קוקו שאנל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבריאל "קוקו" שאנל
19 באוגוסט 1883 – 10 בינואר 1971 (בגיל 87)
Coco Chanel.jpg
ידועה בשל ייסוד בית האופנה "שאנל"
שנות הפעילות 19091971
מקצוע מעצבת אופנה

גבריאל בונר שאנלצרפתית: Gabrielle Bonheur Chanel;‏ 19 באוגוסט 1883 - 10 בינואר 1971), הידועה בכינויה קוקו שאנל, הייתה מעצבת אופנה צרפתייה. היא עמדה בראש בית האופנה "שאנל", הקרוי על שמה, ושנות פעילותה בו היו משנת 1909 עד מותה בשנת ב-1971.

שאנל נחשבת לחלוצה בתחום האופנה המודרנית ובתרומה לתנועה הפמיניסטית דרך עיצוביה. היא עיצבה בגדים פשוטים ונוחים לנשים - בניגוד למקובל בתקופתה - ואף מיוחס לה הוויתור על המחוך כפריט אופנה הכרחי. בשל תרומתה זו, שאנל היא מעצבת האופנה היחידה המופיעה ברשימת "100 האישים המשפיעים של המאה ה-20" של המגזין "טיים".‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאנל נולדה בעמק הלואר שבצרפת, וגדלה עם שני הוריה חסרי ההשכלה וחמשת אחיה. כאשר הייתה שאנל בת שש מתה אמה משחפת. אביה, אלברט שאסנל (שם המשפחה המקורי), שנותר עם ששת הילדים, פיזר אותם אצל קרובי משפחה שונים, בעוד שאנל הגיעה לבית יתומים של מנזר קתולי.‏[2] באותה תקופה למדה מהנזירות תפירה וספגה מהן סגנון לבוש פשוט, שלימים יאפיין את עיצוביה.
כשהגיעה לגיל 18, עזבה שאנל את בית היתומים והחלה להופיע כזמרת מועדונים בערים מולין ווישי, שם אימצה את הכינוי "קוקו". בגיל 22 פגשה באטיין בלסאן, מגדל סוסים עשיר, והייתה הפילגש שלו במשך תקופה קצרה. לאחר מכן עזבה שאנל את בלסאן בשביל חברו ארתור אדווארד "בוי" קפל, שהיה איש עסקים אנגלי. ב-1910, בזכות עזרה כלכלית מהשניים, פתחה שאנל חנות כובעים בפריז.‏[3]

ב-1913 פתחה - שוב הודות ל"בוי" קפל - שתי חנויות נוספות, אחת בעיר התיירות ביאריץ והשנייה בדוביל שבנורמנדי, והחלה לעצב ולמכור גם בגדים.

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוקו שאנל בחברת בוי קפל, לבושה בסגנון גברי שאפיין אותה.

שאנל החלה לצבור פופולאריות, בעיקר בקרב החברה הגבוהה. היא פתחה את הסטודיו המרכזי של המותג בפריז, מול מלון ריץ בו התגוררה. בשנת 1922 הוציאה שאנל את הבושם שאנל מספר 5 והייתה למעצבת האופנה הראשונה שהוציאה בושם. הבושם של שאנל היה שונה מבשמים שקדמו לו בכך שלא התבסס על ניחוח מפרח אחד, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא הורכב מתערובת של 50 ריחות שונים. הצלחתו של הבושם מיוחסת לעתים למרילין מונרו שפירסמה אותו כבושם בו היא משתמשת. כשהיא הולכת לישון, נהגה מונרו לומר, היא מפזרת על עצמה שאנל 5 - "I wear Chanel number 5".
"שאנל מספר 5" נחשב לבושם הנמכר ביותר בעולם עד היום.‏[4]

שנות העשרים היו שנים של שגשוג עבור בית האופנה של שאנל. היא שינתה את דפוסי הלבוש הנהוגים באותה תקופה והשפיעה רבות על האופנה המודרנית הנהוגה עד היום. מלבד עיסוקה באופנה, הפכה שאנל גם לאשת החברה הגבוהה בצרפת של אותה התקופה. היא עיצבה תלבושות עבור הבלט רוס, חברה לאישים מפורסמים כמו ז'אן קוקטו ופאבלו פיקאסו ואפילו ניהלה רומן קצר עם המלחין איגור סטרווינסקי.‏[5]

קשיים ופריחת העסק מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת השפל הגדול ספג בית האופנה של שאנל נזקים כלכליים, אך היה זה רק כאשר הוכרזה מלחמת העולם השנייה ששאנל החליטה לסגור את העסק.
לאחר פלישת הנאצים לצרפת ב-1940, החלה שאנל לנהל רומן עם קצין נאצי בכיר, ובזכות קשרים אלה קיבלה אישור מיוחד להישאר בדירתה המפוארת במלון ריץ שבפריז.‏[6] בתום המלחמה, ב-1944, זכתה שאנל לביקורות חמורות מהציבור הצרפתי בשל קשריה עם הנאצים. כתוצאה מכך עברה לשווייץ, על מנת לאפשר למוניטין הרע שנוצר לה בצרפת להירגע.
בשנת 1954 חזרה שאנל לצרפת ולתעשיית האופנה שהשתנתה בעשר השנים האחרונות. בשנים בהן נעדרה שאנל מצרפת, עלה בית האופנה של כריסטיאן דיור והחזיר לאופנה את המראה הנשי. על מנת לזכות חזרה בפופולאריות של המותג, יצאה שאנל מהשוק האירופאי לארצות הברית. בארצות הברית זכתה שאנל לפופולאריות בקרב אנשי הוליווד, ביניהם אודרי הפבורן וגרייס קלי.‏[2] בסוף שנות החמישים והשישים שאחריהן חזרה שאנל למעמדה הקודם וזכתה להכרה כמעצבת אופנה נחשבת עוד בחייה.

שאנל המשיכה לעבוד עד יומה האחרון. היא נפטרה מהתקף לב ב-1971. מאז, עבר מפעל הבשמים של שאנל לשותפה לעסק, פייר ורטהיימר, אשר רכש בהמשך את בית האופנה כולו. לאחר מותו של פייר עבר בית האופנה לבנו, אלן, שהחליט לנסות ולשחזר את ימי התהילה של שאנל בחיפוש אחר מעצב חדש. וכך, ב-1983 הציע אלן את תפקיד המעצב הראשי לקרל לגרפלד, שעומד בראש המותג ובית האופנה "שאנל" עד היום.‏[7]

השפעותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמנית חובשת כובע בעיצובה של שאנל, 1912

עיצוביה של שאנל התאפיינו בפשטות ובאלגנטיות, בקווים גאומטריים וצורות פשוטות, פונקציונליים ונוחים לעבודה. שאנל נחשבת לאדם שתרם רבות לתנועה הפמיניסטית באמצעות עיצוביה שעזרו לשחרר את האישה ולהעניק לה נוחות, זאת למרות ששאנל דיברה בעיקר על נשיות ומעולם לא התייחסה לפמיניזם.

בשנת 1916, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, תקופת הבל אפוק - שהתאפיינה באופנה נשית רהבתנית שכללה מחוכים, שמלות ארוכות ובדים כבדים - הסתיימה. שאנל הייתה המעצבת שהובילה את השינוי באופנה מתקופת הבל אפוק לתקופה המודרנית. שאנל הבינה שצרכניות הבגדים בתקופה שלאחר המלחמה מעדיפות נוחות על פני רהבתנות ולכן עיצבה בגדים בהתאם.

Cquote2.svg

לבוש מוֹתָרוֹת חייב להיות נוח, אחרת זו לא מוֹתָרוֹת.

Cquote3.svg
– קוקו שאנל‏[5]

תרומתה הנחשבת ביותר, המהווה אף היא גורם מקשר בין שאנל לפמניזם, הייתה הוויתור על השימוש במחוכים, שנחשבו עד לאותה תקופה לאביזר לבוש נשי הכרחי. בנוסף, הייתה שאנל למעצבת הראשונה שהכינה בגדי נשים מבד הג'רסי - בד קל וגמיש - שעד לאותה תקופה היה בשימוש בעיקר לבגדים תחתונים. היא קיצרה את החצאיות, שנהגו להיות ארוכות ומלאות בד, וחשפה את השוקיים.

ב-1925, הציגה שאנל את פריט הלבוש שלימים יהפוך לפריט המאפיין את אופנת שאנל - חליפה בשלושה חלקים. זהו פריט לבוש מודולרי - ניתן לשלב ולהחליף בין החלקים השונים. בנוסף, הבגד נוח - החולצה רחבה ולא חונקת; בחצאית יש קפלים כדי לאפשר תנועה רחבה ולא מוגבלת. הבדים הם בצבעים חלקים ולא מצועצעים. פריט נוסף שאפיין את שאנל היה השמלה השחורה הקטנה, שכיום נחשבת ל"פריט חובה" במלתחה הנשית. שאנל הייתה המעצבת הראשונה שלקחה את הבד השחור, שהתקשר בעיקר לאבל, ויישמה אותו בבגדי ערב.‏[5]

בשנת 1923, לאחר הפלגה מפריז לקאן ביאכטה של הדוכס מולינגטון, הופיעה שאנל בעור שזוף. עד לאותו יום, השיזוף לא נחשב מעולם לאופנתי. ההופעה הפומבית של שאנל עם השיזוף נתנה את האות לשינוי התפיסה האסתטית של גוון העור בציבור, ונחשבת לתחילת אופנת השיזוף.‏[8]

כאמור לעיל, נודעת שאנל גם בזכות הבושם "שאנל מספר 5" אותו פיתחה, שהורכב מתערובת של ריחות שונים ובכך חולל מהפכה בענף הבשמים.

יצירות אודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (1969) "קוקו" מחזמר שהועלה בברודוויי בכיכובה של קתרין הפבורן, וזכה ל-7 מועמדויות -מתוכן שתי זכיות - בפרס טוני.
  • (1981) "Chanel Solitaire" סרט צרפתי בבימויו של ג'ורג' קסנדר ובכיכובה של מארי-פראנס פיזייה.
  • (2002) "קוקו ואיגור" ספר מאת כריס גרינהלג.
  • (2008) "קוקו שאנל" סרט טלוויזיה אמריקני בבימוי כריסטיאן דוגאי ובכיכובה של שירלי מקליין.
  • (2008) "Different like Coco" ספר ילדים המבוסס על שאנל מאת הסופרת אליזבת מתיוס.
  • (2008) "שאנל ועולמה" ספר מאת אדמונד צ'ארלס-רוּ, שהיה חבר טוב של המעצבת.
  • (2009) "הבשורה על פי קוקו שאנל" ספר מאת קארן קארבו.
  • (2009) "קוקו לפני שאנל" סרט צרפתי בבימויה של אן פונטיין ובכיכובה של אודרי טוטו.
  • (2009) "קוקו שאנל ואיגור סרווינסקי" סרט צרפתי בבימוי יאן קונן. עיבוד על פי הספר "קוקו ואיגור".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נשים ששינו את העולם מאת רוס הורטון וסאלי סימונס (2007). מסת"ב 9781847240262.
  2. ^ 2.0 2.1 הביוגרפיה של שאנל ערוץ הביוגרפיה.
  3. ^ הביוגרפיה של שאנל מפורסמות: נשים ויופי
  4. ^ דורית לנדס, קוקו שאנל מציגה: בושם מס' 5, באתר הארץ, 6 במאי 2009
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 הביוגרפיה של שאנל באתר bio.
  6. ^ המעצבת קוקו שאנל TIME.
  7. ^ גבריאל שאנל
  8. ^ היסטוריית השיזוף אנקדוטות על קוקו שאנל