חיים גורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים גורי
(9 באוקטובר 1923)
ממורכז
חיים גורי
מקצוע משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי ויוצר קולנוע
מפלגה פוליטית אחדות העבודה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מפלגת העבודה
עליזה וחיים גורי, 2003
חיים גורי (משמאל) ערב מבצע עובדה, 1949. למעלה-אברהם אדן
קורא משיריו בבית טיכו בירושלים, 6 ביוני 2012

חיים גורי (נולד ב-9 באוקטובר 1923) הוא משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי ויוצר קולנוע ישראלי. חתן פרס ביאליק לספרות לשנת 1974, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 1988 וחתן פרס סוקולוב.

נמנה עם משוררי דור תש"ח.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים גורי (גורפינקל) נולד בתל אביב בכ"ט תשרי תרפ"ד (1923) לגילה ולישראל גורי. הוא התחנך בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, בחברת הילדים בקיבוץ בית אלפא, בבית-הספר המחוזי בגבעת השלושה וסיים את הלימודים בבית הספר החקלאי כדורי[1][2] שלמרגלות הר תבור. הוא היה בן כיתתו של יצחק רבין[3]

בשנת 1941 הצטרף גורי לפלמ"ח. בהמשך יצא לקורס מ"כים ולקורס מ"מים (קורס הקצינים של הפלמ"ח)[4]. בשנת 1946 השתתף בפיצוץ תחנות הרדאר בסטלה מאריס[5]. בשנת 1947, שהה בשליחות "ההגנה" במחנות העקורים בהונגריה ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל[6]. משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי. במלחמת העצמאות לחם כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב בקרבות חזית הדרום. במבצע האחרון של מלחמת העצמאות − מבצע עובדה היה סגנו של אברהם אדן (ברן) − מפקד פלוגת אנשי גח"ל. במלחמת ששת הימים השתתף בקרב על ירושלים כמפקד פלוגה. בשנת 1968 הועבר לתפקיד קצין חינוך‏[5] ובמלחמת יום הכיפורים היה קצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בחצי האי סיני[1].

ספרו הראשון, "פרחי אש", אותו הוציא בשנת 1949, התקבל בהתלהבות הן בקרב קהל הקוראים והן בקרב הממסד הספרותי, והפך אותו לאחד ממייצגיה הבולטים של הלוחמים ממלחמת העצמאות‏[7].

בשנים 19501952 למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1953 למד בסורבון. משנת 1954 פרסם טור בעיתון למרחב, ולאחר מכן בעיתון דבר לצד יצירתו הספרותית[8].

משנת 1949 גר גורי בירושלים. ב-1952 נשא לאשה את עליזה, חברתו לנשק מימי הפלמ"ח. במשפחה של גורי שלוש בנות, נכדות ונכדים[8][9].

גורי פרסם יותר מ-12 ספרי שירה, 10 ספרי פרוזה, רשימות ועדויות עיתונאיות, וגם תרגומי שירה צרפתית, פרוזה ומחזות[1]. הוא דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון[10] והאוניברסיטה העברית בירושלים[11], אזרח כבוד של העיר תל אביב[12] ו"יקיר ירושלים"[13]. כיום גורי ממשיך בפעילות ספרותית ועיתונאית, כתבות שלו מתפרסמות ב"הארץ" ובעיתונים אחרים. הספר "עיבל" יצא לאור ב-2009. פרופסור ניסים קלדרון מאוניברסיטת בן-גוריון כותב על הספר[14]: "חיים גורי כתב ספר שירים נוקב ובלתי נשכח".

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראובן שהם[15], פרופסור באוניברסיטת חיפה, כותב בספר "בין הנודרים ובין הנדרים: פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי"[16] על יצירתו של חיים גורי:

יצירתו היא חוליה במסורת הגדולה של הספרות העברית החדשה, שנטלה על עצמה את עול 'הצופה לבית ישראל', שראשיתו במסורת הנבואית של הנביא יחזקאל, חידושו בסאטירות של יצחק ארטר (אמצע המאה התשע עשרה), והמשכו בשירת יל"ג, ביאליק, גרינברג, שלונסקי ורבים אחרים... נושאי מפתח המעסיקים אותו מראשית הופעתו על בימת השירה העברית: מלחמות הקיום של העם היהודי, השואה, זהותו הישראלית-יהודית, עמדתו כ'צופה לבית ישראל' וכ'צליין חילוני'

השפעת מלחמת העצמאות בשיריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירים של גורי מהווים חלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי[17][18]. אחד משיריו הידועים ביותר, "הנה מוטלות גופותינו", נכתב בתקופת מלחמת השחרור לזכרם של חבריו ממחלקת הל"ה, שנפלו בדרכם לגוש עציון הנצור. השיר מעלה על נס את התפיסה המקדשת את ההקרבה למען הכלל. את השיר כתב גורי כשעוד היה בהונגריה והוא פורסם בעיתונות ולאחר מכן בספר הראשון "פרחי אש".

כתב גם מספר פזמונים ידועים. שניים מהם, "הרעות" ו"באב אל וואד" הפכו לסמל המלחמה על הקמת המדינה. פזמונים שלו ושל חיים חפר מאותה התקופה מופעים בספר "משפחת הפלמ"ח"[19].

"הרעות" (המלחין סשה ארגוב), שבוצע במקור על ידי להקת הצ'יזבטרון שנה לאחר פתיחת מלחמת השחרור, נהפך לשיר זיכרון ידוע לזכר הנופלים, והשורה מתוכו "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" נהפכה לביטוי שגור לתיאור לוחמי תש"ח. השיר ידוע גם בביצוע להקת הנח"ל, שושנה דמארי, יהורם גאון ובעז שרעבי[20].

"באב אל וואד" (המלחין שמואל פרשקו) נכתב לזכר חבריו שלחמו ונפלו בשיירות האספקה לירושלים באותה המלחמה. השיר ידוע בביצוע יפה ירקוני, שושנה דמארי, יהורם גאון, יזהר כהן, בעז שרעבי, ושלמה גרוניך[21].

השפעת השואה בסרטיו ובכתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת השואה ניכרת היטב בשיריו ובסרטיו של גורי, אף שלא חווה אותה על בשרו. הוא ספג את השפעתו ממנה עוד כשהיה שליח במחנות העקורים, כששוחח ארוכות עם ניצולי השואה שוכני המחנות. מצבם העגום של הניצולים וסיפוריהם על השואה חדרו עמוק לליבו, דבר שהתבטא בהמשך ביצירותיו.

אירוע שהשפיע עליו מאוד היה משפט אייכמן. הוא סקר את המשפט בשנת 1961 כעיתונאי בעיתון "למרחב". הרשימות, בהם הביא את מבטו האישי בהתייחסותו לעדויותיהם הנוראות של ניצולי השואה, כונסו בספר "מול תא הזכוכית".

בשנת 1972 הזמינו אותו חברים מקיבוץ לוחמי הגטאות ליצור סרט עבור מוזיאון השואה שבקיבוץ. אף שלא היה לו ניסיון קודם בתחום, קיבל על עצמו גורי את המשימה, ובעזרת ז'קו ארליך ודוד ברגמן, הוא יצר במשך 13 שנים טרילוגיה תיעודית-היסטורית בנושא. הסרט הראשון שראה אור ב-1974 נקרא "המכה ה-81". הסרט מתחיל בעליית הנאצים לשלטון ומסתיים בהשמדת היהודים. שם הסרט לקוח מעדותו של אחד מניצולי הגטו, שהולקה על ידי הנאצים שמונים מכות שוט, אך המכה השמונים ואחת באה, לדבריו, כתוצאה מההתעלמות שהייתה בארץ ישראל לסיפורי הניצולים[22]. הסרט השני שראה אור ב-1979 נקרא "הים האחרון". הסרט מתאר את מסעם של ניצולי השואה בדרכם לארץ ישראל בספינות ההעפלה של הפלי"ם, בעלייה בלתי ליגאלית (העפלה). הסרט השלישי שיצא בשנת 1985, נקרא "פני המרד". הוא עוסק בפנים השונות של ההתנגדות היהודית באירופה – מהפירנאים ועד יערות מינסק. הסרטים תורגמו לחמש שפות והוצגו בכל העולם ואף זכו בפרסים רבים. הסרט הראשון היה אף מועמד לאוסקר, והשני זכה בפרס "נשר הכסף" בצרפת[9].

פעילות ציבורית ופוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורי נמנה עם תומכי מפלגת "אחדות העבודה" וכתב בעיתון התנועה, "למרחב". הוא השתתף גם בפעילות ציבורית ופוליטית. בשנת 1967 השתתף בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בשנת 1975 שימש בתור מתווך לא רשמי בין מנהיגי שלטון המערך לבין המתנחלים בפרשת קדומים[23][24].

בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 היה גורי חלק מקבוצת אינטלקטואלים שקראו להצביע בעד המפלגה הקומוניסטית הישראלית, גם כדי לאפשר לה לעבור את אחוז החסימה ולהכניס לכנסת את ראש הרשימה משה סנה וגם כדי לחזקה למען תוכל לשמש משקל נגד לרק"ח בתנועה הקומוניסטית העולמית‏[25]. בשנות התשעים היה ממקימי "הדרך השלישית" כזרם ניצי בתוך מפלגת העבודה. הוא המשיך לתמוך במפלגת העבודה גם לאחר פרישת חבריו ל"דרך השלישית" והקמת המפלגה באותו שם. גורי ממשיך להחזיק בעמדות שבהן החזיקה מפלגת "אחדות העבודה" שבראשות יצחק טבנקין.

באוקטובר 2007 מסר את ארכיון כתביו העשיר לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

בקיץ 2010 הצטרף לתקופה קצרה למשמרות המחאה השבועיות בשייח ג'ראח.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרחי אש
  • שירי חותם
  • שושנת הרוחות
  • תנועה למגע
  • מראות גיחזי
  • עד קו נשר
  • משפחת הפלמח (פזמונים עם חיים חפר)
  • איומה
  • מחברות אלול
  • הבא אחרי
  • חשבון עובר (שירים 1987-1945)
  • השירים (שני כרכים)
  • מאוחרים
  • אני מלחמת אזרחים
  • עיבל (2009)
  • השירים, כרך ג' (2012)

ספרי פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים גורי.הספר המשוגע.jpg
  • עד עלות השחר
  • מול תא הזכוכית
  • עסקת השוקולד
  • דפים ירושלמיים
  • מי מכיר את יוסף ג'י
  • "הספר המשוגע"
  • החקירה: סיפור רעואל
  • רשימות מבית היין
  • עם השירה והזמן, דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית, א-ב, הוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד
  • תפילה

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים:

סרטים דוקומנטריים

  • פרס יצחק שדה על הסרט "הים האחרון" (1980)[26]
  • פרס קצטניק על הטרילוגיה התעודית-קולנועית בנושא השואה[9]
  • מועמדות לאוסקר, סרט "המכה ה-81" (1975)‏[27]
  • פרס "נשר הכסף", סרט "הים האחרון" (צרפת)

אותות כבוד

  • חבר כבוד של האקדמיה ללשון העברית[10]
  • יקיר ירושלים (2002)[28]
  • דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים (2003)[11]
  • אזרח כבוד של העיר תל אביב (2006)[29]
  • עיטור טדי קולק מטעם הקרן לירושלים (2010)[30]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נורית גוברין, "ואני רק אורח הממתין בעברית בתחנה". על חשיבות הכרת בית הוריו של חיים גורי להבנת שירתו. בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ד', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 203 - 210.
  • ראובן שהם, בין הנודרים ובין הנדרים : פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי, קריית שדה בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון : הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ז 2006.
  • אדמיאל קוסמן, שעת החסד הקרועה: חיים גורי כתאולוג - על יהודיות וישראליות ועל וידויו של ה’יחיד’, מאזנים, גיליון 83 (5-6), (2010 ), עמ' 22-26.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משיריו:

ממאמריו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 חיים גורי, באתר הפלמ"ח
  2. ^ חיים גורי באתר של בית הספר החקלאי כדורי
  3. ^ חיים גורי ynet ‏, אנציקלופדיה, םפרות עברית ויידיש
  4. ^ סיגל ארביטמן, ‏סיכות המ"מ הראשונות, באתר ישראל היום, 7 במרץ 2014.
  5. ^ 5.0 5.1 חיים גורי, ראשי פרקים לביוגרפיה, מעריב, 12 בספטמבר 1969
  6. ^ 6.0 6.1 חיים גורי בלקסיקון הספרות העברית החדשה
  7. ^ רחל ויסברוד, "בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש״ח לתש״ך", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2002, עמ' 26
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 קורות חיים של חיים גורי באתר שירשת
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 קורות חיים של חיים גורי באתר של הקרן לירושלים, עיטור טדי קולק
  10. ^ 10.0 10.1 חיים גורי באתר של האקדמיה ללשון העברית
  11. ^ 11.0 11.1 Honorary Doctorates באתר של האוניברסיטה העברית בירושלים
  12. ^ אלי אליהו, הבהוב שעתו היפה עכבר העיר 10.04.2009
  13. ^ חיים גורי באתר של עיריית ירושלים
  14. ^ ניסים קלדרון, הנמר הזקן עוד נושך, ynet ‏, 04.05.2009
  15. ^ ראובן שהם בלקסיקון הספרות העברית החדשה
  16. ^ בין הנודרים ובין הנדרים: פואטיקה, תמטיקה ורטוריקה ביצירת חיים גורי עמ. 334, לקסיקון הספרות העברית החדשה, 2006
  17. ^ חמש תחנות תרבות של חיים גורי, מעריב-אן-אר-ג'י, 22.6.2006
  18. ^ מרדכי חיימוביץ אלה ימים רעים, מעריב-אן-אר-ג'י, 14.8.2009
  19. ^ אתר הפלמ"ח, ספרים
  20. ^ "הרעות" באתר שירונט
  21. ^ "באב אל וואד" באתר שירונט
  22. ^ מימי אש ואסף טל "אימה מוחלטת איננה ברת-מסירה" באתר יד ושם
  23. ^ קדומים באתר "טבע ונופים בישראל"
  24. ^ ניסים קלדרון, היומנים של חיים גורי, תשוקות ופצעים, באתר הארץ, 22.10.2008
  25. ^ אינטלקטואלים ישראליים על מק"י 69', דבר, 24 באוקטובר 1969 (מודעה)
  26. ^ פרס יצחק שדה באתר של פלמ"ח
  27. ^ "סרט "המכה ה-81", מועמדות לאוסקר", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  28. ^ רשימת יקירי ירושלים לשנת 2002 באתר עירית ירושלים
  29. ^ אזרחי כבוד בתל אביב באתר "הבמה"
  30. ^ קורות חיים של חיים גורי באתר של הקרן לירושלים, עיטור טדי קולק, עמ' 1
הקודם:
ישראל כהן
פרס ביאליק לספרות יפה
1975
הבא:
יהודה עמיחי, ישורון קשת