גטו וילנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גטו וילנה היה גטו גדול בווילנה שבליטא בתקופת השואה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילנה הייתה מרכז חיי הרוח היהודית במזרח אירופה ואף כונתה "ירושלים דליטא". בין שתי מלחמות העולם היא הייתה תחת שלטון פולין. הצבא האדום נכנס לעיר בספטמבר 1939 והיא נמסרה לידי ליטא. אלפי פליטים יהודים החלו לזרום אליה. ביולי 1940 צורפה וילנה לברית המועצות והמשטר הגביל מאוד את היהודים בתחומי החינוך והכלכלה ויהודים רבים הוגלו לרוסיה.

ב-24 ביוני 1941 נכנס הוורמאכט לוילנה, ומיד נחטפו יהודים לעבודות כפייה והוטלו עליהם צווים והגבלות שונות, כמו ענידת טלאי צהוב ואיסור הליכה ברחובות. החלו פרעות ופעולות השמדה של יהודים בשיתוף פעיל של הליטאים. במהלך הקיץ, רצחו הנאצים ועוזריהם הליטאים יותר מ-35,000 מיהודי וילנה במבצע חיסול מהיר.

חיי הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב בגטו וילנה

ב-6 ו7 בספטמבר 1941 כינסו הנאצים את 38,000 היהודים שנותרו בווילנה (וכן מומרים, חצי יהודים ובני זוג של יהודים) בשני גטאות. פעולה זו התרחשה מיד לאחר "הפרובוקציה הגדולה" ב-2 בספטמבר כשיהודים פונו מבתיהם ו-3,700 מהם נטבחו. היהודים לא הורשו לקחת את חפציהם אלא רק מה שיכלו לסחוב בעצמם. קהל גדול צפה בהם צועדים לגטו.

השטח שהוקצה לגטו היה רובע יהודי ישן במרכז העיר. הנאצים פיצלו את האזור לשני גטאות לפי כוח העבודה שלהם: גטו 1 - בו שהו כ-29,000 נפש, בעיקר יועד לאלו שיכלו לעבוד ושהיו להם "אישורי עבודה", וגטו 2 - בו שהו כ-11,000 נפש, שהורכבו משאר האסירים, בעיקר זקנים וחולים. פיצול הקהילה היהודית לשני חלקים הקל על הנאצים לשלוט בקבוצה ולהוציא לפועל את תוכניתם. כמו בשאר הגטאות שהקימו הנאצים, גם בגטו וילנה שררו תנאים לא אנושיים שהולידו מחלות ומוות.

עד סוף דצמבר 1941 חיסלו הנאצים את הגטו השני והשמידו את שוכניו במשלוחים לפונאר. הם הצהירו על הישארותם של 12,000 יהודים בגטו הראשון כדי לספק את צרכיהם הצבאיים והכלכליים. בפועל נשארו כ-20,000 איש. הם נשמרו על ידי קלגסים גרמנים ואנשי משטרת ליטא. עד ינואר 1942 הוציאו הנאצים אקציות (שילוחים להשמדה) בשיטתיות כדי להפחית את מספרם. היודנראט נדרש להקצות אלפי יהודים לעבודת כפייה, כשכבר התעוררו חשדות שהם מובלים להשמדה וראו שאין ההולכים שבים. אנשי היודנראט מילאו את ההוראה משום שידעו שסירוב יביא להשמדת הגטו כולו, ונקטו בשיטת הצלה חלקית: הם בחרו להשמדה את היהודים הזקנים, החולים ואלו שסיכוייהם לשרוד היו הנמוכים ביותר. לאחר מכן נאלצו לשלוח יהודים אחרים להשמדה.

התקופה בין ינואר 1942 למרץ 1943 נקראה "תקופת הייצוב" או "השקט היחסי", כשהרציחות צומצמו מאוד.

מדיניות היודנראט, בראשות יעקב גנס, הייתה לשמור בכל מחיר על סיכויי הישרדות הגטו. הם הקימו "גטו עובד" ופעלו ליצירת מקורות פרנסה, בתקווה שהיצרנות תעזור להמשך הקיום היהודי עם מעט אוטונומיה. כמו כן הוקמה מערכת אדמיניסטרטיבית לטיפול בבעיות הרעב, המגיפות וצפיפות הדיור, כולל בתי תמחוי ורשת חינוך לילדים ומבוגרים. הם הפעילו משטרה יהודית שתשליט סדר ותאכוף את החוק. הגרמנים שלטו על הגטו באותה תקופה באמצעות המשטרה היהודית בראשותו של גנס, עליה נמתחה ביקורת רבה מצד האסירים בטענות ליד קשה וחוסר התחשבות מצדם, בעיקר כדי לרצות את הגרמנים.

למרות התנאים הלא אנושיים, בגטו התקיימו חיי תרבות עשירים: ביוזמתו של גנס הוקמה קבוצת תיאטרון כחלק מתהליך ה"נורמליזציה" והשאיפה לשמור על צלם אנוש גם בתנאי הגיהנום של הגטו. התיאטרון הצליח מאוד ותוך שנה אחת התקיימו למעלה מ-100 הצגות בפני אולמות מלאים. ספריית שטראשון המשיכה לפעול גם בשיא פעולות ההשמדה, ולאחר שנה היו רשומים בה 4,700 מינויים מתוך אוכלוסייה של כ-17,000 נפש. כמעט בכל ערב שבת התקיימו סימפוזיונים, נשפים ו"מסיבות תה" תרבותיות של חברי אגודות המורים, הסופרים, המוזיקאים, השחקנים והציירים, שבהם הרצו על נושאים שונים, נאספו תעודות ומסמכים לארכיון על חיי הגטו והתקיימו אף תזמורת סימפונית ומקהלה.

הברחת יהודים לביאליסטוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטון שמיד היה אוסטרי שגויס לורמאכט. בסתיו 1941 הוצב שמיד ליד וילנה, ביחידה שתפקידה היה לאסוף חיילים גרמנים שנותקו מיחידותיהם. הוא היה עד לכינוס היהודים בגטאות, ולמעשי הטבח בפונאר. באוקטובר החל שמיד לסייע ליהודים, הסתיר אותם וסיפק להם דרכונים מזויפים. בין היתר סייע למנהיג המחתרת, מרדכי טננבוים, להעביר את אנשיו מווילנה לביאליסטוק באמצעות הענקת תעודות מזויפות ואף מכוניות צבאיות ללוחמי המחתרת. על פי ההערכות, שמיד סייע להציל כ-250 יהודים, גברים נשים וילדים, עד שנתפס ונידון למוות. הוא הוצא להורג בווילנה ב-13 באפריל 1942.

המחתרת וחיסול הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי גטו וילנה (אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר ניצבת ראשונה מימין, יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע). התמונה צולמה עם שחרור וילנה.

בווילנה היו מספר תאי-מחתרת נפרדים. ב-21 בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזאני המאוחד", ה- פ.פ.או (FPO). מפקדו היה יצחק ויטנברג וסגניו היו אבא קובנר ויוסף גלאזמן. הם באו מתנועות הנוער וממפלגות שונות, מימין ושמאל. ב-1943 התאחדה המחתרת עם "ארגון המאבק יחיאל", בראשות יחיאל שיינבוים. חברי המחתרת ביצעו פעולות חבלה ונקמה בווילנה ובסביבתה.

היודנראט נדחק בהדרגה להשלמה עם הגירושים החלקיים ואף סייע להם, מתוך הנחה שיעלה בידם לחלץ ולהציל חלק מתושבי הגטו. המשך תהליך הגירושים היווה קו אדום בעיני המחתרת, שראתה ביודנראט בוגדים וקראה ליהודים לא להישמע להם ולפעול לקראת התקוממות. כרוז שכתב אבא קובנר קרא "אל נלך כצאן לטבח!". הכרוז של המחתרת קרא:

נוער יהודי, אל תיתן אמון באלה המוליכים אותך שולל. מ-80,000 היהודים שב"ירושלים דליטא" שרדו רק 20,000. לעינינו קרעו מאִתנו את הורינו, אחינו ואחיותינו. היכן הם מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי ה"חוטפים" הליטאים? היכן הן הנשים הערומות והילדים, שנלקחו מאִתנו בליל האימים של הפרובוקציה? היכן הם יהודי יום הכיפורים? היכן אחינו מהגטו השני? מאלה שהוצאו דרך שערי הגטו לא חזר איש. כל דרכי הגסטפו מובילות לפונאר, ופונאר כמוה כמוות! המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה. ילדיכם, בעליכן ונשיכם אינם עוד. פונאר אינה מחנה - שם נורו כולם. היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה, ועל יהודי ליטא הוטל להיות ראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם התשובה היחידה למרַצֵח היא התקוממות בנשק. אחים! מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים. התקוממו עד נשמת אפכם האחרונה!

תושבי הגטו האמינו תחילה שהגירוש הוא למחנות עבודה, וגם כשנוכחו אחרת, הם תמכו בהצלה החלקית שהציע היודנראט ולא נענו לקריאת המחתרת.

לנאצים נודע על מפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, והם דרשו מהיודנראט להסגירו. הוא נתפס על ידי המשטרה היהודית, אך שוחרר לאחר זמן קצר בפעולה צבאית של חבריו. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. הייתה הסתערות-זעם כלפי המחתרת על ידי ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו. ב-16 ביולי 1943 נאלץ ויטנברג להסגיר עצמו לגסטפו, על דעת המחתרת ובלחץ ההמון והמשטרה היהודית. אחד מחבריו של ויטנברג מהמחתרת, נתן לו כדור ציאניד (רעל). הוא עונה על ידי הנאצים והתאבד בכלאו.

באוגוסט 1943 החלו שוב משלוחים להשמדה וב-1 בספטמבר הוקף הגטו ו-7,000 יהודים הוצאו ל"מחנה עבודה" באסטוניה. במהלך האקציה קרא ארגון המחתרת לתושבי הגטו שלא להתייצב לגירוש ולפתוח במרד, אך הם לא נענו לכך, ולכן החליטו לדחות את ביצוע המרד ליום חיסול הגטו. במהלך האקציה אירעה התנגשות יריות מוגבלת בין הכוחות הגרמניים שסרקו את הגטו ופוצצו את בתיו ובין אנשי המחתרת, אך לא פרץ מרד כולל והלוחמים נאלצו לסגת. כ-150 לוחמים ברחו מהגטו דרך תעלות הביוב, והצטרפו לפרטיזנים שפעלו ביערות הסביבה.

ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו ורוב תושביו נרצחו בפונאר או נשלחו למחנות ההשמדה במזרח אירופה. שארית קטנה של יהודים שנשארו לאחר החיסול נשלחו למחנה עבודה. וילנה שוחררה בידי הצבא האדום ב-12 ביולי 1944.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]