הדלפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הדלפה היא העברת מידע מסווג או פנימי בחשאי ובאופן בלתי מוסמך לגורם חיצוני, בעיקר אמצעי התקשורת.

היקף המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג הדלפה מתייחס העברת מידע מסווג או פנימי בחשאי ובאופן בלתי מוסמך לגורם חיצוני. אולם לא כל הוצאה כזאת של מידע נקראת הדלפה. כאשר המידע מועבר לגורם תקשורתי או פעיל פוליטי אופוזיציוני נהוג כמעט תמיד לכנות את העברת המידע הדלפה. לעומת זאת, כאשר המידע מועבר לגורם עוין ו/או כאשר מטרת העברת המידע היא לפגוע בארגון ממנו מוצא המידע, היא נקראת ריגול ולא נהוג להתייחס אליה כאל הדלפה. עם זאת נהוג להשתמש במושג הדלפה לגבי העברת חומרי חקירה לחשוד המשתמש בחומרי החקירה המודלפים לשבש את החקירה.

המניעים להדלפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחורי כל הדלפה עומד מקור שיש לו אינטרס מסוים. אינטרס כזה יכול להיות:

  • "בלון ניסוי", שהוא אמצעי שמשתמשים בו בעיקר גורמים פוליטיים כדי לעמוד (באמצעות הדלפה) על תגובות הציבור לתוכניותיהם העתידיות, לפני שהם מתחייבים פומבית לתוכניות אלה.
  • סיוע לקידומו האישי של המקור, של ארגונו או של אדם או ארגון אחר.
  • הכשלת מהלך מתוכנן (או קידום מתוכנן) של אדם או ארגון כלשהו.
  • אזרחות טובה - המקור מבקש לחשוף שחיתויות ו/או לתקן ליקויים.
  • טובת הנאה שמקבל המקור מהעיתונאי או אמצעי התקשורת שאליו הוא הדליף את המידע.
  • דאגה לפרסום כתבה עיתונאית כנגד יריב אותו מעוניינים להשחיר בתקשורת‏[1]
  • צורך המדליף בסיפוק אישי, "טפיחה על האגו", להיות בעל השליטה על המידע.
  • יחסי גומלין בין המדליף לכתב, "קבל מידע עכשיו, תן פרסום טוב עליי לאחר מכן".
  • הדלפה למען השתקה - מידע אחר במקום מידע אותו המדליף לא מעוניין לפרסם.
  • הדלפת רוויה- הממסד מספק לעיתונאי מידע רב כדי למנוע מהעיתונאי יוזמה עצמאית לגילוי המידע.
  • הדלפה בה אין קשר מקצועי, הקשר אך ורק חברי או משפחתי.



עיתונאות חופשית אינה יכולה להתקיים ללא הדלפות, מפני שבמקרה כזה היה עליה להסתמך רק על מידע הנמסר בידי דוברים וגורמים רשמיים, שמטבע הדברים מוציאים לתקשורת רק את מה שברצונם לפרסם.

הדלפות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב ההתפטרות של ניקסון

המאבק בהדלפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשויות עושות מאמצים להאבק בהדלפות. האמצעי החמור ביותר הינו פתיחת חקירה פלילית והעמדה לדין של מדליפים, אם כי הליך זה הוא נדיר. דוגמה למקרה כזה הוא חשיפתה והעמדתה לדין של ליאורה גלט-ברקוביץ' כמדליפת חקירת אריאל שרון בפרשת סיריל קרן.

עם זאת, לעתים המדינה מעניקה חסינות למדליף על מנת לעודד מאבק בשחיתות. כך למשל, סגן ניצב אפרים ארליך, שהדליף מידע שהביא להקמת ועדת זיילר זכה לחסינות לקראת עדותו בוועדה‏[4].

סוגיה אחרת היא האם יש לחברי כנסת חסינות מהותית כאשר הם מדליפים מידע סודי שהגיע אליהם. במקרה של נתניהו ומסמך שטאובר, פסק בית המשפט העליון כי אין להעמיד את נתניהו לדין על חשיפת המסמך כי עשה זאת ללא תכנון מקודם ורק נגרר לכך מקריאת ביניים של שמעון פרס[5].

דרך נוספת להאבק בהדלפות הינו פורסם מוקדם ומסודר של הנושא כדי למנוע פרסומים מגמתיים שמקורם בהדלפות. עם זאת, בפסק דין של בג"ץ נקבע שדבר זה אינו מצדיק פרסום ביקורת לפני סיום הליך מסודר של בירור הביקורת‏[6].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"ץ 9492/96
  2. ^ רונית ורדי, ‏ליאורה לא לבד, באתר גלובס, 12 במרץ 2004
  3. ^ נתניהו, בנימין, באתר נענע 10, 15 באוקטובר 2006
  4. ^ בג"ץ 788/08, פסק דין מג' בתמוז תשס"ח, סעיף ב'
  5. ^ ראו דברי סוזי נבות [1]
  6. ^ בג"ץ 7805/00, סעיף 21