גטו קובנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גטו קובנה בשכונת סלובודקה, כיום
אנדרטת השואה בחצר בית הכנסת כורל בקובנה

גטו קובנה שכן בעיר קובנה שבליטא, באזור סלובודקה שבעיר שבו נמצאה שכונת היהודים במשך דורות. סלובודקה ממוקמת מחוץ למרכז העיר, מעבר לנהר, ולאורך הדורות השתקעו בה יהודים בתקופות שנאסר עליהם להתגורר בתחומי העיר עצמה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקובנה, כולל סלובודקה, כ-40,000 יהודים (כמחצית האוכלוסייה הכוללת), כאשר מיעוטי האמצעים שבהם מתגוררים בסלובודקה.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1941 הקימו הנאצים בסלובודקה את גטו קובנה, ואיכלסו בו 29,760 יהודים. בראש האלטסטנראט (מועצת הזקנים, ובשמו הרשמי "ועד זקני העדה") בגטו עמד אלחנן אלקס וממלא מקומו שימש לייב גרפונקל. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש. ב-28 באוקטובר נרצחו 9,000 איש בפורט התשיעי. לאחר מכן הייתה תקופה של "שקט יחסי" שבמהלכה נלקחו כ-6,000 יהודים לעבודות כפייה במתקני הצבא הגרמני שהיו מחוץ לגטו.

בגטו אף הייתה התארגנות מחתרתית: חבורות של צעירים שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית ומי שהשתייכו לתנועה הקומוניסטית יצרו קשר עם הפרטיזנים ביערות. שליש מהם מצאו את מותם בניסיונם לברוח מהגטו או בלחימה.

"ועד זקני העדה" - ביידיש "עלטעסטענראט" של הגטו, יושב במרכז - אלחנן אלקס, יושב מימין, לייב גרפונקל

ב-21 ביוני 1943, פקד היינריך הימלר, ראש הגסטפו והאיש השני בחשיבותו ברייך השלישי, להנהיג בגטאות משטר של מחנות ריכוז. כתוצאה מכך הפך גטו קובנה, בפיקודו של קצין הס"ס וילהלם גקה, למחנה ריכוז לשרידי היהודים שהיו מפוזרים בגטאות השונים. ארבעת אלפים האנשים שחיו בגטו רוכזו שוב. הרציחות נמשכו עד לחודש יולי 1944. ב-26 באוקטובר העבירו 2,800 יהודים מקובנה למחנות עבודה באסטוניה. רובם מתו שם. הקשישים והילדים נשלחו לאושוויץ. בסוף נובמבר הוכרז הגטו רשמית "מחנה ריכוז". כ-4,000 יהודים הועברו למחנות בפרברי העיר, שם הופרדו בני המשפחות זה מזה.

עם התקרבות הצבא האדום לעיר הועברה אוכלוסיית הגטו למחנות בתוך גרמניה. האנשים שהסתתרו בבונקרים אולצו לצאת החוצה בעזרת כלבים רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ-90 הצליחו לשרוד בבונקרים.

בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוז מהאוכלוסייה היהודית, שהם אלפיים איש בסך הכל.

האקציה של הילדים (מרץ 1944)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת השופט אהרן ברק וסיפור הצלתו, כפי שמוצג במוזיאון הפורט התשיעי בקובנה

ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל - האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. ניידות משטרה מצוידות ברמקולים נעו משעות הבוקר המוקדמות ברחובות הגטו, ומתוך הרמקולים בקעו קולות מתכתיים, רעים: "על הכול להישאר בבתים. מי שיעז לצאת מן הבית, יירה במקום". פלוגות של אנשי גסטפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, הכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה.

הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. כלבים התרוצצו מבית לבית, במחבואים ובחצרות, תרים אחר הטרף האנושי. אמהות התחננו: "אל תיקחו את הילדים!" אבל הגרמנים ענו בצעקות: "את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו." אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.

בראש המיבצע עמד ברונו קיטל, מן האחראים לחיסול גטו ורשה וגטו וילנה.

הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות. כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות. רובם של 130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי, שם הכו אותם ועינו אותם כדי שיגלו את מקומות המסתור בגטו. שלושים וארבעה מראשי המשטרה היהודית הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ' ואיקה גרינברג. שבעה לא עמדו כנראה בעינויים וגילו לגרמנים על קיומם של מקומות מחבוא שהכירו.

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים. "היהודים בגיטו נדהמו בראותם שוטרים יהודיים נוסעים עם הגרמנים באותה מכונית ממקום אחד למשנהו, ומסייעים לגלות את המחבואים ('המלינות') של הילדים והקשישים חסרי האונים" (לייב גרפונקל, "קובנה היהודית בחורבנה", עמ' 180). כך נתגלו עוד 300 קורבנות. כ-1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר במחבואיהם, התגלו לבסוף ונרצחו בפורט התשיעי ובאושוויץ.

לפי עדויות של ניצולי הגטו, לתושביו הגיעו ידיעות מוקדמות על האקציה הצפויה, מגטאות אחרים בליטא בהם נערכה אקציה דומה. הידיעות קראו להם להחביא את ילדיהם מפני הגרמנים. בעקבות זאת, הוברחו ילדים מהגטו ונמסרו למשפחות לא-יהודיות. רבים מילדים אלה ניצלו, בהם אהרן ברק.

מעט ילדים ניצלו מהאקציה, בזכותו של קצין הס"ס קרל רינק, שהיה מפקד בתי המלאכה. רינק שנודע ביחסו ההוגן (יחסית) ליהודים, איפשר לילדים להתחבא בשטח בתי המלאכה ומנע מהגרמנים ושלוחיהם הליטאים והאוקראינים לחפש ולהוציא ילדים אלו ממחבואם.

סופו של הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יהודי קובנה והסביבה שנספו בשואה, בבית הקברות בחולון

לאחר האקציה של הילדים, תכפו המשלוחים למחנות ההשמדה. גטו קובנה התרוקן. שכונת סלובודקה, מקום שבו חיו יהודים מאות שנים, הייתה עכשיו כמעט "יודנריין", נקייה מיהודים. מי שנותרו מצאו מסתור בחללים תת-קרקעיים (מלינות בלשון הגיטו), או חפרו קטקומבות, מערות עמוקות מתחת לאדמה, להתחבא בהן כאשר יהרסו הגרמנים את הגטו.

הצלם החובב ג'ורג' קדיש צילם בהיחבא אלפי תצלומים שתיארו את חיי היומיום בגטו קובנה מראשיתו ועד סופו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, הוצאת יד ושם, 1959.
  • זאב מנקוביץ (עורך), היכון לקראת חירות! רשימות מגטו קובנה וממחנה קאופרינג: אלמנך גדוד מעפילים והביטאון ניצוץ, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]