אנטישמיות בימי המוות השחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנטישמיות בימי המוות השחור – מגפת הדבר המכונה המוות השחור, אשר התפשטה באירופה באמצע המאה ה-14, קטלה למעלה משליש מאוכלוסיית היבשת. במצוקתם ובאסונם הפנו לעתים הנוצרים באירופה, בראש ובראשונה בגרמניה ובסביבתה, אצבע מאשימה לעבר היהודים ואלו נטבחו בהמוניהם, בעיקר בשנים ק"ח-ק"ט (1348-1349). הגירתם מאימת הרציחות יצרה את הבסיס לקהילות מזרח אירופה, בעיקר פולין, שבה היהודים קיבלו את הגנת שליטה קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, ושבה היו מעט תושבים יהודים ללא רקע לאותה אנטישמיות, שכן מגפת המוות השחור פסחה על פולין.

העלילה ומקורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הרעלת הבארות התפתחה במאה ה-12 בגרמניה ועלתה על פני השטח מפעם לפעם. לאחר התפרצות המגפה, ובעיקר לאחר התבררות ממדיה האדירים, הואשמו היהודים בכך שהרעילו את הבארות ובכך גרמו לפריצת המגפה. האשמה זו חוזקה בעדויות שנגבו מיהודים שהודו, לאחר עינויים קשים, בכך שזיהמו את מקורות המים משנאתם לנוצרים. כמה מהם סיפרו אף שההרעלה היא חלק מקנוניה שרוקם ארגון יהודי שמרכזו בעיר טולדו ומטרתו כינון שלטון יהודי כלל עולמי. היו שטענו כי הם מוענשים בידי האל, בשל כך שהם נותנים מחסה בקרבם ליהודים שנואי האל.

אגדה אורבנית רווחת מספרת כי במגפה נספו פחות יהודים מנוצרים, וזאת בשל הרגלי ההיגיינה הטובים יותר של היהודים (ובהם נטילת ידיים וטבילה), ועל כן נפל עליהם החשד. כבר בזמן הפרעות, אחת הטענות שהועלו כדי להגן על היהודים הייתה, ששיעור התמותה בקרבם גדול גם כן.

יש הרואים באנטישמיות בעת "המוות השחור" גרסה מוקדמת של האנטישמיות הגזענית החדשה, שכן אופציית המרת הדת לא הודגשה, ונראה שגם טבילה לנצרות לא הייתה מועילה ליהודים בהרבה מקרים (אם כי הועילה בחלקם). עושרם של היהודים ועיסוקם בהלוואה בריבית עוררו את השנאה כלפיהם.

לגלי האנטישמיות תרמה הופעת כת הפלגלנטים, 'תנועת סופגי המלקות', הללו שעיקר פולחנם הדתי היה הלקאת עצמם, היו באים ויוצאים בערי גרמניה, ופעולתם חוללה תסיסה רצחנית.

הפרעות ותגובת השלטונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ וגרמניה. לאחר שיהודים אולצו בעינויים, להודות בהרעלת הבארות, ההמון האמין שאלו הם פני הדברים. בקהילת בזל שמנתה כמה מאות יהודים, נשרפו למוות כל בני הקהילה, בתוך בניין עץ שנבנה במיוחד לצורך זה‏[1]. בשטרסבורג הם נשרפו בבית הקברות שלהם, והוחלט לגרשם משם למשך מאה שנה. בכל הערים שעל נהר הריין נשרפו יהודים למוות ולעתים, כמו במקרה של קהילת פרנקפורט דמיין, הקדימו היהודים והעלו את עצמם באש, כדי לא ליפול בידי הנוצרים. במיינץ, התאגדו היהודים כדי להגן על עצמם, אספו נשק והצליחו להרוג 200 אנשים מן האספסוף שבא להורגם. בסופו של דבר, הצליחו תושבי העיר הנוצרים להכניע את היהודים וטבחו בהם בהמונים. אלו ששרדו, העלו את עצמם באש בבתיהם. ההערכה היא כי ב-24 באוגוסט 1349, מתו כ-6000 יהודים במיינץ‏[2]. קהילת ארפורט שמנתה כ-3000 יהודים, הושמדה כליל.

גם בספרד קם ההמון נגד היהודים בכמה מקומות, אך יחסו של המלך, פדרו הרביעי, היה אוהד, והוא ייסד מינסטריון להגנת היהודים.

כמו פורענויות רבות אחרות בימי הביניים, לעלילה בימי "המוות השחור" היה אחראי בעיקר ההמון. האפיפיור יצא כנגדה בתוקף, והפלגלנטים, שהיו מהאחראים העיקריים לה, נמנו על גדולי אויביו. באזורים שהיו נתונים להשפעתו של האפיפיור, כמו באיטליה, נשמרו חיי היהודים. באגרת ששלח הדגיש האפיפיור כי "המוות השחור" אינו אלא גזירה מן השמים, ורציחות היהודים נובעות בעיקר מרצונם של חייבים למחוק את חובותיהם. "שוקדים אנו על כך שיש לקיים את היהודים בחיים משום שישעיהו הנביא העיד ששאריתם צריכה להיוותר".

באותו זמן מלך קארל הרביעי בגרמניה. נראה שמבחינת האינטרסים הכלכליים שלו מוטב היה לו להשאיר בחיים את היהודים, שמהם גבה תשלומים עצומים עבור הגנתם. התנהגותו בפרשה, על כל פנים, הייתה מוזרה. הוא הביע מחאה נגד הרג היהודים, אך באותה נשימה הודיע כי אם היהודים יירצחו הוא פוטר את הערים מאחריות. על התנהגותו כותב מרדכי ברויאר:

Cquote2.svg

הסתירה הזאת אינה מעידה על אופיים הציני, כביכול, של מעשי קארל. מעשיו אינם ציניים יותר ממעשי סוחר המתאמץ להציל מסחורתו העומדת לרדת לטמיון. היהודים נחשבו לסחורה... סחורה אין אוהבים ואין שונאים. סחורה נועדה להפקת רווחים.

Cquote3.svg

מועצות הערים בגרמניה עשו מאמץ גדול לשמור על יהודיהן, אך לעתים כאשר נעלו את שכונת היהודים, המטרה לא הייתה רק הגנה על תושביה, אלא חסימת בריחתם, שכן הם ורכושם היוו נושא למשא ומתן מסחרי.

תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 מערב אירופה התרוקנה מיהודיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפרענויות, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה, 1995, עמ' 123.
  2. ^ ראי רחוק, עמוד 125.