אוטו פון ביסמרק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ביסמרק" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ביסמרק (פירושונים).
אוטו פון ביסמרק
קאנצלר הקיסרות הגרמנית ה-1
Bundesarchiv Bild 183-R13234, Otto von Bismarck.jpg
הנסיך אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק
קודם אין
יורש הרוזן לאו פון קפריבי
תחילת כהונה 4 בפברואר 1871
סוף כהונה 30 ביולי 1898
תאריך לידה 1 באפריל 1815
מקום לידה שונהאוזן, פרוסיה
תאריך פטירה 30 ביולי 1898
מקום קבורה פרידריכסרו, גרמניה
מפלגה עצמאי
בת זוג יוהנה פון פוטקמר

(1847-1894)

שם בשפת אם Otto von Bismarck
אוטו פון ביסמרק כראש ממשלת פרוסיה

אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק (גרמנית: Otto Eduard Leopold von Bismarck-Schönhausen‏; 1 באפריל 1815 - 30 ביולי 1898), היה קאנצלר של ממלכת פרוסיה ומאוחר יותר של האימפריה הגרמנית. נחשב למדינאי מחונן ולזכותו נזקף ההישג של איחוד נסיכויות גרמניה השונות למעצמה אחת.

כקאנצלר הפרוסי, ביסמרק הוביל בשיטתיות מדיניות חוץ בלתי מתפשרת. הוא סיפח את נסיכויות צפון גרמניה, ולאחר מכן את גרמניה כולה, תחת שלטון פרוסיה והקיסר וילהלם הראשון. כמו כן, הוא היה אדריכל הניצחון המזהיר במלחמת צרפת-פרוסיה, שהעניקו לגרמניה את אלזס ולוריין, חבלי הארץ שהיו בין הגורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

לקראת סוף כהונתו ביסמארק היה עסוק במאבק במפלגות הסוציאליסטיות המתחזקות. הוא הוציא את רוב הארגונים שלהן מחוץ לחוק, ובו בזמן קידם מדיניות סוציאליסטית, של פנסיה חובה וביטוח בריאות ממשלתי מצד הממשלה, כדי לפייס את פשוטי העם.

בשנת 1888 עלה לשלטון וילהלם השני, נכדו חדל האישים של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד במהרה.

שמו של אוטו ביסמרק הפך למילה נרדפת למדיניות חוץ מתוחכמת, והוא נודע בכל העולם עד לימינו כאחד מגדולי המדינאים בהיסטוריה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסמרק נולד בשונהאוזן (Schönhausen), למשפחת יונקרים אמידה, בית ביסמרק. הוא התחנך וגדל ב"מנזר האפור" (Graues Kloster), למד משפטים באוניברסיטת גטינגן ובברלין. מנעוריו גילה כישרון לשיחה, ורכש שליטה במספר שפות.

כשנה לאחר כישלון מהפכת 1848 (אביב העמים) נבחר לפרלמנט הפרוסי. לאחר שמונה לייצג את פרוסיה בפרנקפורט, נעשה ביסמרק משוכנע שגרמניה מאוחדת, המונהגת על ידי פרוסיה, היא מטרה חשובה. לאחר מכן שירת כשגריר ברוסיה ובצרפת. ב-1862 מינה אותו מלך פרוסיה, וילהלם הראשון, לראש ממשלה ולשר החוץ של פרוסיה, כחלק מהקונפליקט בינו ובין הפרלמנט הפרוסי, שהלך ונעשה יותר ויותר ליברלי, למורת רוחו של הקיסר.

ביסמרק האמין שהכוח המניע של תנועת הלאומיות חייב לבוא מהשלטון בצורת הפעלה מחושבת של כוחות צבא וכוחות דיפלומטיים, ולא כהתקוממות עממית ליברלית. הוא פעל לחיזוק הצבא הפרוסי לשם הכנתו לקראת המלחמות אותן יזם. תפיסת לאומיות זו נקראה "בדם ובברזל"‏[1], והייתה מנוגדת לתפישה הלאומית שבאה לידי ביטוי באביב העמים. על כן קיבל ביסמרק את הכינוי "קאנצלר הברזל".‏[2]

איחוד מדינות גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסמרק הצליח להביא לאיחוד גרמניה על ידי פתיחה בכמה מלחמות. תחילה, בשיתוף פעולה עם אוסטריה, נכבשו שלזוויג והולשטיין ונלקחו מידי דנמרק במלחמת שלזוויג השנייה; הסכם שלום נחתם בווינה ב-30 באוקטובר 1864. סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על השליטה במחוזות שנכבשו מדנמרק שימש עילה למלחמה שפרצה ב-1866 בין פרוסיה לאוסטריה ובעלות-בריתה מקרב המדינות הגרמניות הקטנות. במלחמה, שכונתה מלחמת שבעת השבועות, ניצחה פרוסיה, בעקבות ניצחון מכריע בקרב קניגרץ. תוצאת המלחמה הייתה ביסוס מוחלט של ההגמוניה הפרוסית בגרמניה, ודחיקת השפעתה של אוסטריה. פרוסיה סיפחה מספר מדינות גרמניות (הנובר, הסה-קאסל (Hesse-Kassel), נסאו ופרנקפורט) וגיבשה את מרבית המדינות הנותרות לגוף אחד בשם הקונפדרציה הצפון גרמנית. ביסמרק התנגד להצעות של אחדים ממנהיגי הצבא להרחיב את כיבושיה של פרוסיה דרומה, לבוהמיה או אף לאוסטריה עצמה, בין היתר עקב אי-רצונו להגדיל את חלקה של האוכלוסייה הקתולית במדינה.

לאחר שביסמרק התגרה בצרפת, שנשלטה בידי נפוליאון השלישי, החלה מלחמת פרוסיה צרפת ב-1870. המדינות שבדרום גרמניה ראו בצרפת את המדינה התוקפנית במלחמה זו, והצטרפו לקונפדרציה הגרמנית הצפונית. צרפת סבלה תבוסה משפילה, שבעקבותיה מסרה לידי גרמניה את החבלים אלזס ולורן שבמזרח צרפת ושילמה לה פיצויי מלחמה. וילהלם הראשון הוכתר לשליט גרמניה בארמון ורסאי ב-1871. כך יצר ביסמרק את האימפריה הגרמנית ב-1871, ענק אירופאי עם יותר מ-40 מיליון תושבים.

לאחר איחוד גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסמרק, בחזקת גיבור לאומי, היה לרייכסקאנצלר של האימפריה הגרמנית החדשה.

מדיניות החוץ שניהל הייתה שקולה ופרגמטית, והתבססה על עקרון הריאל-פוליטיק, שלפיו את יחסי החוץ יש לנהל משיקולי תועלת, ולא על-פי אידאולוגיה או רגש. הוא ביקש למנוע מלחמות נוספות באירופה, והקדיש מאמצים כדי לסכל את האפשרות שצרפת תחבור למעצמות אחרות נגד גרמניה כדי לנקום את תבוסתה במלחמת 1870. למטרה זו יזם את הקמת ליגת שלושת הקיסרים בין גרמניה, רוסיה ואוסטרו-הונגריה. כינון הברית הצריך כשרון ומאמץ דיפלומטי מצדו של ביסמרק, משום שלאוסטריה ולרוסיה היו אינטרסים מנוגדים באזור הבלקן. הברית עם רוסיה התערערה בעקבות קונגרס ברלין ב-1878, אך ב-1887 עלה בידו של ביסמרק לקשור שוב את רוסיה ואוסטריה בהסכם ביטחון משותף.

כדי להבטיח שהאימפריה הבריטית לא תחוש מאוימת מגרמניה ולא תחבור לצרפת כנגדה, נמנע ביסמרק מבניית צי מלחמה גדול ומהשתתפות בהיקף נרחב במירוץ הקולוניאלי, אשר ממילא נראה לו כנטל יותר מאשר כנכס. לאחר 1883, עם זאת, הסיר את התנגדותו לקולוניאליזם, והוביל להקמת מושבות גרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט.

משנות ה-70 של המאה ה-19 נעשה ביסמרק מודאג מצמיחתן של שתי מפלגות חדשות: מפלגת המרכז הקתולית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. הקמפיין כנגד קתוליות שהחל ב-1872, ונקרא "קולטורקמפף" (Kulturkampf), שבמרכזו הייתה הלאמת החינוך היסודי מידי הכנסייה לידי המדינה, היה בעיקר כישלון. הוא תקף את הסוציאל-דמוקרטים בשתי דרכים: המפלגה ומוסדותיה הוצאו מחוץ לחוק, בזמן שמעמד הפועלים פויס בעזרת חקיקה סוציאליסטית שמיסדה ביטוח בריאות וביטוח תאונות כמו גם פנסיית זיקנה.

פרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1888 נפטר הקיסר וילהלם הראשון, וכעבור כמה חודשים גם יורשו פרידריך השלישי. לכס הקיסרות עלה וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון. יחסיו של הקיסר החדש עם ביסמרק היו מתוחים. הקיסר חשש לחסות בצלו של ביסמרק, וביקש להיות מעורב באופן פעיל בניהול השוטף של המדינה. מדיניות החוץ של ביסמרק נתפסה בעיניו כזהירה ומחושבת מדי, ולא הלמה את חלומו על אימפריה עולמית.

בעקבות עימותים חוזרים עם הקיסר התפטר ביסמרק מתפקידו ב-1890, והוא בן 75.

את שנותיו האחרונות בילה בכתיבת זכרונותיו ("Gedanken und Erinnerungen" - "מחשבות וזכרונות"). מת ב-1898 בפרידריכסרו (Friedrichsruh). הישגיו של ביסמרק בתחום מדיניות החוץ נמחקו בתקופת שלטונו של וילהלם השני, הברית עם רוסיה בוטלה ב-1890, ובתוך שני עשורים כרתו רוסיה ובריטניה בריתות עם צרפת, מהלכים שהובילו למלחמת העולם הראשונה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1847 נישא ליוהאנה פון פוטקמר ולזוג נולדו שני בנים ובת. בניו מילאו אף הם תפקידים פוליטיים, והבכור הרברט אף מונה לשר חוץ בממשלתו של ביסמרק ב-1886. בניו של ביסמרק התפטרו ממשרותיהם עם התפטרותו.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקראו אוניית המלחמה "ביסמרק", וכן בירת דקוטה הצפונית, ביסמרק.

בשנת 1901 הוקמה לזכרו בכיכר הרפובליקה שבברלין, לפני בניין הרייכסטאג, אנדרטת ביסמרק.

ב-1938 הועברה האנדרטה לכיכר הכוכב הגדול בטירגרטן שבברלין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוטו פון ביסמרק – 'בברזל ובדם' (מגרמנית:יפתח הלרמן-כרמל), "דחק" - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014     
  2. ^ ^ אליעזר דומקה, חנה אורבך, צפריר גולדברג "הלאומיות ראשית הדרך" הוצאת מרכז זלמן שזר, 2008, עמ' 36
הקודם:
-
קאנצלר גרמניה
1871-1890
הבא:
הרוזן לאו פון קפריבי