הוגו השלישי, מלך קפריסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הוגו השלישי, מלך קפריסין
(1235; קפריסין - 24 במרץ 1284; קפריסין) (בגיל 48 בערך)
שם בשפת המקור Hugues III de Chypre
מדינה ממלכת קפריסין
בת-זוג

איזבל ד'איבלין

מלך קפריסין
תקופת כהונה 24 בדצמבר 1264 - 1284
הקודם בתפקיד הוגו השני, מלך קפריסין
הבא בתפקיד ז'אן הראשון, מלך קפריסין
הוגו הראשון, מלך ירושלים
תקופת כהונה 24 בספטמבר 1269 - 1275
הקודם בתפקיד קונראד השלישי, מלך ירושלים
הבא בתפקיד שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה

הוגו השלישי מלך קפריסיןצרפתית: Hugues III de Chypre; ‏1235 - 24 במרץ 1284), המכונה "הגדול", היה מלך ממלכת קפריסין הצלבנית משנת 1267 ומלך ממלכת ירושלים משנת 1268 תחת השם הוגו הראשון מלך ירושלים.

הוא נולד לאיזבל דה ליזיניאן ואנרי מפואטרי - אנטיוכיה בשנת 1235 ושינה את שמו מהוגו מפואטרי להוגו דה ליזיניאן עם מות אביו בשנת 1276.

מלך קפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1261 הוא שימש כעוצר להוגו השני, מלך קפריסין, ועם מות אמו הפך לעוצר בממלכת ירושלים בעוד השלטון בממלכה הירושלמית נותר בידי מועצת אצילים בשליטת משפחת איבלין. עם מותו של הוגו השני בשנת 1267 עבר הכתר להוגו דה ליזיניאן, והוא הוכתר ב-24 בדצמבר 1267 כהוגו השלישי.

מלך ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של אנרי הראשון מלך קפריסין - ששימש כמחזיק כתר פיקטיבי עבור מלך פיקטיבי שמינה עוצר בן משפחת איבלין לשלוט בירושלים, עלה לכיסא המלוכה הקטין הוגו השני, מלך קפריסין ואת השלטון באי ניהלה למעשה הנסיכה פלזאנס מקפריסין, בעוד ממלכת ירושלים ממשיכה להיות בשליטת מועצת האצילים המקומית בשליטת משפחת איבלין. על התקופה האחרונה לקיום המדינה אמר פרופסור יהושע פראוור כי "אינה אלא גסיסה ממושכת וחסרת תוחלת".‏[1] בשנת 1261 מתה פלזאנס והחזקה על כתר ירושלים עברה לאיזבלה דה ליזיניאן ועם מותה בשנת 1264 החזיק בתואר הריק בנה איג השני, מלך קפריסין עד למותו בשנת 1267. בשנת 1268 נהרג קונרדין ושושלת המלכים הפיקטיביים של ירושלים נעלמה. בכל תקופה זו שלטו בארץ אצילי מפלגת הברונים המקומיים בתהליך ששלל ממלכת ירושלים שלטון מרכזי ואיפשר אנרכיה מוחלטת בחסות החוק. הצדדים הניצים על הכתר עצמו החזיקו בתואר שהוגדר על ידי היסטוריון של התקופה "שאין בידו כוח ולא פיקוד ואין הוא אלא צל".‏[2]

איג השלישי, מלך קפריסין ניצל את ההזדמנות ההיסטורית ואיחד את כתר ממלכת ירושלים עם כתר קפריסין. ביום 24 בספטמבר 1269 נערכה הכתרתו של איג השלישי כמלך ירושלים בקתדרלה של העיר צור, על מנת לבסס את מעמדו בממלכת ירושלים חיתן הוגו את אחותו מרגריטה מאנטיוכיה לז'אן ממונפורט שהיה חלק ממפלגת האצילים המקומית. באותה שנה נפלה אנטיוכיה בידי ביברס ובא הקץ על נסיכות אנטיוכיה הצלבנית במרחץ דמים איום, ואיג השלישי הגיע להסכם עם ביברס על שביתת נשק עבור העיר עכו. שנה לאחר מכן הופיע דמות חדשה בפוליטיקה של ממלכת ירושלים ומסעי הצלב שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה שבתור מחריב בית המלכות של פרידריך השני ראה עצמו כטוען לכתר ממלכת ירושלים.

בשנת 1271 כבש ביברס את המבצר הצלבני האדיר של קראק דה שבלייה - הגדול במזרח התיכון. באפריל ובחודש יוני כבש את המבצר הטבטוני מונפורט והותיר את ממלכת ירושלים עם מספר מבצרים על חוף הים והעיר עכו. כך אחזה בצלבנים רוח של יאוש, המסדרים הצבאיים שהיו היחידים בעלי אמצעים להגן על הממלכה נמנעו מיוזמה צבאית, ובעת הופעת צבא מוסלמי מול מצודות וערים העדיפו הנוצרים להציל את נפשם באופן זמני ולעבור לעיר נוצרית אחרת ולקבל הסכם כניעה המוצע להם. כך נחתמים הסכמים של שביתות נשק שאין למוסלמים כל כוונה לקיימם ואין לנוצרים כל יכולת לאכפם. יוצא דופן היה ההסכם שנחתם באפריל 1272 בקיסריה בין ביברס ואיג השלישי מלך ירושלים למשך 10 שנים שבדרך פלא אכן כובד ונתן לממלכת ירושלים תקופת חסד של שקט יחסי.

ב-1 במאי 1274 כינס האפיפיור גרגוריוס העשירי את מועצת הכנסייה השנייה של ליון, שבה הכריז על מסע צלב חדש, ועל גיוס אמצעים למימונו בצורת מסים שיוטלו על כל המאמינים ברחבי אירופה (18 במאי של אותה שנה). הוא קיבל הבטחה מקיסר האימפריה הביזנטית כי יעשה ככל שביכולתו לסייע להצלחת משימה זו. ב-1275, פיליפ השלישי מלך צרפת, ודודו, שארל מאנז'ו, הכריזו על השתתפותם במסע הצלב. כחלק מההכנות למסע הצלב מכרה מריה מאנטיוכיה את זכויותיה לשארל הראשון מאנז'ו תמורת 4000 ליברות של טור‏[3] ושארל קיבל בברכת האפיפיור את התואר מלך ירושלים - למרות שתואר זה כבר היה בידי איג השלישי מקפריסין שניסה לשנות את רוע הגזירה - ללא הצלחה. בשנת 1276 מת גריגוריוס העשירי ועימו התפוגגה תוכנית מסע הצלב והתקווה האחרונה להצלת ממלכת ירושלים. באותה שנה, בסערה של רוחות ותככים עזב איג השלישי את עכו מינה בה עוצר ממשפחת איבלין וכתב איגרות לאפיפיור ולמלכי אירופה בהן הוא מתלונן על האנרכיה השוררת בעכו ומבקש את עזרתם בהצלת ממלכת ירושלים.

תקופת שלטונו של שארל מאנז'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1277 הגיע לעכו נציב מטעם שארל מאנז'ו, ותפס את השלטון בעיר ובממלכת ירושלים. שנה מאוחר יותר הופיע הוגו השלישי וניסה שוב לתפוס את מושכות השלטון בנחיתה בעכו עם צבא קפריסאי. בתחילה הצליח המלך הקפריסאי להטות לצידו את אצילי העיר ואת אנשי הקומונה הימית של פיזה אך המסדרים הצבאיים עמדו מהצד, ובחלוף ארבעה חודשים הודיעו לו אצילי קפריסין כי פקעה חובתם הפיאודלית לשרת את הוגו מחוץ לתחומי האי. הוגו חזר לקפריסין והכריז מלחמה על נכסי מסדר הטמפלרים, במאבק שנמשך 3 שנים נמחקו כל נכסי המסדר בקפריסין.‏[4]

מותו של הוגו השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל שלט בעריצות בנאפולי ובסיציליה. הוא הציב בהן חיילים, נזירים וכמרים, אצילים ובירוקראטים צרפתים והטיל מסים כבדים על האוכלוסייה המקומית. זה היה הרקע להתקוממות נגד הצרפתים בסיציליה שהחלה בפלרמו ב-29 במרץ 1282 ונודעה בשם "ערבית סיציליאנית". בהתקוממות זו נרצחו צרפתים רבים בסיציליה. שארל קיבץ את כוחותיו בקלבריה, נחת במסינה והטיל עליה מצור אך ללא הצלחה. הסיציליאנים קראו לפדרו השלישי לקחת לידיו את השלטון בממלכת סיציליה. ב-30 באוגוסט 1282 פדרו השלישי נחת בסיציליה עם צבאו וכעבור חמישה ימים הוכרז למלך סיציליה. שארל נאלץ לסגת לקלבריה ואיטליה נסחפה למלחמת כל בכל שבסופה התפצלה איטליה ומעמדו של שארל מאנז'ו התרופף בארץ הקודש ונציגו בארץ נקרא לשוב לאיטליה. את מושכות השלטון תפס אד פואלשיין סינישאל ממלכת ירושלים - מינוי של שארל מאנז'ו.

הוגו השלישי החליט לנצל את המצב החדש ובאוגוסט 1283 נחת הוגו השלישי בביירות עם צבא קפריסאי וצעד לכוון צור. בדרכו לעיר נפגש הוגו עם חברי הקהילה היהודית של צור שיצאו לקראתו עם ספר תורה. הוא לא הגיע לעכו ונפטר ביום 24 במרץ 1284.

הוא היה נשוי לאיזבלה מאיבלין ונולדו להם 11 ילדים, הבכור שבהם יוכתר כז'אן הראשון מלך קפריסין וירושלים ואנרי שיהיה המלך האחרון של ממלכת ירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  • Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 475‏
  2. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 445‏
  3. ^ ‏יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 494
  4. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 505
הקודם:
קונרד השלישי, מלך ירושלים
מלכי ירושלים
1268–1277
הבא:
שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה
שליטי ממלכת ירושלים
גוטפריד מבויוןבלדווין הראשוןבלדווין השנימליסנדהפולק מאנז'ו (עם מליסנדה) • בלדווין השלישיאמלריך הראשוןבלדווין הרביעיבלדווין החמישיסיבילה, מלכת ירושליםגי דה ליזיניאן (עם סיבילה) • איזבלה הראשונהקונרד ממונפראטו (עם איזבל) • אנרי הראשון (עם איזבל) • אמלריך השני (עם איזבל) • מריה ממונפראטוז'אן דה בריין (עם מריה) • איזבל השנייהפרידריך השני (עם איזבל השנייה) • קונראד השני
קונראד השלישיהוגו הראשוןשרל מאנז'וז'אן השניאנרי השני
מגן ממלכת ירושלים ומגן ממלכת קפריסין מאוחדת עם ירושלים