מרד גטו ורשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרד גטו ורשה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Stroop Report - Warsaw Ghetto Uprising 06b.jpg
תמונה מהדו"ח ששלח יורגן שטרופ להיינריך הימלר ממאי 1943, שהייתה לאחת המפורסמות מהשואה. תושבי הגטו שנמצאו בעת חיסול המרד.
תאריך התחלה: 19 באפריל 1943
תאריך סיום: 16 במאי 1943
משך הסכסוך: 4 שבועות
מקום: גטו ורשה, ורשה, גנרלגוברנמן
תוצאה: דיכוי המרד על ידי הגרמנים
הגטו נהרס
יהודים שנותרו בחיים גורשו למחנות ריכוז והשמדה
הצדדים הלוחמים
מפקדים

יורגן שטרופ
פרדיננד פון סמרן
תאודור פון יופן
אריך סטידמן
פרנץ בורק
יוזף בלשה
פרנץ קונרד

כוחות

הכוחות התחלפו תדיר. ממוצע יומי של 2,090 חיילים. כמו כן 821 חיילי ואפן אס אס 50 אנשי יודנראט ומשתפי פעולה לפחות 120 אנשי המשטרה הפולנית

כ-600‏[1] באי"ל וכ-400‏[2] באצ"י, 17 מתנדבים פולנים

אבידות

לפחות 17 הרוגים, 93 פצועים

כ-13,000 הרוגים, 56,885 גורשו, הרוב אזרחים

לפי אומדנו הלא רשמי של שטרופ, כ-71,000 נהרגו או גורשו בסה"כ. ההרוגים בצד הגרמני לא כוללים משתפי פעולה יהודיים

מרד גטו ורשה (19 באפריל16 במאי 1943, י"ד בניסן - י"א באייר ה'תש"ג) היה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה[3], והיה לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה. ההתנגדות היהודית בתוך גטו ורשה בפולין הכבושה יצאה כנגד מאמציה של גרמניה הנאצית לשלח את שארית אוכלוסיית הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. המרד הסתיים בניצחון הכוחות הגרמנים על כוחות ההתנגדות, שהיו דלים באספקה ובנשק, ובחיסולו של הגטו.

הרקע למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גטו ורשה, מבצע ריינהרד

בשנת 1940 החלו השלטונות הגרמניים בפולין הכבושה לרכז את אוכלוסיית היהודים בפולין, שנאמדה בכיותר משלושה מליון, במספר גטאות צפופים, שהוקמו בכמה ערים גדולות. הגדול שבהם היה גטו ורשה, שבו רוכזו בסביבות 400-300 אלף אנשים בתוך תחום של 3.4 ק"מ רבועים במרכזה של ורשה. אלפי יהודים מתו כתוצאה ממחלות ורעב, עוד לפני שהחלו השילוחים הגדולים מהגטו לטרבלינקה.

מרבית השילוחים ("אקציות") נעשו במסגרת ה"אקציה הגדולה", שהייתה חלק ממבצע ריינהרד, בין ה-23 ביולי ל-21 בספטמבר 1942. מעט לפני תחילת האקציות, "קצין היישוב מחדש", שטורמבאנפיהרר (רב סרן) הרמן יופלה זימן לפגישה את המועצה היהודית של הגטו – היודנרט, והודיע למנהיגה אדם צ'רניאקוב על ה"יישוב מחדש במזרח".‏[4] צ'רניאקוב התאבד ברגע שנודע לו על מטרתה האמיתית של תוכנית היישוב מחדש. כ-300-254 אלף מתושבי הגטו נרצחו בטרבלינקה במהלך ה"אקציה הגדולה" שנמשכה כחודשיים, ומפקדה היה אוברפיהרר פרדיננד וון סמרן-פרנקנג, מפקד האס-אס והמשטרה באזור ורשה‏[5] (מחליפו בתפקיד היה יורגן שטרופ, שנשלח על ידי היינריך הימלר ב-17 באפריל 1943.‏[6] שטרופ החליף את וון סמרן-פרנקנג בעקבות אי הצלחתו של האחרון לדכא את המרד בגטו‏[7]).

עם התחלת השילוחים מהגטו, פעילי תנועת ההתנגדות היהודית בגטו החליטו שלא לצאת כנגד הוראות האס-אס, מתוך אמונה שהיהודים נשלחים למחנות עבודה ולא אל מותם. עד לסוף שנת 1942 הובאה האמת לידיעתם של תושבי הגטו, שהשילוחים היו חלק מתהליך השמדה (בין היתר, בדיווחיה של רחל זילברברג). או-אז קיבלו רבים מהתושבים שנשארו בגטו את ההחלטה למרוד.

כדי לבצע את המרד היה צורך דחוף בנשק. המורדים היהודים הסתייעו במחתרת הפולנית להברחת נשק לתוך הגטו. המחתרת הפולנית הוקמה כדי להילחם בכוונת הנאצים להפוך את פולין למרחב המחיה של גרמניה הנאצית, והיא הסכימה לסייע למורדים היהודים בגטו להילחם.

עד תחילת המרד התהוו בגטו שני ארגוני התנגדות יהודים לכוחות הנאציים:

כוחות ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות העובדה כי לשני הארגונים הייתה אותה מטרה - למרוד בנאצים, ככל הנראה מעולם לא שיתפו פעולה, בשל הבדלים אידאולוגיים (אצ"י השתייך לזרם הרוויזיוניסטי, ואילו האי"ל לזרם הסוציאליסטי. שני הארגונים פעלו בגטו. לפי הערכות זהירות האי"ל היה גדול יותר מבחינת מספר אנשיו, ואילו האצ"י היה מצויד ומיומן יותר בכלי נשק.‏[8][9][10] היו ניסיונות הידברות בין הארגונים, אולם הם כשלו. לפי מסמכי יד ושם, טענו אנשי האצ"י כי לא הורשו להתקבל לארגון אי"ל כקבוצה, אלא כיחידים בלבד, ולכן סירבו להצטרף. לדברי אנשי האי"ל, הסיבה לאי-שיתוף הפעולה נבעה מתביעתם של אנשי האצ"י לקבל את תפקידי ההנהגה, מכיוון שהיו מנוסים יותר מבחינה צבאית.‏[10] ניסיונם האחרון לשיתוף פעולה היה יום לפני פרוץ המרד.[דרוש מקור]

Flag of ZZW (Jewish Military Union).svg
נשות ההתנגדות מתנועת "החלוץ". מימין: מלכה ז'דורוויץ', שנשלחה למיידנק ושרדה

אצ"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארגון צבאי יהודי

בתחילת 1940 קם בגטו ורשה הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) , בפולנית : Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW, אשר רבים מאנשיו היו רוויזיוניסטים. אנשיו הגיעו מקרב תנועת בית"ר, ברית החייל, תנועת הצה"ר, אך היו בו אחרים ללא שיוך מפלגתי מוגדר, בעיקר צעירים מקרב מעמד הבורגנות בוורשה. מנהיגיו היו:

Flag of ZOB (Jewish Fighting Organization).svg


אי"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הארגון היהודי הלוחם

ביולי 1942 קם בגטו ורשה אי"ל, בפולנית : Żydowska Organizacja Bojowa, ŻOB ששם לו למטרה לנהל מרד בנאצים. מפקדת הארגון היהודי הלוחם כללה נציגים של תנועות שונות בגטו, רובן תנועות נוער סוציאליסטיות:

מפת גטו ורשה בזמן המרד. הצבעים מסמנים את שטחי הגטו המיושבים לאחר האקציה הראשונה. הנקודות מראות מקומות לחימה בזמן המרד. לפירוט נוסף לחצו על התמונה.
"כולנו אחים שווים: חומים, שחורים, לבנים וצהובים. להפריד בין אנשים, בין צבעים, בין גזעים - אין זה אלא רמיה!" מודעה שתלה אל"י ברחובות הגטו.

מרק אדלמן, ששרד את המלחמה, העיד שלאי"ל היו 220 לוחמים. כל לוחם היה חמוש באקדח, רימונים ובקבוקי תבערה. ארגונו הציב שלושה רובים בכל אזור חשוב בגטו, וכן שני מוקשים ותת-מקלע אחד בכל הגטו.‏[11][12][13][14] למורדים הייתה מעט תחמושת, אך עוד כלי נשק הושגו עם התקדמות המרד, חלקם נלקחו מהגרמנים. חלק מהנשק יוצר במחתרת.

סיוע פולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיוע מחוץ לגטו היה מוגבל, אך ה"ארמייה קריובה"‏[15] וה"גוארדיה לודובה", יחידות מהמחתרת הפולנית, תקפו כוחות גרמניים ליד חומות הגטו וניסו להבריח פנימה נשק, תחמושת, אספקה והוראות.‏[16] גם האצ"י קיבל נשק מיחידה קטנה של ה"ארמייה קריובה", כולל מספר כלי נשק אוטומטיים. כמו כן סייעה המחתרת הפולנית בהעברת מידע ובשידורי רדיו, ומאוחר יותר מספר לוחמים ומפקדים מאי"ל ברחו מהגטו דרך מערכת הביוב בעזרת המחתרת.‏[17]

כך מעיד הדו"ח שנכתב על המרד על ידי המפקד הגרמני יורגן שטרופ:‏[18]

"כשפלשנו לגטו בפעם הראשונה, היהודים ופורעי-חוק פולנים הצליחו לעצור את כוחותינו, שכללו טנקים ורכבים משוריינים, על ידי כוח-אש מרוכז ומוכן היטב. ... קבוצת הלוחמים העיקרית של היהודים, ובתוכם פורעי-חוק פולנים, נסוגו כבר במהלך היום הראשון והשני לכיכר מורנסקי. שם קיבלו סיוע מעוד פולנים. מטרתם היתה להחזיק בגטו בכל דרך במטרה למנוע מאיתנו לכבוש אותו. ... עוד פושעים פולנים מצאו מקלט בגטו, ולא היו ברשותנו כוחות לפרוץ את המבוך הזה. ... קבוצת לוחמים אחת הצליחה להשתלט על משאית ולברוח איתה, כשהגיחה מהביוב ברחוב פרוסטה (בין 30 ל-35 פושעים). ... הפושעים הפולנים והיהודים היו חמושים בקרבינים, נשק קל, ובמקרה אחד גם בתת-מקלע..."

למרות התיעוד הגרמני, היו ניצולים שהעידו על מציאות אחרת. בספרה "משני עברי החומה", ולאדקה מיד (פייגל פלטל), שהייתה חלק מההתנגדות היהודית בורשה, הקדישה פרק שלם לחוסר העזרה הפולנית: "ידענו שלמחתרת הפולנית היה מצבור של נשק. מיקולאי היה איתם בקשר, "הם כל הזמן מבטיחים הבטחות!", הוא אמר לי שוב ושוב. התבקשנו לחכות בסבלנות. (...) לעתים קרובות שאלנו את עצמנו מדוע, למרות נכונותנו לשלם בנדיבות, המחתרת סירבה לסייע לנו. אנשי הקשר הפולנים תמיד היו מעורפלים, ופעמים רבות חשפו אותנו".‏[19]

מהלך הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים דיכאו את המרד על ידי שריפה שיטתית של כל בתי הגטו
פטרול גרמני בגטו הבוער. רחוב נוולופי
מורדי הגיטו מובלים על ידי חיילים, מאי 1943

ב-18 בינואר 1943 החל גל השילוחים השני מהגטו, שהוביל להתקוממות החמושה הראשונה שנראתה בגטו: קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הנאצים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. בשעה שמשפחות יהודיות התחבאו בבונקרים מאולתרים, לוחמים משני הארגונים התקוממו ובאו במגע-אש ישיר עם הגרמנים, שנכנסו לגטו במטרה לחפש אחר הבורחים.‏[20] הארגונים ספגו פגיעות קשות, אך גם בין שורות הגרמנים היו נפגעים והרוגים, והשילוחים מהגטו נעצרו במהירות. באקציה נשלחו מהגטו רק 5,000 יהודים, במקום ה-8,000 שתכנן גלובוצ'ניק.

בשלב זה מאות מתושבי הגטו היו מוכנים ללחימה, מבוגרים וילדים כאחד, ונשקם דל ומועט. הגטו נשלט על ידי האצ"י ואי"ל. ארגוני הלחימה הקימו עשרות עמדות קרב והוציאו להורג מספר משתפי-פעולה עם הנאצים, דוגמה לכך הוא אלפרד נוסיג, חבר היודנרט שהוצא להורג ב-22 בפברואר 1943.‏[21] האי"ל הקים בית כלא שבו הוחזקו והוצאו להורג בוגדים ומשתפי פעולה.

בערב פסח, י"ד בניסן תש"ג, ה-19 באפריל 1943, נכנסו הכוחות הגרמניים לגטו. מטרתם הייתה להשלים בתוך שלושה ימים את תהליך השילוח שנקטע, אך נפלו למארב שהוצב להם על ידי המורדים. המורדים ירו על החיילים הגרמניים וזרקו עליהם בקבוקי תבערה ורימוני יד מתוך סמטאות, פתחי ביוב וחלונות. ארגון אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', נלחם בעזרת טקטיקת צליפה-נסיגה על ידי חוליות חמושות ניידות.[דרוש מקור] האצ"י, לעומתו, התבסס יותר על עמדות קבועות בבנייני הגטו, וזאת מאחר שהיה מצויד בחימוש כבד יותר.[דרוש מקור] הכוחות הגרמניים ספגו אבידות והתקדמותם בגטו נעצרה. שני רכבים משוריינים גרמניים עלו באש.‏[22] בעקבות כשלונו מול המורדים, פוטר מפקד האס-אס והמשטרה של ורשה, פון סמרן-פרנקנג, והוחלף על ידי יורגן שטרופ. שטרופ דחה את הצעתו של קודמו בתפקיד להפציץ את הגטו מהאוויר בעזרת מפציצים שחנו בקרקוב, והעדיף לתכנן מתקפה קרקעית מאורגנת וחמושה יותר.

אחר הצהרים של אותו היום, טיפסו שני נערים לגג בית מטה האצ"י שעמד בכיכר מוראנובסקי והניפו שני דגלים: דגל פולין האדום-לבן ודגל אצ"י הכחול-לבן. הדגלים שרדו מתנופפים על גג הבניין במשך ארבעה ימים, ונראו היטב מרחובות ורשה שמחוץ לגטו: כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הנאצים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מוראנובסקי. רק לאחר קרב קשה שארך ארבעה ימים הצליחו החיילים הנאצים להשתלט על הבית ולהסיר את הדגלים. כך כתב שטרופ:‏[23]

הבתים אפופי להבות והרחובות מלאי עשן. רחוב נוולופי

"לדגלים היו חשיבות פוליטית ומורלית רבה. הם הזכירו למאות-אלפים את פולין וריגשו אותם, הם איחדו את אוכלוסיית הגנרלגוברנמן ובעיקר את היהודים והפולנים. דגלים וצבעי הלאום הם אמצעי לחימה בדיוק כמו יריות מנשק אוטומטי, יותר כמו אלפי יריות. כולנו ידענו זאת – הימלר, קרוגר והאן. הימלר צרח בטלפון: "שטרופ, אתה חייב להוריד את שני הדגלים האלו, בכל מחיר!"

בבוקר ה-20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם ולהיכנע עד השעה עשר בבוקר, ונדחה על ידי מגיני הגטו. כוחותיו של שטרופ החלו לשרוף באופן שיטתי את הבתים, בלוק אחר בלוק, בעזרת להביורים ובקבוקי תבערה, וכמו כן פוצצו מרתפים ותעלות ביוב. "הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים", העיד מארק אדלמן.‏[24] "ים הלהבות הציף את הבתים והחצרות. ...לא היה אויר לנשימה, רק עשן שחור ומחניק וחום בוער שקרן מהקירות האדומים מחום וממדרגות האבן הלוהטות".‏[25] כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. החיילים הנאצים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והמסתתרים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות.

בשעה שהקרב המשיך בתוך הגטו, קבוצות מחתרת פולניות חתרו למגע עם הגרמנים מחוצה לו, אך השפעת פעולות אלה הייתה מוגבלת. בין ה-19 ל-23 באפריל המחתרת הפולנית נלחמה עם הגרמנים בשש נקודות שונות, על ידי תקיפת עמדות שמירה ומוצבים גרמניים. פעם אחת ניסו אנשי המחתרת לפרוץ ללא הצלחה לתוך הגטו על ידי פיצוץ חומת הלבנים. כל מפקדי האצ"י נספו בקרב וב-29 באפריל שארית הלוחמים של האצ"י נמלטו מהגטו דרך מנהרה לעבר יער מישלין. לאחר עימות זה, המורדים לא הצליחו לגייס כוחות אש כדי ליצור עימות נוסף מול הגרמנים, והחלו בטקטיקה של הימנעות ובריחה.

מערך ההגנה של הגטו החל לקרוס. לוחמים ששרדו את הלחימה עם הגרמנים ואלפים מתושבי הגטו מצאו מקלט בתעלות של מערכת הביוב ובמקומות מסתור רבים שהיו פזורים בין החורבות. הגרמנים השתמשו בכלבים כדי למצוא את הבונקרים, וזרקו פנימה פצצות עשן בשביל לגרום למתחבאים לצאת, או שהציפו את הבונקרים, או שפשוט פוצצו אותם. עדיין נותרה רוח לחימה בגטו: מספר לוחמות שנתפסו בבונקר השיבו באש אקדחים ורימוני יד, לאחר שלכאורה נכנעו. כמו כן היו מספר עימותים בין קבוצות קטנות של מורדים ופטרולים גרמניים בלילות.

אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר במילא 18

ב-8 במאי, הגרמנים גילו בונקר גדול ברחוב מילא 18, שהיה המפקדה הראשית של אי"ל. רובה של שארית הנהגת הארגון ועשרות מורדים אחרים סירבו להיכנע לגרמנים: בוצעה התאבדות המונית על ידי בליעת גלולות ציאניד. בין ההרוגים היה גם מפקד אי"ל מרדכי אנילביץ'. סגנו, מארק אדלמן, ועוד כמה עשרות לוחמים הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם האי"ל שמחה רותם (קאז'יק) כמה ימים לאחר מכן.

ב-10 במאי, שמואל זיגלבוים, מנהיג "הבונד" וחבר במועצה הלאומית של הממשלה הפולנית הגולה, התאבד כמחאה לאדישות בעלות הברית. במכתב הפרידה שלו, כך כתב:‏[26]

"אינני יכול להמשיך לחיות ולשתוק כך בשעה שאנשי שארית הפליטה של יהדות פולין, שהנני נציגה, נרצחים. אחיי לקרב בגטו ורשה נפלו כשבידם נשק, בקרב ההרואי האחרון. לא הורשה לי ליפול כמוהם, ביחד איתם, אבל שייך אני להם, בקבר האחים שלהם. על ידי מותי, ברצוני להביע את מחאתי הנמרצת כנגד חוסר המעש שבו העולם מביט ושותק, ומתיר את השמדת העם היהודי."

הגטו החזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי (כדי להמחיש את גודל ההישג, פולין כולה על חייליה וכוחותיה נפלה לידי הנאצים בתוך 28 יום). דיכוי המרד הסתיים באופן רשמי ב-16 במאי 1943, עם הריסת בית הכנסת הגדול של ורשה. שטרופ עצמו היה זה שפוצץ את בית הכנסת במופע ראוותני, אשר תמונותיו נשלחו למפקדו היינריך הימלר בברלין כאות וסימן לחיסול החיים היהודיים בוורשה, ושטרופ דיווח למפקדו פרידריך וילהלם קריגר כי "גטו ורשה איננו עוד".‏[27]

מספר ההרוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם קופץ אל מותו מהבניין הבוער
גופות יהודים שהתגלו בבונקר בעת חיסול הגטו

13,000 יהודים נהרגו בגטו במהלך המרד (כ-6,000 נשרפו בעודם חיים או שמתו משאיפת עשן). שארית התושבים, כ-50,000 במספר, נלכדו והועברו למחנות ריכוז והשמדה, כשהעיקרי מבניהם היה טרבלינקה.

כך נכתב בדיווחו של שטרופ לקרוגר, ב-16 במאי 1943:‏[28]

"הרובע היהודי לשעבר של ורשה לא קיים יותר. הפעולה רחבת ההיקף נסתיימה בשעה 20:15 עם פיצוץ בית הכנסת הראשי. ... מספר היהודים הכללי הוא 56,065, וכולל גם יהודים שנתפסו וגם שהושמדו. ...מלבד 8 בניינים, כל אזור הגטו לשעבר הרוס לחלוטין. רק הקירות עומדים, במקומות בהם הבתים לא הופצצו."

לפי המניין בדו"ח של שטרופ, 16 נהרגו בקרב הכוחות הגרמנים, ו-85 נפצעו, מתוכם 60 מהואפן אס-אס. המספרים לא כללו משתפי פעולה יהודים, אך כן כללו כוחות לא-גרמניים ששירתו תחת פיקודו. סביר שמספר ההרוגים הגרמני גבוה הרבה יותר, שכן בעדותו העריך אדלמן שהיו כ-300 הרוגים גרמניים.

ישראל גוטמן, היסטוריון וחוקר שואה שהשתתף בעצמו במרד, טוען ש"המספרים של שטרופ (16 הרוגים, 85 פצועים) לא יכולים להדחות מכל וכל, אך סביר שרשימתו לא הייתה שלמה, או חפה משגיאות. סביר להניח שהסתירו מהנייר רבים מההרוגים הגרמניים, אך עם זאת, גם מספר ההרוגים הגרמנים שצוטט על ידי מספר מקורות יהודיים בוודאי גבוה מן האמת".‏[29] חוקר אחר, ראול הילברג, כן נוטה לקבל את המספרים הגרמניים הרשמיים.‏[30] מצד שני, בדו"ח של שטרופ ישנן הגזמות פראיות במספר ההרוגים מצד המורדים, ובהערכת כוחם.

הריסות אזור הגטו, מבט לצפון-מערב. משמאל - גני קרזינסקי. התמונה צולמה בסביבות 1950

מורשת מרד גטו ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מעשה ידי נתן רפפורט. צד זה של האנדרטה מסמל את המרד והגבורה

מרד גטו ורשה הוא המרד הגדול והמשמעותי ביותר של יהודים נגד הנאצים בשואה, וככזה הוא נחשב לסמל של התנגדות היהודים וגבורתם בזמן השואה. המורדים, באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו להחזיק מעמד ולעמוד בגבורה מול מכונת המלחמה הנאצית במשך כמעט חודש תמים. מרד גטו ורשה היה גם המרד היהודי הידוע היחיד במהלך השואה, בו הצליחו המורדים לגרום לאבידות משמעותיות יחסית בקרב האויב הנאצי.

יותר משנה לאחר דיכוי המרד בגטו, ב-1 באוגוסט 1944 פרץ מרד ורשה במהלכו התקוממה המחתרת הפולנית בעיר נגד הכובש הנאצי, כחלק ממבצע סופה. המרד נמשך חודשיים ודוכא באכזריות על ידי הנאצים. כ- 200 אלף פולנים, רובם אזרחים נהרגו, וכ-85% מבתי העיר נהרסו. חלק מהמורדים היהודים ששרדו את המרד בגטו השתתפו גם במרד זה.

לאחר קום מדינת ישראל, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן - תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח - עדיין קרוב לתאריך פרוץ מרד גטו ורשה, ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. אמנם, חלקים מהציבור הדתי הסתייג מקביעת יום זיכרון בחודש ניסן, שעל פי ההלכה היהודית אסור לקיים בו ימי צום ותענית. התנגדות זו הביאה לנתינת דגש גדול יותר ליום הזיכרון שכבר נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל עשרה בטבת. ‏‏‏[31] עם זאת, סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה".

קיבוץ יד מרדכי קרוי על שמו הגיבור מרדכי אנילביץ', מנהיג האי"ל.

תנועת הנוער העובד והלומד מקדישה חלק נכבד מן המסע התנועתי לפולין, שכותרתו "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער - שואה וגבורה", ללימוד האתוס של מרד גטו ורשה. הרציונל החינוכי של המסע מלווה את התפתחותה של התנועה הציונית בגולה, ומגיע לשיאו באירועי המרידות בגטאות וההתנגדות היהודית בתקופת השואה. כמו כן, עוסק המסע בהנצחת פעילות הארגון היהודי הלוחם וחבריו בגטו ורשה ובמקומות אחרים בפולין בתקופת השואה.

קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם ברובו על ידי לוחמי הגטו ששרדו, ביניהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין וחווקה פולמן-רבן. בקיבוץ עומד מוזיאון בית לוחמי הגטאות, העוסק בהנצחת השואה בכלל ובהתנגדות היהודית בזמן השואה בפרט. הקיבוץ והמוזיאון עורכים מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה טקס, בו משתתפים מאות אנשים, ביניהם חניכי תנועות הנוער.

בשנת 1968, בעת ציון 25 שנים למרד, נשאל יצחק צוקרמן איזה לקח צבאי אפשר ללמוד מהמרד. כך השיב:‏[32]

"אני לא חושב שישנו צורך אמיתי לנתח את המרד במונחים צבאיים. זו היתה מלחמה של פחות מאלף אנשים כנגד צבא אדיר ולאף אחד לא היה ספק מה תהיה התוצאה. המרד אינו מקרה שיש ללמדו בבתי ספר צבאיים. ... אם ישנו בית ספר שבו לומדים את הרוח האנושית, שם המרד צריך להיות מקצוע מרכזי. מה שחשוב ללמוד הוא הכוח שהפגינו הנערים היהודיים, אחרי שנים של עוני, מחסור והשפלה – הכוח לעמוד כנגד משמידיהם, ולבחור בעצמם איך ימותו, והבחירה היתה: טרבלינקה או מרד."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאמר של ג'ון גוטמן
  2. ^ מידע בפולנית
  3. ^ "Jewish uprisings in Ghettos and Camps, 1941–1944". United States Holocaust Memorial Museum.
  4. ^ Mlynarczyk, Jace Andrzej (2004). "Treblinka – ein Todeslager der "Aktion Reinhard"". In Musial, Bogdan. "Aktion Reinhard" – Die Vernichtung der Juden im Generalgouvernement (in German). Osnabrück: Fibre. pp. 257–281. Court of Assizes in Düsseldorf, Germany. Excerpts From Judgments (Urteilsbegründung). AZ-LG Düsseldorf: II 931638.
  5. ^ מתוך הצהרתו של שטרופ
  6. ^ "מי הגן על גטו ורשה?"
  7. ^ עוד על וון סמרן-פרנקנג
  8. ^ בן אריה, פוליטיקה ומרד-גטו ורשה, לחימה יהודית בשואה דפים לחקר תקופת השואה יב' תשנ"ה עמ' 120-97
  9. ^ חברי אצ"י היו ברובם הגדול בוגרי הצבא הפולני, ולכן היו בעלי קשרים טובים במחתרת הפולנית, שסייעו בעדם להשיג ציוד.
    כמו כן, הכשרתם הצבאית של אנשי האצ"י סייעה להם בהכנות הטקטיות כלפי המרד. ביקורתם הגדולה של חברי הארגון כלפי האי"ל הייתה שהנהגת האי"ל הייתה פוליטית במהותה ולא צבאית אצ"י במרד גטו ורשה.
  10. ^ 10.0 10.1 אגוד צבאי יהודי, מתוך אתר יד ושם
  11. ^ Krall, Hanna (2008). Zdazyc przed Panem Bogiem (in Polish). Wydawnictwo a5. p. 83. ISBN 83-61298-02-9.
  12. ^ Krall, Hanna (1986). Shielding the Flame: An intimate conversation with Dr Marek Edelman, the last surviving leader of the Warsaw Ghetto Uprising. Henry Holt & Company. p. 95. ISBN 0-0300-6002-8.
  13. ^ Krall, Hanna (1992). To Outwit God. Northwestern University Press. p. 218. ISBN 0-8101-1050-4.
  14. ^ Krall, Hanna (1992). To Outwit God. Northwestern University Press. p. 218. ISBN 0-8101-1075-X.
  15. ^ סיוע פולני
  16. ^ מדריך למחתרות
  17. ^ Stefan Korbonski, "The Polish Underground State: A Guide to the Underground, 1939–1945", pages 120–139, Excerpts
  18. ^ הדוח המלא
  19. ^ http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Holocaust/nowarsaw.html
  20. ^ David Wdowiński (1963). And We Are Not Saved. New York: Philosophical Library. p. 222. ISBN 0-8022-2486-5.
  21. ^ עדותו של אדלמן
  22. ^ אתר היסטוריה
  23. ^ מאמרו של ארנס
  24. ^ ראיון עמו
  25. ^ ראיון נוסף
  26. ^ המכתב המלא
  27. ^ צילום המקור של דו"ח שטרופ, שהוברק ב-16 במאי 1943 למשרדו של מפקד האס אס והמשטרה בגנרלגוברנמן, קריגר. המסמך נמצא באתר אמריקאי למורשת השואה.
  28. ^ הטקסט המלא
  29. ^ Israel Gutman, The Jews of Warsaw, 1939–1945: Ghetto, Underground, Revolt, Indiana University Press, 1982 (p.393–394)
  30. ^ Raul Hilberg, The Destruction of the European Jews, Third Edition, Yale University Press, 2003 (volume 2, p.537)
  31. ^ שנר משה, ‏מועדי ישראל - יום הזיכרון לשואה ולגבורה‏ - מכללת אורנים
  32. ^ A. Polonsky, (2012), The Jews in Poland and Russia, Volume III, 1914 to 2008, p.537
  33. ^ הספר יצא גם כספר עיון בשם "עת לעשות להצלת ישראל - 'אגודת ישראל' בארץ ישראל לנוכח השואה 1945-1942"; הוצאת "מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון", אוניברסיטת בן-גוריון; באר שבע תשס"ז (2007).

גלריית תמונות מתוך דיווחו של יורגן שטרופ להיינריך הימלר[עריכת קוד מקור | עריכה]