על־פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג באוקראינה וברוסיה בתקופתו של גוגול, תאריך לידתו הוא 20 במרץ 1809, ותאריך פטירתו הוא 21 בפברואר 1852.