ארול פלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארול פלין
Errol Flynn1.jpg
ארול פלין בשנת 1940 לערך
תאריך לידה: 20 ביוני 1909
מקום לידה: הוברט, טסמניה, אוסטרליה
תאריך פטירה: 14 באוקטובר 1959 (בגיל 50)
מקום פטירה: ונקובר, בריטיש קולומביה, קנדה
שנות הפעילות: 1932‏-1959

ארול לזלי פליןאנגלית: Errol Leslie Flynn;‏ 20 ביוני 1909 - 14 באוקטובר 1959) היה שחקן קולנוע אוסטרלי. הוא נודע בזכות תפקידיו הרומנטיים בסרטים הוליוודים כפרש אוחז חרב, קולני ורברבן, ובזכות סגנון חיים ראוותני והולל.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלין נולד בעיר הוברט בטסמניה, שם היה אביו, תאודור תומסון פלין, מרצה באוניברסיטה ומאוחר יותר פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת טסמניה. את אימו, מארל, תיאר פלין כמי שמוצאה ממשפחת ימאים, ולכך אף יחס את חיבתו לחיי הים וההפלגה בו‏[1]. לא נמצא אישוש לטענותיו של פלין כי מוצאו מאחד מן הימאים במרד על הבאונטי. הוריו היו ילידי אוסטרליה, צאצאי אסירים ממוצא אירי אנגלי וסקוטי שהוגלו ליבשת זו. הם התחתנו ב-23 בינואר 1909. בילדותו חי פלין בעיר סידני ולמד בבית ספר יסודי של כנסייה אנגליקנית. אחד מבני כיתתו היה ג'ון גורטון, לימים ראש ממשלתה ה-19 של אוסטרליה. פלין הורחק מבית הספר לאחר שהסתבך בקטטה ועל פי דיווחים אף קיים יחסי מין עם המכבסת של בית הספר. בהמשך הוא אף הורחק ממספר בתי ספר שבהם למד בטסמניה.

בגיל 20 הוא עקר לגינאה החדשה שם קנה חווה לגידול טבק, היה זה עסק שכשל. ניסיון עסקי אחר, בכריית נחושת בגבעות הסמוכות למיקומה של עיר הבירה הנוכחית פורט מורסבי, כשל אף הוא.

בתחילת שנות ה-30 פלין היגר לבריטניה ובשנת 1933 זכה בתפקיד בלהקת התיאטרון של נורת'המפטון, שהציגה באולם רויאל שבעיר. הוא הועסק בלהקה שישה חודשים. בשנת 1934 הוא אף הופיע כשחקן על הבמה בלונדון ובגלזגו.

בשנת 1933 הוא שיחק בסרט האוסטרלי "בעקבות הבאונטי" (באנגלית: In the Wake of the Bounty) ובשנת 1934 שיחק בסרט "רצח במונטה קארלו" (Murder at Monte Carlo) בהפקת אולפני האחים וורנר בלונדון. כל עותקיו הידועים של סרט זה אבדו. בעקבות משחקו ב"רצח במונטה קארלו" כשרונו של פלין התגלה על ידי מנהלי חברת האחים וורנר, הוא הוחתם על חוזה משחק והיגר לארצות הברית. בשנת 1942, שמונה חודשים לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה, הפך לאזרח אמריקאי.

דרכו בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארול פלין בסרט "הסתערות הבריגדה הקלה" (1936)
פלין (ראשון מימין) מככב בסרט "נתיב סנטה פה" (1940) ולצידו ישוב רונלד רייגן

הקריירה של פלין כשחקן קולנוע נסקה בין לילה לאחר שקיבל את התפקיד הראשי בסרט "קפטן בלאד" (1935). עד מהרה לוהק לתפקידי פרש אוחז חרב, קולני ויהיר, כך בסרט "הסתערות הבריגדה הקלה" (1936). לאחר שהופיע בתפקיד מיילס הנדון בסרט "בן המלך והעני" (1937), הוא לוהק בתפקידו המפורסם ביותר כרובין הוד בסרט "הרפתקאות רובין הוד" (1938), סרטו הראשון בצבע. בשנת 1938 עלה לאקרנים סרטו "סיור הבוקר" (The Dawn Patrol) לצד חברו הטוב דייויד ניבן. בין סרטיו הבולטים בהמשך "דודג' סיטי" (1938), "נץ הים"‏[2], ו"הרפתקאות דון חואן" (1948).

לאורך כל הקריירה הקולנועית של פלין הוא עבד עם מיטב במאי סצנות הקרבות. פלין התפרסם בזכות מיומנותו בשימוש בחרב, כפי שניתן לראות בסרטו "הרפתקאות רובין הוד", "נץ הים" ו"קפטן בלאד".

פלין כיכב לצידה של אוליביה דה הבילנד בשמונה סרטים. הוא הודה במשיכתו לדה הבילנד, אולם טענת היסטוריון הקולנוע רודי בלמר ולפיה במהלך הסרטת "הרפתקאות רובין הוד" היה קשר רומנטי בין השניים, נדחתה על ידי דה הבילנד. בראיון שנתנה שנים אחר כך טענה כי הקשר ביניהם היה אפלטוני באופיו, במיוחד לאור העובדה כי פלין היה נשוי אותה עת ללילי דאמיטה.

פלין וידידו דייויד ניבן היו חברים במועדון הקריקט של הוליווד. מיומנויותיו החברתיות האציליות, וגישתו היהירה והקלילה לנשים ולחיים בכלל, היו לשם דבר עד כי בשפה האנגלית המציא לכבודו המחבר בנג'מין ס. ג'ונסון את הביטוי "ארולסק", המופיע בחיבורו פילוסופיה ארולסקית על החיים.

לאחר שהפך לאזרח ארצות הברית, ב-15 באוגוסט 1942, הוא אף הפך מועמד לשירות בצבא ארצות הברית, לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה שמונה חודשים קודם לכן. מתוך הכרת תודה למדינה שהעניקה לו אזרחות, פלין ניסה להתגייס לזרועות שונות של צבא ארצות הברית, אולם נפסל לשירות בגלל בעיות בריאות. הוא סבל מלב מוגדל, ורשרוש בלב, ועד לאותה עת לקה אף בהתקף לב. בנוסף, הוא עדיין סבל ממחלת מלריה שבה נדבק בעת שהיה בגינאה החדשה, מכאבי גב כרוניים (שבהם טיפל על דעת עצמו במורפיום ואחר כך בהרואין), משחפת, וממספר מחלות מין. בנסיבות אלה, פלין שהיה ידוע בזכות תפקידיו בקולנוע כגבר בריא ואתלטי, סווג לא כשיר לשירות צבאי בגלל מצבו הבריאותי.

פסילתו לשירות צבאי יצרה לפלין ולחברת האחים וורנר בעיה קשה של תדמית ציבורית. לעתים קרובות נמתחה עליו ביקורת בציבור כיוון שהמשיך לשחק תפקידי גיבור מלחמה בסרטיו בעוד שלא שירת כלל בצבא. אולפני האחים וורנר התקשו להתמודד עם הביקורת הציבורית כיוון שהסתירו מן הציבור את מצבו הבריאותי של פלין.

בשנות ה-50 שינה פלין את דמותו במציאות ובסרטים. צריכה מוגברת של משקאות אלכוהוליים והתמכרות לסמים הותירו עקבותיהם על גופו, והוא הפך לאדם שמן בעל מראה מזדקן. אולם הוא זכה לביקורות משבחות על משחקו בסרט "עוד תזרח השמש" (1957) בתפקיד שיכור לא יוצלח, ובסרט "הרבה מדי, מוקדם מדי" (1958) בתפקיד אלילו ג'ון ברימור. בקו אחד עם תדמיתו ההרפתקנית נסע פלין בשנת 1958 לקובה, להיפגש עם מנהיג המורדים פידל קסטרו, בו תמך. אוטוביוגרפיה שכתב בשם My Wicked, Wicked Ways, פורסמה זמן קצר לאחר מותו ומכילה סיפורים הומוריסטים על חייו בהוליווד. הספר זכה לביקורות משבחות כאחת מן האוטוביוגרפיות הטובות ביותר שנכתבו על ידי שחקני הוליוודי. בשנת 1984 הפיקה רשת הטלוויזיה CBS סרט המובסס על האוטוביוגרפיה של פלין.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלין ואשתו הראשונה, לילי דאמיטה, בשנת 1941

סגנון חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלין נודע כרודף שמלות, חובב טיפה מרה ומהיר חימה האוהב להתקוטט. סגנון חייו ההדוניסטי, המתהולל, סיבך אותו בצרות בנובמבר 1942, כאשר שתי נערות האשימו אותו בקיום יחסי מין עם קטינות. הוא הועמד למשפט בחודש ינואר 1943 וזוכה. האירוע חיזק עוד יותר את תדמיתו כרודף שמלות והגביר אהדתו בקרב גברים.

חיי נישואים ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלין התחתן שלוש פעמים בחייו: לשחקנית לילי דאמיטה, לה היה נשוי בין השנים 1935 עד 1942. לזוג נולד, בשנת 1941, בן יחיד, שון פלין. בשנת 1943 התחתן עם השחקנית נורה אדינגטון, לה היה נשוי עד לשנת 1949. לזוג נולדו שתי בנות, דידרה בשנת 1945 ורורי בשנת 1947. הוא התחתן בשלישית עם השחקנית פטריס וימור בשנת 1950, לה היה נשוי עד מותו. לזוג נולדה בת אחת, ארנלה רומה (1953-1998). בהוליווד אהב להתייחס לעצמו כמי שבא ממוצא אירי ולא אוסטרלי (אביו עבד אותה עת כפרופסור לביולוגיה באוניברסיטה בבלפסט, צפון אירלנד). בשנות ה-50 התגורר יחד עם אשתו פטריס בפורט אנטוניו שבג'מייקה ותרם רבות לפיתוח התיירות במקום. בחלק מן התקופה היה בעליו של בית מלון בעיירה.

בשלהי שנות ה-50 פלין הכיר וחיזר אחר נערה בת 15 בשם בוורלי אדלנד, שהייתה לימים לשחקנית קולנוע, אותה הכיר בבית ספר המיועד לילדי תעשיית הקולנוע. הוא ליהק אותה לסרטו "נערות קובניות מורדות" (1959). לדברי אדלנד, פלין תכנן להינשא לה ולהתגורר עימה בבית חדש שבנה בג'מייקה, אולם בעת טיול משותף לונקובר, בקנדה, הוא נפטר מהתקף לב בגיל 50.

בנו היחיד שון, שהיה אף הוא לשחקן קולנוע ולכתב צבאי ידוע, נעלם בשנת 1970 בקמבודיה במהלך מלחמת וייטנאם, כאשר עבד שם עבור המגזין טיים. בשנת 1971 הוכרז כי ככל הנראה נרצח בידי כוחות החמר רוז'.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באוקטובר 1959 פלין טס לונקובר, בחברת בוורלי אדלנד, כדי להחכיר את היכטה שלו למיליונר ג'ורג' קלדו. ב-14 באוקטובר, עת קלדו הסיע את פלין לשדה התעופה, חש האחרון ברע. הוא נלקח לדירת ידיד של קלדו ושם עד מהירה התכנסה מסיבה עליזה, כשפלין מבדר את האורחים בסיפורים ובחיקויים. לפתע חש שוב וברע, פרש לחדר השינה כשהוא מודיע לאורחים כי עוד ישוב. חצי שעה אחר כך בדקה אדלנד לשלומו ומצאה שהוא מחוסר הכרה. פלין מת בדירה כתוצאה מהתקף לב. פלין נקבר בבית הקברות פורסט לואן בלוס אנג'לס. שני הוריו היו עדיין בחיים בעת מותו.

האשמות ושמועות לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1961 פירסמה פלורנס אדלנד את הספר "האהבה הגדולה" (The Big Love) ובו טענה כי פלין ניהל יחסי מין עם בתה בת ה-15, השחקנית בוורלי אאדלנד‏[3]. הספר הומחז והועלה על הבמה בכיכובה של טרייסי אולמן.

בשנת 1980 פרסם צ'ארלס היגהאם ביוגרפיה על ארול פלין, "ארול פלין: הסיפור שלא סופר" (Errol Flynn: The Untold Story), אשר עוררה מחלוקת רבה‏[4]. בספר טען היגהאם כי פלין גילה אהדה לרעיונות פשיסטים וכי ריגל עבור הנאצים לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. בספר אף נטען כי פלין היה ביסקסואל, טענה שעלתה גם בביוגרפיה שחיבר דייויד ברט. לעומת זאת האחרון דחה את הטענה בדבר קשרים עם נאצים‏[5]. בשנת 2000 פרסם היגהאם מאמר ובו טען כי פלין הואשם כבר בחייו על גילויי אהדה לאדולף היטלר וזאת על יסוד יחסיו עם ד"ר הרמן ארבן, אוסטרי ששירת בשירותי המודיעין הצבאי הגרמני, וכי ממסמכי CIA שהותרו לפרסום ניתן ללמוד כי במכתב מספטמבר 1993 כתב פלין לארבן: "יהודי חלקלק מנסה לרמות אותי... הייתי רוצה שנוכל להביא את היטלר לכאן כדי ללמד את ה"יצחקים" הללו דבר או שניים. הממזרים חסרי כל יושרה עסקית או כבוד."‏[6]. מנגד נטען כי במסמכי MI5 שהותרו לפרסום עולה כי ארול פלין ריגל במהלך מלחמת העולם השנייה עבור בריטניה ובעלות הברית[7].

בביוגרפיות מאוחרות יותר בהן זו של טוני תומאס "ארול פלין - המרגל שלא היה" (Errol Flynn: The Spy Who Never Was)‏[8], וזו של בסטר ויילס "ימי עם ארול פלין: אוטוביוגרפיה של איש פעלולים" (My Days With Errol Flynn: The Autobiography of a Stuntman)‏[9], נדחו השערות אלה כהמצאה גמורה. על פי ביוגרפיות אלה, דעותיו של פלין היו בשמאל הפוליטי, הוא תמך ברפובליקה הספרדית בעת מלחמת האזרחים הספרדית ובמהפכה הקובנית בשלהי שנות ה-50, ואפילו תרם קולו כקריין לסרט דוקומנטרי בשם "האמת על מהפכת פידל קסטרו" (The Truth About Fidel Castro Revolotion)‏[10], זמן קצר בטרם מותו.

דמותו בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על ארול פלין חוברה אופרה בשם "פלין" שהוצגה בשנים 1977-1978.
  • להקת הרוק האוסטרלית Australina Crawl פירסמה בשנת 1989 שיר בשם "ארול", אשר הגיע למקום ה-18 במצעד הפזמונים האוסטרלי. השיר נכלל באלבום הלהקה בשם "שירוקו", כשם יאכטה שהייתה בבעלות ארול פלין.
  • ביוני 2009 ציינה החברה על שם ארול פלין בטסמניה 100 שנים להולדתו באירוע שנמשך 10 ימים. ב-20 ביוני 2009, יום הולדתו, חשפה ביתו רורי כוכב על מדרכה לפני תיאטרון המורשת של הוברט.
  • בשנת 2008 פירסמה הסופרת האוסטרלית מרגרט סזאר-תומפסון רומן בדיוני על שנותיו האחרונות של פלין.
  • ארול פלין אוזכר בשירו של יוסי בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן" (לחן: חנן יובל).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Thomas McNulty, Errol Flynn: the life and career. ISBN 9780786417506.
  2. ^ בארץ ישראל הוצג בשם "בעקבות הארמדה"
  3. ^ Aadland, Florence; Tedd Thomey (1986). The Big Love (reprint ed.). Grand Central Pub.. ISBN 0446301590.
  4. ^ Higham, Charles (1980). Errol Flynn: The Untold Story. Doubleday. ISBN 0385134959
  5. ^ David Bret, Errol Flynn: Satan's Angel. Anova Books, 2004. ISBN 1861057865
  6. ^ Charles Higham, The missing Errol Flynn file. The New Statesman, April 17, 2000.
  7. ^ David Bamber and Chris Hastings, Errol Flynn 'spied for Allies, not the Nazis'. The Telegraph, December 31, 2000.
  8. ^ Tony Thomas, Errol Flynn: The Spy Who Never Was. Curley Pub., 1991. ISBN 0792708490
  9. ^ Buster Wiles, My Days With Errol Flynn: The Autobiography of a Stuntman. Roundtable Pub., 1988. ISBN 0915677369
  10. ^ "The Truth About Fidel Castro Revolution", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)