דו-קרב
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: משלב שפה נמוך, כתיבה לא ויקיפדית. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
 |
יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
דו-קרב הוא בדרך כלל קרב המאורגן ומתנהל בהסכמה ועל פי כללים שנקבעו מראש בין שני אנשים. קרבות כאלו היו מקובלים לאורך ההיסטוריה כדרך להכרעת סכסוכים אישיים וצבאיים, בתקופת ימי הביניים הפך הדו-קרב לחלק מהקוד החברתי של האבירות.
תוכן עניינים |
דו-קרב באירופה [עריכה]
ההתחלה [עריכה]
דו-קרב כבסיס ליישוב סכסוכים, התפתח באירופה המערבית בתחילת תקופת ימי הביניים. מקורותיו נמצאים בתרבות הלוחמים של העמים הברברים, שכבשו את האימפריה הרומית המערבית. בחברות אלה, מאבקים אלימים היו מקובלים למדי, כאשר לכישורי הלחימה של הפרט היה משקל רב בפוליטיקה השבטית, שלא כמו ברומא, שם היה משקל רב למוצא ולמעמד.
כללי הדו-קרב וצורתם הטקסית התפתחו בד בבד עם הפאודליזם, ועלייתם של מעמדות אצולה. לקראת המאה ה-10, בקרב מעמד האבירים החלו להיערך תחרויות הנקראות טורנירים, בהן נערכו קרבות קבוצתיים או קרבות בין שני אבירים בצורה של דו-קרב. לרוב היו הקרבות ללא נפגעים. על מנת לשמר את מעמדו הספורטיבי של הטורניר ולמנוע פציעות קשות ומוות, אף פותח שריון טורניר מיוחד, שהיה כבד פי 3 משריון לחימה רגיל.
בטורנירים היו כללים ברורים, כאשר המטרה העיקרית הייתה הפלת האויב מהסוס, באמצעות רמחי עץ בלתי מחודדים. לרוב נמנעו מלפגוע באבירים שהופלו מהסוסים. עם דעיכת מעמד האבירים לקראת המאה ה-16, הלכו הטורנירים והתמעטו עד שנעלמו כליל במאה ה-17 (אחד הקורבנות המפורסמים של טורניר הוא אנרי השני, מלך צרפת, שנהרג כאשר חדרה חנית שבורה מבעד ללוחות הקסדה, ופגעה בפניו פגיעה קטלנית).
דו-קרב שימש כהליך משפטי, בתור מה שנודע כמשפט האל. בהליך משפטי זה שני הצדדים - התובע והנתבע - היו מנהלים דו-קרב והמנצח היה מוכרז כזוכה במשפט, מתוך ההנחה הנוצרית שהאל יתן את ברכתו ועזרתו לצד הצודק. עם השנים, חלה ירידה בקרנו של משפט זה עקב רצונם של מלכי אירופה לרכז את הסמכויות השלטוניות והמשפטיות אצלם, ולמנוע אבידות של אבירים ולוחמים בסכסוכים פנימיים.
השיא [עריכה]
השיא הגיע במאה ה-16, כאשר כמעט כל סכסוך בין שני אצילים הגיע לידי דו-קרב. הימנעות מדו-קרב נחשבה למעשה שלא יעשה והיוותה פגיעה אנושה בכבוד האציל. העניין עם הכבוד היה הרבה יותר אקוטי מאשר הוא היום. אציל שאיבד את כבודו היה מנודה מהחברה, לא היו עושים איתו עסקים ומצבו היה בכי רע. כמעט כל דבר יכול היה לשמש עילה לדו-קרב, אפילו מבט שלא היה במקומו. בתנאים אלו פרחו להם בתי הספר לסייף וירי.
הנשק העיקרי היה החרב, במקרים נדירים יותר האקדח. ידועים מספר הזדמנויות שהשתמשו בכלי נשק אחרים, אך זה היה נדיר יחסית. הבחירה בחרב נעוצה בעובדה שירי האקדחים היה לא מדויק להחריד ולכן לרוב בחרו בחרב. החרב שהשתמשו בה בדרך כלל היא הסייף.
אם אציל כלשהו חשב שפגעו בכבודו, הוא היה מזמין את האציל השני לדו-קרב. כעקרון, אציל היה יכול לקרוא לכל אציל אחר לדו-קרב, אלא אם כן האציל השני היה בעל תואר הרבה יותר גבוה ממנו. במקרה זה האציל השני יכול היה להימנע מדו-קרב. כך נמנעה למשל, רציחת יורש העצר, או קרובי משפחה אחרים של המלך. אציל היה יכול להציג "אלוף" (champion) מטעמו, כמובן שהצגת מומחה לחימה שכזה היה עסק יקר, ולא כולם יכלו להרשות זאת לעצמם. הצגת האלוף במקום האציל לא נחשבה לפגיעה בכבוד. מחוות הכפפה והרמתה, היא המצאה טקסית וספרותית ברובה ולא הייתה קיימת במציאות. לאחר ההזמנה לדו-קרב, המוזמן היה שולח חבר מטעמו (הנקרא עד) לחבר האציל הפוגע על מנת לסכם את הפרטים. בדרך כלל לצד המוזמן לדו-קרב הייתה הזכות לבחור את כלי הנשק. נקבעו גם החוקים לגבי חומרת הפגיעה (עד דם ראשון או עד המוות). לרוב, העדים ניסו לעצור את הקרב עם הפציעה הראשונה. בנוסף הזמינו בדרך כלל גם רופא. ידועים גם סוגי דו-קרב מסוימים היכולים להשמע לנו כאיומים במיוחד. כזה הוא "דו-קרב הממחטה", הכוונה היא ששני יריבים אוחזים בממחטה ומהמרחק הזה יורים אחד בשני. כמובן שסיכויי הפגיעה היו מאה אחוז. אם הוחלט על דו-קרב כזה, בדרך כלל רק אקדח אחד היה טעון, והוא נבחר בהגרלה.
למרות האיסורים הרבים על עריכת הדו-קרב על ידי ממשלות שונות (ידועה האימרה של הקרדינל רישלייה מהמאה ה-17, "האצילים צריכים למות בשירות המלך ולא בקרבות מטופשים על כבודם"), הדו-קרב המשיך לשגשג. חרב הייתה פריט לבוש הכרחי באותם הימים, אפילו פקידים ואנשים שלא שירתו יום אחד בצבא, התהדרו בחרב.
הסוף [עריכה]
הסוף הגיע במאה ה-20 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האבדות בחזית היו כה מחרידות, שמותו של בן אדם אחד עבור אידאל כלשהו, לא ריגש אף אחד.
דו-קרב מחוץ לאירופה [עריכה]
דו-קרב בארצות הברית [עריכה]
למרות הסצנות המפורסמות ממערבונים שונים, לא היה דו-קרב בארצות הברית במתכונת המוצגת בסרטים אלו. מדובר בהמצאה. הדו-קרב היה מקובל בארצות הברית פחות מכפי שהיה מקובל באירופה, בעיקר בשל העדר מעמד האצולה. לאחר הכרזת העצמאות בסוף המאה ה-18, הנשק העיקרי לעריכת הדו-קרב היה האקדח, היות שבזמן הזה הוא היה כבר מפותח הרבה יותר מאשר מקודם. דו-קרב אמריקאי ידוע הוא זה, שבו נהרג אלכסנדר המילטון על ידי סגן נשיא ארצות הברית באותה עת, ארון בר.
נשק נוסף אשר היה מקובל בדרום ארצות הברית היה סכין בואי. סכיני הבואי (bowie knife) הינם סכינים ארוכות למדי, עם עיקול קל בקצה, אשר שימשו, על ידי פליק הפרק, לתקיפה מהירה לאזור הפניים ("back cut"). דו-קרב בואי היה נפוץ בין ג'נטלמנים, ובתי ספר ללחימה בבואי פרחו.
דו-קרב בקולנוע [עריכה]
הדו-קרב אולי מת במציאות, אך הוא מצא חיות בקולנוע ההוליוודי בו כמעט כל סרט פעולה מסתיים בדו-קרב בין הגיבור לנבל. הסיבות לדו-קרב, בנוסף למניע של טוב נגד רע, בדרך כלל כוללות גם חשבון אישי בין הגיבור לנבל, לרוב - הנבל היה חבר טוב של הגיבור עד שבגד בו ופנה לדרך הרעה. בדרך כלל שניהם מחזיקים בקוד של כבוד, אם כי לעתים הנבל מפר אותו כאשר הוא רואה שהוא עומד להפסיד.
בסרטים, דו-קרב נערך בטכניקות שונות: אמנויות לחימה כגון קראטה או קונג פו (סרטי ברוס לי), קרבות אקדחים (מערבונים למיניהם), קרבות סכינים (הסרט קומנדו), קרבות חרבות (אקסקליבר, שר הטבעות), דו-קרב בחרבות אור (כל סרטי מלחמת הכוכבים), קרבות בשרביטי קסם (סרטי הארי פוטר) קרבות בכלי רכב כגון מטוסים, חלליות-קרב או טנקים, וקרבות בכלי נשק מיוחדים או מאולתרים מסוגים שונים.
ראו גם [עריכה]
קישורים חיצוניים [עריכה]
- דני אורבך, דו-קרב, באתר הינשוף, 05.10.2012
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
