ביקור הגברת הזקנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביקור הגברת הזקנהגרמנית: Der Besuch der alten Dame) הוא מחזה מאת המחזאי השווייצרי פרידריך דירנמאט, שנכתב בשפה הגרמנית, פורסם והוצג לראשונה בציריך בשנת 1956, בכיכובה של תרזה גיזה.

המחזה תורגם לעברית בידי חיים גורי, והוצג בישראל מספר פעמים. בין השאר, בהפקה של תיאטרון הבימה מ-1959 שיחקו אלישבע מיכאלי ואהרון מסקין. בשנת 1974 שיחקה אורנה פורת בתפקיד הראשי, ובשנת 1994, בהפקה המשותפת הראשונה של תיאטרון הבימה והקאמרי, שיחקו בתפקידים הראשיים ליא קניג ועודד תאומי. עמרי ניצן, במאי ההצגה, החליט כי העברית ששם גורי בפי הדמויות מיושנת, והפקיד את מלאכת התרגום בידיו של איתן בלום. בשנת 2011 עלה המחזה בהפקה חדשה ב"הבימה", כאשר התרגום הופקד בידי רבקה משולח ולתפקידים הראשיים לוהקו יהורם גאון וגילה אלמגור. בשנת 2013 החליף שמיל בן ארי את גאון. המחזה הוצג פעמים רבות בבתי ספר למשחק ובחוגים לתיאטרון.

המחזה עובד בשנת 1964 לסרט קולנוע (The Visit), בכיכובם של אינגריד ברגמן ואנטוני קווין. בסרט שונו שמות הדמויות ואף עודן סופו של המחזה.

מחזה זה הוא טרגדיה קומית, או מחזה מוסר מקאברי, שעוסק בהשתעבדות האדם לממון, תוך ויתור על ערכים מוסריים דוגמת קדושת החיים. עם זאת המחזה אינו ביקורתי אלא דווקא מגלה הבנה לבחירת הדמויות, שנכנעות לטבע האנושי ומעדיפות להתפתות לממון. המחזה מדגיש את האמצעים שמאפשרים לאדם ולחברה לשנות את ערכיהם מבלי להתייסר, וכן בודק את יחסיות מושג הצדק. יש שרואים במחזה משל על הפנמת ערכי האידאולוגיה הנאצית בקרב החברה הגרמנית בתקופת השלטון הנאצי. המחזה משופע בסמלים ובסצינות גרוטסקיות.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתאר מיליארדרית זקנה החוזרת לעיירת ילדותה. היא מציעה לאנשי העיירה מתנת כסף שתעשיר אותם, בתמורה למותו של אחד מאנשי העיירה שזנח אותה בצעירותה. אנשי העיירה שבתחילה דוחים את ההצעה, נסוגים אחד אחד ובאופן הדרגתי מפני כוחו הגדול של הפיתוי.

המחזה נפתח בתיאור עליבותה של העיר (הבדיונית) גילן ותושביה (שמה של העיר מעיד על טיבה: המילה Güllen פירושה בגרמנית שווייצרית 'זבל נוזלי'). זוהי עיר מרכז אירופית שידעה עבר מפואר, אך ירדה מנכסיה. מפעלי התעשייה התרוששו ונסגרו, מוסדות הציבור לא מתפקדים, ואפילו הרכבת כבר לא עוצרת בתחנת העיר. למרות זאת, יש לתושבי העיר סיבה לאופטימיות: הם מתבשרים כי המיליארדרית קלייר זאחנסיאן, ילידת העיר, מתעתדת להגיע לביקור בעיירת ילדותה. תושבי העיר מתכוננים לביקור וממרקים את העיר. בראש מקבלי הפנים יעמוד אלפרד איל, מועמד לתפקיד ראש העירייה וממכובדי העיר, וחברה הראשון של המיליארדרית. כן מוצגים מכובדי העיר האחרים: ראש העיר, הכומר, הרופא, השוטר והמורה.

הרכבת עוצרת לפתע, לאחר שהגברת משכה את בלם החירום, ושיחדה את הכרטיסן. קלייר זאחנסיאן ופמלייתה (הכוללת את רב המשרתים, משרתים, בעלה השביעי, שני ביריונים ושני סריסים-עיוורים) יורדים מהרכבת, וזוכים לקבלת פנים ונאומים הכוללים אין ספור קלישאות והתחנפויות. מתברר כי הגברת הביאה איתה גם ארון קבורה ופנתר שחור. לאחר קבלת הפנים יוצאים קלייר ואיל לטיול ביער שבו בילו בעברם. במשך כל הטיול מתחנף איל ומספר עד כמה אהב אותה ועד כמה הצטער כשאיבד אותה.

לאחר מכן מתקיימת קבלת פנים בבית מלון. בסצנה זו מספרת הגברת את סיפורה: היא נכנסה להיריון מאיל, שהתכחש לאבהותו. הוא זנח אותה, והעליל עליה שהיא זונה. כתוצאה מהעלילה היא הועמדה למשפט וגורשה חסרת-כל מהעיר, התפרנסה בבית זונות בגרמניה, עד שהכירה מיליארדר שנשא אותה. בתוך כך מתברר כי רב המשרתים שלה הוא השופט שגירש אותה מהעיר, והסריסים-עיוורים הם שני אנשים שהעידו עדות שקר כנגדה באותו משפט.

כעת תובעת הגברת מאנשי העיר להרוג את אלפרד איל, ובתמורה תיתן סכומי כסף גדולים לתושבים ותאושש את העיר. תושבי העיר המזועזעים דוחים בשאט נפש את ההצעה, ומבהירים כי אי אפשר לקנות צדק בכסף, וכי אין פרופורציה בין העוול שנעשה לה, לבין העונש שהיא דורשת. קלייר עונה במשפט אחד: "אני אחכה".

המשך המחזה מתאר כיצד אט אט תושבי העיר המרוששים מתחילים לחשוב שאולי ההצעה אינה כה נוראה, ואפשר שאלפרד איל אכן צריך לשלם מחיר כבד על חטאיו. תושבי העיר מתחילים לשפר את רמת חייהם על ידי קניות בהקפה ולקיחת הלוואות. כן הם מתנכרים לאלפרד איל, ובעצם כולם ממתינים שמישהו יקום ויעשה את המעשה. איל מבקש את חסותם של גורמי אכיפת החוק אך נענה במילים ריקות מתוכן. בינתיים נוהרים לעיר עיתונאים, לסקר את הביקור, אך אין הם מודעים לתכלית הביקור ולהצעת הגברת. בזמן שהיא ממתינה, קלייר מתגרשת מבעלה השביעי ומתחתנת עם בעלה השמיני. כן היא מסבירה כי "העולם הפך אותי לזונה ואני אהפוך אותו לבית זונות".

בחלקו האחרון של המחזה ממשיך איל לחוש את החבל המתהדק סביב צווארו: כל התושבים מתייחסים אליו כאל פושע, כולל בני משפחתו. כולם רומזים לו (ואחר כך אומרים מפורשות) שמוטב שיתאבד ושיפטור את תושבי העיר מלעשות את המעשה בעצמם. איל, שמודע לכך שגורלו נחרץ, מסרב להניח לתושבי העיר לקבל את הכסף מבלי להפוך בעצמם לרוצחים. בינתיים קלייר מתגרשת מבעל מספר שמונה ונישאת לבעל מספר תשע, ומספרת כי היא מי שגרמה לפשיטת הרגל של העיר: היא רכשה את כל המפעלים ופעלה לסגירתם.

בסופו של המחזה מתאספים כל אנשי העיר מסביב לאיל. ראש העיר נושא נאום נמלץ על עשיית צדק, הכומר נושא דרשה, וכל תושבי העיר מקיפים במעגל, ההולך ונסגר, את איל, עד למותו. בכך הוא נרצח בידי כל תושבי העיר, ולא בידי אדם ספציפי. העיתונים מסקרים את הכינוס, אך נמנעים מלספר על הרצח, אלא מדווחים רק על עשיית צדק ועל טוב לבה של הגברת זאחנסיאן. הגברת מוסרת המחאה לראש העיר, לוקחת את גופתו של איל, מבטיחה לקבור אותה במאוזוליאום, ועוזבת את העיר.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קלייר זאחנסיאן: מיליארדרית קשישה שמגיעה לביקור בעיר הולדתה, והדמות שמניעה את העלילה.
  • אלפרד איל: הדמות הראשית, מושא נקמתה של הגברת זאחנסיאן. משלים עם גורלו, ובסופו של דבר גם באחריותו למעשיו, אך מסרב לשתף פעולה עם תושבי העיר.
  • ראש העיר: מייצג את הממסד ואת השתעבדותו לאילי ההון.
  • הכומר: מייצג את הדת ואת כניעותה לממון. קלייר מבררת עמו אם יוכל בבוא העת לנחם אבלים.
  • המורה: מייצג את אנשי הרוח ואת שתיקתם. הוא הדמות האחרונה שעוד מנסה להתנגד לרציחתו של איל, אך חושש להיות המתנגד היחיד מקרב תושבי העיר, ולכן בסופו של דבר משתף פעולה עם ההחלטה ואף לוקח חלק פעיל בהצדקתה ובהסתרתה מהעיתונאים.
  • הצייר: מייצג את שיתוף הפעולה של האמנות עם הממון.
  • השוטר: מייצג את זרועות אכיפת החוק ואת כניעותם לאילי הממון. קלייר מבררת עמו האם יוכל בבוא העת להעלים עין.
  • הרופא: מייצג את הממסד הרפואי. קלייר מבררת עמו האם יוכל בבוא העת לרשום בתעודת הפטירה שהמנוח נפטר בשל התקף לב.
  • בעלים מספר 7-9: מייצגים את יחסה של קלייר לגברים, כאל אובייקטים לשימוש זמני. בהוראות הבימוי מורה המחזאי ששלושת הבעלים יגולמו על ידי אותו שחקן.
  • הסריסים-עיוורים (עדי השקר) ורב המשרתים (השופט לשעבר): מייצגים את קניית הצדק בידי הממון.
  • העיתונאים: מסקרים את הביקור ואינם מודעים או מתעלמים מתכליתו. באופן דומה הם מסקרים את ההוצאה להורג המשותפת ומציגים אותה רק כאירוע שבו הגברת זאחנסיאן מעניקה תרומה נכבדה לעיר הולדתה. העיתונאים מייצגים את התעלמות התקשורת ממה שלא נוח לה לסקר, ואת שינוי ערכיה מנאמנות לאמת ולעקרון זכות הציבור לדעת, לשיתוף פעולה עם הממון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]